מי יודע אנה | יהודה גזבר

אוריאנה הנטושה והמוזנחת ושלל חברותיה מתמודדות עם מותה של האהבה וקרבתה של הזִקנה. טקסט נהדר, גדוש המצאות ופיתולים, השוכח שאינו כתב חידה אלא סיפור

970056כל סיפור הוא חתול פתאום

גבריאלה אביגור־רותם

כנרת, זמורה־ביתן,  2013, 349 עמ'

"כל סיפור הוא חתול פתאום" פותח הרומן החדש של גבריאלה אביגור רותם, וכבר גורם לקורא להרהר בקביעה המוחלטת הזאת: האמנם כל סיפור הוא חתול? בפתאומיות שכזו? ובכלל, מה אומרת המטפורה הזו, "סיפור הוא חתול"? ואביגור רותם ממשיכה ומפרטת: "מתמחש יש־מאין… קורא לך ללכת בעקבותיו אל הלא ידוע". כלומר, חתולים אינם ידועים ואינם צפויים, וגם כל סיפור – כך היא אומרת – אינו ידוע ואינו צפוי; העתיד מצפה לך בדפים הבאים, מי־יודע־מה־יקרה. כמו לנעוץ אצבע על הקונפליקט ולהזמין את הקורא ללכת את כל הדרך אל ההתרה. ומה שיוצא מהאמירה הזאת הוא שסיפורים אינם כמו אנשים מתים, שהרי לאנשים מתים יש רק עבר, אין עתיד.

אבל הפסקה הראשונה בספר מדברת על המתים, דווקא. מה עושים המתים מתחת לאדמה? מרכלים. מעל האדמה בבית הקברות, בגוש 1 חלקה א', מסתובבים אנשים שפופי ראש, מבקרים מזדמנים, חתול שחור, עובדי החברה־קדישא. מתחתיה שוכבים המתים, מסודרים בשורות, בחלקות ובאגפים – והדבר היחיד שיש להם לעשות הוא לדבר על החיים. לספר את עברם, את סיפור חייהם, לדבר על קרוביהם שבאים לבקר אותם, להציץ לרגע בחלומותיהם ולראות מה מתרחש עם בן הזוג, הילד או הנכדה. הם לא משתנים, המתים, ואין להם אלא לשכב בחושך ולספר שוב ושוב את העבר ואת ההווה. להתרגש מנפטר חדש, מחתולה שחורה המתגוררת בבית הקברות, מפלאפון שנפל לקבר באמצע לוויה והוא מצלצל "אבאל'ה בוא ללונה פארק" במין אירוניה קודרת.

בין המתים קבורות גם דוריטה לאופר וקלרה אליאש, ובין החיים מסתובבים בניהן ובנותיהן ומהווים את חוט השדרה של הרומן: הם מתאהבים, נפרדים, מתווכחים ושותקים. אוריאנה, גיבורת הסיפור, היא בתה של קלרה, והיא מממשת בחייה את דבריו של אלתרמן: "אך רצו ימים, אוריאנה, ותור נעורים עבר. חלפו השנים, אוריאנה, ברחו מי יודע אנה". היא בת שישים, אוריאנה, וכבר כבדה ושמנה, לא יפה ולא אהובה. בעלה, אלסר, מבלה את חייו בהתרוצצות על גבי הגלובוס ואיסוף אבנים וקריסטלים בעלי משמעות מיסטית. אביעד, בנה היחיד, נטש אותה. תות, נכדתה, לא מדברת איתה. הקיצור: ימי נעוריה חלפו, קרוביה לא מדברים איתה, והיא מזניחה את עצמה ובו בזמן מטפחת חתול בית בשם שונרא. יחד איתה נמצאות גם חברותיה, דורונה ויהושבע, אחיותיה, מרתה ופרלה, וסימה, בתה של קלרה, שכולן מתמודדות עם אותה הבעיה: מותה של האהבה, קרבתה של הזִקנה.

העלילה מתנהגת כמו אדם זקן: לוקח לה זמן לקום, להחליט מי היא ומה היא עושה  צילום: שאטרסטוק

העלילה מתנהגת כמו אדם זקן: לוקח לה זמן לקום, להחליט מי היא ומה היא עושה
צילום: שאטרסטוק

עלילה מזדקנת

את שתי העלילות המקבילות האלה, עלילת החיים ועלילת המתים, מלווים שני חתולים. החתול של אוריאנה מלווה את החיים, והחתולה של בית הקברות מלווה את המתים. החתול של אוריאנה הוא סטטי ועצל כמוה, ואילו החתולה של בית הקברות מדלגת בין המצבות בצעדים קטנים ודינמיים. כבר אפשר להצביע כאן על מין היפוך: המתים, הקבורים, משוחחים ביניהם כאילו היו חיים, ואילו אוריאנה – האישה החיה – אפאטית, כאילו כבר מתה: היא לא משקיעה בעצמה, לא מתפתחת, לא מתקדמת לשום מקום. אבל "לכל סיפור יש תשע נשמות, כמו לחתול הבית ולחתול האשפתות", אומרת אביגור־רותם, ואולי מרמזת בכך ליכולת של החיים להקים את עצמם ולהתחיל לחיות מחדש. הנה, למשל, יהושבע, שבגיל שישים התחילה להשקיע בעצמה ולחזר אחר גבר צעיר. או דורונה, שיוצאת לטיולים יחד עם אלסר ומוצאת את עצמה מחדש.

מתוך המעברים האלה, בין עולם החיים ועולם המתים ובין הקולות השונים, עולה לאִטה אמירה על הזִקנה ועל המוות. על הצורה שבה המתים נוכחים ומדברים בחייהם של היקרים להם ועל הצורה שבה החיים מכוננים ומובלים על ידי זיכרון המתים. כך, למשל, הזמן החולף אצל המתים מאופיין באמצעות היזכרות באירועים היסטוריים שקרו בעבר, ובכל חודש נזכרים הקולות השונים במלחמות, פוגרומים, חתונות מפורסמות וכדומה שאירעו באותו החודש. הסיפור אינו מתרחש אצלם, אלא מקבל משנה־משמעות באמצעות דמויות המתים. כך מהדהד סיפורה של דוריטה המתה אצל בתה, אוריאנה, וסיפורה של קלרה מהדהד אצל סימה, בתה. מתוך האנלוגיה הזאת, ורבות נוספות, דנה אביגור־רותם בזִקנה – בעיקר בנשיות המזדקנת – ובעמידה לפני המוות ואחריו.

אחת עשרה דמויות מוזכרות בפסקאות שתיארו את הסיפור, וזו רק ההתחלה. כבר בספריה הקודמים נודעה אביגור־רותם בכך שהיא לא עושה הנחות לקורא, והספר הזה לוקח את הסגנון המיוחד לה עד הקצה. עשרות דמויות מסתובבות בין הדפים, והקשר בין האחת לשנייה דורש תשומת לב מיוחדת. לא רק המעברים בין עולם החיים ובין עולם המתים אינם ברורים, אלא אפילו מיהו הדובר בכל פסקה. לעתים זו אוריאנה, לעתים זו דוריטה, אמה, לעתים זו סימה, בתה של קלרה, וכן הלאה. ריבוי הדוברים, הפוליפוניות הזו, מבקש מהקורא להיות דרוך כל הזמן – מי מספר, מה הוא מספר, האם הוא מספר אמין או מספר מתעתע וכן הלאה. גם השפה המתפתלת – בהמצאות לשוניות, בשימוש המיוחד במקפים, במשפטים שנפתחים ונסגרים ללא הפסק – לא עושה הנחה לאף אחד, ודורשת מהקורא להתאמץ בקריאה ולהיכנס אל המקצב המתפתל, מה לעשות, כמו חתול.

"אדם זקן, מה יש לו בחייו", כתב דוד אבידן בשירו "אדם זקן", "הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". וגם העלילה של הרומן הזה מתנהגת כמו אדם זקן: לוקח לה זמן לקום, להתאושש, להחליט מי היא ומה היא עושה, ופתאום היא גולשת לפלירטוטים, לשינויים בקצב החיים, לטיסות, להרפתקאות חילוץ, לאהבות נכזבות ושאינן כאלה. כאילו לא היה די בקודמות, דמויות חדשות צצות פתאום ונכנסות גם הן אל תוך הסיפור, וכל העלילה מתנערת פתאום ודוהרת אל הסוף. כשמנסים לבודד רק את העלילה ולהביט בה, אפשר לראות שהרומן מזכיר ספרים ישראליים אחרים ("בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד הוא אולי הדוגמה המובהקת והדומה ביותר), שבמשך שלושת רבעי ספר דבר אינו קורה בהם. הוא מספר לקורא אקספוזיציה, טווה לו דמויות וקשרים ועבר, מלהטט בלשון, אבל רק לקראת סיום הספר נזכר שצריך גם לספר סיפור בתוך כל סבך המילים היפות.

לא כל סיפור

לאביגור־רותם יש הצדקה טובה: מה נכון יותר מאשר להתאים בין תוכן וצורה. מה נכון יותר מאשר לספר סיפור על אדישות, על חוסר עניין, על כך שדבר אינו קורה – כשבאמת דבר לא קורה, כך שהקורא חש את הקונפליקט? וכדי להתיר – מה נכון יותר מאשר להניע בפתאום את הסיפור ואת העלילה? אבל הצידוק הזה מעיד על הבעיה שמאחוריו, וזו, אכן, בעיה: הרובד הראשון של הרומן, הטקסט, נהדר. ההמצאות, הפיתולים, ריבוי הקולות – כל אלה מזכירים את הרומנים העבריים הגדולים, ובראשם "זכרון דברים" של יעקב שבתאי. הצורה שבה כל הדברים האלה מתגבשים לכדי סיפור – הדמויות, הקונפליקטים, הקצב והעלילה – היא בעייתית. ואילו הסב־טקסט – המשחק בסמלים, האמירה המתחבאת, הפתיחה מול הסגירה – חוזר ונהיה מגובש ושלם, בוהק כמו פנינה, לעתים אפילו מסנוור; יש מקרים שבהם הסמליות יותר חזקה מהמתרחש בפועל.

ארחיב מעט: סיפור הוא, בראש ובראשונה, סיפור. דומה שבלהט הכתיבה שכחנו את הדבר הזה לרגע. הוא לא טקסט רצוף רמזים שמיועד להתפענח, אלא תיאורה של התרחשות. להתרחשות הזו יש קצב, יש מפנים, הפתעות, דמויות שמניעות אותה וקונפליקטים וכן הלאה. היא יוצאת מאמירה כלשהי על הנושא שבו היא עוסקת, ומגיעה בסופו של דבר כשהיא עטופה בהרבה מאוד תכל'ס: בחירת המילים, בניית המשפטים, המוטיבים, המבנים הסיפוריים. אביגור־רותם טובה מאוד באמירה וטובה מאוד בתכל'ס. היא מצליחה למשל לתת משמעויות נוספות לחתול, לחתולים ספציפיים, לחתול הגדול שמופיע בסוף. מהבחינה הזאת, היא סופרת גדולה באמת.

הבעיה העיקרית היא שההתרחשות עצמה כמעט נעדרת מהספר. אז הטקסט, כטקסט, הוא מצוין. חבל רק שכמעט אין כאן סיפור. זה לא הופך את הספר לספר גרוע; הוא עדיין מתגמל את הקורא באלף דרכים אחרות. המורכבות של השפה, המשפטים היפים, עושר הדמויות – כל אלה יכולים להקשות על תחילת הקריאה, אבל אחרי ההישאבות לספר יתגלה בהם הכישרון של אחת המספרות המוכשרות בספרות העברית.

אביגור־רותם לא צודקת בקביעתה הראשונה; לא כל סיפור הוא חתול פתאום. יש סיפורים שאין בהם "פתאום". סיפורים שמתחילים וממשיכים ונגמרים, שמספרים את עצמם בקול אחד, בצורה ברורה, לא מתעתעת. הסיפורים שלה, לעומת זאת, הם בהחלט כמו חתול. דורשים תשומת לב, לא מתמסרים בקלות, מפתיעים פעם אחר פעם. מאירים באור אחר את העולם הנראה לעין. חתולים זה דבר נהדר, אבל חשוב לזכור כל הזמן את היפוכו של המשפט: לא כל חתול פתאום הוא סיפור.

לבלוג של יהודה גזבר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' שבט תשע"ד, 31.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון תרומה תשע"ד - 860, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ואולי בכל זאת יש לכל יצירה ספרותית צד חתולי, משום שבפירסומה יצאה מיד המחבר ומעתה יש לה חיים עצמאיים משלה. כל קורא יכול לפרשה כפי הבנתו, לאו דוקא לפי כוונת המחבר.

    • אוריאנה, דורונה ויהושבע.

      ואולי מסמלות שלוש החברות דרכים שונות להתמודד עם הזקנה. אוריאנה – את האוריינות, עיסוק בלימוד וטיפוח הצד האינטלקטואלי; דורונה – את הנתינה, התנדבות למעשי חסד; ויהושבע – את טיפוח חיי האמונה והדת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • החתול הנמרץ והחתול האיטי

      החתול של המתים בסיפור הוא נמרץ, בעוד החתול של החיים מתנהל לאיטו. אולי ניתן לומר שהחתול מסמל את הנשמה.

      בעוד הרוח מוטבעת בעולם החומר, היא מוגבלת – אם על ידי חולשותיו של האדם ואם על ידי מניעות חיצוניות, טבעיות או חברתיות. התקדמותו של האדם היא איטית.

      כאשר הנשמה משתחררת ממגבלות החומר, יוצאת היא למרחב. אין עוד מעצור לרוח, והיא צופה וטסה מסוף העולם עד סופו כהרף עין.

      • החתול כמשל לנשמה (נסיון לסיכום)

        בס"ד ו' אד"ר ע"ד

        כפי שראינו, מהווה החתול בתיאורה של הסופרת משל לרוחו של האדם. כאשר האדם נשחק היא נשחקת עימו. היא מתארת את החיים בשקיעתם, ומשבחת את חתולי העולם שמעבר לחיים, החופשיים ממצוקות החיים.

        ברם, יש לומר שדוקא תכונתו העצמאית של החתול – היא הפתח לתקוה. הנשמה יכולה גם למרוד בכבלי החיים ובפגעיהם. לכתוב סיפור חדש שיהפוך את המצוקה לאתגר הפותח אופקים חדשים.

        בתקוה ובברכה, ש.צ. לוינגר

  2. כל 'חתול פתאום' הוא סיפור

    בס"ד ד' אדר ע"ד

    בגמרא, ברכות נו,ב: 'הרואה חתול בחלום – באתרא דקרו ליה שונרא, נעשית לו שירה נאה; באתרא דקרו ליה שינרא, נעשה לו שינוי רע'. מה ההבדל בין 'שונרא' ל'שינרא' – אינני יודע, אך אפשר שיש כאן אמירה שפירושו של המראה תלוי באופן שהאנשים 'קוראים אותו'.

    חיי אדם מלאים ב'חתולים' – שינויים בלתי צפויים. באדם תלוי אם יראה במה שעובר עליו 'שינוי רע' שמביא אותו למירמור ולתיסכול, או שיראה במה שעובר עליו 'שירה נאה' הבאה לפתוח לו אפיקים ואופקים חדשים.

    האדם באמונתו 'כותב את הסיפור' שלו, והופך את הקושי לאתגר.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: