מלך הארץ | ערן מאיר

על הקשר המיוחד של עץ התמר לארץ ישראל, מתקופת בית שני 
ועד חידוש ההתיישבות בארץ

שלג על עירי כל הלילה נח
אל ארצות החום אהובי הלך,שלג על עירי והלילה קר
מארצות החום לי יביא תמר.

(נעמי שמר)

 בכל שנה, לרגל ט"ו בשבט, נשלפים הפסוקים והמדרשים העוסקים בפירות ארצנו. אחד הידועים שבהם הוא דברי רב יצחק לרב נחמן במסכת תענית (ה, ב): "אמשול לך משל – למה הדבר דומה, לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך".

הדרשן אינו מציין איזה עץ פגש ההלך במדבר. לכאורה לפנינו סיפור סתמי המתאים לעצי הפרי בכללם. אולם אם נעצור רגע לחשוב נגלה לא מעט רמזים לזהותו של העץ. עצי פרי יש רבים, אך הם אינם צומחים במדבר. זאת ועוד, גם אם נתאר שניתן לגדל עצי פרי במדבר, לא זה המצב המתואר במדרש. ההולך במדרש נתקל בעץ בודד, לא במטע מוסדר. מיהו אם כן העץ הנדיב בגרסה החז“לית?

בתקופת בית שני היה התמר סמלה של הארץ. המטבע הרומי "יהודה השבויה"  Classical Numismatic Group, Inc

בתקופת בית שני היה התמר סמלה של הארץ. המטבע הרומי "יהודה השבויה"
Classical Numismatic Group, Inc

נווה מדבר

על מנת לתת תשובה עלינו לנתח תחילה את המאפיינים השונים של העץ המתואר במדרש. סביבת גידולו היא מדברית, ועם זאת בנקודת צמיחתו ישנם מים זמינים (אמת מים בלשון הדרשן), העץ נותן צל, ובעיקר מעניק ליושב בצילו פירות מתוקים. ולסיום, צאצאיו של העץ דומים לו (במאמר מוסגר ראוי לציין כי המשל כולו הוא ברכת פרדה של רב יצחק לרב נחמן, מגדולי אמוראי בבל, שיהיו צאצאיו כמותו. ואכן זכה רב נחמן לשלושה בנים תלמידי חכמים ידועים).

סיכום הנתונים הללו מביא למסקנה כי המועמד המתאים ביותר הוא התמר. הפתגם הערבי אומר על התמר כי ראשו באש ורגליו במים. יש בכך ביטוי לאזור גידולו של התמר, שמחד אוהב חום ומאידך זקוק למים. אין זה מקרי שדווקא התמר צומח בנאות המדבר של המזרח התיכון (למשל בא־נח'ל שבסיני. נח'ל הוא שמו הערבי של התמר). מסיבה זו גם נקשרו כמה מאתרי ארצנו לתמר, כמו יריחו הנקראת עיר התמרים שבמקרא, ועין גדי אצל בן סירא: "כתמר התרוממתי בעין גדי" (י, יד).

זאת ועוד; יש לדעת כי פירות התמר הנמכרים כיום בשוקי הארץ אינם זהים לפרי תמר הבר. האדם השביח את הפרי, הגדיל את הציפה (החלק הנאכל בפרי) והקטין את הגלעין, לעתים עד כדי העלמתו לגמרי. פה ושם עדיין ניתן למצוא עצי תמר בר ולאכול את פירותיהם, למשל בעין־זיק שבנגב. הפרי הטבעי הוא קטן, וגודלו כפרק העליון של הזרת. הגלעין מכוסה שכבת ציפה דקה, אך טעמה אינו שונה מזה המוכר בתמרים התרבותיים. הציפה הדקה מספיקה כדי לפתות את הציפורים לאכול את הפרי וכך להפיץ את הזרע.

התרבותו של התמר על ידי האדם אינה נעשית באמצעות גרעין אלא על ידי חיתוך החוטרים היוצאים מגזע העץ הצעיר. אולי לכך מתכוון המדרש באומרו – נטיעות שנוטעין ממך. התמר גם דומה לאדם בכך שדווקא עצים צעירים הם אלו היכולים להעמיד צאצאים. עץ בוגר נותן פירות אך מפירות אלו כבר לא יצמחו עצים מניבים חדשים.

בעל הדרשה הוא כפי הנראה רב יצחק בר יוסף, מחכמי בבל המכונים רבנן נחותי, היינו אלו שעברו בין בבל לארץ ישראל והביאו מתורתם של אלו לאלו. אם נרצה קצת להפליג בדמיון הרי שנוכל לראות את רב יצחק בעצמו מהלך בדרך הארוכה שבין בבל לארץ ישראל ובדרכו נקלע אל אחד מאותם נאות מדבר.

סמל ההתיישבות

לוח השנה העברי מזמן מדי שנה סמיכות זמנים של שני מועדים הקשורים בעץ התמר. בפרשת בשלח נאמר שאחת מתחנותיהם הראשונות של היוצאים ממצרים היא אילים, "ושם שתים עשרה עינות ומים ושבעים תמרים" (שמות טו, כז). כאמור, אין זה מקרי שבני ישראל מצאו תמרים ומים בכפיפה אחת. התמר הוא המאפיין את נאות המדבר. בסמוך לקריאת פרשת בשלח חל ט"ו בשבט, יום העץ הלאומי. בשנת ה־60 למדינת ישראל נערך משאל לבחירת הציפור הלאומית (הדוכיפת היא שנבחרה). אך מהו העץ הלאומי? רבים יאמרו ודאי זית. גם חז"ל המשילו את ישראל לזית (לצד התמר). יהיו אולי מי שיציעו את האורן או האקליפטוס, סמל ההתיישבות הציונית. ואולי בכלל הצבר, סמל לילידי הארץ, הוא המתאים לתואר? ושמא האלה או האלון, שליטי החורש הים־תיכוני?

במשל יותם (שופטים ט) הלכו העצים למשוח עליהם מלך. המועמדים אצל יותם הם הזית, התאנה והגפן, והמולך לבסוף הוא השפל שבעצים, האטד. דומה כי לו היה משאל כזה נערך לפני 2,000 שנה היה מתמנה למלך העצים דווקא התמר. בתקופת בית שני, היה התמר סמלה של הארץ. כמו במקרים אחרים, גם כאן נוכל ללמוד זאת מאויבינו, מהדרך שבה הם מגדירים אותנו.

עם תום דיכוי המרד ביהודה, ששיאו שרפת המקדש, הטביע הקיסר הרומי אספסיאנוס מטבעות הנושאים את הכתובת "יהודה השבויה", Iudea capta. קיסר זה לא היה הראשון לטבוע מטבעות מעין אלו. מייסד האימפריה, אוקטביאנוס (בן ימיו של הורדוס, הידוע יותר בתוארו אוגוסטוס), טבע מטבעות דומים לאחר ניצחונו על אנטוניוס וקליאופטרה מלכת מצרים. מטבעותיו נושאים את הכיתוב “מצרים השבויה“ ואת סמלה של מצרים, התנין. בנו של אספסיאנוס, דומטיאנוס, טבע מטבעות “גרמניה השבויה“ ועליהם דמות אישה יושבת ובוכה. המטבע המנציח את דיכויה של יהודה משלב את שני המרכיבים. בצידו האחד (פני המטבע) מופיעות פניו של הקיסר המנצח, ובצידו האחר (גב המטבע) מופיע הצבא המנצח – בדמותו של לגיונר רומי זקוף קומה, העם המובס – בדמותה של האישה הבוכייה, ובתווך – הארץ, בדמותו של עץ התמר.

ארץ ישראל הייתה אמנם מקור מרכזי גם לייצור שמן בעת העתיקה, אולם בעיקר נודעה בתוצרת שמן האפרסמון שלה וכמובן בתמרים (גם בבבל היה התמר מקור מזון עיקרי, אך בבל הייתה מחוץ לגבולות האימפריה הרומית וכלכלתה לא היוותה מרכיב במערך הרומי).

סמל לחיבור בין עבר להווה. מדליון יהודה המשוחררת עיצוב: רוטשילד את ליפמן (רולי), באדיבות החברה הישראלית למדליות ומטבעות

סמל לחיבור בין עבר להווה. מדליון יהודה המשוחררת עיצוב: רוטשילד את ליפמן (רולי), באדיבות החברה הישראלית למדליות ומטבעות

חג התחדשות לאומי

סיפורו של גידול התמר בארץ הוא סיפור מופלא של חורבן ותקומה. הארץ שהייתה מזוהה כל כך עם גידול התמר איבדה את תמריה במהלך מאות שנות השלטון המוסלמי, עת התפוררו לאיטן המערכות החקלאיות בארץ. ראשוני המתיישבים בעמק הירדן מצאו אותו קירח. חידוש ענף התמרים בארץ נזקף לזכותו של בנציון ישראלי, מאנשי העליה השנייה וממייסדי קבוצת כנרת. וכך כתב ישראלי בשנת תרצ"ג: "אף על פי שלפנים היה התמר נפוץ מאוד בארץ הרי במשך התקופה הארוכה של שממון ארץ ישראל נכחד כולו. עצי התמר הבודדים שנשארו לפלטה פה ושם הם לרוב ממינים לא משובחים" ("על שפת אגם סואן", עמ' 214).

בסדרה של כמה מסעות חשאיים נסעו ישראלי ושותפיו לעיראק ולארצות נוספות והבריחו משם אלפי חוטרים. תמרים אלו ניטעו תחילה ליד בית הקברות של כנרת ונקראו על שמה של רחל (לאחרונה נעקרו חלק מהתמרים הוותיקים). מכנרת יצאה בשורת שיבת התמר לארץ וכיום שוב מהווה הענף מרכיב חשוב עבור יישובי בקעת הירדן. על מצבתו של ישראלי נחקק עץ תמר.

לט"ו בשבט פן נוסף של חג התחדשות לאומי. לא רק יום הולדת לאילן אלא גם יום הולדתה של כנסת ישראל, סמל הריבונות היהודית בארץ (יום השבעתה של הכנסת הראשונה, שנת תש"ט).
שיבת התמר לארץ היא חלק ממפעלה הגדול של הציונות, שיבת העם לארצו. אין כמו התמר לבטא זאת. בשנת העשור למדינה הנפיקה החברה הממשלתית למדליות ומטבעות מדליון המבטא את ההתחדשות. היה זה המדליון הראשון שהונפק על ידי מדינת ישראל. על צידו האחד מופיע המטבע הרומי, ועל צידו האחר מופיעה תשובה ציונית הולמת: הכיתוב השתנה ל"ישראל המשוחררת", את החייל הרומי הגאה מחליף חלוץ הנוטע עץ (זית?), ואת האישה הבוכייה מחליפה אם צעירה המניפה את תינוקה. ורק התמר נשאר אותו תמר. סמל לחיבור בין עבר להווה.

 ערן מאיר הוא ארכיאולוג, חוקר ארץ ישראל, מדריך טיולים ודוקטורנט במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר אילן

הדברים מוקדשים לזכרו של סבא יצחק קורן שבא מארצות הקור אל ארצות החום, היה בין מייסדי קיבוץ עין הנצי"ב שבעמק המעיינות ומומחה לגידול תמרים. נפטר בז' בשבט תשע"ב. זכה וראה נטיעות כמותו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: