תקשיבו לי בלי לקטלג | רחלי ריף

המשורר יוסף עוזר גדל בחבל התענכים, למד באוניברסיטת חיפה וחזר בתשובה לאחר מלחמת יום הכיפורים. היום הוא מנהל חינוכי ב"תלמוד תורה", מדבר על קשיי הדור השני של בעלי התשובה, מצפה ממשוררי "משיב הרוח" לקרוא תיגר וגם מציע למזרחיים, השותפים בטיפוח "השד העדתי", קצת להתבגר

"אני נביא על הונדה סיוויק", כותב יוסף עוזר בפתח ספרו החדש "עמק יזרעאל ירושלים" (הוצאת אפיק); וממשיך: "נהג רואה את מה שיהיה/ מראת המכונית מראה/ את מה שהיה". הספר הוא פואמה מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים וסיפור מסגרת: המשורר נוסע מירושלים, שבה נולד ובה הוא מתגורר היום, לעמק יזרעאל, שם גדל מגיל צעיר, לבקר את אחותו השוכבת בבית חולים "העמק", ובחזרה. נופי הנסיעה ונופי זיכרונותיו של עוזר משתרגים אלו באלו, ובכל שיר מתגלה עוד טפח מסיפור חייו ומחיבוטי נפשו.

אני נפגשת עם עוזר (61) בבית אנה טיכו בירושלים, כשהוא מלווה באשתו נעמי. עוזר, אדם נמוך ונמרץ, כיפה שחורה לראשו, מדבר בלהט ובהתרגשות. לכל אורך הראיון וגם בספר, הוא מראה בקיאות רבה ברזי התרבות הישראלית, כשהוא מצטט כשולף מהשרוול שורות משירים פואטיים ועבריים, ישנים ועכשוויים, וגם ביטויים מההיסטוריה הפוליטית; מג'ו עמר דרך דליה רביקוביץ ועד שלום חנוך. אפילו סוזן בויל נזכרת בספר. עשרים ושלוש שנים חלפו מאז הוציא לאור את ספר שיריו האחרון, ומלבד "עמק יזרעאל ירושלים" הוא מוציא בימים אלו ספר שירה נוסף המלווה באיורים, "נשיקת מכחול" (הוצאת משיב הרוח).

"סוף סוף נוצר קהל שמוכן להקשיב לי בלי לקטלג אותי מיד כחרדי", הוא עונה לשאלתי על הזמן הרב שחלף מאז פרסום ספרו האחרון. "לא פעם נידו אותי. החילונים כי אני נראה מטומטם", וכאן עוזר מצביע על בגדיו החרדיים; "והחרדים כי אני נראה מטומטם", ולוקח בידיו את ספר השירה. "אבל לאורך הדרך הייתה גם הרבה קבלה", הוא מבהיר.

"מדי פעם שלחתי משיריי לד"ר אריאל הירשפלד. התגובה שלו הייתה אוהדת ונרגשת. הוא לא סימן אותי בגלל הבגדים שלי, וידע לשים יד על הכתף ולתמוך. אני לא מכיר הרבה שיעשו כך. זה הביא אותי להבנה שיש טעם לכתיבה, שיש מי שמגלה אהבה ושיש טעם לפרסום ספר נוסף. במשך השנים לא הפסקתי לכתוב ולפרסם. ערכתי כמה מגיליונות 'משיב הרוח', הייתי שותף להקמת כתב העת 'דימוי' וכיהנתי כיו"ר כתב העת 'מאזניים'. יש דברים שמחייבים הבשלה. זו תופעה די חריגה להוציא ספרי שירה בזה אחר זה. היא חייבה איפוק רב, נשימה עמוקה, ואמון מלא בחכמת המילים".

"לא מדובר בסכסוך שכנים, אלא בסכסוך שכינה. קודם אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו, לשאול מהי הזהות שלנו" יוסף עוזר צילום: מרים צחי

"לא מדובר בסכסוך שכנים, אלא בסכסוך שכינה. קודם אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו, לשאול מהי הזהות שלנו" יוסף עוזר
צילום: מרים צחי

שומע את העמק בתוכי

בְּיַלְדוּתִי, עָלַי תִּיק כִּתָּה ב'
גָּלִינוּ מִירוּשָׁלַיִם הַהִיא
לִשְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.
עֵינַיִם אוֹרוֹת אוֹטוֹבּוּס
קִדְּמוּנוּ בַּלַּיְלָה,
פָּרֹכֶת חַרְצִיּוֹת צְהֻבּוֹת,
וּקְדֻשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁל
אֲדָמָה, אוֹר שָׁמַיִם
וּתְפִלַּת מַמְטֵרוֹת.

בשירי הספר מעמת עוזר לא פעם בין עמק ילדותו לעיר המסוכסכת שבה בחר לחיות. "ירושלים של הילדות נחתמה בי בקול הרכבת ששמעתי מהקטמונים", נזכר עוזר. "זו הייתה ירושלים שלא היו בה מאבקים הרי עולם ולא שׂנאות שילד עשוי לחוש בהן במחושים הרגישים שלו. המעבר לעמק יזרעאל והחיים במושב ברק העניקו לי את העוצמה האדירה של הקשבה אחרת לחלוטין. המראות שראיתי והקולות שהדהדו באוזניי בנו אותי באופן שונה לחלוטין מהאופן שבו גדלו קרובי משפחתי בירושלים. כששבתי לירושלים היה זה הצליל המלנכולי והמובס של בני גילי שזימר: ‘כוכבי שקע/ בלבי הסתיו/ ופרחי לימון/ פג ריחם עכשיו‘, וההמשך ‘הוי שמיי קודרים‘ (שירו של הזמר ג‘ו עמר. ר“ר). זו הייתה אופציית החיים המזרחיים, והיא פיזרה דמעות ושידרה נכות רוחנית.

"במושב נחשפתי לצליל אחר לחלוטין, ובמיוחד ללשון אחרת. ל'שיר ליקינטון', למשל. כשהייתי בכיתה ב' מוסיקאי הגיע אלינו לבית הספר וניגן לנו בכינור את ארבע העונות של ויוואלדי. הנוף פתח את כל חרצובות השמחה. אין מריבות דתיות תחת שמי עמק יזרעאל. כך גדלתי, כשהאוזניים יודעות להקשיב לממטרה ולזהות מתי היא משתנקת בגלל גבעול שסותם אותה. ידעתי לזהות בקולות הלול אם התרנגולות בסדר או שמא נכנס נחש או אם עומדת אחת מהן להטיל. גם כשהגעתי לישיבה האזנתי בקשב, אותו הקשב הרגיש מדי שזיהה ממטרה וביצה שנולדה, אבל זהו קשב שונה לחלוטין; הוא עובר דרך הנוירונים שבמוח. לפעמים בירושלים מה שעובר ללב עצמו הוא דבר עצוב עד תהום. בספר אני נמלט מירושלים של היום. היא אינה אהובה עליי. ממש לא. כשאני נוסע לעמק יזרעאל ומתחיל לראות את נופיו אני ממש מוחא כפיים, אני רוקד כשאני רואה אותו. זה בלתי נשלט. האיקליפטוסים האלו. אני חושב איך סוף סוף השתחררתי מירושלים הזו“.

אז למה אתה ממשיך לגור בה?

“יהודה הלוי כתב: ‘לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב‘. היום יותר מתמיד לבי יכול להיות בעמק יזרעאל למרות שאנוכי בסוף המערב, הפרוע, של ירושלים, החצויה בין חרדים לבין עצמם, בין חילונים לבין חרדים, בין יהודים לערבים. אם יש פצצת אטום לישראל הרי זו הפצצה הירושלמית, שכולה אטומים של שנאות ופוטנציאל של אימה. אני חי בשירים. בבוקר אני יוצא לראות את הילדים בתלמוד תורה, שם אני משמש מנהל חינוכי. הם נותנים לי יד וצוחקים. זה הרבה. את העמק אני שומע בתוכי, כי גם הוא השתנה: החקלאות נוצחה על ידי ההיי־טק. אמא של חבר ממושב ברק אמרה לי לא מזמן ‘לא נשאר כאן שום דבר, מישהו צריך לחלום חלום חדש‘. הזמן מחייב קשב חדש, יהודי ישראלי“.

"משורר בחברה החרדית שמקבל פרסים מחילונים". עוזר מקבל את פרס ראש הממשלה צילום: דינה גונה

"משורר בחברה החרדית שמקבל פרסים מחילונים". עוזר מקבל את פרס ראש הממשלה
צילום: דינה גונה

סכסוך שכינה

איפה הכישלון לטעמך?

"הכישלון שלנו במעגל הפנימי, של מלחמת החילונים בחרדים ולהיפך, מקרין על הכישלון החיצוני, מול הפלשתינים. לא מזמן חמאס הוציא ספרי לימוד חדשים שבהם כתוב שהיהודים המוכרים היום הם לא היהודים ההיסטוריים, ואלה כבר הושמדו. למה חשובה להם ההכחשה הזו? הכישלון שלנו הוא שלא הבנו שהעוצמה של המאבק היא דתית. עמוס עוז קרא פעם לסכסוך שלנו סכסוך שכנים, וכששכנים מתקוטטים אפשר לפתור את זה בשלב כלשהו. אבל לא מדובר בסכסוך שכנים, אלא בסכסוך שכינה. קודם אנחנו צריכים לדעת מי אנחנו, לשאול מהי הזהות שלנו.

"הכישלון הוא שאין שיח דתי. הרב מנחם פרומן הבין את הנקודה הזו, והוא צדק. השמאלני לא באמת שומע את אום כולתום. הוא אומר שהוא רוצה לעשות שלום עם הפלשתינים, אבל שיישארו שם, רחוק ממנו. אם הוא היה לומד ערבית ואת הקוראן יכול להיות שזה היה מקרב בין הצדדים. כל צד מתבצר בשלו, והתוצאה היא הכחשה של הצד השני.

"במעגל הפנימי הכישלון מביש יותר. כמו שהפלשתינים לא מבינים את הסיפור של היהודים, כך החילונים לא תופסים את היהלום שיש בחברה החרדית והדתית. יש בציבור ריחוק גדול מהנקודה היהודית. אנחנו עצמנו אחראים לכך – גם כאן לא ידענו להעביר את הסיפור שלנו, את הערכים שיש בתורה שלנו. הכישלון הוא בהידברות. כל אחד מתבצר בשפה שלו, במוזיקה שלו. בשני המעגלים יש שבר. בשמאל רוצים לעשות שלום, אך מכחישים את היהדות. לחרדים יש היהדות, אך הם מכחישים את הציונות. במצב כזה הפלשתינים לא יכולים לקבל מאיתנו את הסיפור היהודי".

לאחר מלחמת יום כיפור ובמהלך לימודי ספרות באוניברסיטת חיפה, החל עוזר בתהליך חזרה בתשובה. "אחרי מלחמת יום־כיפור התחילה מלחמה חברתית אדירה. השכבה הפוליטית נכשלה, ומישהו היה צריך לשלם. דיברו על רעידת אדמה, על שבירתה של הקונספציה, על האחרון שיכבה את האור. יש כאלו שברחו מכאן. המלחמה גרמה לאנשים לשאול שאלות. מכאן צמח המרד המזרחי, שהתבטא גם בשירה. ארז ביטון למשל צמח ברקע הזה, והביא את המרכיב העדתי לשירה. בתחילה, בתור עיראקי, מצאתי שם את הביטוי שלי. באוניברסיטה פגשתי את כתבי דן בן אמוץ, את הרמן הסה, את ניטשה, את אלבר קאמי. אבל הבנתי שמשהו חסר. המאבק החברתי והלימודים הגבוהים לא ענו על שאלת הזהות שלנו. הבנתי שאני לא יכול להימלט מהנקודה היהודית, ובשביל להבין אותה הלכתי לרב.

"החיפוש הוביל אותי לחברה החרדית. חשבתי ששם שלם יותר. בתחילה הייתי בישיבה של הרב אלבז, ואז המכה החברתית הכתה בי שוב. ראיתי שם את ארץ ישראל השנייה. כולם היו בעלי תשובה מזרחיים, ואני באתי מהיכל השן האקדמי. לא התחברתי. אחר כך הגעתי לישיבת אור שמח, למדתי שם כשבע שנים. היו שם שני גרים – האמריקני, שהיה נוצרי קודם לכן, התפלל בסידור אשכנזי, והגר מקלקיליה בסידור ספרדי. כך לימדו אותם. הלכתי לאחד מהרבנים בישיבה ושאלתי למה זה כך. הוא אמר לי שכל אחד לפי התרבות שלו. ברגע הזה הבנתי שנגמר הכול, שאני נמצא במשבר חמור מאוד. ראיתי חשיבה שלא נוגעת בעומק, במורכבות".

ולמרות זאת המשכת להשתייך לחברה החרדית.

"אני מאוהב בחברה החרדית. יש בה המון פלוסים, המון גמילות חסד. אני נמצא עשרים שנה במערכת החינוך החרדית, ומעולם לא ראיתי ילד שהרים יד אלימה על חברו. זה שווה המון. גם בחברה החילונית יש גזענות, אנחנו חיים בעולם מסובך. לראות רק את האור זה משגה, ולראות רק את החושך זה משגה אחר.

"כשהגעתי לאוניברסיטה היה לי אנטגוניזם מוחלט לכל מה שקשור לספרות היהדות הקלאסית. לא אהבתי לא משנה ולא מדרש. לא בטוח שהבנתי מה זה. הפדיחה הישראלית היא שגדל כאן דור בור. אני אוהב את מה שהעולם החילוני נתן לי; את האהבה למוזיקה ולהיסטוריה ואת היכולת לצייר את מפת העולם. זה עושה לי טוב. אבל זה הופך אותי לאדם ששייך לעולם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו מחזירים את שיווי המשקל לעולם היהודי. המנהיגות צריכה להזין את השיח הזה, והמנהיגות שלנו עקרה. לא יאיר לפיד אשם, אלא מי שגרם לו להיות יאיר לפיד שעקר ממושגים יהודיים. המאבק התרבותי צריך לעסוק בשאלה מה תהיה דמות היהודי בעוד מאתיים שנה".

בשירך "דוד מוכר את הכינור" אתה כותב: "שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם כָּאן מָרֵי חֲלוֹם מָרֵי כִּנּוֹר, מָרֵי חֲשָׁד"; אתה מדבר על החזרה בתשובה כמחייבת לוותר על האמנות, על התשוקה, על כך שהיא יכולה להוביל לכאב ואפילו למוות – "וְהַטַּלִּית פִּתְאוֹם הִיא סַרְקוֹפָג". כך הרגשת?

"בשנות השמונים זו הייתה התחושה. בעלי תשובה היו אנשים ששאלו שאלות קשות ועשו ויתורים קשים. הם התנגשו בכל עמדות המפתח של החיים שלהם; בהורים ובממסד שבנה אותם – התיכון, הצבא, האוניברסיטה, המדינה. בכל המושגים של החברה המערבית. ופתאום הם נכנסים לתוך מערכת אחרת, שמשריינת את עצמה בכל מיני שריונים בגלל חשש מקלקול מצד העולם המערבי. בתקופה הראשונה הם רוצים להיות מזוהים עם החברה החדשה, אז הם זורקים את כל מה שהיה להם פעם. בין השאר את שאילת השאלות ואת הנכונות לחיפוש, את האומץ לא לקבל דברים כהווייתם. המחיר הוא שילדים רבים של בעלי תשובה פרשו בחזרה לעולם החילוני, כי הם הרגישו שקיבלו משהו מכני. מישהו פה פקשש. נעמי אשתי היא מרפאה בעיסוק במקצועה, והיא ממשיכה בעיסוק הזה. בעלי תשובה הביאו הרבה מקצועות לעולם החרדי, כמו מוזיקה ואמנות. בשיר אני מבקש לא לוותר על הכינור".

איך מקבלים את היותך משורר בסביבה שלך?

"אני משורר בחברה החרדית שמקבל פרסים מחילונים. חלק מהציבור מכבד את בעל התשובה רק כשהוא נטמע והופך להיות ראי של מי שמתבונן בו. אם אתה צייר אז אתה ‘טיפוס‘, ואם אתה משורר אתה מוזר. זה נכון שבחברה החרדית לא קוראים אותי, זה לא חלק מהכלים שלהם לקרוא שירה, במיוחד לא שירה מודרנית. אז מה? הם קוראים יהדות. יחד עם זאת אני מנהל חינוכי בתלמוד תורה. נתנו לי תפקיד עם אחריות גדולה, סמכו עליי. לא הכול שחור לבן. כולם משלמים מחיר. אני לא בתקופת ההתבכיינות, למרות שיש לי על מה לבכות. הפעילות הספרותית שלי זכתה לאהדה גדולה. אני רוצה להבהיר“, וכאן עוזר מאבד מעט משלוותו לנוכח שאלותיי, “אני לא נציג של אנשים שיש להם כיפות שחורות, וגם לא של עלה ירוק. אני לא נציג בכלל. אני לא רוצה ולא אוהב להיות שלט“.

מאו'אל לרבינוביץ

…לָהֶם אַצְדִּיעַ: לִרְפָאֵל לְוִין, כִימְיָה, לְחַיִּים סִידֶר, רְפוּאָה, 
לְאַהֲרֹן רָזִין, רְפוּאָה, לְמִיכָאֵל סֶלַע, רְפוּאָה,
 לְהִלֵּל פוֹרְסְטְנְבֶּרְג, מָתֶמָטִיקָה
 לְאִילְיָה פִיַאטֶצְקִי־שַׁפִּירוֹ, מָתֶמָטִיקָה, לְמֵאִיר וִילְצֶ'ק, רְפוּאָה, 
לְיַעֲקֹב בֶּקְנְשְׁטֵיין, פִיזִיקָה.
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים מַאוַ'אל, תַּעֲשׂוּ מַאוַ'אל
[תְּמוּנַת הַצַּדִּיק מִגַארְפִילְד זצ"ל, מְגָרֶשֶׁת עַכְבָּרִים!]
וְאִם אַתֶּם רוֹצִים דַּרְבּוּקָה תְּנוּ לָהּ בְּאֶגְרוֹפֵיכֶם, 
רַק אַל תְּיַלְּלוּ.

מדברים הרבה על השד העדתי. לאחרונה כתבת שיר בשם "כן, כן האשכנזים", ובו אתה מונה רשימת הצלחות של אשכנזים וכותב בגנות אלו שטוענים כל העת כנגד הקיפוח, כשאתה מסיים "אל תייללו". תסביר.

"אלתרמן כתב בטור השביעי שלו חטיבה עזה של שירים שנוגעים בעניין הקיפוח, ביניהם שירים שהנציחו את התאבדותה של אישה מרוקאית שמנעו ממנה לעלות לארץ עם ילדיה. אלתרמן כותב דברים תקיפים על ביזיונה של ציונות כזו. יחד עם זאת, צריך לדעת שלספרדים יש חלק גדול מאוד באותו 'שד עדתי', בזה שהם נהנו להיות המקופחים, האומללים. פתחתי ויקיפדיה על אנשי מדע ישראלים, רשמתי את השמות ואת זוכי פרס הנובל – כולם אשכנזים. האלקטרונים של האטום אדישים לחלוטין למוצאו של החוקר אותם. לא אכפת להם האם החוקר הוא בוזגלו או רבינוביץ. ברגע שרבינוביץ עבד נכון והצטיין, הוא זכה בפרס הנובל. מי שמצטיין מגיע להישגים.

"בארץ מתחולל מאבק תרבויות חשוב לעיצוב עם ישראל של המחר. בראשית ההתנחלות במאה השמונה־עשרה ה'יהודים האירופים' הם שתיעלו את מרב היוזמות, האידיאולוגיות, הכוח הכלכלי והדחף הנפשי ליצירת הבית הלאומי הזה שמאפשר היום את כל עולם התורה, וגם את הוויכוח הפנימי החריף שלנו כיצד נהיה כאן לעם. חוזי המדינה יצרו דברים מעוררי השתאות – קיבוץ ומושב ועיר. יצרו חקלאות במקום ששרץ ביצות. החזון אִפשר עלייה של מיליוני מהגרים מזרחיים ואירופים למדינה שהתשתית שלה אפסית. אני נותן כבוד למוטיבציה האדירה של אנשים שבאו רובם ממש ממחנות ההשמדה. רעבים ולא מלאי ייאוש! כך הוקם גם המוביל הארצי, בשעה שהוריי בבגדד הסתפקו בברז של שכונתם. המשוררים האירופים שרו 'שאו ציונה נס ודגל', והמזרחים שרו 'באתי ללשכת עבודה'. אני מצדיע למי שהמציאו את החברה הישראלית כשהארץ הייתה ביצות ויתושים. השיר הרגיז הרבה אנשים, אמרו שאני משוכנז. זה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי".

מילוש גרם לי לחזור

במשך שש שנות לימודיו בישיבת אור שמח לא כתב עוזר שירה. "ממש לפני תחילת הלימודים שלי שם, ב־1981, הוצאתי את ספרי הראשון, 'סילן טהור'. אבל בישיבה כתבתי רק דברים פלקטיים, גרועים".

כשעוזר מדבר על התקופה ההיא אפשר ממש לחוש את האינטנסיביות הרוחנית האדירה שהוא היה מצוי בה. "אתה קורא שורות כמו 'חופים הם לפעמים געגועים לנחל', 'והייתי הולך ומסתבך, מסתבך והולך', 'שימו לב לסגול הרועד'; ואז פתאום אתה מתחיל ללמוד גמרא. אתה יושב יום שלם מול הדף ושואל מה המשמעות של המילה אור. האם הכוונה לזריחת החמה? האם אור בא כשערב או כשבוקר? כשרואים אותו או כשהוא הולך? היחס למילים הופך להיות משהו אחר. 'חופים הם לפעמים געגועים לנחל' הוא כבר משפט שדוף בשבילך. הגמרא היא רוח א־לוהים מרחפת על פני המים. ואז יש לך משבר מילים. אתה לא יכול פתאום לכתוב 'כמו הצדפים'. מה זה כמו הצדפים? דנת הרגע יום שלם במילה אור! כל השכבות של הלשון באות ומנענעות לך את המילה הזו, אתה מקבל שוק. אתה לא יכול להיות ספונטני יותר ולכתוב. הכול נראה שדוף.

"הייתה תקופה שבה לא יכולתי לקרוא שירה בכלל. יש כאלה שיגידו שחבל שלא המשכתי את התקופה הזו, עוד טיפה ויכולתי לחיות בלי אוכל; הייתי יכול להתרגל לחיות בלי שירה. נתן יונתן אמר – אם לא תהיה שירה, יהיה לי מוות".

מתי חזרת לכתוב?

"כנראה שהפריע לי משהו. נסעתי לחנות סטימצקי ברחוב יפו בירושלים, ופתאום דגדג לי ללכת למדור השירה. אני זוכר עד היום איפה המדף עמד בחנות. עשיתי לעצמי מבדק – דפדפתי בספרים בלי להסתכל על הכריכה שלהם, וניחשתי אילו מהם יצאו בהוצאה לאור החשובה ואילו בהוצאה הפחותה. ניחשתי נכון. אמרתי לעצמי שהממטרה עוד עובדת. ואז פתחתי ספר מסוים, והשירים שם תפסו אותי. חשבתי – הנה משורר שכותב מדהים. משורר ענק. ואז הסתכלתי מיהו. צ'סלב מילוש. משורר פולני שקיבל פרס נובל. הבנתי שהקול המנגן שלי עובד. המטרונום מתקתק. הקצב בתוכי עובד כמו פעם, כמו בגלגול ההוא".

מה הייתה מערכת היחסים שלך עם מילוש?

"מילוש גרם לי לחזור לכתוב. הוא דיבר על יהדות. דוד וינפלד תרגם שירים שלו על מלחמת העולם השנייה והשואה, והוא כתב על כך בכנות וביושר. הוא כתב גם שירים ארס־פואטיים שאומרים לי איך לכתוב, מחזירים לי את החיישנים. 'תהיה שפת השירים פשוטה', הוא כתב. אז התחילה מערכת היחסים שלי עם מילוש. התכתבנו ופעם אחת ביקשתי שיכתוב לי שיר במתנה. הוא כתב שיר על הילדים של תלמוד התורה בפולין. דוד וינפלד תרגם ופרסמנו ב'משיב הרוח'. בפעם אחרת קרא שיר שלי ואמר לי 'זה שיר'".

מיד בתום לימודיו בישיבה הוציא עוזר את ספרו השני, "שם ומלכות", וכמה שנים אחר־כך זכה בפרס ראש הממשלה לשירה. "הספר הראשון שלי יצא בתחילת תהליך החזרה בתשובה. מבחינתי באותה תקופה הוא נתן גט לחילוניות, הוא סימל התנתקות מעולם האוניברסיטה ותחושה שצריך ללכת ליהדות, ואפילו כעס על החילוניות ועל המוסדות והמדינה. נלחמתי בתוכי דרך השירה. ספרי השני היווה פרֵדה מסוג אחר. הוא הגיע עשר שנים אחרי הספר הראשון. בזמן הזה כבר הייתי נשוי, הייתי יוצא לעבודה, חי ומקים את הבית. חזרתי לעצמי כאינדיבידואל, כמישהו שלא מחובר לממסד, שחי את הקיום שלו. כבר בלי השתעבדות למסגרות חברתיות. נדע רק בדיעבד מה אומר הספר הזה, איזה מעגל הוא סוגר ואיזה פותח. כרגע אין לי מושג".

בישיבה, היחס למילים הופך להיות משהו אחר. עם נתן יונתן

בישיבה, היחס למילים הופך להיות משהו אחר. עם נתן יונתן

"משיב הרוח" ואין תיגר

עם כתב העת "משיב הרוח" שיתף עוזר פעולה בשנות התשעים, כשהוא מלווה את כתב העת בצעדיו הראשונים. "באותה תקופה חיפשתי בית לביטוי של השירים שלי, והם פנו אליי כדי שאפרסם אצלם", הוא נזכר. "בתחילה פחדתי, כי לא ידעתי מה זה שירים של דתיים – בדרך כלל דובר בחמשיר הזמנה לקיבוץ לבקר בשבת. והנה פתאום אני רואה יוצרים דתיים שמוציאים כתב עת ושהעניין שלהם הוא בשירה נטו, וזה שימח אותי מאוד.

"'משיב הרוח' הם חבורת אנשים מצוינים ומעולים, אבל הייתה להם מחשבה להיות מעבר לעוד כתב עת. אני לא חושב שהם הצליחו בכך. זהו כתב עת מצוין, אבל הוא לא קורא תיגר. הוא לא מהווה אלטרנטיבה כמו שהוא היה אמור להיות. ערבי ההצדעה שלהם ממשיכים להיות כלפי אבני יסוד של התרבות הישראלית הכללית, כמו עוד ערב לכבוד דליה רביקוביץ. בכותרת כתוב 'כתב עת לשירה יהודית' – זו קריאת תיגר. צריך להראות את האלטרנטיבה, להציב את האמנים הדתיים למעלה. אין להם את העוצמה שתהפוך את כתב העת למנשר חברתי ואידיאולוגי משפיע.

"הציבור הדתי עדיין מזדנב מאחור בתפיסה התרבותית־ספרותית. הוא תופס את הספרות מההיבט הדקורטיבי, כשהוא מצפה להמתיק את הימים בשירים, ופחות מעז לגעת במצוקה ובכאב. חיים סבתו סופר מופלא, אבל הוא מתייחס להיבט ההרואי של המלחמה וממעט לגעת בכיעור ובמה שמרתיע ממנה".

אתה מפרסם משיריך גם באתר היצירה "ביכורים". מה תפקיד הרשת בעולם השירה היום?

"לכל תקופה יש המדיום שלה, ולכל דור הכלים שלו. יש כאלו שממהרים למחוא כפיים ולהגיד שפרסום ברשת זה רדוד ומאפשר תפוצה המונית. אני לא מזלזל בתפוצה המונית. מה שאיכותי שורד ומה שמתנפה מתנפה. למדיומים היום יש יכולת שרידות מופלאה".

הספר מסתיים בפנצ'ר בשער הגיא. לא הצלחת להגיע לירושלים.

"יצא האוויר. לא הגעתי לירושלים בחזרה. אולי צריך להחליף גלגל במסע של מציאת ירושלים שלנו. ירושלים שהיא פחות מסוכסכת, יותר מקשיבה. כי מציון תצא תורה. הקשבה לתוכנו, בתוך המגזרים, בתוך המשפחה, בתוך החברה וגם כלפי שכנים. נסעתי לעמק יזרעאל, לחלום, לנוסטלגיה, ראיתי שהיא חלום פורח באוויר. חזרתי ונסעתי לירושלים, ועכשיו אני מחליף גלגל. הפנצ'ר הוא פנצ'ר, המשבר הוא משבר. אבל אני אופטימי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יוסף - חולם ופותר חלומות.

    בס"ד כ"ב בשבט ע"ד

    יוסף עוזר, דר בכמה עולמות ואומר שירה, משכונות ירושלים אל הקיבוץ, מהקיבוץ אל האוניברסיטה ומשם אל עולם התורה – שירתו מבשרת עולם קסום, עולם חלומי, שבו כל חלקי עם ישראל יוצרים הווייה אחדותית שיש בה מהטוב והיפה שבכל מגזר ומגזר.

    ברם, כיוסף, שידע לא רק לחלום, אלא גם לפתור את חלומותיהם של אחרים ולהביאם לידי הגשמה בעולם המעשה – אף יוסף עוזר, בתפקידו כמנהל חינוכי ב'תלמוד תורה', עסוק בהבאת חלומותיהם של תלמידיו, הוריהם ומוריהם לידי הדשמה.

    חושבני שהוא יעשה חסד עם רבים מכל המגזרים, אם יפרוס את משנתו החינוכית ויציע לרבים מנסיונו החינוכי העשיר!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: