אייל בארי גדל בבית זית למשפחה של "השומר הצעיר", התבגר ב"מרכז הרב", השתתף בהקמת אלון מורה ועצמונה והקים את ביתו בבית אל. בשנים האחרונות הוא מאוהב בפתאנים ההודים המעוררים בו שאלות של זהות וברוחניות התל־אביבית נטולת האידיאולוגיה

עוד בשנות השבעים, כשעוד היה תלמיד בבית הספר התיכון בקריית ענבים, נהג אייל בארי (51) לעלות בהפסקות אל ספריית בית הספר, ולקרוא בשקיקה על הודו בחוברות של "נשיונל ג'יאוגרפיק". הארץ הרחוקה והזרה קסמה לו: בנופים שלה, במרחבים שלה, באחרות שלה. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, אחרי שהספיק לחזור בתשובה, ללמוד בישיבת "מרכז הרב", להיות שותף בעריכת כתבי הראי"ה קוק ולסיים תואר שני בחינוך, הגשים בארי, תושב בית אל ואב לשישה, את חלומו ונסע הרחק מכאן, להודו.

שם, לצד תרמילאים ישראלים שצעירים ממנו בעשרים שנה, גילה בארי את הפתאנים, קבוצה אתנית גדולה שחיה באפגניסטן ובהודו, שישנן מסורות שקושרות אותה לעשרת השבטים האבודים. בארי, יועץ חינוכי בהכשרתו, הסב את מקצועו להדרכת טיולים בהודו, וכתב תיזה במחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל על הפתאנים ועל זיקתם לשבטי ישראל האבודים. שוחחתי איתו על המסע בעקבות הפתאנים – מסע שהוא, כך נדמה, גם מסע בעקבות עצמו ובעקבות זהותו הדתית והאידיאולוגית, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא העמדה המתבוננת, הסקרנית, שמבקשת תמיד לפגוש את האחר.

"פגשתי אנשים אצילי נפש של ממש, נשמות של אטלנטיס האבודה". 
אייל בארי עם אחד מראשי הקהילה בעיירה הפתאנית חיים־גנג, הודו

"אני מבני ישראל"

בארי נסע להודו בפעם הראשונה בשנת 2004, לשלושה חודשים. הוא התפעם מן הנופים ומן התרבויות השונות, אך בעיקר, כך הוא מספר, הוקסם מן האנשים שפגש שם. "הרבה פעמים חושבים שההודי רואה כל תייר כ'דולר מהלך', ומחפש דרכים להוציא מאיתנו כסף. אני ראיתי דברים אחרים לגמרי. פגשתי אנשים אצילי נפש של ממש, נשמות של אטלנטיס האבודה.

"באחת התחנות במסע הגעתי למקום שנקרא קירגנגה, בצפון הודו. התחלתי לרדת מהר גבוה, בגשם סוער, והלכתי לאיבוד בין השבילים. אני לבד שם בגשם, אין אף אחד איתי. ראיתי סלע גדול על השביל. כדי להקל על המעבר מעל הסלע זרקתי את התרמיל שלי אל מעבר לו, אבל התרמיל נפל לתהום. והנה אני לבד, באמצע שום מקום, בין שיחי סרפד גבוהים שצריך לפלס בהם את הדרך. והנה, כשכבר התחיל להחשיך, אני רואה רועה צאן מקומי בא לקראתי. סיפרתי לו שהתיק שלי נפל למטה, והוא מיד ירד, התחיל לחפש, ואחרי זמן קצר חזר עם התיק. נדהמתי. הרי הוא היה יכול לברוח, להיעלם, לרצוח אותי, זה היה רק אני והוא, אבל הוא התגייס כדי לעזור לי. בסוף, כשפתחתי את התיק ורציתי להעניק לו שטר כסף כמתנה, הוא סירב, הצמיד את כפות ידיו זו לזו ואמר לי: גוד קארמה, סר".

בפתאנים פגש בארי לראשונה ב־2007, כאשר נסע אליהם בשליחותו של הרב אליהו אביחיל. הפתאנים מונים כחמישים מיליון בני אדם. רובם מרוכזים באפגניסטן ובפקיסטן, וכשני מיליון מהם חיים בהודו. לאורך השנים שמרו הפתאנים על ייחודם האתני והתרבותי, על מנהגיהם המיוחדים ועל האתוס המיוחד שלהם.

על פי המסורת הפתאנית, לפני 1,400 שנים הגיע חאלד אבן ואליד, הגנרל הבכיר ביותר בדורו של מוחמד, אל מלך ששמו קיס, וסיפר לו על מוחמד, המנהיג הדתי שדרך כוכבו בעולם. קיס, שהנהיג קבוצה גדולה של שכירי חרב, מבודד מבחינה דתית וחברתית, התפעל מדתו החדשה והמונותיאיסטית של מוחמד, והגיע לבקר אותו. מוחמד, כך אומרת המסורת הפתאנית, בירך את קיס ואמר לו כי הוא ועמו יהיו ה"פתאן" – "המנצחים שלי". ואכן, הפתאנים הפכו להיות מעין יחידה מובחרת של מוחמד.

אך מסורות בקרב הפתאנים עצמם, וכן מחקרים שונים, מצביעים על מקורות יהודיים קדומים של הפתאנים. כבר במאה השביעית ניתן למצוא בכתבי יד את הכינוי "באני אישראיל" – בני ישראל – ככינוי לפתאנים; הכינוי מופיע גם בכתבי יד מהמאה ה־12 ואילך. מסורת מ־1613 רואה את המלך קיס כצאצאו של קיש, אביו של המלך שאול. הבריטים גם הם קראו לפתאנים "ג'וז", יהודים. כדי להשלים את התמונה, מספר בארי על מפגש שהיה לו עם רוכל פתאני צעיר במבצר אמבר שבעיר ג'איפור במחוז רג'אסטן, שבו הדריך קבוצה של תיירים. "עומד שם בחור בן 25, עם צמידים למכירה על זרועותיו. מיד ראיתי שהוא פתאני – לפי הפנים הצרות, עצמות הלחיים הגבוהות, האף. ניגשתי אליו ושאלתי: אתה פתאני? הוא אמר: כן. מאיזה שבט אתה, שאלתי. אני מקשמיר, הוא ענה, ואני באני אישראיל, אני מבני ישראל".

יהודים או מוסלמים

עם שובו לארץ החל בארי לחקור את עולמם של הפתאנים, ואת זיקתם לעם ישראל ולעשרת השבטים האבודים. בשנת 722 לפני הספירה כבשה אשור את ממלכת ישראל, והגלתה את השבטים שישבו בה. בעוד בספר מלכים ב', בירמיהו ובדברי הימים ב' מתוארת חזרתם של חלק משרידי עשרת השבטים הגולים אל תוך עם ישראל, המסורות על עשרת השבטים הפכו עם השנים מעומעמות ומעורפלות יותר ויותר. חוקרים ורבנים מצביעים על כמה פזורות אפשריות של עשרת השבטים – חלק מן הקהילות, כמו ביתא ישראל מאתיופיה וקהילת בני מנשה, אף זכו לאישור של הרבנות הראשית לישראל ועלו ארצה באופן מסודר; קהילות אחרות, כמו הלמבה באפריקה, קהילות אחדות בסמרקנד וקהילת הפתאנים, ממשיכות להצביע על זיקה היסטורית מסוימת לעם היהודי.

במסעותיו הבאים להודו ניסה בארי להתחקות אחר מנהגים פתאניים, שדומים במשהו למנהגי היהדות הרבנית או הקראית. כיום, כשסיים את המחקר, הוא נזהר מלקבוע מסמרות בשאלה האם הפתאנים הם אכן צאצאיהם של עשרת השבטים האבודים. "פעם הייתה לי אינטואיציה שאמרה לי שכן, היום אני הרבה יותר זהיר", הוא אומר. "יש כאן אוכלוסיות שהשייכות לבני ישראל היא חלק מהאתוס שלהן, אבל אני לא בטוח שזה מוביל לעשרת השבטים. יש אמנם מנהגים מעניינים שיכולים לרמוז על זה, אך אני עדיין מסופק.

"כך, למשל, עיקרון פתאני מאוד חזק אוסר על נישואין עם מוסלמים. האסלאם מתיר למאמיניו להתחתן עם כל מאמין מונותיאיסטי, אך הפתאנים לעולם לא יתחתנו עם אישה מוסלמית, ומי שיתחתן עם מוסלמית ינודה מן הקהילה. מנהג נוסף הוא ההימנעות העיקשת מאכילת בשר גמל. חוקרי אסלאם כגון פרופ' ב' לואיס כבר כתבו שכשהנוצרים רצו לבחון את היהודים הם עשו זאת באכילת חזיר, וכשהמוסלמים רצו לבחון מי יהודי ומי לא הם עשו זאת באכילת גמל. כלומר, ההימנעות מאכילת גמל נתפסה כמאפיין יהודי. יש לפתאנים מערכת משפט, שפועלת כיום בעיקר בכל מיני כפרים סביב נושאים ממוניים, ודומה בהיבטים מסוימים לדינים שבפרשת משפטים בספר שמות.

"מנהג אחר, שמזכיר גם מנהגים שלנו, נקרא 'ארבע ארבע ארבע': כשהילד מגיע לגיל ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים, לוקחים אותו אל הכותאב, אל החיידר, ועושים שם חגיגה גדולה, מכסים את פניו בפרחים, רוקדים לפניו ונותנים לו לכתוב את הא"ב בפעם הראשונה. גם במוות יש הבדלה ברורה. לפתאנים יש בתי קברות משלהם, שאסור למוסלמים לדרוך בהם. המנהגים הללו ומנהגים אחרים דומים להפליא למסורות יהודיות, אך אין להוציא מן הכלל את האפשרות שהם הגיעו לחברה הפתאנית דרך סוחרים, שכנים או שכירי חרב יהודים, ואין ולא היה למנהגים אלה כל קשר עם עשרת השבטים האבודים".

כלפי חוץ קיבלו עליהם הפתאנים את האסלאם, אך בארי, בעקבות חוקרים שקדמו לו, טוען כי מדובר באסלאם למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח, לפתאנים יש אמונות ומסורות אחרות. בינם לבין עצמם, הוא מספר, הפתאנים מתחבטים בשאלות של זהות דתית והמשכיות. "אחת הבעיות הקשות של הפתאנים בהודו היא ההתבוללות, בתוך החברה האסלאמית או בחברה ההינדית החילונית. הקהילה מנסה להיאבק בתופעות הללו, אבל זה לא תמיד מצליח, והמנהגים נעלמים". גם שאלת השייכות לעם ישראל מעוררת מחלוקת פנימית בקהילה הפתאנית.

בעוד קבוצה גדולה של פתאנים מחזקת את זהותה כ"באני אישראיל" – לאחרונה אף הוקמה תנועה בשם "אנג'ומן אל פתאן", שלקחה על עצמה להעביר לדור הפתאני הצעיר את המורשת השבטית – לא פעם נתקל הזיהוי הזה בהתנגדות. "לפני כמה שנים ישבתי בביתו של ידיד שלי, פתאני, בהודו", מספר בארי, "הוא אדם מאוד משכיל, מרצה באוניברסיטה, והוא אמר: כל פתאני צריך לדעת שהזהות שלו מקורה בעם ישראל. אני זוכר שישבה שם אחיינית שלו, סטודנטית, גם היא בחורה מאוד משכילה, והתקוממה כנגד הדברים הללו: מה אתה מבלבל את המוח, היא אמרה, אני מוסלמית גאה, אנחנו בכלל לא קשורים לעם היהודי. יש מאבק מתמיד בין המגמות השונות האלה".

אנחנו והמונופול

בימים אלה מנסה בארי להרחיב את יריעת המחקר, ומחפש אחר מנחה לעבודת דוקטורט על הפתאנים. בין היתר הוא מתכוון להתמקד בקריאת ספרי היוחסין של הפתאנים, ספרים עבי כרס המצויים בכתב יד שגילם כנראה מעל 600 שנה ובהם מוזכרים מפורשות אבות האומה היהודית, שנים עשר השבטים, המלך שאול (מליכ־תלות) ואביהם המיתולוגי של הפתאנים קיס עבדול ראשיד. בעזרת חוקרים מאוניברסיטאות ברחבי העולם מחפש בארי סימנים ורמזים לזיקה יהודית בתוך הספרים עתיקי היומין. כמו כן בארי מאמין כי עבודת מחקר מעמיקה על שירת הנשים הפתאנית עשויה לשפוך אור על שרידי המנהג היהודי בקהילות הללו.

מה עשה לך המפגש הזה? אתה נפגש עם פתאנים, הם מספרים לך מסורות ומראים לך 
את אילנות היוחסין שלהם. מה קורה לך בסיטואציה הזו?

"זה מעורר אצלי שאלות חדשות, שלא ציפיתי להן. למשל, שאלת הזהות האישית שלי מול זהות של אדם עם אתוס דומה מאוד, אבל אחר. כשאני רואה את אילנות היוחסין האלה, אני שואל את עצמי: מה איתי? איפה אילנות היוחסין שלי? מה יקרה אם המרואיין הפתאני שמולי ישאל אותי מה הייחוס שלי? עד כמה אני יכול להוכיח את הייחוס שלי? השאלה הזו מרתקת אותי. אני לא ממהר לחרוץ גורלות ולומר שכל העם היהודי הוא המצאה. אבל יש פה שאלה גדולה: מי אנחנו? מי אנחנו כחברה בכלל, מי אנחנו כחברה דתית, מי אנחנו שלקחנו על עצמנו את המונופול הזה, את הרעיון שאנחנו, עם ישראל, משוכנעים שנעשה סדר בעולם, נעמיד את המשיח לימיננו, נגאל ונתקן. ופתאום, המפגש עם הפתאנים הציף בי תהיות מאוד עמוקות. תאר לעצמך מצב היפותטי, שבו בעוד דור או שניים תרעד האדמה חלילה במחוזות אפגניסטן והודו, והפתאנים יבקשו לבוא לכאן, ממש כמו בני מנשה, ולהיות חלק מהעם היהודי. הרבנות הראשית תסכים לגיירם, הממשלה מעלה אותם, והנה, הם יהודים. מה זה עושה לנו? לאן זה לוקח את המושג 'עם ישראל', שאנחנו כיהודים לוקחים על עצמנו בטבעיות כזו? את השאלות האלה אתה שואל את עצמך רק כשאתה נפגש עם האחר, רואה אותו ממש בעיניים שלך, מדבר איתו. וזה לא פשוט".

"מדובר באסלאם למראית עין בלבד. מתחת לפני השטח, לפתאנים יש אמונות ומסורות אחרות". בארי בכפר הפתאני מאליאבד, הודו

צופה בטוטאליות

נדמה שכל חייו מנסה בארי לפגוש את האחר. התשוקה הזו הביאה אותו, נער חילוני ממושב בית זית, בן למשפחה של השומר הצעיר, אל הציונות הדתית ואל ספינת הדגל שלה – ישיבת "מרכז הרב". הקשר עם העולם הדתי החל כשהיה בתיכון. אחד מחבריו הזמין אותו למלווה מלכה בביתו של הרב גרשון קיציס. באותו לילה של מארס 1978 התרחש הפיגוע בכביש החוף, ובארי נזכר במלווה מלכה הזה, שבו בסלון ישבו אנשים טרודים עם טרנזיסטורים צמודים לאוזנם, ובחדר הפנימי שרו האורחים עם הרב שירים של מוצאי שבת, בדבקות ובאמונה.

"זה דיבר אל הנשמה שלי", הוא נזכר, "רציתי להכיר את האנשים האלה, הרגשתי שיש שם משהו. מצאתי אנרגיה חדשה, וזה סקרן אותי". תקופה קצרה למד ב"מרכז הרב", אחר כך ב"מכון מאיר" שאז קם, ומשם המשיך אל הגרעין שייסד את היישוב קדומים ואת הישיבה הגבוהה שם. פינוי ימית ב־1982 היה עבורו רגע מכונן. בארי, אז בסוף שנות העשרה שלו, הצטרף לתנועה לעצירת הנסיגה, ונלחם בלהט נגד הפינוי. בגיל 20, שבור ורצוץ מן הפינוי, ולאחר ארבע שנים של שיטוט בעולמות רוחניים, התגייס לשירות צבאי מלא, ובמהלכו גם התחתן.

לאחר השירות החל לעבוד כמורה, ונכנס אל עולם החסידות והקבלה – בעיקר חסידות ברסלב. "הרגשתי שברסלב הכי קרובה אליי מכל התנועות הרוחניות שפגשתי", הוא נזכר, "אבל גם בברסלב הרגשתי שהמתח הרוחני הוא בלתי נסבל, אי אפשר לעמוד בו. היה לי שכן, רב ברסלבי, והיינו מדברים על זה הרבה באותן שנים. הוא תמיד אמר שברסלב היא 'לב בשר' ובית ספר לנביאים, ובגלל זה צריך להישאר במתח גבוה. זה משך אותי, אך גם הבחנתי בהמון מתחים ובלבולים, בהתנהגויות של אנשים שלא הצלחתי להבין. ראיתי סביבי אנשים שנפלו, בין השאר גם לעוני מחפיר. היה לי חברותא שלמדנו יחד בימי שישי. פעם אחת, כשסיימנו ללמוד, ראיתי שפניו נפולות. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר: 'אין לי עם מה לעשות שבת. אני לא יכול לבוא הביתה'. מצד אחד היה בי רצון לטוטאליות ורצון להיות חלק, אבל מצד שני רציתי גם להישאר בעמדה של צופה. לקח לי הרבה שנים להבין שככה אני עובד".

אתה היית שותף, מטעם הרב שלמה אבינר, לעריכה מחודשת של אגרות הראי"ה. מה השיג ושיח שיש לך איתו ועם תורתו כיום?

"כעיקרון יש לי כבוד גדול אל הרב קוק ואל משנתו. אל נפשו הפיוטית, אומץ לבו ודרך חשיבתו המקורית. יש בי גם הרבה כבוד לרב שלמה אבינר שחלק מספריו מצויים על מדפי, ואני גם מכיר לו תודה על האמון שנתן בי, שעה שהטיל עליי לבצע את מלאכת העריכה. מעבר לכך, תחושתי היא כי מעולם לא התקיים שיח אמיתי כלשהו בינינו, אלא רק ביטויים פורמליים של נכון, טוב ומועיל. כיום לבי מוכן לגלות אל פי כי עמדות המוצא והציפיות של שנינו מן החיים כנראה שונות מאוד זו מזו.

"חזרתי בתשובה כי חיפשתי לי אלוהים. זו לפחות הייתה הסיבה המוצהרת לתהליך. חשבתי כי מצאתיו בתוך ספריו של הרב קוק, שמעבר לחוויה האינטלקטואלית הטמונה בהם שטפו את נפשי הצמאה במשך שנים בשטף מילים עדין. היו אלה שנים של התעלות דתית עמוקה, אך כחלק בלתי נפרד מאותו השטף נתבקשתי גם לקבל את האותיות הקטנות שבספרות ההלכתית ולמעשה נדרשתי, במודע ושלא במודע, לקצר את אורכי ולהאריך את קוצרי ובעצם להפוך להיות מי שאינו אני.

"תחושת אובדנו של האני בתוך 'סמטאות התשובה' ואירועים נוספים כגון פינוי קטיף ועמונה, משבר ה'גירושין' בתוך ישיבת מרכז הרב וכמה משברים אישיים נוספים הובילו אותי לכלל תחושה כי 'המלך עירום'. היו אלה אירועים אשר יצרו גלי כוחנות ושליטה, שהתייצבו בסתירה מוחלטת אל הגיגיו העדינים של הרב קוק. המפגש עם גלי כוחנות אלה והמפגש הממושך עם חוסר הרגישות הפסיכולוגית כלפי נפשו ואישיותו היצירתית של החוזר בתשובה הותירו אותי עם התחושה כי משהו כאן איננו עובד נכון וגרמו לכך שאצא לחפש אחר מרחב חדש שבו יימצא מענה לתשוקה שאותה ביטא גם הרב קוק בכותבו 'מרחבים, מרחבים, מרחבים, מרחבי אל איוותה נפשי'.

"גם נפשי שלי השתוקקה אל המרחבים. מרחבים אלה מהווים את המשכם של מרחביי הקודמים, דומים אליהם, אך גם שונים מאוד בו זמנית. מרחבים אלה נובעים מהיציאה מאותה מערת אפלטון חשוכה שבה שהיתי אל עבר אתרים מוארים ועדינים הרבה יותר, שבהם פגשתי אורות, כלים ונשמות של אטלנטיס. מרחבים שבהם חיים בהרמוניה הגוף, הנפש, הרוח והנשמה בשורשם האלוהי. מדובר כאן על מסע שעיקרו השלמה, סליחה גדולה ומתוכה קבלה שלי את עצמי, את החילוני עם הדתי שבי, את הצימאון לחקור את האחר האוריינטלי כמי שמהווה חלק בלתי נפרד מזהותי ואת הזכות לחשוב ולחיות בתוך הקופסה ומחוץ לקופסה בו זמנית".

מה כל כך אכזב אותך בימית? על מה הצלקות?

"עברתי שם טראומה, אני ורבים אחרים שהיו שם, והנזק שנגרם שם לא טופל נכון עד היום הזה, ועבר לדור הבא. הנזק הוא בטוטאליות, באווירה הזו של 'ללכת על הכול', ובסוף התוצאה היא שנשארים בלי כלום. ללכת עם עַם ישראל, וארץ ישראל, ותורת ישראל, שלוש פצצות אטום כאלה שכל אחת מהן כבדה בפני עצמה, ולשאוף להיות ראשי חץ, ולהיות המחנכים של העם ולהיות מורי הדרך, וגם להיות אקדמאים ורופאים ועיתונאים וסופרים, הכול באופן הכי טוטאלי שרק אפשר. זה כיוון לא נכון, הוא פשט את הרגל. האווירון הזה מרוסק על הקרקע. זו טעות לרצות ללכת על הכול, לא לוותר על כלום, להיות מצוינים ומובילים בכל תחום. זה יוצר משהו מאוד אוטיסטי, מנוכר. אני חושש שברגע שניגע בזה באמת, נגלה שמאחורי השריון החיצוני שמשדר טוטליות יש הרבה פחד, חולשה נוראה, בלבול וחוסר אונים".

ובכל זאת נשארת חלק מהעולם הדתי־לאומי־מתנחלי?

"אני שואל את עצמי לא פעם איך זה שאני דתי כבר 35 שנים. אני מרגיש שאת ריבונו־של־עולם אני מכיר מתוכי. זו ההיכרות הכי חזקה שיכולה לקרות, והיא לא תלויה במילים, בספרים ובהוכחות, וגם לא בהתנהגותו של אדם כזה או אחר כלפיי. אני מקיים את המצוות ואוהב אותן, ונשארה לי מהתקופה ההיא אמונה מאוד חזקה שממשיכה ללוות אותי עד היום הזה".

נוקשות תל־אביבית

בשנים האחרונות התקרב בארי אל "המקום" (מרכז רוחני שפתחו בוגרי הישיבה הגבוהה בבית אל, אריאל דורפמן ונועם קליין, בלב תל אביב, המציע קורסים וסדנאות בנושאי יהדות, באווירה ניו־אייג'ית ומשוחררת). בארי, שעובד שם כיועץ מטעם "מרכז לבבה", מצא המון שייכות דווקא בקרב "היהודים השקופים", כפי שהוא קורא להם, ואפילו נקודות של דמיון בין התל אביבים הניו־אייג'ים ובין ראשוני היישוב קדומים של שנות השמונים. "נפגשתי עם כמה נשים חילוניות ששייכות לקבוצה הזו, והן הזכירו לי, בסגנון הדיבור ובברק שבעיניים, את הנשים הראשונות של קדומים מלפני 35 שנה. הייתה שם הרוח הזו".

נשמע ש"המקום" שאתה מדבר עליו הוא הרבה יותר משוחרר, חופשי, רחוק מנוקשות אידיאולוגית ורוחנית. איפה אתה רואה את הדמיון?

"גם בתל אביב אני מגלה נוקשות, רצינות. הנשים הללו קמות בחמש בבוקר, רצות לים, עושות מדיטציית ריקוד ונכנסות להשקטה, מדברות על האור הלבן ועל הביטול לאין סוף, ולצד כל זה הן עובדות לפרנסתן, בעלות משפחות, חלקן חד־הוריות. הלהט הרוחני שלהן הזכיר לי את הדברים שראיתי בצעירותי בציונות הדתית. התחושה הזו שמצאתי אמת, ואני אוחז בה ואני מאמין בה, ומדי בוקר, צהריים וערב הולך לאורה".

אז איפה בכל זאת ההבדל?

"התחושה שלי היא שהיום, ברוחניות החדשה הזו שאני מתאר, הכול נעשה ממקום הרבה פחות צועק, פחות פוליטי, פחות מעצבן. היא הולכת לים בבוקר ועושה מדיטציה, היא לא מקימה תנועה אידיאולוגית שרוצה ללמד את עם ישראל מה טוב לו. זאת האמת שלה, והיא אוחזת בה ואוהבת אותה ומשלבת בתוכה יהדות, כי זה מה שמרגיש לה נכון, והיא לא צועקת את זה ברחוב, ואם היא רוצה להתלבש חשוף או צנוע היא תעשה את זה כי זה מה שהיא רוצה, לא כי מישהו אמר לה.

"בעיניי זה משהו מאוד בריא שמתפתח ביהדות. משהו שהוא לא מחמיר ולא מקל, לא אורתודוקסי ולא רפורמי, הוא פשוט יפה. זה היה לי אמיתי ויפה לפגוש את זה גם לפני 35 שנה, אבל אני מרגיש שכאן אין פוליטיות, אין עצבנות. אולי לכן אני מצליח להתחבר לזה. אני מרגיש שבציבור הדתי יש צורך מאוד גדול במשהו כזה. כיועץ, אני נתקל בהרבה מקרים שבהם אין מענה למצוקות פסיכולוגית אמיתיות. אנשים שבאים לייעוץ מבקשים: דברו איתנו, חייכו אלינו, תנו לנו להרגיש את עצמנו, להתחבר חזרה אל הגוף שלנו, אל הנשימה שלנו, שתאפשר לגוף להיות מקור של כוח ואנרגיה עבורנו, לקום בבוקר ולהגיד תודה על חזרת הנשימה, ובאמת להתכוון לזה. זה מה שמצאתי בתל אביב.

"אני פוגש אנשים שקמים בבוקר, מניחים או לא מניחים תפילין, אבל מתפללים תוך כדי מדיטציה, משלבים טכניקות מן המזרח, עובדים על המידות. זו מין רוח כזו שמצויה בתוך החומר, מבלי לנסות לכופף את החומר, להכניע אותו, להיכנס לכל מיני מתחים. אנשים שקמים בבוקר ואומרים: מודה אני שהחזרת בי נשמתי, וזהו, זו כל התפילה שלהם, והם שם פשוט מאוד עצמם במקום הזה. זה באמת הדבר הנפלא ביותר שהאדם יכול להעניק לעצמו – להיות הוא עצמו. כך נוכל להפוך את החיים שלנו לכאלה שבאמת ראויים לחיותם. כך נוכל להפוך את שגרת החיים לחוויה ייחודית ומשמעותית, כפי שביטאו זאת כבר אנשי נפש ורוח כדוגמת ויניקוט ודוד בן יוסף".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014