מאיירים את הקולות | יעל מאלי

ההכנות למתן תורה מביאות לתנועות נפש מנוגדות אצל העם. שלושה כתבי יד עבריים מהמאה ה־14 מתארים את המעמד ההרואי כאירוע שיש בו קרבת א־לוהים נטולת כל חרדה 

עם העבדים שזה עתה יצא לחופשי החל את מסעו במדבר. נראה שהמסע במדבר נחוץ היה כדי לרפא את פצעי העבדות, כמאמר המדרש בפסיקתא דרב כהנא: "עדיין לא בא זיו של בני מחוליו, והוא הולך לו לאסכולי (=בית הספר)? אלא יתעדן בני שנים שלושה חדשים במאכל ובמשתה". תקופת המעבר אפשרה לבני ישראל להכיל את הניסים הגדולים שזכו להם ביציאת מצרים. השקט המדברי והתנועה האיטית סייעו להם להתחיל בבניית חיים חדשים של בני חורין.

והנה, פחות מחודשיים לאחר יציאת מצרים, מגיעות ההוראות להיכון למתן תורה. ההוראות מבהירות כי יש סכנה בהתגלות: "כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת". המפגש עם האינסוף הא־לוהי, המתגלה באמצעות "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל־הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד", מביא לתנועות נפש מנוגדות. קודם כול להתרחקות, הבאה מחוסר יכולת להכיל את עוצמת ההתגלות: "וַיֶּחֱרַד כָּל־הָעָם", "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק"; וגם להתקרבות, המתבטאת ברצון לפרוץ את הגבולות ולגעת, והיא תנועה מסוכנת הנושאת עמה סכנת מוות: "פֶּן־יֶהֶרְסוּ אֶל־ה' לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב".

מתן תורה מתואר פעמים רבות בכתבי יד אשכנזיים מימי הביניים. מבין כתבי היד הספרדיים, הוא מופיע רק בהגדת סרייבו. האם נמצא בתיאורים אלו הד לאופי הדרמטי של מעמד הר סיני? האם בחרו האמנים להציג את השאיפה לקרבת ה', או את החרדה מפני עוצמת הקרבה הזו והשפעותיה?

נתבונן בשלושה ייצוגים מתוך כתבי יד עבריים מראשית המאה ה־14. ננסה להתחקות אחר הפרשנות של המאיירים להוויה הרוחנית־הנפשית שבה נמצאו בני ישראל בעמדם לפני הר סיני.

מדי יום ביומו

במחזור לייפציג (דרום גרמניה, 1320 לערך) מתאר האמן את בני ישראל מקבלים את התורה באיור שוליים לפיוט לשבועות "אדון אימנני". מימין נראה משה עומד על הר מסוגנן ומלבלב, על ראשו כובע יהודי אופייני והוא מושיט לוחות מלבניים (הצורה היהודית המסורתית של הלוחות) אל עבר ארבעה אנשים העומדים בתחתית ההר ומושיטים ידיהם לקבל את הלוחות מידיו. האיור מתאר סצנה אנושית לגמרי, ואין בו זכר לנוכחות האל. האיור מלווה את הפיוט הנפתח במילים "אדון אימנני, אצלו שכנני" ונראה שברוח הפיוט גם התמונה משרה אווירה של אמון ורצון לחסות בצל האל במובן האנושי הפשוט.

מחזור לייפציג, דרום גרמניה, ראשית המאה ה־14

מחזור לייפציג, דרום גרמניה, ראשית המאה ה־14

בצד השמאלי של הדף מתוארים טקסים של הבאת ילדים קטנים ל"חדר" ביום הראשון ללימודים. הטקסים משקפים מנהגים שהיו מקובלים בקהילות אשכנז באזור הריין במאה ה־14. העמדת מעמד הר סיני בצד הימני של הדף וטקס הבאת הילדים לחדר בצד השמאלי יוצרים אצל המתבונן הקבלה, קשר בלתי־אמצעי והמשכיות טבעית בין התורה שניתנה בהר סיני לבין התורה הנלמדת בחדר. תיאור דמותו של משה בגודל טבעי וכבן המאה ה־14, שאינו נבדל משאר הדמויות המתוארות, מחזק את הרושם שקבלת התורה היא אירוע מקומי, המתרחש מדי יום ביומו.

הגדת סרייבו נכתבה ואוירה אף היא בסביבות שנת 1320 באזור ברצלונה שבספרד, והיא נמצאת היום במוזיאון הלאומי של בוסניה בסרייבו. לפני נוסח ההגדה מופיעים שלושים וארבעה עמודים מאוירים המתארים סצנות מקראיות החל מבריאת העולם ועד מות משה. בכל עמוד מתוארות שתי סצנות. תיאור מתן תורה הוא היחיד הזוכה לעמוד שלם.

האיור מצויר על גבי רקע קיר לבנים אדום דקורטיבי. איור על גבי רקע לא ריאליסטי מאפיין את סגנון האיורים בצרפת ובספרד בימי הביניים. במרכז התמונה עומד משה, לבוש גלימה ארגמנית ואוחז בשתי ידיו את לוחות הברית, הצבועים בצבע זהב שהופק מעלי זהב אמיתי. לוחות הברית הגדולים והמוזהבים בוהקים באיור המקורי. מעל משה מצויר ענן לבן מסוגנן. שופר אדום מגיח מתוך הענן מימין לראשו של משה. ייתכן שהקווים הזהובים הבוקעים מן השופר ומן הענן מייצגים את הקולות הנראים: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן". דמותו של משה מודגשת בתוך אש לבנה או ענן. הוא עומד על הר סיני קטנטן הצבוע בלבן ובירוק ומוסתר ברובו על ידי בני ישראל הניצבים בתחתית ההר.

האמן מתאר כעשרים דמויות, חלקן מזוקנות וחלקן בעלות מראה נערי. הדמויות מוקטנות ביחס לדמותו של משה, וכולן נושאות עיניהן למעלה, אל משה. הן לבושות בגלימות קטלוניות במגוון צבעים. גלימות אלו היו הלבוש האופייני של תלמידי החכמים בחברה היהודית הספרדית של המאה ה־14. המשולשים הבולטים בקצות שרוולי הגלימות מתארים כנראה חריץ בבגד, מעין כיס שניתן להכניס אליו את היד. ייתכן שההדגשה של הידיים המוסתרות מסמנת את השמירה על איסור הנגיעה בהר: “הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל־הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת, לֹא־תִגַּע בּוֹ יָד“. למרגלותיו של משה מתוארת דמות הבולטת מעל בני ישראל ואוחזת בידיה ספר קטן. דמות זו מייצגת כנראה את אהרן או את יהושע, שתפקידם לתווך בין משה לבין העם. הכותרת העליונה של התמונה מצטטת את הפסוק “וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל־הָאֱלֹהִים“. בכותרת התחתונה כתוב: “וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר / וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד‘ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

סצנת מתן תורה בהגדת סרייבו מצוירת בקומפוזיציה דחוסה מאוד. בני ישראל יוצרים בסיס צפוף ומלוכד שממנו צומחת כלפי מעלה דמותו של משה. עשרים הדמויות, חלקן מוסתרות, עומדות כדבוקה אחת. העיצוב הדחוס מדגיש את ערכה של הקהילה, המובלט בהגדות הספרדיות ומשתקף בתמונה זו כמו בתיאורים רבים אחרים.

התחושה העולה מהתבוננות בתמונה היא שהאמן מתאר כיצד כוחה של התורה וכוחו של המנהיג צומחים מתוך הקהילה היהודית. הדגש אינו מוסב על האירוע הטרנסצנדנטי של מתן תורה, אלא על קיומה ועל שמירתה. בני ישראל הם אלו הנושאים את משה האפוף בלהבות האש הלבנה או העשן הכבד. גם בהגדת סרייבו המאייר לא נותן מקום לחרדה מפני ההתגלות הא־לוהית.

מאחדות לריבוי

הגדת ראשי הציפורים נכתבה ואוירה בסביבות שנת 1300 בדרום גרמניה. היא נחשבת להגדה המאוירת השלמה הקדומה ביותר. ההגדה מלאה באיורי שוליים המתארים סצנות מקראיות, מנהגים ואיורי טקסט. המאייר נמנע מלתאר דמות אדם מלאה, ושיווה לדמויות פני ציפור. הסיבה לכך נעוצה כנראה בפרשנות מחמירה של הדיבר השני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה". נראה כאילו האמן המאייר לא היה מוכשר במיוחד, והאיורים שלו עממיים ופשטניים. כך חשב גם הבעלים האחרונים שלה, הרמן קאהן, שזלזל בערכה. בשנת 1946 פגש פרופ' בצלאל נרקיס, חוקר האמנות היהודית, את מר קאהן, עולה מגרמניה שהחזיק בידו חפצי יודאיקה ורצה למכרם. נרקיס קנה ממנו כמה תשמישי קדושה. רגע לפני שיצא נרקיס מביתו, אמר לו קאהן שיש לו גם הגדה "נורא פרימיטיבית" המתוארכת למאה ה־19־18. נרקיס העיף מבט בהגדה, הבין מיד את ערכה וקנה אותה לאוסף בית הנכות בצלאל. משם עברה ההגדה למוזיאון ישראל, וכך, באקראי, התגלתה הגדה שהפכה לנכס מוכר, אהוב ומצוטט.

הגדת ראשי הציפורים, דרום גרמניה, 1300 לספירה

הגדת ראשי הציפורים, דרום גרמניה, 1300 לספירה

אמן ההגדה אהב את הפיוט "דיינו" ועיטר אותו באיורים אחדים. לדעת נרקיס, נראה שהמאייר השתמש במסורת איקונוגרפית, התבסס על דימויים מתוך ספרי תנ"ך מאוירים ומקורות נוספים, ביניהם מקורות נוצריים, ולא המציא בעצמו את כל הדימויים. ליד המילים: "אילו קירבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו", בחר האמן להוסיף תיאור מפתיע ויחידאי.

בתיאור זה האמן מתאר את תחילת שלשלת הקבלה: "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים“ (אבות, א, א). מוסר התורה הראשון הוא הקב“ה. האל לא מיוצג באמצעות קולות וברקים וענן כבד. מתוך ענן קטן ודקורטיבי, הצבוע ירוק (!), מבצבצת כף יד האוחזת בשתי אצבעות את לוחות הברית ומוסרת אותם לידיו המושטות של משה. משה חובש כובע יהודי אופייני, המכונה “יודנהוט“, לובש בגד אדום וניצב על שלוש גבעות קטנות המסמלות את הר סיני. מתחתיו עומדת דמות יהודית נוספת הלבושה אף היא באדום. דמות זו עשויה לייצג את יהושע או את אהרן. גם כאן, בדומה לתיאור בהגדת סרייבו, תפקידה לקבל את התורה ממשה ולמוסרה לבני ישראל.

האמן בחר לתאר את תהליך המסירה באמצעות איקונוגרפיה מקורית. הדמות משלשלת כלפי מטה חפץ המזוהה כחמישה חומשי תורה. מתחת למוסר חומשי התורה עומדות שתי דמויות, הלבושות בגלימות בצבעים פסטליים ומקבלות לידיהן את התורה. לצד הדמויות המקבלות את החומשים מתוארת דמות נוספת, התופסת שה בזנבו. להבנתי, דמות זו ממשיכה אף היא את שלשלת הקבלה, אך לא על ידי לימוד התורה אלא באמצעות שמירת המצוות. דמות זו מסמלת את המצווה הראשונה שהצטוו בה בני ישראל בצאתם ממצרים: “וַיֹּאמֶר ה‘ אֶל־מֹשֶׁה וְאֶל־אַהֲרֹן […] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. […] דַּבְּרוּ אֶל־כָּל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל […] וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת“ (שמות יב, א־ג). האמן בוחר לתאר באופן מילולי את המילה “מִשְׁכוּ“, שבה מצווה משה את בני ישראל “מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן…“ (שם, שם, כא).

שלשלת הקבלה מתוארת אפוא בפשטות ובטבעיות, תוך מעבר מאחדות לריבוי וממילים למעשים. שתי האצבעות של האל, המסמלות אולי את מהותו הא־לוהית, מתגשמות בשני לוחות הברית. שני לוחות הברית הופכים בתנועת קולמוס לחמישה חומשי תורה. אלו עוברים אל ידי העם, המיוצג באמצעות שתי דמויות המקבלות את דברי התורה, ודמות אחת, צעירה, המקיימת את דברי התורה, פשוטו כמשמעו. דמות זו “מושכת שה“, ובכך מקיימת את המצווה הראשונה. מעניין לציין שהשה צבוע בצבע אדום, ובכך מהדהד את דמותו של משה. הקשר ביניהם מודגש במבט שתולה השה במשה. ייתכן שהאמן רומז כאן גם על השתתפות ההוויה כולה במעמד הר סיני, כדברי המדרש: “כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה“ (שמות רבה כט). התיאור החינני, העשוי בפשטות סגנונית אך עם עומק רעיוני, מסביר מעט את סוד קסמה של הגדה זו.

כמו אמני הגדות לייפציג וסרייבו, גם האמן של הגדת הציפורים לא תיאר את רגעי מעמד הר סיני כרגעים של חרדה. הוא חש כחלק מאותה שרשרת ארוכה של מסירת התורה, והוא שמח לתאר אותה. הקרבה הבלתי אמצעית שלו אל הקודש מודגשת היטב בתיאור המוקטן והחביב של הר סיני.

תגובה לנצרות

חוקרי האמנות היהודית מוצאים בתיאור של הגדת ראשי הציפורים הד לאמירה וכחנית עם הנצרות. תיאור חמישה חומשי תורה כחלק ממעמד הר סיני מדגיש את התפיסה היהודית (המנוגדת לנוצרית), שלפיה משה קיבל בסיני את כל התורה ולא רק את עשרת הדיברות.

הגדת סרייבו, ברצלונה, מחצית המאה ה־14

הגדת סרייבו, ברצלונה, מחצית המאה ה־14

באמנות הנוצרית בת התקופה מתארים את חטא העגל בסמוך לתיאור מתן תורה, ובכך רוצים להדגיש את חטאי היהודים ואת דחיית האל. ייתכן שתיאור תפיסת השה לקרבן פסח מבקש להביא אמירה מנוגדת לזו של חטא העגל: היהודים אך זה עתה קיבלו את התורה, וכבר הם זריזים המקדימים לקיים את מצוות האל. אמנם במציאות פסח מצרים קדם למעמד הר סיני, אך לעתים קרובות אין האמנים בימי הביניים שומרים על אחדות הזמן והמקום. ולראיה נוספת: בשלושת התיאורים שהוצגו כאן אין הבחנה בין הלוחות הראשונים לשניים והמאיירים מתעלמים מחטא העגל שאירע בעת שמשה שהה בהר סיני בפעם הראשונה. הם בוחרים לתאר את מתן תורה באופן אידילי.

האמנים בחומש לייפציג ובהגדת ראשי הציפורים מתארים את היהודים חבושים בכובעים מחודדים. כובעים אלו נכפו עליהם על ידי הנוצרים כסימן זיהוי והרחקה, ומסמלים את השפלת היהודים. נראה שסימן הזיהוי המשפיל התקבל כמסמן זהות יהודית, ולאו דווקא במובן השלילי.

האמנים של הגדת סרייבו ושל הגדת ראשי הציפורים, כמו אמנים יהודים נוספים בני דורם, מאמצים את השפה החזותית הנוצרית גם כשהם באים לתאר את לוחות הברית. ללוחות הברית לפי המסורת היהודית המקורית צורה מלבנית, כפי שמתאר האמן בחומש לייפציג. הלוחות בעלי הקצה המעוגל הם מוטיב נוצרי, הנלווה לתיאור היהדות המושפלת והמנוצחת בדמות נערה קשורת עיניים המכונה "סינגוגה" (בית כנסת). ייתכן שגם תיאור זה משמש חלק מהוויכוח היהודי־נוצרי ובא להדגיש שלוחות הברית, תהא צורתם אשר תהא, הם לוחות יהודיים המבטאים את הברית הנצחית בין עם ישראל לא־לוהיו. ברית הנושאת בעיני היהודים אופי מתחדש, קרוב ובלתי אמצעי. זהו תיאור המבטא תחושה של קרבת ה', הבולטת דווקא על רקע מציאות החיים הקשה שליוותה את יהודי אשכנז בימי הביניים.

הנקודה שנגעה בליבי יותר מכול היא היכולת המשותפת של שלושת האמנים (וגם של אחרים שלא הבאתי במאמר זה) לתאר את מעמד הר סיני ההרואי כאירוע שיש בו קרבת א־לוהים פשוטה, נטולת חרדה. כזו המאפשרת לאדם לחיות עם "קומץ שמים ביד".

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.

הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

(אברהם חלפי).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. תודה יקירה!

  2. בשמחה, אנחנו מכירות?

  3. בס"ד כ' בשבט ע"ד

    א.

    בציור שבכת"י לייפציג נראים לוחות הברית כספר שדפיו מחוברים זה לזה על ידי רצועות. אולי זו דמותו של ה'פינקס' שרש"י מתאר, שבו היו ילדים מתלמדים לכתוב. דפי הפינקס היו מרוחים בשעוה, ובו היו הילדים חורתים את צורת האותיות. בתום התרגיל היה המלמד מחליק את השעוה, והפינקס היה מוכן לשימוש נוסף. אולי כיוון הצייר לדרוש את לשון הפייטן: 'אדון אימנני'.

    ב. לגבי הציור בהגדת ראשי הציפורים, השה שיהודי רודף אחריו. אולי הוא השה של משה שברח ממנו, ומשה כרועה נאמן רץ אחריו, וכך הגיע אל הר האלהים חורבה. ללמדנו שהדרך לקבלת התורה, באה מתוך אחריות הרועה לצאן מרעיתו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תיאור ה'פינקסים' לסוגיהם, מופיע במשנה, כלים כד,ז: 'שלוש פנקסיות הן: האפיפורין – טמאה מדרס; ושיש בה בית קיבול שעוה – טמאה טמא מת; וחלקה – טהורה מכלום'.

      ומפרש ר"פ קהתי: 'ושיש בה קיבול שעוה – לוח שממרחים אותו בשעוה וכותבים עליה… וחלקה – לוח חלק שאין עליו שעוה, וכותבים עליו בדיו או בגיר'

      [הרמב"ם, מובא שם, מפרש ש'פינקס' ביסודו הוא פינקס שהסופר כותב בו, אך הושאל ל'כל שתי לוחות מזדווגות', ולכן גם ה'אפיפורין' – כיסא מתקפל, מכונה 'פינקס' על שום צורתו].

  4. מר לוינגר, שני הרעיונות שלך מקוריים ומעניינים. לגבי הפנקס, נראה לי, כפי שכתבתי, שמתואר כאן ספר בצורת קונטרס המדמה את צורת הלוחות המרובעים. להפוך את לוחות הברית ללוח שעווה מחיק זה רעיון נועז מאד.
    לגבי השה של משה- אהבתי את הרעיון, אך אין רמז צורני הקושר בין תיאור משה לתיאור הבחור הצעיר המושך בשה.

    • לגב' מאלי – שלום רב,

      הצעתך שהלוחות שבכ"י לייפציג עשויות כתבנית קונטרס מתקבלת על הדעת.

      מעניין, שאף הלוחות בשאר כתבי היד הם קטנים, מאורכים וצרים, אולי כעין מגילה הנתונה בנרתיק. ודאי שלא בגודל שמתארים חז"ל שכל לוח היה ששה על ששה טפחים.

      מעניין, שבכל שלושת המקורות, לבוש משה בבגד ארגמן, שהיה כנראה מלבוש אצילים בזמנם. בהגדת ראשי הציפורים – ככל שיורדים ב'הירארכיה' של מקבלי התורה, מתכהה הבגד. אולי ללמדנו שככל שאדם קרוב יותר אל המקור, הוא חי וזוהר יותר. צבעו של השה, כצבעו של בגדו של אהרן. הרי השה היה זריז יותר ממשה, הרגיש בחושיו את הר האלקים ורץ אליו ללא רתיעות!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • על היותן של הלוחות עשויות מאבן חזקה, ובכל זאת רכה ונגללת כספר תורה, כותב בעל 'ילקוט מעם לועז' על התורה:

        'ודעו שאותם שני הלוחות נבראו בין השמשות והיו מאבני ספיר משובחים ביותר… ואותם הספירים נחצבו מגלגל חמה, וכן היה חומרם רך עד שאפשר היה לגוללם כספר תורה (רע"ב ותוספות יו"ט, אבות ה,ו; מדרש רבה שיר השירים…).

        ויש אומרים, שזה היה הפלא הגדול שבלוחות, שאע"פ שהיו עשויים מחומר כל כך קשה כמו אבני הספיר, שאפילו אם מכים עליהם בקורנס אינן נשברים, נגללו כספר תורה כאילו היו חומר רך, אע"פ שהיו קשים ומוצקים (יפה קול [על שיר השירים רבה לר' שמואל יפה אשכנזי] קכ"ז)'

        (ילקוט מעם לועז, כי תשא לא,יח, עמ' תתשי)

        וכך כותב הגר"מ אליהו זצ"ל:

        'אורכו ורוחבו של כל אחד מהלוחות היה ששה טפחים (כארבעים ושמונה ס"מ – בבא בתרא יד). עוביים היה שלושה טפחים. לוחות אלו היו רבועות, כמו שהיה הרבי מחב"ד ז"ל מציין כמה וכמה פעמים.

        לוחות אלה היו מגולגלות כדי שכל לוח יוכל להכיל את המילים של הדברות. אולי בגלל זה יש שמציירים את הלוחות עם ראש עגול… כיוון שהיו גלולות כמו קלף, והמסתכל מלמעלה רואהאת העיגול של גלילתם.

        ואם תשאל: הרי הלוחות היו עשויות אבן… כיצד ניתן לגלול לוחות אבן? נאמר לך שאין אבן זו כשאר האבנים. סנפירינון היתה, ואע"פ שהיתה חזקה במיוחד, לא היתה מניעה לגלול אותה. אבן שהיא חזקה במיוחד ורכה במיוחד – כמו דברי התורה'

        (הרב מרדכי אליהו, 'שני צמידים על ידיה', באתר 'מים – מעייני הישועה')

        • גלילי זהב - אלו לוחות הברית.

          והמקור, במדרש שיר השירים רבה, פרשה ה,יד:

          ידיו גלילי זהב -אלו לוחות הברית, שנאמר: 'והלוחות מעשה אלקים המה'; גלילי זהב – אלו דדברי תורה, שנאמר: 'הנחמדים מזהב ומפז רב'.

          אמר רבי יהושע בר נחמיה: מעשה נסים היו; נגללין היו; של סנפירינון היו, והיו נגללין. רבי מנחמא בשם רבי אבון אמר: וחצובין מגלגל חמה היו.

  5. שני תיקונים: שם חוקר האמנות היהודית הוא מרדכי נרקיס (בצלאל נרקיס הוא בנו)
    מחזור לייפציג הוא שם כתב-היד, ולא כפי שנכתב בטעות בסוף המאמר.
    ובהזדמנות זו, תודה לפרופ' שלום צבר שפתח בפני את העולם הנפלא של כתבי היד העבריים, ותודה גם על התיקון.

להגיב על עין הקורא לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: