עץ הדובדבן זוכר את החורף | סלעית לזר

מעקב אחר התנהגותם ותגובותיהם של צמחים מעלה שאלות על הדמיון בין מערכת החושים הצמחית לזו האנושית. מדען ישראלי מדווח על חייו הנסתרים של הצומח 

 צמח – מה הוא יודע

עולם החושים המפתיע של הצמחים

דניאל חיימוביץ

מאנגלית: עמנואל לוטם

מטר, 2013, 152 עמ'

"נראה לי שמאפיינים מסוימים של הנפש, המתגלים באדם, משותפים לו ולצמחים" 
(ד"ר ויליאם לונדר לינסי, 1876)

זיכרונות אנושיים מועברים מדור לדור באמצעים שונים – סיפורים, מסורות טקסיות, כתבים. זיכרונות צמחיים מועברים מדור לדור באמצעות תורשה סביבתית (אפיגנטיקה). התקפות של מזיקים, עקת אקל.ים וצרות אחרות הנובעות מגורמים חיצוניים עלולות לגרום שינויים בגנום הצמח. על מנת להתמודד עם סביבתו, הצמח, שאינו מסוגל לברוח, מבצע שינויים ספציפיים בחומר הגנטי (DNA) שלו. אין מדובר במוטציה מקרית, אלא בשינוי מיידי בכל תאי הצמח, ובכללם תאי המין – האבקה והביצית. האמנם הצמח זוכר?

בשנת 2001 גילו מדענים מאוניברסיטת ניו יורק שצמחים מסוימים מכילים חלבונים, אשר מקביליהם האנושיים משמשים לתקשורת עצבית בין תאי המוח. האמנם הצמח מרגיש? צמחים מגיבים לריחות מסביבם, מזהים את ההבדל בין צבעים שונים, יודעים מתי נוגעים בהם ומשתנים בהתאם. האם הצמח הוא בעל תודעה עצמית? בהנחה שהצמח אכן זוכר, מרגיש ומודע לסביבתו – האם צמח הוא יצור תבוני?!

פרופ‘ דניאל חיימוביץ, העומד בראש מרכז “מאנה“ למדעי הצמח ואבטחת מזון באוניברסיטת תל אביב, אוהב צמחים ואוהב לספר סיפורים. עובדות אלו ניכרות בכל דף ודף מספרו החדש “צמח, מה הוא יודע?“. הספר מגולל את תולדות מדעי הצמח במאות השנים האחרונות, תוך התמקדות בהשוואה בין חושי האדם לתכונות מקבילות בעולם הצומח. המחבר סוקר מאות מחקרים ופרסומים, מכל רחבי העולם, באופן מרשים ומקורי. התוצאה מרתקת, המעבר בין הפרקים רציף ובנוי היטב, והסיפור קולח.

האמנם הצמח זוכר? צילום: ראובן קסטרו

האמנם הצמח זוכר? צילום: ראובן קסטרו

בינה צמחית

ייחודו של הספר הינו בהתמקדות, רוב הזמן, באורגניזם השלם. יודעים כל תלמיד ותלמידה בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית כי עיקר המאמצים המחקריים היום הינם בתחום המולקולרי. חקר הגנומיקה זוכה לתקציבי ענק, בעוד הפיזיולוגיה נאלצת להסתפק בהשקעות נמוכות. בספר זה, באופן מובנה ומכוון, אנו רואים את התפתחות התחומים המחקריים לאורך ציר הזמן; ישנם שפע מחקרים ישנים על חושים הנוגעים לפיזיולוגיה הבסיסית – תגובה לאור, הורמונים צמחיים, לחץ מים בתאים וכדומה. אך מספרם של אלה הולך ופוחת עם השנים, כאשר ההתמקדות כיום הינה בחומר הגנטי עצמו, אשר לשינויים המולקולריים בו מתייחס המחבר כחושים "תבוניים", ואף צופה כי עם התפתחות הטכנולוגיה בתחומים אלה תימצאנה עדויות נוספות ל"בינה צמחית".

למרות העובדה שהזרקור מופנה כאן, לרוב, לפיזיולוגיה של הצמח, אין מדובר בסקירה לא רלוונטית של ממצאים שאבד עליהם כלח. מתוך למעלה ממאה מחקרים המצוטטים בספר, כמעט מחציתם פורסמו אחרי שנת 2000, שבה פוצחו ופורסמו הגנום האנושי והגנום הצמחי הראשון. זהו ציון דרך חשוב, שכן פיצוח הגנום אפשר השוואה מדויקת של גנים מוכרים בבעלי חיים ובני אדם עם גנים מעולם הצומח, ובירור תפקידם למעשה בכל מין ומין.

במסגרת מחקר פוסט הדוקטורט שלו, לפני כעשרים שנים, גילה חיימוביץ שקבוצת גנים ייחודית, הקשורה בהבחנה בין אור וחושך, משותפת לצמחים ולבני אדם. גילוי זה עורר את סקרנותו והוא החל לחפש הקבלות נוספות בין הגנומים השונים. תגלית זו נראית היום מובנת מאליה, אך לפני פיצוח הגנומים היא הייתה ייחודית ומפתיעה, וגררה ספקנות וחוסר אמון בקרב מדענים רבים.

ככלל, הימצאות תכונה זהה אצל אורגניזמים שונים אינה מרעישה – ישנם לא מעט רצפי גנים שמורים, ומחקרים רבים בביולוגיה של בעלי חיים נסמכים על מחקרים קודמים בביולוגיה של הצומח; די אם נזכיר כי הנזיר מנדל, אבי תורת הגנטיקה, פרסם את ממצאיו על סמך תצפיות והכלאות בצמחי אפונה. עם זאת, נראה כי מרבית בני האדם אינם מייחסים לצמחים חושים (הנתפסים כתבוניים או ייחודיים לעולם החי) ומסתפקים בכך שרכיבי תזונה רבים שלהם נזקק האדם מסופקים לגופו על־ידי עולם הצומח.

האם גן זהה משמעו תפקוד זהה? האם הימצאותם, בצמחים, של גנים הקשורים לחירשות בבני אדם, משמעה שצמחים מסוגלים לשמוע? האם תגובה פיזיולוגית לאורכי אור שונים מצביעה על היות הצמחים יצורים רואים? האם קיפול עלים בתגובה למגע פירושו תגובה לתחושת כאב? מהן ההשלכות של גילוי כזה על תורת הצמחונות? פרופ' חיימוביץ מבקש לטעון שאכן, לצמחים יש חושים המקבילים לשלנו, אך מסייג את טענותיו בכך שמדובר בדמיון ולא בזהות, ומתאר את הספר כ"סיור בנבכי המדע שמאחורי חייהם הפנימיים של הצמחים".

חיפושיות הקצב

הפעם הקודמת שבה הודפס בישראל ספר שעסק בנושא קרוב הייתה בשנת 1978. לספרם של פיטר טומקינס וכריסטופר בירד קראו "החיים המסתוריים של הצמחים" והוא הבטיח "גילויים מדהימים על היחסים הרוחניים והרגשיים בין צמחים לבני אדם". פרופ' חיימוביץ מתייחס לספר זה ומתעמת איתו ישירות. לטעמי, זוהי נקודת חולשה בספרו של חיימוביץ. בפרקים שבהם הוא מתייחס לספר זה ולמחקרים דומים (כדוגמת עבודתה של דורותי רטלק על תגובתם של צמחים לסוגי מוזיקה שונים) ישנה ירידה במשלב הלשוני, בניסוח המדעי הנקי ובפרטים הרלוונטיים. ניכר כי הנושא מטריד את המחבר, והוא אף כותב במפורש בהקדמה כי פרסומו הנרחב של ספר זה גרם לעיכוב ועצירה של המחקר בתחומים אלה, מתוך חשש של מדענים להיתפס כשרלטנים.

מעניין להשוות בין "החיים המסתוריים של הצמחים" לבין "צמח, מה הוא יודע?". דומני כי חיימוביץ היה סומך את שתי ידיו על רובו של המבוא ועל חלקים מן הספר עצמו, אולם המחקר הממוסד תופס בו מקום שולי, ועובדות רבות עטופות בפרשנות "רוחנית" ללא מובהקות מדעית. לשם המחשה, טומקינס ובירד בחרו לחלק את ספרם לפרקים ראשיים תחת הכותרות הבאות: "חלוצי המסתורין של הצמחים", "התכוונות למוסיקה של מעגלי הבריאה", "ילדי האדמה", "החיים הקורנים" וכדומה, בעוד שפרקי ספרו של חיימוביץ הם "מה רואים הצמחים", "מה מריחים הצמחים", "מה מרגישים הצמחים", "איך מתמצאים הצמחים" וכיוצא באלה. שמות הפרקים מבטאים באופן ברור למדי כי את סיסמאות "העידן החדש" מחליף מחקר מדעי מוכר, מכובד ובטוח.

ברי כי המחבר מעוניין שספר זה יהיה נגיש לקהל הרחב ונפוץ גם בקרב מי שאינם אנשי מקצוע, אולי כתחליף ל"חיים המסתוריים של הצמחים" ואולי ללא קשר. אולם קשה לי לדמיין אדם שאינו בקי בתחום המצליח לעקוב אחר השתלשלות הפרטים, כיוון שהספר מבוסס על ידיעות מקדימות בתחום הפיזיולוגיה של הצמח ומשובץ בשפע מושגים מדעיים.

הספר כולל איורים יפהפיים (וחבל שאין בו קרדיט למאייר/ת) המקִלים על זיהוי מושא המחקר והבנת הניסוי המתואר. הצמחים מופיעים בשמם העברי והלטיני גם יחד, התיאור הפיזיולוגי של הצמחים פשוט וברור, וגם ממנו ניכר כי איש מקצוע מן הדרגה הראשונה עומד לפנינו.

חבל שספר של חוקר ישראלי, שהושקעה בו עבודה רבה באיסוף מידע מדעי והנגשתו לקהל, לוקה בחסר דווקא בתחום השפה. הספר נכתב במקור באנגלית עבור SCIENTIFIC AMERICAN, והתרגום לעברית הינו בעייתי. המשלב הלשוני נע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (באותה פִּסקה מופיעות המילים “כוח ההשאה“ ו“מטורללת“), ונראה שלא נערכה הגהה מדעית מדוקדקת לתרגום. כך, לדוגמה, תורגם המונח ורנליזציה (Vernalization) ל“אביביות“, למרות שהמונח המקובל בעברית הינו “קיוט“ (על פי המדריך האנציקלופדי למדעי הצמח של פרופ‘ דב קולר, בהוצאת שוקן). ניכרת השתדלות ברוכה להנגיש את המידע לציבור על ידי שימוש במונחים עבריים ככל שניתן, אך יש מילים שתורגמו לעברית גבוהה למרות שהמונח השגור בפי כול הוא דווקא הלועזי, כדוגמת “תכונה שליטה“ אל מול “דומיננטית“, או שמות של שירים בריטיים, שתרגומם העלה בי זיכרונות משועשעים מן המצעד הלועזי של “קול ישראל“ בשנים שבהן הקפידו על הנושא (מי מן הקוראים נוהג להאזין לשירים של חיפושיות הקצב?).

לסיכום, מדובר ביצירה מעניינת וקריאה, אשר יכולה לשמש מתאבן להעמקה בנושאים הנידונים, וזוכה למקום של כבוד ברשימת ספרי המתנה שלי, אבל רק לבעלי רקע מוקדם במדעי הצמח או תאווה גדולה לרכוש ידע בתחום זה.

סלעית לזר היא אגרונומית, דוקטורנטית לגנומיקה ופיזיולוגיה של גיאופיטים במחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון יתרו תשע"ד - 858, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: