מחבר בין העולמות | עידו פכטר

הרב רצון ערוסי חובש כיפה שחורה ורואה את עצמו כציוני־דתי, מכהן כראש כולל לדיינות וכדוקטור למשפטים, לא מפחד ממשגיחות כשרות ולא חושב שיש בעיה לחלוק על השולחן ערוך. עכשיו הוא גם מדבר גלויות על החמצת הבחירות לרבנות הראשית, מבקר את רבני "צהר" ולא מבין למה רבנים עם כיפה סרוגה עדיין הולכים עם סנדלים

את הראיון עם הרב רצון ערוסי מפסיקה לפתע דפיקת דלת. "הרב, אני מתנצל להפריע, אבל זה דחוף", אומר יעקב ליסנר, מנהל המחלקה לרישום לנישואין. ליסנר נכנס ללשכה שבמשרדי הרבנות של קרית אונו ובידיו מסמכים. הרב מעיין בהם ושולח את ידו לעט כדי לחתום עליהם. אבל אז, רגע לפני שהוא חותם, הוא מרים את הראש אליי. "אתה רואה?", הוא אומר כשהוא מגיש לפניי את הטפסים, "זה שירות". אני מעיין במסמכים ורואה שהרב מחזיק בתעודת נישואין של זוג שנישא לפני זמן קצר. "ביומו תיתן שכרו", הוא אומר. "הזוג ממתין לקבלת התעודה ואנחנו לא רוצים לעכב אותם".

אכן, נדמה שאם הרבנויות כולן היו פועלות כפי שמתנהלת רבנות קריית אונו, לא היה צורך בארגון דוגמת "צהר". הרב ערוסי עצמו ידידותי ומאיר פנים. הוא מדבר בגובה העיניים ומתחבב בקלות על הבאים בקשר איתו. אולי הלימודים באקדמיה גרמו לו להיפתח כך, אולי תפקידו רב השנים כרבה של קריית אונו לימד אותו כיצד לנהוג עם ציבור, אולי זה מבנה אישיותו – אך בכל מקרה ברור שקיים קשר הדוק בין הפתיחות שלו ובין משנת הרמב"ם שהוא אמון עליה. הגישה שיחזור עליה כמה פעמים בשיחתנו היא "קבל האמת ממי שאמרה". מחוץ לחדר יספר לי אחד מעוזריו כי הרב מכתת רגליו בשבתות ובחגים בכל רחבי קריית אונו כדי להעביר שיעורים ולהרביץ תורה. על אף שהעיר איננה ידועה במעוזים דתיים, הרי שהרב אהוד ואהוב על כולם, מכל הזרמים ומכל העדות.

הלשכה גם היא מזמינה. המזכירות נעימות סבר, ראש אגף הנישואין חובש לראשו כיפה סרוגה, לראש מחלקת הכשרות כיפה שחורה ודומה שהנהגת הרב ערוסי מאחדת קצוות שונים. מי שמבקש הוכחה להתנהלות הנעימה של המקום יכול להיכנס לאתר האינטרנט של הרבנות. הדוא"ל והטלפון האישיים של מנהל אגף הנישואין ניתנים לכל דורש.

צילום: אלי דסה

צילום: אלי דסה

א־עדתי

את הניסיון העשיר שלו בניהול הרבנות המקומית ביקש הרב ערוסי להעתיק למשרדי הרבנות הראשית. פעמיים הציג מועמדות לרבנות הראשית, פעמיים נכשל. "הבעיה היא שאני לא רק א־פוליטי, אני גם א־עדתי", הוא מנמק את הכישלון. "אין אצלי החילוק בין ספרדים לאשכנזים. אני רחוק מהדברים האלה".

כנראה שכאן הבעיה. על פי דרך בחירת הרבנים הראשיים כיום, למי שמאחוריו אין מפלגה או עדה כמעט אין סיכוי. הרב ערוסי מפנה בעניין זה אצבע מאשימה לציונות הדתית. "בבחירות האחרונות הציונות הדתית טעתה. אמרו שם 'הרב ערוסי לא משלנו'. נדהמתי לשמוע את הדבר הזה. מי שלימד כל כך הרבה שנים באוניברסיטאות בר־אילן ותל־אביב; מי שמופיע עשרות ומאות פעמים בפני חברים, רבנים ומחנכים של החמ"ד; מי שהיה בעצמו חבר במועצת החמ"ד – הוא 'לא משלנו'? אדם כזה שייך דה־פקטו לציונות הדתית. אז למה לא בחרו בי? כי דה־יורה אני לא שם, כי יש לי כיפה שחורה, כי למדתי בישיבת חברון. יש מותגים, ושפטו אותי על בסיס המותג בלבד".

הרב מספר על פגישה שהייתה לו עם חברת הכנסת שולי מועלם מהבית היהודי בעניין זה. "אמרתי לה, הרב שמואל אליהו הוא אדם ראוי אבל הציונות הדתית צריכה לחשוב למי יש יותר סיכוי. צריך לבדוק זאת באופן ריאלי – כמה יתמכו במועמד כזה וכמה במועמד אחר. אם היה מתנהל על כך דיון אמיתי, והיו אומרים לי 'הרב ערוסי, הסיכויים שלך נמוכים מהרב אליהו', הייתי פורש. אבל זה לא מה שקרה. הציונות הדתית לא בדקה ואף על פי כן החליטה ללכת עם הרב אליהו. הייתה כאן קביעה שרירותית. לא חשבו למי יש יותר סיכוי.

"נוכחתי, לצערי הרב, שעדיין אין פתיחות", הוא אומר בכאב. "לפני שנים רבות הזמינו אותי להרצות בוועידת המפד"ל על ענייני דת ומדינה. בקהל ישב הרב משה צבי נריה. אמרתי לקהל, בתימן לא היו זקוקים לסיסמאות של "תורה ועבודה". זה מובנה אצלם. אתם קוראים לעצמכם "מזרחי", אבל בשבילי, למי שבא מהדרום, ארץ ישראל זה הצפון. אז מה מחבר ביני וביניכם? ירושלים, ארץ הקודש. בואו נדבר במושגים האלה, בואו נלכד את השורות". כשירד מהבמה, מספר הרב, הרב נריה לחץ לו את היד ואמר "יישר כוח גדול".

אולי הבעיה היא שהרבנות היום נבחרת באמצעים פוליטיים? אולי צריך לשנות את השיטה?

"בוודאי צריך לשנות את השיטה. הבחירות היום זה בושה וכלימה. אנחנו, הרבנים, כמו כוהנים המחזרים בגרנות. ביום הבחירות של הרב הראשי לישראל התקשרו אליי בני ביתי, ואמרו לי: 'אבא, כל הכבוד שפרשת. לראות מועמדים עומדים ומקבילים כל מי שנכנס כדי לנסות ולהשפיע עליו שיבחר בו, אין בושה גדולה מזו. טוב עשית, אנחנו היינו מתביישים בשבילך'.

"צריך לשנות את המתווה. צריך לקבוע שלא כל אדם יוכל להגיש מועמדות. ועדת היגוי צריכה לשבת ולקבוע קריטריונים – כמו שימוש כרב עיר תקופה מסוימת, הופעה בתקשורת, פרסום פסקים, התמודדות עם ציבור. לא ייתכן למנות ראש ישיבה גדול שאין לו שימוש ברבנות מעשית. כך גם לא כל מי שרוצה פרסום ייכנס פנימה. אלו תנאי הסף".

צריך רקע בדיינות?

"אני מאמין שבסופו של יום יהיה רב ראשי אחד. אני לא תומך בכך כעת, כי הצעת החוק באה בגל של אג'נדה שנועדה לכרסם במוסד הרבנות, אבל אם נתמקד בצד התיאורטי, הרי שבסופו של דבר צריך להיות רב ראשי אחד. כך יהיה רב ראשי שהוא נשיא מועצת הרבנות, ורב שיהיה ראש אבות בתי הדין. את תפקידו של האחרון ניתן יהיה להתנות בכושר לדיינות, אך הרב הראשי לא חייב את זה".

להכיר את המציאות

הרב רצון ערוסי נולד לפני שבעים שנים בצנעא שבתימן, ובגיל חמש עלה עם הוריו ארצה. בתחילה למד במוסדות המזרחי, אבל לאחר שאיימו על אביו שהוא לא יקבל עבודה אם בנו ימשיך ללמוד שם הוא נאלץ לעבור למוסדות אחרים. בהמשך התגלגל לישיבת הדרום ולישיבת חברון. מרבותיו המובהקים יש לציין את הרב יוסף קאפח, שהיה ממנהיגי יהדות תימן בארץ.

כשהגיע לפרקו, הוא מתאר, הוא היה בבעיה. "או שאתה לוקח בחורה תימנייה שלמדה במסגרות חרדיות, או שאתה לוקח בחורה שאתה לא יודע אם תוכל לנהל איתה חיים של תורה". הבחירה הייתה באישה חרדית. לכן, הוא מסביר, החינוך של הילדים שלו נעשה במסגרות חרדיות, אבל את השילוב, כך הוא מעיד, הוא נותן. אחת מבנותיו עורכת דין. בנו שירת בצבא. לדבריו, יש בכל המשפחה תחושה של מזיגה של תורה עם דרך ארץ, תורה ועבודה.

עם תום לימודיו בישיבה ביקש להתקבל ללימודי דיינות במכון הארי פישל, אבל בגלל בעיה בתקנים העניין התעכב. את התשובה החיובית קיבל מאוחר מדי. באותו זמן נודע לו שפותחים פקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן ושמחפשים אברכים המעוניינים בקידום משפט התורה. הרב קפץ על ההזדמנות והשלים שם תואר ראשון. בתארים המתקדמים הוא עבר לאוניברסיטת תל אביב, כי רק שם מצא קתדרה למשפט עברי. את לימודיו סיים בתואר דוקטור.

לא נפוץ לראות ברבנות הראשית רב הנושא תואר אקדמי

"לא היו לי אז חששות. זה לא היה במודעות. האשכנזים חששו מכך, אבל אצלנו התימנים לא. ככל שלמדתי משפטים ראיתי כיצד יש סיכוי גדול לשילוב משפט התורה בארץ. רציתי לערוך כנסים לרבנים, להקים בתי דין לממונות, לשלב את עולם המשפט העברי במשפט האזרחי. השגתי הסכמות של הרב מרדכי אליהו ושל פרופ' מנחם אֵלון. פעלתי בכל המישורים – באקדמיה, ברבנות. הלכתי אפילו לאדמו"רים. חיברתי בין עולמות רק כדי לקדם את העניין הזה. השגתי אפילו תקציב מהמפד"ל אבל בגלל שלא רציתי לערב פוליטיקה ויתרתי על הכסף".

מאז הרב מנסה לממש את החזון שלו בכל הכוח. סדר יומו עמוס. בין כתיבת מאמרים וחיבורים תורניים – עד היום פרסם הרב מספר ספרים ועשרות מאמרים בביטאונים שונים, משפטיים ותורניים – הוא הספיק ללמד באוניברסיטה ובכוללים לדיינות, להקים את תנועת "הליכות עם ישראל" לקידום משפט התורה, לייסד את מכון מש"ה לקידום הלימוד והמחקר במשנת הרמב"ם, לעמוד בראש בית דין לממונות בקרית אונו ולהיות חבר בוועדות ציבוריות שונות (בהן הוועדה לעיטור הנשיא, ועדת היגוי להשתלת איברים ועוד רבות). שמו עלה אפילו כמועמד לשופט בבית המשפט העליון. כן הוא מנהל אתר אינטרנט פעיל, המשדר שיעורים ודברי תורה מדי שבוע ובו ניתן להפנות אליו שאלות בנושאים שונים.

אבל החזון הגדול שלו הוא במקום אחר. במרחק חמש דקות נסיעה ממשרדו נבנה מבנה עצום (עשרת אלפים מ"ר), שבו הוא מעוניין לרכז את פעילות העמותה שבראשה הוא עומד. יש שם מקום לבית מדרש, לבית כנסת, למשרדים, וגולת הכותרת – שלושה אולמות המיועדים לשמש בתי דין לממונות. "שם אני מתכנן לקדם את החזון שלי", אומר הרב בסיפוק. "שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן ביקר שם ואמר 'הלוואי עלינו'. אני זקוק לעוד כמה תרומות ואנו גומרים את המבנה".

"אני כואב על מחדלי הרבנות, אבל גם על חלקים בתוכנו שתולים את כל הקלקלה ברבנות". חברי מועצת הרבנות הראשית בבית הנשיא, 2013 צילום: מארק ניימן, לע"מ

"אני כואב על מחדלי הרבנות, אבל גם על חלקים בתוכנו שתולים את כל הקלקלה ברבנות". חברי מועצת הרבנות הראשית בבית הנשיא, 2013
צילום: מארק ניימן, לע"מ

הוא מתכנן להקים מסלולים מיוחדים ללימוד דיינות. כל דיין שירצה להתמחות בדיני ממונות ילמד גם את המשפט הכללי בתחום שלו – נזיקין, מסחר וכן הלאה. לצד מבחני הרבנות יתקיימו הרצאות של מרצים מהאקדמיה. "כך אתה מחבר בין העולמות. הדיינים ידעו עם איזו מציאות הם מתמודדים".

לקראת, אבל בזהירות

מזה שנים שהרב ערוסי חבר במועצת הרבנות הראשית. מאז הקדנציה האחרונה הוא גם מכהן כראש מערך הנישואין. אין זה מפתיע אפוא שגל החקיקה האחרון נגד הרבנות מטריד אותו. "אם הראי"ה קוק היה רואה את ההסתערות החקיקתית הזו, הוא היה צווח ככרוכיא. בואו נדבר דמוקרטיה. עקרון ההפרדה בין הרשויות – שופטת, מבצעת, מחוקקת – הוא כלל ברזל בדמוקרטיה. על אחת כמה וכמה שעליו להתקיים בין השיפוט הרבני ובין המערכת האזרחית. אם המערכת האזרחית על שלוש הרשויות שבה לא תהיה רגישה לעולם הרבנות, היא תפרום את התפר שבין הדת והמדינה, ואני לא רוצה להגיע לשם".

אבל הרב קוק מן הסתם היה גם שואל את עצמו למה זה קורה ומה פתאום החל גל של חקיקה. ניקח לדוגמה את ארגון "צהר". הארגון הזה הרי קם בעקבות צורך אמיתי לשינוי במערך הנישואין.

"אני כואב על מחדלי הרבנות והרבנים, אבל מצד שני אני כואב כאב גדול על חלקים בתוכנו אשר תולים את כל הקלקלה ברבנות. זה לא נכון ולא ראוי. יש ב'צהר' רבנים נפלאים ואני מיודד איתם, אך יש שם גם רבנים שטועים. הם יוצאים בהטעיה כאילו כל הקלקלה ברבנות, והרי אנחנו יודעים היטב – אין מערכת שאין בה קלקולים. לא מערכת השיפוט ולא המערכת המוניציפלית נקיות מקלקולים. אבל לא בגלל זה אנו נכתים את כל המערכת, ואני אומר את זה כמי שלא נוהג לטאטא את האחריות של הרבנות מתחת לשטיח.

"בוא נודה על האמת. יש כאן משגה גדול של המנהיגות הדתית. הם לא מסתכלים על הדור. הדור היום מנוכר לערכי היהדות. הוא לא מעוניין במשפחה. אתה יודע כמה אנשים לא חיים בזוגיות, לא בגלל הרבנות אלא רק בגלל שזה לא משתלם להם? העיקר היום זה האני הפרטי, האינדיבידואל. היהדות יצאה נגד זה. לכן צריך להתעשת. במקום ש'צהר' ירכזו את כל המלחמה נגד הרבנות, צריך להפנות ראש חץ לכיוון אחינו היקרים שלא רוצים יהדות. אם כוונתנו להציל את היהדות צריך להתפרק ממאבקים פנימיים".

אין הפליה מצד הרבנות כלפי רבני "צהר"?

"כראש מערך הנישואין, עמדתי על כך שהאישור לרבנים מחתנים יינתן על בסיס פרמטרים קבועים. אפשר לפתוח רשימות ולראות כמה מרבני 'צהר' אישרתי. הכול לפי פרמטרים.

"עם זאת, לא ניתן להתעלם מתופעות מטרידות. מלבד היותי ראש מערך נישואין, אני נמצא גם בוועדה לכושר רב עיר. לא פעם אני מלא התפעלות מרבני הציונות הדתית. הם באים עם הישגים – 12 בחינות ביד. אבל לפעמים יש כאלה שעם כל הרושם שהם עושים עלינו בידע שלהם, בלבוש הם לא מייצגים. הם באים לוועדה עם סנדלים. גם הכיפה לא מספיק גדולה. הם לא נראים כרבנים שיודעים מהי אחריות על קהילה. רב צריך להיות מקצועי, ולהבין שעריכת חופה וקידושין זה חלק משיווק היהדות. במקרה יצא לי פעם אחת לראות טקס חופה וקידושין בסמוך למקום מגוריי, כנראה מרבנות אחרת. היה שם רב עם כיפה סרוגה. הוא נעל סנדלים, והיית צריך לראות איך הוא העביר את החופה והקידושין, בכזאת חפיפניקיות. אני לא בעד להכביד, אבל הטקס צריך להיות בכבוד, ברצינות.

"לכן צריכים להיות זהירים, צריך ללכת לקראת, אבל גם להיות זהירים שלא נהפוך את היהדות למשהו זול".

הפריזר של האומה

מה לגבי מינוי נשים לתפקידים שונים ברבנות, כמו למשל משגיחות כשרות. הרב בעד?

"זה לא עניין של בעד או נגד. הבעיה היא שעושים היום מכל דבר טייטל. בא איזה ארגון ואומר 'אני רוצה שתכירו בי כמנפיק משגיחות'. קודם כול, הרבנות לא נותנת שום הכשר לארגון שמכשיר משגיחים. אסור לה לעשות את זה. הרבנות בודקת את המועמד לגופו. לכן, אם הדרישה מצד הנשים הייתה שירשו להן להיבחן, זו הייתה בקשה סבירה. אבל כשמגיע ארגון ודורש הכרה, זה גורם רתיעה. ברמה הפרגמטית ניתן למצוא פתרון ואנו נמצא פתרון. רק לא ללכת עם דגלים".

אבל ארגוני הנשים מניפים דגלים, כי לא נראה שלדיינים ולמערכת בכלל יש אמפתיה כלפי הנשים

"אינני יודע אם החשש הזה, כאילו הדיינים באים ממקום שבו מעמד האישה נחות, מוצדק. דווקא בעולם התורה יש יחס מאוד מכובד לאישה, שהרי היא מחזיקה אותו. הבעיה היא אחרת – שיטת הפסיקה. יש הבדל בין שיטת הפסיקה לפי הרמב"ם ובין השיטה של רבנו תם והאשכנזים החוששים לגט מעושה. כאן שורש הבעיה. הפסיקה צריכה להיות עניינית, לפי מי שהראיות התלמודיות מוכיחות את דעתו, כלשון הרמב"ם. אין מקדם ביטחון של ראשון ואחרון. גם השולחן ערוך והרמ"א הם לא טאבו; יש להם משקל אבל הם לא סוף פסוק. לכן, אם גדולי ישראל ישובו וידונו בעניין הגט, הם יכולים להכריע.

"כאן, אגב, טמון שורש המשבר ההלכתי, לא בעניין זה בלבד אלא בכל תחום. מכאן באות הפסיקות של החומרה, החשש לכל מנהג. אני אומר למי שמחמיר, מדוע אינך חושש לדברים שהרמב"ם החמיר בהם? אז אומרים לי – כי כל עם ישראל נהג כך, ואין הקב"ה מכשיל את עם ישראל. אבל אני אומר 'לא בשמים היא'. כלומר, הם נתפסים לסיסמאות ולא דנים בקטגוריות ההלכתיות. אני אומר לך, עולם התורה לא יחזיק מעמד בלי פסיקה עניינית.

"הנה, לדוגמה, ראיתי לא מזמן גיליון פרשת שבוע עם מאמר מאת ד"ר תהילה אליצור. היא הביאה שם תשובה של הרא"ש שרבים הסתמכו עליה לחומרה בעניין אלימות הבעל כלפי אשתו, ופסקו שבמקרה כזה לא כופים גט ורק מחייבים. אליצור הוכיחה שיש מקור שלא התפרסם ובעצם אם היינו רואים את המקור היינו מבינים את התשובה אחרת לגמרי, כך שבמקרה של אלימות כן היינו כופים גט. היא כתבה מאוד יפה, באופן בהיר ומשכנע. בשבילי זה מספיק. קבל האמת ממי שאמרה. אבל יהיו רבנים שיגידו שבגלל שהיא גם אישה וגם אקדמאית, הם לא מקבלים את הדברים. רק נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו איזה 'גודל' – בכוונה אני משתמש בלשון שלהם – היה לוקח את החומר הזה ומפרסם אותו. היה לזה משקל עצום בהלכה. בני אדם חיים היום פשוט עם סטיגמות.

"הרי כתוב 'ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים', וכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל – משה להורות לגברים, מרים לנשים, ואהרן לכפר עוונות בית ישראל. כלומר, יש כזה דבר מורת הוראה לנשים, משגיחה. יש גדרים כאלה. לא בתור מינוי ושררה אלא בפועל. יש גם מושג של נבואה אצל דבורה ומרים. אז מה, הנבואה לא תהיה נכונה רק בגלל שהיא יצאה מפיה של אישה? הרי אביה של מרים, עמרם, היה חכם גדול. הרמב"ם אומר שהוא נצטווה במצוות עוד לפני מתן תורה. ובכל זאת הוא שמע בקול בתו. העניין קובע, לא משנה מי אמר אותו".

זו הגישה ההלכתית התימנית וזו אכן הדרך הישרה. אבל התימנים נתפסים כסוג של אאוטסיידרים. זה נתפס כעולם אחר

"לאט לאט עולם התורה – בעיקר בציונות הדתית אבל גם ביישוב הישן – נחשף יותר לתימניות ולתורה שיש שם, ומתנער מהסטיגמות. אני קורא ליהדות תימן הפריזר של האומה. הקפיאו שם דברים. הנה, עדיין ילדים עולים לתורה, עדיין יש מנהג התרגום על קריאת התורה. מי מכיר היום את הדברים הללו?

"אצלנו לדוגמה מניחים תפילין מגיל 9־10. הספרדים נוהגים רק מגיל 13. קרה לי פעם שהייתי רב בית ספר, והיה שם ילד בן 14 שלא הניח תפילין. שאלתי אותו למה, והוא ענה לי שלא עשו לו בר מצווה. אביו חיכה שגם הקטן יגיע לגיל בר מצווה ואז הוא רצה לעשות לשניהם יחד. אמרתי לו שהוא יכול להניח תפילין ושיעשה בר מצווה מתי שהוא רוצה. למחרת הגיע האבא ורצה להכות אותי, כי הוא חשב שעד שהוא לא עושה מסיבת בר מצווה הבן הגדול לא רשאי להניח תפילין. אלו שגיאות שמחלחלות. זה התחיל מכך שלא להניח לפני גיל בר מצווה, ואחר כך שלא להניח לפני טקס בר מצווה.

"אני משתדל לאמץ את גישת הרמב"ם, את שימור המנהגים המקוריים, את הגישה הזהירה והשקולה לפסיקת ההלכה. אינני יוצא בפסיקות רעשניות כי אני יודע מי אני, אבל יש לי המסגרות שלי וכל מי שרוצה ישמע ויראה. יש לנו ברוך ה' שיעור בשידור חי כל יום שישי, יש לנו שו"ת, והפסיקות שלנו עושות את שלהן. הנה, יש גרים מארה"ב שאמרו להם שצריך להתנהג כמו מרן, אבל הם רוצים כמו הרמב"ם. זו האמת שלה הם התחברו".

מה לומר לדור

הרב ערוסי מעיד על עצמו שהוא איש של חזון. ואכן, משנתו סדורה. אין שאלה שאתה לא מקבל לה תשובה סדורה ומנומקת היטב. ניכר בו כי רצה את תפקיד הרב הראשי ואף התכונן אליו כדי להרים את קרנה של הרבנות. ואמנם נראה כי ברכה גדולה הייתה יכולה להיות במינויו, אולי גם מהפכה גדולה בעולם התורה. "אם הייתי עומד בראש", הוא אומר, "הייתי עורך דיון בקרב חברי המועצה על סוגיות בעייתיות הלכה למעשה. הייתי שואל מה עלינו לומר לדור, והיינו מכריעים בשאלות לאור הפסיקות התלמודיות. זה אולי נאיבי מצידי, אבל אבנים שחקו מים. כשאנשים רואים ששיטתם אינה גואלת את הדור, וכשהם רואים שאתה לא רפורמטור ושיטתך אינה באה לזנב ברבנות ואתה איש משלהם, אז הדברים מתקבלים".

אולם הבעיה היא שקולו של הרב ערוסי הוא קול בודד. גם כחבר מועצת הרבנות הראשית הוא מספר שאין לו יותר מדי השפעה. הוא נבלע, קול בודד במערכה. אבל הוא מאמין שבסופו של יום קולו, המייצג את מסורת יהדות תימן ופסיקת הרמב"ם, יישמע. "הרמב"ם, למרות היותו רציונלי, מדבר על ברית בין הקב"ה וכנסת ישראל, שהתורה לא תישכח מפי זרעו. אפילו יש יהודי אחד, יש קיום לחזון. גם קולנו בסופו של דבר יישמע".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח אדר א' תשע"ד, 28.2.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2014, ב-גיליון פקודי תשע"ד - 864 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: