דוד גנז, מתלמידי הרמ"א והמהר"ל מפראג, התקשר עם גדולי האסטרונומים שבדורו. ארבע מאות שנה לפטירת החוקר שעמד בלב הקונסנזוס הרבני

בול מתוך סדרת יודאיקה שהוציאה צ'כוסלובקיה בשנת 1967 מראה מצבה יהודית עתיקה בבית־העלמין העתיק של פראג. על ראשה המשולש של המצבה ניכרת דמות ציפור העומדת על גבי מגן־דוד. שורה אחת, מעט קשה לקריאה, מתפענחת כך: "יום ה' ח' אלול". בשורה הבאה ניתן לקרוא, במאמץ מסוים, "שע'ג לפ'ק ן(?) פ'נ". השורה האחרונה המופיעה על הבול כבר קשה מאוד לפענוח.

מגן דוד על מצבה יהודית אינו מושך תשומת לב מיוחדת, אבל ציפור?! קריאת הכיתוב הלועזי פותרת את התעלומה. "(DAVIDA GANSE (1613“. מתברר שהציפור היא אווז, כשם משפחתו של דוד גנז, ומגן־דוד על מצבתו של דוד, הרי הוא, לכאורה, דבר נאה ומתקבל.

לפני כשנתיים ביקרתי באותו בית עלמין. מראה מצבתו שקלטה המצלמה מטושטש למדי. נדמה לי שגורל דומה פקד גם את זכר דמותו ופועלו. מכיוון שזה עתה מלאו ארבע מאות שנה לפטירתו, ראוי הוא לאזכרה כלשהי. הדברים שלהלן יושתתו במידה גדולה על המונוגרפיה “דוד גנז וזמנו“ (מהדורה ראשונה) מאת אנדרה נהר.

הרחבת אופקים

דוד גנז (ד"ג) נולד בשנת 1541 בחבל ווסטפליה, אחד האזורים המערביים של גרמניה. בצעירותו למד בישיבות שונות בארץ מגוריו. בבחרותו נדד, כמו רבים מחבריו, למרכזי התורה החשובים במזרח אירופה. בדרכו לקרקוב, מקום ישיבתו של הרמ"א, התעכב אצל הרב מאן, קרוב משפחתו, יש אומרים חותנו, בעיר נורדהיים. בספרייתו מצא את “היסודות“, ספרו המתמטי הקלאסי של אוקלידס (הספר תורגם לעברית על־ידי התיבונים מן התרגום הערבי). את התפעלותו מהחכמה שהתגלתה לו בלימוד ספר זה ביטא ד“ג לאחר שנים בהקדמה לספרו “נחמד ונעים“, שעליו עוד ידובר בהמשך:

אקלידוס הוא איש השנון החכם המפורסם המחודד ברוב שכלו מכל אשר היה לפניו באומות, וגם מלאחריו עד היום הזה כמוהו לא היה. הוא חבר את הספר המחוכם המפורסם הידוע הנקרא על שמו (אקלידוס) אשר אין חקר לעומקו באופן שכל החכמים הגדולים הקדמונים והאחרונים כולם כאחד יעידון ויגידון שלא נמצא באומות שום ספר תחת השמים הגדול ממנו או שישתווה לו בחריפות ובחידוד לימודיו.

התפעלות זאת עלולה היתה להישאר אפיזודה חולפת בחיי ד"ג, אלמלא הייתה הישיבה של הרמ"א בקרקוב מקום נאות להרחבת האופקים בלימודים חיצוניים. אין אנו יודעים הרבה על לימודיו שם, אבל הרמ"א בלי ספק עודד עיסוק בדברי חכמה ואף בדברי מלכים לצד לימודי הקודש. ידועה גישתו ללימוד פילוסופיה כללית, כמשתמע מהתכתבותו עם המהרש"ל (שו"ת הרמ"א סימן ז'), ובהגהותיו ל"שולחן ערוך" יש יותר מרמז אחד ליחסו החיובי לעיון בהיסטוריה ובאסטרונומיה ואפילו בשבת.

בגיל שמונה עשרה, עם צמא גדול לידע רב תחומי, הגיע ד"ג לפראג, שם עתיד היה לבלות את המשך חייו. כאן מתקשר הוא למהר"ל, וממשיך ללמוד תורה אצלו ואצל בני ביתו.

גם המהר"ל גילה עניין לא מועט בחכמות הכלליות, כך שד"ג מצא סביבה אוהדת מאוד ללימוד חכמות אלה. אין לנו חידושי תורה מפרי עטו. ספרו היחיד הקשור לחלוטין בענייני הלכה נקרא "המאור הקטן". ספר זה עסק בלוח העברי, אבל כמו כתבים רבים אחרים שלו הוא אבד. כזה היה גם גורל ספריו "מגדל דוד" שעסק במבוא לגיאומטריה, "גבולות הארץ" (גיאוגרפיה) ו"פרוזדור" (חשבון והנדסה). נראה שד"ג עמל רבות כדי להרחיב את השכלתם של היהודים בני דורו. שנים מספריו ששרדו הם "צמח דוד" ו"מגן דוד", אשר הוחלף שמו ל"נחמד ונעים".

מצבתו של גנז על בול צ'כוסלובקי, 1967

חשיבות ההיסטוריה

"צמח דוד" הוא ספר היסטוריה הכולל שני חלקים: הראשון מוקדש לתולדות עם ישראל, והשני לתולדות אומות העולם. למעשה, אין מדובר בספר היסטוריה במובן הרגיל של המילה, אלא בשתי כרוניקות הסוקרות את המאורעות החשובים לפי סדר השנים, משנת א' לבריאה, שנת יצירת אדם הראשון, ועד ה' שנ"ב (1592), שנת חתימת הספר. בצד מאורעות חשובים ומסעירים מזכיר המחבר גם פורענויות, מופעים של שביטים ואירועים מפליאים אחרים. נראה שעמל רבות לאסוף ספרים שיסייעו לו במלאכתו. לעתים ניכרים ניצני חשיבה ביקורתית בכתיבתו, בהשוותו מקורות סותרים, ולפעמים ניבטת בדבריו תמימות שובת לב בספרו על אירועים החורגים מסדרו של עולם. הספר, כמובן, אינו נקי משגיאות בולטות. הנה, למשל, דיווחו על קולומבוס:

 (שנת) רנד 1494 [!] איש אחד היה בגינובא שמו קלומבס. היה פילוסופי' וחכם גדול. הוא התווכח עם ורדיגדוס מלך נאפילוס ואמר שמחמת הרוחות התמידיות הנושבים בים אוקינוס ממערב למזרח חויב מזה שימצא שם להלאה למעלה עוד יבשה אחת. ושלחו המלך ורדיגדוס [!] על הוצאתו וירד הימה וימצא את עולם החדש הנקרא נאבא מונדא.

את הטעויות הקלות יש לזקוף, ככל הנראה, לחובת המקור שמזכיר ד"ג: "כך כתב הינריקוס רויטל". לזכותו של ד"ג יש לומר שהוא מפנה לגירסאות אחרות בנושא זה.

ראויים לציון הטעמים וההצדקות שכתב ד"ג לכתיבת ספר היסטוריה. קל היה להצדיק כתיבת ספר על תולדות ישראל, שהרי היו לו כבר תקדימים לא מעטים, החל בספר יוסיפון, מהדורה בת ימי־הביניים של ספרי יוסף בן מתתיהו, הלא הוא "יוסף בן גריון הכהן, ממיוחסי ושועי הכהנים שבירושלים ומשוח מלחמה. הוא חבר את ספרו אחר חורבן הבית" (מתוך הקדמת ד"ג לחלק א), וכלה ברבי יוסף הכהן, מחבר הספר "עמק הבכא" שיצא לאור כשלושים וחמש שנה קודם ל"צמח דוד". לעומת זאת, לכתיבת דברי ימי אומות העולם לא היו תקדימים מובהקים. בכל זאת מצא המחבר "בספורי הספר הזה תועלות רבות".

האחת, "סיפור השגחת ה' על צאן מרעיתו". על רקע אובדנן המוחלט של מדינות וממלכות אחרות, בולט קיום הבטחת הא־ל יתברך להגן על עמו. לקח זה התעצם מאוד בתקופתו של המחבר, אחרי מרד האיכרים ומלחמות הדת האיומות שהתחוללו בגרמניה "בין כת האפיפיורי ובין כת הלוטריאני".

השנייה, מוסרית. "שהחי יתן אל ליבו כשהאדם עולה לגדולה ולמעלה רמה, מכל מקום יהיה ענו ושפל רוח". ואחרי מניין עוד כשש תועליות בעלות אופי על־זמני, מופיעה התועלת התשיעית: "בהיות שאנחנו בין העמים… וכאשר יספרו או ישאלו לנו לימים ראשונים ממלכות הקדומים, נשים יד לפה, לא ידענו מה להשיב, ונדמה להם כבהמות אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, וכאילו כלנו נולדנו מתמול שלשום, אך על ידי ספר זה… נמצא חן ושכל טוב בעיניהם". זוהי השתקפות ברורה ליחסים קרובים עם האוכלוסייה הכללית, אשר מעבר למשא ולמתן כלכלי יצרו מפגשי שיח מסוגים שונים. בהמשך נעמוד עוד על מידת הסובלנות והפתיחות התרבותית שחווה המחבר בפראג, "העיר הגדולה, קריה עליזה, עיר רבתי־עם".

ראוי עוד לציין את ההיתר לקרוא היסטוריה בשבת, ודווקא בלשון הקודש. בהקדמתו לחלק השני מצטט ד"ג את מורו ורבו, הרמ"א, בהגהותיו לשולחן ערוך אורח־חיים סימן ז: "ובני־אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול… ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וסיפורי מלחמות היינו דווקא אם כתובים בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש, שרי… וכן נהגו להקל בזה".

חישוב מחודש

בית הכנסת מייזל נבנה בשנת 1592, אותה שנה שבה יצא לאור הספר "צמח דוד". היום, יחד עם עוד שלושה בתי כנסת עתיקים ועם בית העלמין היהודי הישן שבו נמצאת מצבתו של ד"ג, הם מהווים את המכלול של המוזיאון היהודי של פראג. בין יתר המוצגים העתיקים, בתיבת זכוכית שמורה היטב, נמצא בו גם עותק כתב יד של הספר "נחמד ונעים", כנראה מסוף המאה ה־17.

בעמודים הגלויים בתצוגה נראים מגדלים וכמה משולשים הרומזים על מדידות כלשהן. ואמנם, בראש העמוד השמאלי כתוב: "סימן רע"ח יתבאר בו איך מודדין רום וגובה המגדול כשלא יוכל לקרב אל המגדול וגם לא יוכל לראות שרשו או יסודו". לכאורה לפנינו ספר לימוד גיאומטריה, במובן המילולי של המילה – מדידת האדמה. בהקדמה לספרו הקודם, "צמח דוד", אמנם הצהיר ד"ג על כוונתו לחבר שני ספרים נוספים, "'מגן דוד' ו'מגדל דוד', ספרים מחכמת המספר ומחכמת המדידה", אבל משהו קרה בינתיים. במקומם כתב חיבור גדול, אשר השלט מימין לספר מאפיין אותו היטב: מסה על גיאוגרפיה ואסטרונומיה.

אפשר מאוד שמפגשו הכפול עם המהפכות הרציניות, הן בתמונת כדור הארץ והן בתמונת מערכת הכוכבים, גרם לד"ג לשנות את תוכניתו המקורית. האסטרונומיה הפכה לעיקר, וספר אוקלידס הפך מספר מתמטיקה טהורה (בעיקר הנדסת המישור) לספר עזר הכרחי ללימודי האסטרונומיה: "בלעדו לא נרים ראשנו ולא מצאנו ידינו ורגלינו בעניני חכמת התכונה כלל, כי (ב)ספרו הוא כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, אשר בהעדר הסולם אין דרך לעלות".

ומכאן למדע הגיאוגרפיה. הטעויות הכרונולוגיות קלות הערך בענייני קולומבוס לא שללו את מהימנות המידע בדבר קיומה של יבשת חדשה. סימן ע"ז בספר זה מתאר את מסעו של פרדיננד מגלן (ורדיננדו"ס מנגליאנו"ס) שנשלח בשנת אלף קי"ט לנוצרים על ידי "מלך פורטוגא"ל לתור את ים המערבי לדעת אם נמצא עוד ישוב אחרי עולם החדש". ד"ג יודע לספר גם על מותו של מגלן במלחמה עם יושבי "גיבינאה החדשה" (טעות: לא היה זה בגינאה החדשה אלא בפיליפינים), ועל השלמת המסע מערבה לספרד.

שתי "שאלות יהודיות" עורר ד"ג בעקבות גילויים מסעירים אלה. האחת נידונה בסימן פ"ט: "ישוב על מה שאמרו רז"ל ירושלים אמצע העולם" שהרי "מצד כדורית הארץ לא ישוער בה לא התחלה ולא סוף…". המעוניין בהצעות פתרון סוגיה חמורה זאת יעיין בהמשכו של אותו סעיף.

השאלה השנייה חמורה באמת, והיא נידונה בסימן קס"א של הספר: "מאיזה מקום מהארץ מתחיל כל יום להקרא בשמו". לפי הדימוי העתיק של העולם, שלפיו יש חצי כדור תחתון שכולו ים, אפשר היה לקבל את הפתרון הפשוט – היום מתחיל במקום המזרחי ביותר של חצי הכדור המיושב. אבל אם הכדור מיושב סביב סביב, מתי מתחילה השבת בעולם? האם במזרח סין היא נכנסת לפני ארץ־ישראל ואירופה, או שמא כיוון שארץ זאת היא במובן ידוע הרחק במערב, אחרי אמריקה, גם השבת תיכנס שם אחרי העולם הישן? בצביונו האוניברסלי הציג ד"ג את "השאלות ומבוכות הנזכרות לפני גדולים… היושבים לפני אדוננו הקיסר ירום הודו, אנשים חכמים ונבונים… אשר אין חקר לתבונתם, ואחרי אשר העמיקו בשאלות הנ"ל כמה ימים… הודו ולא בושו לאמר שאין בפיהם טענה נכונה ומספקת". מי הם "הגדולים אשר אין חקר לתבונתם" יתברר בהמשך.

נספחת לשאלה הקודמת היא אותה תמיהה הנידונה בסימן הבא, קס"ב, לאמור: "הסובב את כדור הארץ לפעמים יפסיד יום אחד (אם יקיף מערבה, כפי שקרה לספני מגלן, שחזרו לספרד כעבור שלוש שנים וגילו שחסר להם יום), ולפעמים ירויח יום אחד (אם יפליג מזרחה, כפי שחווה פיליאס פוג בספר הידוע "סביב העולם בשמונים יום"). בסעיף זה מתגלה כישרונו הדידקטי הנאה של המחבר, וסיכומו של עניין הוא: "…ונמצא לפי זה דבר חדש: כאשר יעמדו ראובן שמעון ולוי, על דרך משל, בנקודה א', וראובן יצא ויסובב כלפי מערב, ושמעון יסובב כלפי מזרח, ולוי ישאר במקומו, ושני המסבבים יחזרו ויגיעו אל השלישי ביום אחד, יהיה ללוי הנשאר במקומו יום ג' בשבת, לראובן יום שני בשבת, ולשמעון הוא יום רביעי בשבת; ונמצא אז הבדל בין ראובן לשמעון ב' ימים". הרי לנו מקצת מנפלאות הגיאוגרפיה החדשה.

מגע עם האסטרונומיה

ובכן, מי היו "הגדולים אשר אין חקר לתבונתם" שנזכרו לעיל? נדמה שהחוויה המכוננת בחיי ד"ג אחרי פרסום "צמח דוד" היתה פגישה עם גדול האסטרונומים חסרי הטלסקופ. טיכו ברהה היה אסטרונום דני שזכה לפרסום עולמי בשל זיהוי התפוצצות הסופר־נובה של 1572 כתופעה שמימית חדשה, ובשל תצפיות מדויקות מאוד שעשה במשך השנים. מסיבות כלכליות כלשהן עבר בשנת 1599 ממולדתו לבוהמיה. הוא קיבל מהקיסר רודולף השני את ארמון בנטקי הסמוך לפראג, ושם חזר ובנה מחדש את מצפה הכוכבים המשוכלל שלו. לצידו פעל צוות עוזרים גדול. המפורסם בעוזריו היה יוהנס קפלר. קפלר היה הגדול הנוסף אשר אין חקר לתבונתו.

אין אנו יודעים איך התחבר ד"ג לצוות המחקר של טיכו ברהה, אבל נראה שבאווירה הפתוחה והסובלנית של פראג באותן שנים היה מפגש שכזה דבר פשוט. בחתימת ספרו "נחמד ונעים" מספר ד"ג: "גם אנכי הכותב הייתי שם ג' פעמים, כל פעם ה' ימים רצופים, וישבתי עמהם בחדרי חזיונם וראיתי את המעשה אשר נעשה, דברים גדולים ונפלאים".

במקומות אחדים בספרו הוא מתאר את שיחותיו הן עם טיכו ברהה והן עם יוהנס קפלר. הראשון מכונה "החכם המופלג החוקר הגדול בחכמת התכונה מכל אשר היו לפניו… נקרא טיח"א ברא"הי", והאחרון "החכם המופלג קעפלירו"ס". מפיו שומע ד"ג על חוסר הסדירות של תנועת כוכבי הלכת, ובמיוחד על תנועת הנסיגה של חלקם "כצורת האות כף". ד"ג ניצל את מפגשיו עם שני אסטרונומים חשובים אלה כדי לנסות ולברר סוגיות שהטרידו אותו, כמו בעיית תחילת היום, וכדי ללמוד על התיאוריות האסטרונומיות החדשות. נראה שעמיתיו נהנו לשמוע מפיו על הבנתם של חכמי התלמוד באסטרונומיה. לפי דברי ד"ג הוא תרגם לגרמנית, לפי בקשת טיכו ברהה, לוחות אסטרונומיים מימי הביניים שנכתבו בספרד על־ידי יהודים.

אתנחתא קצרה של סובלנות פקדה את פראג באותן שנים – סובלנות דתית (מלך קתולי, אסטרונומים פרוטסטנטים וחכמים יהודים) וגם סובלנות מחשבתית. עניין זה משתקף היטב אצל ד"ג. למרות שרוב הספר מתאר את היקום ברוח השיטה הגיאוצנטרית, מבית מדרשו של תלמי, בסופו מתוארת שיטתו של טיכו ברהה על מבנה מערכת השמש. לפי ברהה כדור הארץ נייח, אבל רק הירח והשמש מקיפים אותו, ואילו יתר כוכבי הלכת מקיפים את השמש. ברהה הכיר היטב את התיאוריה ההליוצנטרית של קופרניקוס, אשר ספרו "על תנועתם של גרמי השמים“ יצא לאור כבר ב־1543. דחייתו את שיטת קופרניקוס נבעה משיקולים תצפיתיים, ולא בגלל סתירת דוגמה דתית כלשהי. יש לזכור שהכנסייה הקתולית הכניסה את ספרו של קופרניקוס לרשימת הספרים האסורים רק בשנת 1616, והעמידה את גליליאו גליליי למשפט ב־1633.

ד"ג הכיר גם את השיטה השלישית לתיאור מערכת השמש: "ניקולאוס קופרניק"וס איש פרוסיה חכם גדול ומופלג בחכמת התכונה על כל אנשי חכמי זמנו… ובהפלגת חידוד שכלו מלאו לבו להוכיח שכדור הארץ סובב סיבוב כדורי תדיר" (ההקדמה לספר "נחמד ונעים"). זהו האיזכור הראשון של קופרניקוס בספר עברי.

בלב הקונצנזוס

לפי התוכנית המקורית אמור היה הספר "מגן דוד" לעסוק ב"חכמת המספר". במקום בלתי צפוי, ב"פתיחת המחבר" לספר ההיסטוריה "צמח דוד", כותב ד"ג "לאהבת אוהב חכמת המספר והמדות" תשובה לשאלה מדוע נברא העולם ב־6 ימים. ברוח האסכולה הפיתגוראית הוא מסביר שהמספר 6 הוא "מספר שלם", כלומר שווה לסכום מְחלקיו הקטנים ממנו (המושג המקובל היום הוא "מספר מושלם" או "משוכלל"). הוא גם מסביר ברוח זאת מדוע נברא העולם בעשרה מאמרות, ומהו הקשר המעניין בין שני מספרים אלה. בסופה של "פתיחת המחבר" מביע ד"ג את משאלתו להוציא לאור את שאר חיבוריו מחכמת המספר והמדידה, בעזר החונן לאדם דעת.

 אבל ספרים אלה, כנראה, לא נכתבו. בשנת 1612 הוציא ד"ג חוברת מודפסת קטנה, בת עשרה דפים, בשם "מגן דוד". אנדרה נהר מכנה אותה "חוברת־פרסומת". אחרי עמוד השער, ולפני "טעימות קטנות" מתוכן הספר, מופיעות (כמקובל היום בספרי קודש) ארבע הסכמות של תלמידי־חכמים מחוגו הקרוב של המהר"ל, שנפטר שלוש שנים קודם לכן. הידועים בין המסכימים היו ר' יום־טוב ליפמן הלר, מחבר הפירוש המפורסם למשנה, ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל הפירוש "כלי יקר" על התורה, ור' יצחק כהן, חתנו של המהר"ל. רשימה מכובדת זאת מעידה היטב על היות לימודי הגיאוגרפיה והאסטרונומיה בלב הקונסנזוס של יהדות אירופה באותה תקופה, אם לא בתוכנית הליבה.

מסיבה לא ברורה הוחלף השם המקורי "מגן דוד" בשם "נחמד ונעים". אנדרה נהר העלה את האפשרות שמטעם נסתר כלשהו החליף אחד המעתיקים הראשונים את השם. ד"ג לא זכה לראות את "נחמד ונעים" בדפוס. שנה אחרי הוצאת החוברת הלך לבית עולמו. המהדורה המודפסת הראשונה יצאה לאור כעבור 130 שנה.

זכות ראשונים היתה לד"ג בחייו, בהזכירו את קופרניקוס בספרו. זכות ראשונים הייתה לו גם אחרי מותו. למרבה ההפתעה, סמל המגן־דוד שנחקק על מצבתו הוא הראשון המופיע על מצבה יהודית, לפחות בעת החדשה! ואמנם, סמל זה קשור היטב ליהודי פראג. באמצע המאה ה־14 נתן המלך קרל הרביעי, המכונה אבי האומה הצ'כית, רישיון ליהודי פראג להניף דגל משלהם, ועליו מצויר היה מגן־דוד. ממילא היה סמל זה רב משמעות למי שמרבית חייו עברה בעירו האהובה פראג, ובה חלם להדפיס ספר בשם זה. האין ראוי שגם בישראל ינציחו את דמותו?

יונתן אחיטוב, תושב קרית שמונה, הוא מורה למתמטיקה ומוסמך להיסטוריה יהודית‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז שבט תשע"ד, 17.1.2014