לצלול אל גבולות האבסורד | יערה ענבר

הדיון התלמודי מרתיע רבים בגלל מקרי הקצה שבו, אבל כאשר ניגשים אל הלימוד באופן פנימי גם הדמיוני עשוי לעתים לקבל לבוש ממשי וחי

מעולם לא אהבתי מתמטיקה. גם לא גיאומטריה או לוגיקה, או כל תורה אחרת המתבססת על חישובים, השוואות וארגון קפדני של פרטים. איך, אם כן, צדה את נפשי ההלכתא התלמודית בצד האגדתא שלה? כיצד מצאתי את עצמי, כבר בהיותי ילדה, עולה על שולחנות במחאה כנגד הבנה זו או אחרת של הכתוב? מדוע לא הנחתי לדיונים על אודות מקרה זה או אחר לחלוף מעל ראשי, בציפייה לסיפור הקסום הבא?

התלמוד, כידוע, אינו ספר חיקו של כל אדם. רבים רואים בו מהמורה שעליהם לעבור, חבריהם מוצאים להם מזור בסיפורים התלמודיים לבדם ומותירים את החלק ההלכתי מחוץ לתחום, אחרים נרתעים מראש ואפילו לא בודקים את יחסיהם עמו.

שוב ושוב אני שומעת אנשים התולים את הסתייגותם מן העולם התלמודי בעודף הפרטים המופיעים בו, ולא רק עודף הפרטים מרתיע את הנרתעים, כי אם גם אופיים של רבים מהם.

החכמים שלנו אמנים בחקירת כל מקרה ומקרה עד לניואנסים הזעירים ביותר שלו, הנראים פעמים רבות לקוראים כמעידים על חשיבה קטנונית משהו וכעוברים את סף האבסורד. גם האוקימתות התלמודיות (=אוקימתא היא העמדת דין מסוים במקרה יחיד [ולעתים קרובות אזוטרי], כך שדינו אינו סותר דין אחר) ממחישות פעמים רבות אופן מחשבה זה.

איך יוכל קורא ביקורתי ורציונלי להתייחס לתיאור מקרה שבו אדם נופל מראש הגג מחמת הרוח, בדיוק באופן שבו הוא "נתקע באשה" – מוצא עצמו במצב פיזי של זיווג עִמה (בבא קמא כז, א), או למקרה שבו אדם הולך עם גמל עמוס לעייפה בפשתן, ואיכשהו, כאשר עובר הגמל ליד פתח חנות – נדחקים שוליה של ערמת הפשתן פנימה, חוברים לנר חנוכה דולק ומביאים לשרפה (בבא קמא סב, ב)?

התגובה הטבעית מצד קורא שכזה תהא: נו, באמת… מתי כבר מתחולל אירוע שכזה? מה זה בזבוז האנרגיה המחשבתית על המצאות כגון אלה? האם זה משחק אינטלקטואלי או איזשהו ערפול חושים?

אני עצמי קשובה לתלמוד בקשב אחר. נפעמת ממנו, על פרטיו ודקדוקיו כמו גם על סיפוריו יוצאי הדופן. אלו ואלו נדמים בעיניי כצעדים מדויקים בתוך כוריאוגרפיה מופלאה, ולא כביטויים תמוהים להלך מחשבה שעבר מן העולם. אף על פי כן, מבקשת אני לגעת בנקודה הזו המפריעה לרבים כל כך.

התלמוד אינו חושש להביט במציאות הרחבה     צילום: פלאש 90

התלמוד אינו חושש להביט במציאות הרחבה צילום: פלאש 90

עובר בהמה

מה עומד מאחורי הרגעים הלימודיים הללו, שבהם לכאורה עובר הדיון את גבול האבסורד? האם ניתן להכריע מהי הנקודה המדויקת שבה עובר הפרוטרוט שבלימוד את אותו הגבול? ובעצם – האם יש בכלל גבול שכזה, או שמא התחושה המטרידה הזו זרה לשפת התלמוד עצמו?

נדמה לי שפסילת התהייה מראש תחטא לאמת, שכן אם מעיינים בתלמוד גופו – מגלים למרבה הפלא (או למרבה הכּנוּת התלמודית) כי אותה תהייה בדיוק חיה בתוכו ממש, והיא עולה מדי פעם אל פני השטח. נעיין ביחס התלמודי אל הנגיעה בגבול האבסורד דרך שני אירועים המתוארים בו, האחד מופיע במסכת נידה והשני במסכת מנחות.

הסוגיה בנידה עוסקת במקרים שונים שבהם מפילות נשים את עובריהן, ומתברר שלעובר הנפל צורה משונה ולא צורת עובר אנושי רגיל. מובאות שם דוגמאות לנפל הדומה לנחש, אחר המזכיר שד ועוד הנראים כעוף, כהר וכיוצא באלה. התלמוד שואל האם טומאתה של מפלת עובר יוצא דופן שכזה תהא זהה לטומאת המפלת עובר שגרתי, או שמא דינה אחר.

עצם הנושא קשה להכלה לרבים מאיתנו, וכבר בבסיסו הוא נראה כמתרחק מן המציאות אל אזורים תמוהים, אך ר' ירמיה מצעיד את הדיון עוד צעד אחד הלאה, תוך כדי פנייה אל ר' זירא (בבלי נידה כג, א(:

בעא מיניה רבי ירמיה מר' זירא: לרבי מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא, קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאיתסורי באחותה. למימרא דחיי? והאמר רב יהודה אמר רב: לא אמרה רבי מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים?! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו רבי ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך.

[תרגום: שאל אותו רבי ירמיה את ר‘ זירא: לר‘ מאיר, שאמר: בהמה במעי אשה – ולד מעולה הוא – קיבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינה? לאסור באחותה. לומר שחי? והרי אמר רב יהודה אמר רב: לא אמרהּ ר‘ מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים?! אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאוֹ ר‘ ירמיה את ר‘ זירא לידי צחוק – ולא צחק!]

ר' ירמיה שואל את ר' זירא מה לדעתו הדין במקרה שנערך הסכם נישואין בין הורי עוברה מסוימת לבין הורי ילד כלשהו, והנה כאשר נולדת אותה עוברה טרם זמנה, ללא רוח חיים, מתברר שדמות בהמה לה. האם במקרה זה יהא החתן המיועד אסור על אחותה מכוח איסורי עריות, או שמא עקב צורתה המיוחדת תהא העוברה כלא הייתה ואחותה תוּתר?

המקרה שהעמיד ר' ירמיה על השולחן והשאלה ששאל לגביו רחוקים כל כך מן המציאות, עד שאפילו חכמי התלמוד עצמם מעידים כי אלו היו אמורים להביא כל אדם לידי גיחוך. רב אחא בר יעקב טוען במפורש כי ר' ירמיה עצמו שאל את השאלה לא כשאלה עניינית אלא כדי לנסות להביא את ר' זירא ידידו לידי צחוק. ר' זירא היה ידוע כאדם אשר שמר בקנאות על איפוק רגשי בחייו ונדיר היה למצאו משועשע. רש"י אומר כי מה שהניע אותו הוא אותו פסוק השומר את הצחוק בפה מלא לזמן הגאולה בלבד: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה" (תהילים קכו, ב), ובלשונו:

בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק ור' זירא מחמיר טפי [יותר].

ר' ירמיה נכשל בניסיונו. ר' זירא לא צחק.

נוכל להפליג ולחשוב על מקומו של הצחוק בחוויית הלימוד בפרט ובחוויה הדתית בכלל, אך ענייננו כרגע הינו גבול האבסורד. הנה כאן אנו רואים סיטואציה שבה חכם מחכמי התלמוד הביא ביודעין את הדיון לרמת גיחוך מופרזת, מה שמעיד על עצם נוכחותו של קו גבול בעולם הלימוד האמוראי, אשר לא קיבל כל אמירה – קיצונית ומוזרה ככל שתהא – כלגיטימית.

שני ראשים

נשוב ונדון בסיפור זה לאחר העיון בסיפור השני, המופיע, כאמור, במסכת מנחות. הסוגיה במנחות עוסקת בהנחת תפילין. האמוראים דנים בשאלה על איזו יד יש להניח תפילין, ומה דינם של גידם, איטר ואדם השולט בשתי ידיו לעניין הנחת תפילין. בנקודה זו נכנס פלימו לדיון ושואל (מנחות לז):

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים, באיזה מהן מניח תפילין? א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא. אדהכי אתא ההוא גברא. א"ל: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, כמה בעינן למיתב לכהן? אתא ההוא סבא, תנא ליה: חייב ליתן לו י' סלעים. איני? והתני רמי בר חמא: מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך ל', ת"ל אך חלק. שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא.                                             

[תרגום: שאל אותו פלימו את רבי: מי שיש לו שני ראשים – באיזה מהם מניח תפילין? אמר לו: או שתקום ותִגלה או שתקבל עליך נידוי! בין כה וכה בא אותו איש, אמר לו: נולד לי תינוק שיש לו שני ראשים, כמה צריכים אנו לתת לכהן? בא אותו זקן, שנה לו: חייב ליתן לו עשרה סלעים. האמנם, והרי שנה רמי בר חמא: מתוך שנאמר פדֹה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך שלושים יום, תלמוד לומר: אך חילק. שונה כאן, שבגולגולת תלתה התורה].

עד לשאלתו של פלימו התנהל הדיון בגבולות הנורמטיביים, והנה בא הוא ומסיט את השיחה לדינו של אדם בעל שני ראשים – מצב שהינו לכאורה בלתי אפשרי ולקוח מדמיונו הקודח.

בשמוע רבי (ר' יהודה הנשיא) את שאלתו קפץ בזעם של ממש. נדמה היה לו שפלימו שם ללעג את הלימוד ולא שואל שאלה תמימה. הוא ערך לפלימו "משפט שדה" מיידי וקבע שעליו לבחור בין עונש גלות לבין חרם ונידוי מקהל ישראל. תגובה חריפה זו מעידה על רגישותם הרבה של החכמים בדיוק לאותו גבול בין דיון אמיתי לבין נפילה לזרועות האבסורד. הגבול דק ודווקא משום כך יש להיזהר מפניו משנה זהירות ולתקוף בחומרה כל ניסיון לעבור אותו.

אך להפתעת כולם, באה המציאות וטופחת דווקא על פניו של רבי. בדיוק כשסיים לאיים את איומיו – נכנס פנימה אותו אדם אשר בישר על הולדת בנו בעל שני הראשים! "דמיונו הקודח" של פלימו הסתבר כהוויה פיסית נושמת ומצווחת בבואה לאוויר העולם. כעת צריך אביה לדעת כמה עליו לשלם לכהן לשם פדיון בנו המיוחד.

את תגובתו של רבי איננו שומעים. ברור שהוא המום ומצטנף לנוכח טעותו. מי שכן נחלץ לעזרה הוא אותו זקן העונה על השאלה ההלכתית הניצבת בחלל בית המדרש. כנראה שממרום שנותיו יודע הוא להכיל גם את הפנטזיה שבתוך המציאות, ולא נבהל לאור אפשרות חפיפתם של שני העולמות.

בניגוד לסיפור הקודם, שבו התוודענו למעבר אמיתי של גבול האבסורד לאזור מסוכן של שטח הפקר, הרי שכאן – גם אם בתחילה נדמה היה שבאותה תופעה מדובר – למעשה נשאר הדיון, מופלא ותמוה ככל שיהיה, בתוך גדר הקדושה.

עמדה פנימית

שני המקרים – הן של העוברה בעלת דמות הבהמה והן של האדם בעל שני הראשים – מצטיירים כרחוקים מעולם דיון שפוי ומקובל, ואין האחד נראה רחוק מרעהו. כיצד, אם כן, ניתן לזהות את ההבדל ביניהם? כיצד ניתן לדעת מתי מדובר בסטייה אמיתית ומתי לא, הרי ראינו שאפילו רבי עצמו טעה בכך?!

נדמה לי שסוד ההבדל בין השניים הוא בעמדתו הפנימית של הדובר. ר' ירמיה שאל שאלתו מתוך עמדה חיצונית, המשקיפה על הנושא מלמעלה ותוקפת אותו באופן מודע מכיוון מגוחך. הרי מטרתו הייתה לעורר בחברו חיוך! שונה מאוד היתה עמדתו של פלימו בהעלותו את קושייתו. פלימו היה אחוז בסוגיה עצמה בכל לבו ונמשך איתה ומתוכה אל הנקודה שאליה הגיע.

כאשר אתה נכנס כל כך פנימה, יכול הזרם המחשבתי לסחוף אותך למחוזות שאותם אי אפשר בשום פנים לשער או לקבל מבחוץ, ומסתבר שלעתים צלילה עזה ובלתי מבוקרת שכזו עשויה אף לגלות אמיתות נסתרות, שהדעת השגרתית לא תעלה לעולם. כאשר אדם מצוי עמוק עמוק בתוך חוויה של לימוד, הוא קורא במציאות תווים חדשים הכרוכים בה, זר לא יבינם. הנה כך חשף פלימו את ההוויה האפשרית של אדם בעל שני ראשים.

רבי עצמו לא ידע להבחין בשורש הכן שבשאלתו של פלימו. דווקא הוא היה זה שנותר בחוץ בעוד תלמידו נכנס פנימה אל הסוגיה בכל רמ"ח איבריו. ואולי נולד אותו ילד בעל שני ראשים במיוחד לשם כך, במיוחד על מנת לבוא ולטלטל את רבי מעמדתו המבוקרת מדי, לבוא ולפרוע את תלתלי מחשבתו כשהוא עוסק בדברי תורה…

ייתכן שגם העמדה השופטת של התלמוד על ידי קוראיו היום נובעת מן הפחד או חוסר היכולת להפקיר עצמם לגמרי פנימה, בלי השבט הביקורתי־אובייקטיבי המציץ מאחורי כתפם.

אולי דווקא בהגעה של התלמוד בדיוניו לנקודות קצה ובאי שמירתו על עצמו בגבולות ההיגיון השגרתי והמקובל – טמון הכוח ההופך אותו שונה כל כך מן המתמטיקה ומן העולמות הדומים לה, הכוח הפורץ את הנוסחאות והתבניות. התלמוד אינו חושש להביט במציאות הרחבה, הכוללת גם אזורים שלמים הסמויים מן העין והרחוקים מן החוקיוּת המוכרת והגלויה. אולי דווקא העובדה שהוא בעל מחשבה פנימית כל כך שומרת עליו גם בדיוניו ההלכתיים מפני האובייקטיביות הסטרילית והקרה של התחומים הריאליים למיניהם, שומרת עליו כספר חם, לוהט.

ספרה של יערה ענבר "חלום של בין השמשות – עיון ודרישה בסיפורים תלמודיים" ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' אדר א תשע"ד, 7.2.2014

פורסמה ב-7 בפברואר 2014, ב-גיליון תצוה תשע"ד - 861 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: