יפתח מחוות השקמים | שלמה בן צבי

היללנו השבוע אדם שהיה גיבור ועז רוח. אך הגיעה השעה לסוג הנהגה אחרת, לאנשים המסוגלים לשמוע את קול ה' ולחבר שמים וארץ בהנהגת העם

ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה, אך לעתים היא מייצרת הקבלות בולטות לתקופות מן העבר. קשה להימנע ממשיכת מכחול הדמיון בין תקופת כיבוש הארץ הראשונה, תקופת יהושע והשופטים, לבין תקופת הכיבוש הציוני של מאה השנים האחרונות.

השופטים היו מלאי עוז וגאווה יהודית שאין רוח ה' גדולה ממנה. הם האמינו בצדקת הדרך ובצור ישראל ונלחמו על הישרדות ישראל ותקומתו, אולם לא כולם, אף לא רובם, היו אנשי תורה ומצוות, או כפי שהיינו קוראים להם היום – דתיים.

בחזרה אל החווה

יפתח הגלעדי היה עז הרוח, המרשים והאמיץ מבין גיבורי התנ"ך. הוא היה אאוטסיידר, ללא ייחוס, גר הרחק מהעיר במנותק מהאליטות האורבניות. אבל יפתח היה "פייטר", וכשהקיום היהודי עמד בסכנה מפני עמי האזור לא נותרה להנהגה בררה אלא למחול על הכבוד ולבקש מיפתח המנודה והמוקצה להוביל. הוא התנה את הסכמתו בכך שיעשו אותו לראש הממשלה, ומנהיגי העם – ויש להודות: בחוסר נוחות מופגן ובלית בררה קיומית – הסכימו.

יפתח נשא נאום מדיני חשוב על זכותנו על כל הארץ, על שתי גדותיה; אך נאומיו לא עשו רושם על איש. ממנו לא ביקשו טיעונים והסברים ואף לא נאום וירטואוזי אלא ניצחון בקרב, חרב מדממת בדם האויב. הוא תקף, חדר עמוק לחזית האויב העמוני, הביא ניצחון חשוב בקרב וחינך דור שלם על תורת הלחימה.

כשחזר הביתה כמנצח הגדול, המצביא הגדול בדורו (כדברי הכותרות של אותם הימים) חשב שכמנהג הדורות יצאו לקראתו בתופים ובמחולות כל האליטות וכל העם, הנשים והגברים, צעירים עם זקנים. אך לאכזבתו כולם בזו לו. הוא לא היה אחד משלהם והם לא שכחו את העובדה המכריעה הזו. הוא מצדו גם כן בז להם בלבו. העם לא ידע שיפתח נשבע לחבריו להקריב אחד מעמו על מזבח ניצחונו – את הראשון מהאליטות שיצא לקראתו. אך כאמור, אף אחד לא יצא. "האיכר" עשה את עבודתו, כעת הגיע הזמן שיחזור לו אחר כבוד אל ה"חווה".

רק מבני משפחתו של יפתח, וממשפחתו רק בתו, שאותה טיפח וגידל בהעדר חברים ומכרים אחרים; הבת שנלחם לגדלה הרחק מהיישוב, להגן עליה מפני הלועגים על ייחוסה והמאיימים על עתידה – היא, דווקא היא ורק היא, יצאה לקבל את פני אביה המנצח.

וכעת, אל מול הסיטואציה המורכבת – מה יהא לשבועתו של יפתח? כשפורסם דבר נדרו ("וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה") חיכו הכול לראות מה יעשה וכיצד ינהג אותו בור ועם הארץ. הכול ידעו שאין לנדר מן הסוג הזה כל תוקף ושהוא לא מחזיק – אך הממסד הרבני, מהכהן הגדול ועד אחרון הרבנים, נותרו כולם ספונים בביתם. מי יודע… אולי הרבנים הציעו סברות הבל על "בנות תמורת שלום", או שאולי "אין הם מומחים במלחמה ובנדרי גנרלים".

ושמא קיווה יפתח שכפי שיציל העם את יהונתן, בנו של המלך שאול, ממצב דומה (בדור הבא כמובן), כך ידחה העם גם עתה במשאל־עם את שבועתו, וימנע ממנו להרוג את בתו, את מחמד עיניו. אבל העם עָיַף זה מכבר מקרבות, וכל אחד עסוק היה בגפנו ובתאנתו, וחיפש קריאת כיוון מהאליטות השולטות שהיו אלה שמינו מלכתחילה את יפתח לראש. ובני האליטה, שתמיד שנאו אותו ובזו לדעותיו הפרימיטיביות, ישבו להם בביתם המרווח וגיחכו, חיככו ידיים בהנאה, תוך שהם ממתינים לראות את הפלאח מתכוון במו ידיו הגסות להרוס ולהחריב את כל אשר העמיד.

מהשופטים אל שמואל

"וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ". הם עודדו אותו – "תהיה חזק". "תהיה גבר", אמרו לו בקול; "תראה לכולם שהמילה שלך קודש, שאתה בעל הבית". ויפתח, שכוחו האמיתי היה במותניו ובחרבו, שכל חייו לא בהכרח הצטיין במילים, דווקא הוא נדרש לממלכתיות. ברגישות ובנחישות הוא ניגש לעבודה. ברגישות – הוא נתן לבתו המסכנה זמן להתכונן ולבכות את מר גורלה, ובנחישות הוא הקריב את בבת עיניו, את עתידו, את מקומו בפנתיאון היהודי, על מזבח הבורות והיהירות.

זה איננו סוף הסיפור של יפתח.

אכן, הדור היה אז רע ומרושע מדורנו. בשל כך, כיוון הקב"ה את חרבו של יפתח, שלאחר שחיטת בתו לא ידע רחמים או סלחנות, נגד עמו ונגד אחיו, ויפתח סיים את חייו במלחמה הפנים־יהודית הראשונה. אך כאמור, ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה. תקופת השופטים לא הייתה טובה לעם היהודי. לשבטים לא היה מרכז ומהרב־גוניות נעדר כל מוקד. הייתה חסרה אז נקודת חיבור משותפת והיה חסר חזון כולל שיפיח רוח בעם ויתווה את דרך הברית בין העם לא־לוהיו.

תקופת השופטים נמשכה יותר משלוש מאות שנים. למזלנו, היום הכול מתרחש בקצב מואץ הרבה יותר. לא בהכרח נגזר עלינו להיות תקועים לעד בתקופת השופטים המודרנית. נקודת המפנה אז הגיעה גם היא הודות לשבועת אם להקריב את בנה. ברם, לעומת יפתח, חנה, אמו של שמואל הנביא, הייתה אשת אמונה, עמוד התפילה, אם הנבואה בישראל. גם היא, כיפתח, הקדישה את פרי בטנה לקב"ה – אך במקום להקריבו על גבי המזבח היא קירבה אותו לעבודת המזבח, לבניין המקדש ותיקונו, ליצירת מרכז אחד לשבטים הרבים.

היללנו השבוע אדם שהיה בוודאי גיבור ועז רוח. לא ברור שאנחנו צריכים לחפש עוד מנהיגים כמותו, גיבורי חיל, יודעי קרב וביטחון. הגיעה השעה לסוג הנהגה אחרת, לבעלי חזון ומורי דרך – אנשים המסוגלים לשמוע את קול ה' ולחבר שמים וארץ בהנהגת העם. לא היה בהיסטוריה היהודית מנהיג ומצביא מוצלח מבנה של חנה – שמואל.

מפתיע שחכמינו דווקא מקשרים ביניהם – "יפתח בדורו כשמואל בדורו". סבורני שההקבלה היא לא רק בין מנהיגים, אלא גם בין דורות שונים. דור שמחפש ומהלל את "יפתח" יהיה ראוי רק לו. דור אחר, שונה, שמרגיש חיסרון בחזון היהודי, דור שמרגיש קרבה למקדש ויודע לפתוח מעיינות תפילה ונבואה – דור כזה יזכה להיות מונהג על ידי שמואל הנביא.

סמוך לתקופת יפתח, נולד שמואל.

דור שמחפש ומהלל את "יפתח" יהיה ראוי רק לו. אריאל שרון בחוות השקמים, 1997  צילום: פלאש 90

דור שמחפש ומהלל את "יפתח" יהיה ראוי רק לו. אריאל שרון בחוות השקמים, 1997
צילום: פלאש 90

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בינואר 2014, ב-גיליון יתרו תשע"ד - 858 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: