התפילה, הביצים והאונייה הנשברת | אילעאי עופרן

הכרסום במעמדו של בית הכנסת וחוסר הרלוונטיות שלו עבור חלק ניכר מהציבור עלולים למוטט את עולם ההלכה כולו. קריאה לחשיבה מחודשת וארבע הצעות בצידה

כשהייתי בן שש, התחילו הוריי לחנכני לתפילה במניין. בשבת ובחול, בימי הלימודים ובחופשה – מתפלל הייתי שחרית, מנחה ומעריב בבית הכנסת השכונתי וכך עודני משתדל לנהוג מאז ועד היום. בשנים האחרונות דומה עליי כי יסודותיו של בית הכנסת שלנו הולכים ומתערערים ועמם מיטלטל עולמנו הרוחני והדתי כאונייה על פני מים סוערים, עד כדי ש“האונייה חישבה להישבר“. סערה זו נוגעת לסוגיות רבות המסעירות את עולמנו בעת הזאת וחוששני כי אם לא ייעורו כל מלחיה, לא תגיע האונייה אל החוף…

צמצום "המעשה הדתי"

מקומו של המעשה הדתי בפרקטיקה היומיומית של חיינו הולך ומצטמצם. תרי"ג המצוות, על דקדוקיהן ופרטיהן, מקיפות כמעט כל תחום בחייו של האדם – בבית ובשדה, בשכבך ובקומך, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. למרות היקפו העצום של עולם המצוות וההלכה, רק חלק קטן ממנו נתפס בעינינו כ"מעשה דתי". חלק ניכר ממצוות התורה מתקיימות גם בידי אלו המכונים בפינו "לא דתיים". המצוות שבין אדם לחברו, כמו גם מצוות שאינן יומיומיות כדוגמת מילה, פסח, נר חנוכה או מזוזה, אינן נתפסות בעינינו כ"מעשה דתי", שכן יהודים רבים המקיימים אותן ממשיכים להיתפס בעינינו כ"חילונים". "המעשה הדתי", שהוא המאפיין המובהק של התנהגות "דתית", הינו מצוות עשה, יומיומית, בתחום שבין אדם למקום. לו יחסר אחד משלושת הקריטריונים הנ"ל, הרי שאין הוא נתפס בעינינו עוד כ"מעשה דתי".

העולם המודרני והמעבר מעיסוק בחקלאות למקצועות חדשים הביא לצמצום ניכר במקומו של המעשה הדתי בחיי האדם. הלכות יומיומיות רבות נוגעות לענייני חקלאות וגידולי שדה, ובעבר נגעו דינים אלו לכל יהודי בצאתו לעמל יומו. מצוות אלו אינן נוכחות כלל בחיי היומיום של רוב העם היושב בציון העוסק ברפואה או בפסיכולוגיה, במסחר או בנגרות, ואינו נדרש לעשייה חקלאית כלל. תקומתה של מדינת ישראל וכינונם של גופי הכשרות הממלכתיים גרמו לדחיקתו של המעשה הדתי מתחום יומיומי נוסף – תחום התזונה. עד לעשרות השנים האחרונות, יהודי המקפיד על כשרות נדרש היה בכל יום לעיסוק דתי נרחב כדי שיוכל לסעוד כהלכה. שחיטה ומליחה, הפרשת חלה או תרומות ומעשרות היו חזון נפרץ בכל בית שומר תורה. כיום, רוב מוחלט של הציבור שומר המצוות קונה במרכול תבואה מעושרת, לחם מוכן ובשר מוכשר והלכות אלו כמעט נעלמו מחיי השגרה שלנו.

תהליכים אלו הביאו לכך שרוב מרחבי חיינו חפים מכל עשייה דתית. המצוות התלויות בארץ נעשו רלוונטיות בעיקר למיעוט העוסק בחקלאות, רוב דיני הכשרות אינם רלוונטיים כלל למי שרוכש את מזונו בסופרמרקט, הלכות נידה שייכות בעיקר לחלק קטן מהאוכלוסייה (נשים נשואות, בגיל הפוריות, שאינן מעוברות או מיניקות) וגם עבורו לא מדובר במעשה הנעשה בכל יום. המצוות שבין אדם לחברו אינן נתפסות כמעשה דתי מובהק, מצוות הקשורות בשבת ובמועדים שייכות מעצם הגדרתן לזמן מצומצם מאוד בחיינו, ומצוות הקשורות בשמחות ובאבלות אף הן נדירות וחריגות.

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת. מצוות התפילה, קריאת שמע, קריאת התורה, העיטוף בטלית והנחת התפילין מתקיימות כולן בבית הכנסת. כך הפך בית הכנסת למוקד הבלעדי כמעט של החיים הדתיים. היחס לבית הכנסת ותדירות הביקור בו נעשו להבדל העיקרי בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. מעמד זה של בית הכנסת הוא למעשה "הנחת כל הביצים בסל אחד", שהרי כפי שתואר לעיל הימנעות מהגעה לבית הכנסת גורמת ל"חילון מעשי" וגוררת מציאות שבה העולם הדתי כמעט אינו נוכח בחיי היומיום.

בצער רב ובלב דואב אני כותב כי סל זה הולך ונשמט מידינו, והביצים המונחות בו עלולות להתנפץ כולן. בתי הכנסת הנאמנים למסורת אבותינו אינם רלוונטיים עבור רוב הציבור. בתי כנסת רבים אינם פועלים כלל בימי החול וגם אלו המקיימים שלוש תפילות בכל יום, עושים זאת במיעוט משתתפים שרובו משתייך למגזר מצומצם של גברים בגיל הפנסיה. אף בימי שבת ומועד, שבהם בתי הכנסת מלאים אמנם מפה לפה, מקומו של רוב הציבור המגדיר עצמו "דתי" נפקד מבית הכנסת. נשים, ילדים, הורים לילדים, אנשים הסובלים מקשיי קשב וריכוז, בעלי מוגבלויות (חירשים, נכים וכו') ועוד מתקשים מאוד להשתייך לבתי הכנסת שלנו ולמצוא בהם את מקומם. כל המגזרים הללו מדירים רגליהם בהמוניהם מבתי הכנסת, המתאימים במתכונתם הנוכחית לכ־30% מהציבור באומדן גס. ייתכן כי יסוד העניין הוא בהגדרת המושג "ציבור". בעבר ברור היה כי מושג זה מתייחס אך ורק לגברים בגירים ובריאים. פשוט היה לכול כי נשים, ילדים או מוגבלים אינם חלק מהציבור. מציאות זו השתנתה לבלי שוב ולא ניתן עוד להתייחס ל"ציבור" בהגדרה כה מצומצמת.

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת צילום: מרים צחי

רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת
צילום: מרים צח

מחויבות יומיומית: הצעות

ההלכה היהודית מושתתת מראשיתה על "תמידים כסדרם" – מחויבות סדורה ומתמדת למצוות ה'. היעלמותן של המצוות המעשיות מחיי השגרה של רוב הציבור עלולה לבשר חלילה על מותה של ההלכה היהודית במתכונתה המסורתית. איננו יכולים להשלים עם לידתה של "יהדות של שבת", שעל פיה מתרכז המעשה הדתי כולו בשבת בלבד, וגם אז רק עבור חלק קטן מהציבור. תהליך זה כבר החל ודומני ששומה עלינו להציע אפיקי פעולה בטרם תביא ירידת קרנו של בית הכנסת המסורתי לקריסת כל מחויבות הלכתית בחיי היומיום. להלן אבקש להציע ארבעה כיווני מחשבה אפשריים לפתרון בעיה זו. בכל אחד מהם כרוכים סיכון וסיכוי, יתרונות וחסרונות.

1. "הנגשת בית הכנסת" – אפשרות אחת לפתרון הבעיה היא לחולל שינויים במבנה בית הכנסת המסורתי ובמנהגיו, במטרה להנגיש אותי פיזית ומהותית לאוכלוסיות שאינן פוקדות אותו כיום, כדוגמת נשים, ילדים והוריהם או בעלי מוגבלויות. מהלך שכזה כרוך בשינוי מנהג ישראל ובמתיחת גבולותיה של ההלכה המקובלת, וכידוע "כל המשנה ידו על התחתונה". עם זאת, ההתנגדות לשינוי אף היא אינה מוכיחה את עצמה כיעילה, שהרי כאמור הציבור (בהגדרתו הרחבה) “מצביע ברגליים“ ונעדר מבית הכנסת. תהליך זה מתקיים בקהילות שונות כבר מספר שנים ומעורר מחלוקות רבות, הצלחות נאות וכישלונות צורבים.

2. “פירוק החבילה“ – קריאה חינוכית והדגשת החובה ההלכתית לקיום מצוות תפילה וקריאת שמע, טלית ותפילין במנותק מסוגיית ההגעה לבית הכנסת. דוגמה טובה לצורך בהפרדה שכזו קיימת כמדומני בנוגע למצוות תפילה בקרב נשים. הסכמת הפוסקים היא כי נשים חייבות בתפילה בכל יום, אלא שהקישור בין התפילה לבית הכנסת הביא לכך שנשים יראות שמים רבות מתפללות רק כאשר הן מגיעות לבית הכנסת, דבר הקורה כאמור לעתים רחוקות, לאור חוסר הרלוונטיות של הנעשה בבית הכנסת עבורן.

דוגמה נוספת קשורה בבני נוער המתקשים פעמים רבות “להתחבר“ לתפילת הקבע השגרתית וה“אפורה“ (שהיא בלא ספק מצווה קשה ביותר). כריכת התפילה בחבילת “בית הכנסת“ גורמת לכך שנער המתקשה להתמיד בתפילה מוותר בשל כך גם על טלית ותפילין, קריאת שמע וקריאת התורה, שהן מצוות שונות בתוכנן ובמהותן וייתכן שבהן דווקא יכול היה להתמיד אילולא הקושי המהותי שבתפילה. הקושי (האובייקטיבי) להתמיד בתפילה מנתק אותו כמעט כליל מכל מעשה דתי. עם זאת, משמעותו של פתרון זה היא השלמה עם ירידת קרנו של בית הכנסת וויתור, לפחות בטווח הקצר, על הניסיון לחולל שינוי ולהקים את סוכת בית הכנסת הנופלת.

שני הפתרונות הללו אפשריים רק במקומות שבהם שכרם גדול מהפסדם, בחישוב כולל של הציבור שיהפוך להיות חלק מבית הכנסת לעומת הציבור שלא ימצא את מקומו בו יותר, או בחישוב של הציבור שיעלה את רמת המחויבות ההלכתית שלו לעומת הציבור שיפחית אותה.

3. הדגשת הלכות ברכות והלכות צניעות – נראה כי צניעות וברכות הינן שני התחומים היחידים בעולם ההלכה המודרני הנהוגים על בסיס יומיומי בציבור כולו, ולא “נדחסו“ אל תוך בית הכנסת. הדגשה הלכתית וחינוכית של תחומים אלו עשויה להנכיח את המעשה הדתי בחיי השגרה של הציבור הרחב. לשם כך יש לחדד את מושג הצניעות כמתייחס לכלל האוכלוסייה ולא רק לנשים ולעסוק בו באופן עדין וצנוע. ייתכן שחלק מהגורמים לעליית קרנו של העיסוק ב“צניעות“ בדור האחרון קשורים בין השאר ברצון להנכיח עשייה דתית בחיי היומיום, במיוחד בקרב נשים במגזרים שבהם הרחבת מקומה של האישה בבית הכנסת אינה עולה על הדעת.

4. גמילות חסדים כמעשה דתי – כבר צוין לעיל כי רוב הציבור מקיים באופן שגרתי מצוות רבות שבין אדם לחברו – צדקה וכיבוד הורים, ביקור חולים או ניחום אבלים. ייתכן שהדגשה חינוכית יסודית כי מצוות אלו הינן מעשה דתי מובהק, והתייחסות אליהן בקטגוריות הלכתיות, בשפה הלכתית וברמת מחויבות והקפדה הלכתיות, עשויות למתן את דחיקת מקומה של ההלכה מחיי השגרה.

רבני קהילות

דומני שהיתרון שבמגוון ההצעות הללו הוא בכך שמרגע שיוסכם כי הבעיה אכן קיימת, תוכלנה קהילות שונות ויוכלו ציבורים שונים על הספקטרום הדתי לאמץ מתוך ההצעות מודל המתאים לכל קהילה וקהילה ככתבה ולכל בית כנסת ובית כנסת כלשונו.

כל אחת מן ההצעות הללו שוברה בצדה, והמחיר שעלול עולם התורה להידרש לשלם בעקבותיהן נקוב כבר בהצעות עצמן. מחיר זה, שעיקרו הכרה והשלמה עם הפיחות במעמדו של בית הכנסת בקהילה הדתית, הינו מחיר כבד מנשוא. עם זאת, התהליכים שתוארו לעיל, שבהם נותר בית הכנסת כסוכה בכרם וכמלונה דתית במקשת חיי החומר, תוך דחיסת כל המעש הדתי לבית הכנסת וצמצומה של כל עשייה דתית שמחוצה לו, מביאים את העולם התורני־הלכתי אל עבר פי פחת שאחריתו מי ישורנו.

דומני שעל המנהיגות הרבנית להכריע האם היא רואה את עצמה כאגודה לשימור בתי הכנסת במתכונתם הנוכחית או שמא כמנהיגות דתית כלל ציבורית הנושאת בגאון את דגל המחויבות להלכה. עד כמה בית הכנסת הוא תכלית בפני עצמה ובאיזו מידה אינו אלא כלי להשגת התכלית. האם אנו רבני בית הכנסת האחראים לציבור המצומצם הבוחר לפקוד את בית הכנסת או שמא רבני הקהילה אנו, המבקשים שיפרצו מעיינותינו חוצה אל כלל הציבור. האמת המרה, שלפיה רוב הקהילה המבקשת להגדיר עצמה "דתית" אינו מחובר לבית הכנסת באופן יומיומי וממילא אינו חי את "המעשה הדתי" באופן שגרתי, הינה מציאות בלתי נסבלת.

כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהן שונות ולא ראי הפתרון הראוי לאחד כראי הפתרון הראוי לרעהו. ההצעות שנפרסו לעיל אינן סותרות זו את זו אלא משלימות. אלו אפיקי מחשבה שעשויים לאפשר לציבור רחב, על שלל גווניו ומרכיביו – מנער ועד זקן, טף ונשים – למצוא את האופן שבו ניתן לקיים חיים הלכתיים שלמים, "תמידים כסדרם", בעולמנו רב התהפוכות.

כשאני לעצמי, אמשיך כנראה לפקוד את בית הכנסת המסורתי שלי השכם והערב, אך אולי אם אדע שקיימים אפיקים נוספים לחיים הלכתיים שלמים ויומיומיים אוכל להתפלל בנחת ואחדל לחוש כקברניט הנאחז בספינתו הטובעת.

 הרב אילעאי עופרן הוא רב קבוצת יבנה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. במחילה מכבודו של הרב עופרן אבל נראה לי שמדובר על מהומה על לא מהומה

    אני ממש לא חושב שמעמד בתי הכנסת נמצא בשפל וההסבר למציאות אותה הוא מתאר כעגומה בכך שבימות החול רואים רק מניינים של פנסיונרים הוא לא משום ירידת קרנם של בתי הכנסת אלא מסיבות טכניות לגמרי

    ביום יום רוב הנוער והצעירים והצעירים+ נמצאים רוב היום בישיבות,צבא,אוניברסיטה ועבודה ובדר"כ הם מתפללים שם

    בקשר לדברי הרב עופרן על חשיבה מחודשת על שילוב נשים מוגבר יותר-גם אם נניח שאפשר היה על פי ההלכה לאפשר שילוב מלא של נשים בתפילה בדומה לרפורמים ולקונסרבטיבים בכלל לא בטוח שזה מה שהיה מביא בשורה חדשה ומרעננת לתפילות

    אני מסכים מאוד עם תגובתו של נדב שנרב על מאמרה של ורד נעם במוסף זה "מעבר למחיצה הפנימית" שם הוא כתב שלדעתו גם אם יהיה שילוב של נשים בתפילה לאחר זמן מה שהדבר ייהפך להרגל כבר אף אחד לא יתרגש מהחידוש ואנשים ימשיכו לדבר על המשחק של מכבי בזמן קריאת התורה ויקראו עלוני שבת תוך כדי התפילה ועולם כמנהגו נוהג.

    אז מבלי להתווכח על מידת האפשרות של שילוב נשים בתפילה בכלל לא בטוח שהדבר יהווה שינוי משמעותי לריענון התפילה בציבור ולמניעת תופעת הדיבורים בתפילה וכו'.

  2. מסופר על שני חסידים מהעיר אודסה שעמדו בתור להיכנס ל"יחידות" אצל רבם האדמו"ר רבי שלום דוב בער מחב"ד.
    הראשון נכנס מגיש לרבו פ"נ (המקבילה החב"דית לקוויטעל), שוטח בפניו את צרותיו, מבקש עצה והדרכה ובעיקר ברכה. פונה אליו הרבי הרש"ב ושואל אותו " מה המצב באודסה"? החסיד עונה שהמצב נפלא. בתי הכנסת מלאים ושוקקים . שיעורי תורה נוסדים. האווירה טובה יש אחווה בין החסידים וכו'. פותח האדמו"ר את מגירתו ומעניק לחסיד מטבע זהב.
    בצאתו שואל אותו חברו מה היה והוא מספר לו את השתלשלות העניינים. אומר החסיד השני לעצמו " אני אספר לרבי מה ,באמת, קורה באודסה." נכנס לרבי מגיש פ"נ ולקראת סוף היחידות שואל אותו רבו "מה נשמע באודסה?". עונה לו החסיד: " המצב גרוע. בתי המדרש ריקים מבלי באי מועד. בקושי שיעור תורה של "כמה פנסיונרים" וגם הוא הולך ומדלדל. אין עזרה הדדית. רכילות ולשון הרע שוררים בין החסידים. ממש איום". מברך הרבי את החסיד לשלום.
    שואל אותו חסיד את הרבי " יואיל נא רבנו לומר לי דבר אחד. חברי שהיה פה סיפר לרבי דברים שאינם מדוייקים בלשון המעטה וקיבל מטבע נכבד. ואילו אני שסיפרתי לרבי את האמת- אינני מקבל דבר. הכיצד? עונה הרבי לחסיד: "הסבור אתה שאיני יודע מה קורה באודסה? יודע אני גם יודע. אלא שרציתי לשמוע מה נשמע באודסה שלך.."
    קיבלתי לינק לכתבה זו מאחד ממכריי בבית הכנסת בו אני מתפלל, ואני חייב לציין שהאודסה שאני רואה שונה לגמרי. בשנים האחרונות נהיה ממש מעין "טרנד" לפקוד את בתי הכנסת. בית הכנסת השכונתי שלנו נפתח לפני כשנה בלבד והינו מלא עד אפס מקום (כ-100 מתפללים ) מדי שבת, ועוד היד נטויה כיוון שהשכונה מאוכלסת בסה"כ כ-60 אחוז (שכונה לא דתית בהגדרתה). שיעורי תורה קמים בשכונה ואנשים בוחרים בבית הכנסת לערוך את כל האירועים המשמעותיים בחייהם.

    צודק המגיב הקודם ביותר בציינו את העובדה שהסיבה שבימות החול בתי הכנסת פחות מלאים בחבר'ה צעירים היא כיוון שהמציאות בימינו היא שאנשים מתחילים לעבוד מוקדם ויותר רחוק מהבית, ובמילא מתפללים במניינים במקומות העבודה, וכן חוזרים מאוחר יותר כך שלא מספיקים למנחה-מעריב המוכר והאהוב. וזוהי הסיבה היחידה! וכראיה לכך אציין שייסדנו בבית הכנסת מניין ערבית בימות החורף בשעה 19:30 ואכן בית הכנסת מלא בצעירים, בחורים וכן נשואים שעובדים קשה למחייתם, שלא מוותרים על תפילת ערבית של יום חול במניין.

    לכל הרבנים החדשים המתחדשים והמחדשים- אל תנסו להכניס כל מיני שינויים ו"למתוח את גבולות ההלכה"- ההיפך הוא הנכון. אנשים כיום מוכנים יותר מתמיד לשמוע את האמת הבלתי מתפשרת של ההלכה, ואדם שבא לבית כנסת היום רוצה באיזה שהוא מקום לחזור לאווירה הביתית אותה הוא זוכר מילדותו. נמאס להם ממקסמי שווא של יהדות חלקית כפי בקשתך השינוי צריך להתחולל בנו מנהיגי הקהילות שנפנים עובדה זו ונתחיל להאמין יותר בציבור איתו אנו באים במגע שהוא באמת כלי לקבל את חיי ההלכה שמלוא מובנם.
    בל נהיה כמו אותו אחד בספינה שעמדה לטבוע שהחליט שהדבר הראשון שהוא זורק מהספינה כדי להקל על משקלה הוא התפילין.
    אינני מכחיש שיש דברים מסוימים שיש "להתאים", אך אילו דברים חיצוניים וסמנטים בלבד כמו טיפוח בית הכנסת, חידוש ריהוט, הפיכתו למקום נעים, התאמת סגנון הדרשות באופן שהקהל יתחבר אליהן. אך הכל צריך להיות שעון על היסודות המוצקים של ההלכה המסורתית שכולנו זוכרים מילדותנו. בהצלחה!

  3. יעקל יישר כח גדול!

    אהבתי לקרוא, דברים מאירים ומחכימים אשריך וטוב לך

  4. לרוב עם ישראל בארץ ישראל עולם ההלכה כבר התמוטט, בגלל חוסר הרלבנטיות שלו, ומעמד בית הכנסת התכרסם.

  5. "לפעמים הים שקט ואין גלים…"

    האמת היא שאם המאמר היה נכתב בידי אדם אחר כנראה שהייתי חולף עליו ברפרוף ולא יורד לעומק הדברים, אבל דוקא מפני שאני מכיר ומעריך את הרב אילעאי קשה לי להתעלם מטענותיו שלטעמי חסרות ביסוס אמיתי במציאות..

    הרב אילעאי כתב בדרמטיות רבה על הספינה המיטלטלת בין גלי המודרנה ונשאבת למערבולת הבורגנות המצמצמת מאוד את ה"מעשה הדתי" היומיומי אצל אדם מן השורה, אך האם נכונים דבריו ש"רוב מוחלט של חיינו הדתיים היומיומיים "נדחס" לבית הכנסת"? האם אכן כל הביצים מונחות באותו סל?
    וגם אם נניח שבית הכנסת כבר איננו מתאים לאחוז ניכר מהציבור – דבר שראוי להוכיח בנתונים ברי קיימא ולא ב"אומדן גס" – ושדברי הרב אילעאי על היחס של רוב הציבור לבתי הכנסת נכונים הם, האם תפילה בציבור היא הדרך היחידה לעבודת ה' יומיומית?
    האם תפלה היא תפילת היחיד? האם אדם הממהר לצאת לעבודה אינו מתעטף בטלית ותפילין בביתו?
    האם נער מתבגר שהלך לישון מאוחר בחופש הגדול ולא קם לתפילה בציבור לא יתפלל בביתו ביחידות?
    ונניח שכן, האם התפילה היא ה"מעשה הדתי" היומיומי היחיד של אדם מאמין?
    ומה לגבי כיפה וציצית, מכנס או חצאית, מטפחת או שביס?
    והאם נכון הוא הדבר שאדם שקונה בשר מוכשר וממולח כהלכה אינו נדרש כלל בענייני כשרות ביום שגרתי?
    ומה לגבי אישה ששואלת את עצמה כל יום בארבע אחרי הצהריים אם היא כבר יכולה לשתות קפה או שעדיין לא חלפו שלוש שעות, האם זהו איננו "מעשה דתי"?
    וכשאדם מכסה את צלחתו כשהוא מכניס אותה למיקרוגל, האם זה סתם מנהג בעלמא, חסר חשיבות ותוכן דתי?
    וזה שבכל בית דתי יש שתי מערכות סכו"ם ,שני כיורים ושני סקוטצ'ים – אחד כחול ואחד אדום, האם זה חסר משמעות?
    אז נכון שלקט הוא אוסף של להיטים, שכחה היא מחלה של מבוגרים ופאה היתה לאלביס – אפילו שתיים, אבל זה לא אמר שאיש היי – טק, רופאה או פסיכולוג דתי מהעיר לא חווה את הדת וההלכה במהלך יומו.

    האם באמת ניתן לאמוד את רמת עבודת ה' של אדם רק על פי נוכחותו בבית הכנסת?
    הזהו ה"הבדל העיקרי בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו" כדברי הרב?

    כל אדם שרואה את עצמו דתי חי את חייו – גם אם לא באופן מודע ומחושב – סביב ה"מעשה הדתי".

    אז האם באמת מחשבת הספינה להישבר?

    בעיית החילון היא אכן בעיה, בעיקר בקרב בני נוער אך לא רק. לדעתי הגורם לבעיה הוא לא חוסר הנגישות של בית הכנסת אלא נקודות החיכוך בין הדת למה שמכונה "קידמה" או "מודנרה" והתחושה שהרבה פעמים התורה "לא רלוונטית", לא מתאימה או "פרימיטיבית" ביחס למאה ה21.
    לדעתי משימת המנהיגות הרבנית היא לא הנגשת בית הכנסת או שימת דגש על ברכות וצניעות (נושא שההתעסקות בו מופרזת גם כך) אלא הנגשת והתאמת הדת לשיח המודרני, פתיחת צוהר התורה לעולם "החיצון" והצגת מגוון הגישות הלגיטימיות שבתוך מרחב האורתודוכסיה. כך יוכל נער תועה למצוא לו את הנתיב המתאים לו מבלי להרגיש סתירה בין אורחות חייו לערכים שהתורה רוצה להנחיל..

    אשמח לתגובות..

    • נדב פורת,יפה כתבת שבניגוד לדברי הרב עופרן במאמר יש ביטוי עשיר של חיינו הרוחניים ביום יום מעבר לבית הכנסת

      בנוגע לסוף תגובתך- ממש לא נראה לי שהדתל"שים עוזבים את הדת מסיבות של "אי התאמת הדת למודרנה " וכיו"ב .

      מהמציאות שאני מכיר רוב הדתל"שים לא קראו את שלמה מיימון וברדיצ'בסקי ויהושע השל שור ודומיהם ועזבו את אורח החיים הדתי בשל כך ולא מעט מאלו שאני מכיר נשארו במינון זה או אחר קשורים למסורת ודיונים מסוג הדיונים כמו כאן ב"מוסף שבת מקו"ר" על דת ומודרנה והלכה ומציאות וכיו"ב לא כל כך מעסיקים אותם.

      ברוב המקרים מדובר בכאלו שגם בהיותם דתיים הדת לא כל כך עניינה אותם והעסיקה אותם ובזמן הצבא ואחריו הם כבר עשו את השינוי הרשמי ו"הורידו את הכיפה" ברגע שהם קיבלו עצמאות מהחיים עם הוריהם

      לא מדובר אפוא בכאלו שעוזבים את הדת מסיבות של שאלות עומק

      לענ"ד מדובר ברוב המכריע של הדתל"שים לגבי המיעוט שכן עוזבים את הדת מסיבות של בעיות אמוניות כמו שהבאת יש מענה ולא אלמן ישראל ומי שבאמת ובתמים שאלות אלו של יחס התורה למודרנה ואתגריה מעסיקים אותו וטורדים את מנוחתו יש עבורו לא מעט חומר עשיר שעוסק בנושאים הללו.

      על זה נאמר "יגעת ומצאת תאמין"

    • לנדב –

      הצעתך שהרבנים יראו לשואל 'את מיגוון הדיעות הלגיטימיות שבתוך מרחב האורתודוקסיה'. כך באמת היתה שיטתו של הרב פרומן, שהיה מציג לשואל את מיגוון האפשרויות ההלכתיות והיה משאיר את ההכרעה ביד השואל (כמתואר במאמרה של מיכל שיר-אל, 'רבנות מאפשרת', באתרא הדין).

      אמנם נראה לענ"ד שבדרך כלל הפונה לרב בשאלה יודע שיש מיגוון של דיעות והוא מעוניין ב'התרת הספיקות' על ידי הנחייתו של הרב. אמנם בלימוד של שיעור בהלכה, שם יש יותר מקום להצעת יסודות ההלכה ועיקרי השיטות שבפוסקים (כדרכו של בעל 'ערוך השולחן'). יתרון נוסף בדרך לימוד זו הוא, שכך נעשה לימוד ההלכה מעניין יותר.

  6. מזמור שיר ל'אוהל נחמה'

    יש משהו טוב בהרגשתו של הרב של קיבוץ יבנה, הרב אילעאי עופרן, שהעולם הדתי הולך ושוקע, ואם לא ניקח את העניינים לידיים, אנה אנחנו באים. כך הרגישו רועי ישראל במשך אלפי שנים. ערנותם ואי-שאננותם הביאה להתבדות החששות, ואדרבה, להתעלות תמידית בבחינת 'מוסיף והולך'.

    הרבה 'טיפים' לחיזוקו של בית הכנסת, והעצמת הקשר של המתפללים אליו – ימצא הרב עופרן, בבית הכנסת בו גדל, בית הכנסת 'אהל נחמה' בירושלים'.

    יסוד היסודות ועמוד החכמות, הם המתמידים,
    השוקדים להגיע בשש בבוקר לתפילת שחרית, וסמוך לשקיעה למנחה וערבית ושיעור משנה בינתיים. צעירים, שגם בגיל שבעים שמונים, גם בגשם וגם בקור, ישמרו על 'תמידים כסדרם'. כשהבנים והנכדים, רואים את הסבא מתמיד להשכים ולהעריב לבית הכנסת, גם הם מתעוררים לחשיבות הדבר. אולי ימצאו להם מניינים נוחים יותר, אבל ימצאו… ברית כרותה לדוגמא אישית שאינה חוזרת ריקם.

    מניין ילדים ו'קידושא רבה' חודשי-
    כדי לקרב את הילדים לעולמו של בית הכנסת ולתפילה, מתקיים כל שבת 'מניין ילדים'. מניין המיקל גם על הורי הילדים להתרכז בתפילה. כל 'שבת מברכים', מתקיים 'קידושא רבה' קהילתי, שלפניו מתקיימות סדנאות המועברות ע"י מנחים שונים בנושאים מעניינים. אירוע התורם לגיבוש החברתי של הקהילה.

    שפע שיעורי תורה-
    בית הכנסת הופך למקום תורה, שבו ניתנים שיעורים קבועים יומיים ושבועיים. דף יומי כל בוקר; משנה 'בין מנחה מעריב'; גמרא בבא-קמא לנשים – כל יום שני בערב; עיונים בפירוש המשנה – יום שלישי בערב; גמרא מגילה – יום רביעי בערב; גמרא סנהדרין – יום חמישי בערב; שיעור בסוגיות אקטואליות מפי רב בית הכנסת – שבת אחרי הצהרים. כל יום ששי בבוקר מתקיים שיעור בפרשת השבוע המועבר ע"י מרצים/מרצות שונים, כשבכל מחזור מתמקדים באחד הפרשנים (השנה – במדרש); שיעור חודשי בפרשת השבוע לפי ספריה של נחמה לייבוביץ, ושיעור חודשי באנגלית מפי רב בית הכנסת.

    מרכז קהילתי-
    בית הכנסת שואף להיות לא רק מקום תפילה ותורה, אלא מקום לפעילות תרבותית וקהילתית. כך פועלות בבית הכנסת גם 'ועדת צדקה' וגמילות חסד; 'ועדת קליטה', המסייעת לקליטתם של עולים חדשים המהוים חלק נכבד מאוכלוסיית בית הכנסת; ועדת 'חבר לחבר', המטפחת את הידוק הקשר והעזרה ההדדית בין החברים; 'ועדת אירועים' המארגנת חוגים, מסיבות, טיולים, קונצרטים ואירועים שונים, הפתוחים הן לחברי הקהילה והן לשאר דיירי הסביבה.

    ויתר תוקפה וגבורתה של קהילת 'אהל נחמה', יימצא הקורא באתר הקהילה http://www.ohel-nechama.org

    בברכה, ש.צ. לוינגר

      • העצמת 'בית הכנסת של נשים' לבית מדרש

        בס"ד י"ד בשבט ע"ד

        רונן אחיטוב (תגובות לגליונות קודמים 819) – בתגובתו לדבריו של הרב יעקב אריאל שההפרדה בין נשים לגברים אינה נובעת מנחיתותן, אלא מגדרי צניעות יתירה שמחייב מקום קדושה – העיר מכך שאין ב'עזרת הנשים' ארון קודש ובימה כבבית הכנסת.

        הערתי שם, שקדושתו של בית הכנסת לא באה מהבימה והארון (ובימי קדם היה הארון בחדר אחר), אלא מהיותו מקום תפילה לרבים, ובזה לא נופל 'בית הכנסת של נשים' (כשם הנכון יותר שקראו לו בימי הראשונים) מבית הכנסת של הגברים.

        ברם, כדי 'שהצדק גם ייראה', הצעתי להפוך את 'עזרת הנשים' למקום שבו מתקיימים בימות החול מנייני תפילה ושיעורי תורה, ובהתאם לציידו בארון קודש וס"ת ובבימה. כך ייראה שבית הכנסת של הנשים אינו נופל מזה של הגברים.

        יתירה מזו – הרי מתקיימים במרבית הקהילות שיעורי תורה לנשים. כדאי לענ"ד להשתדל לרכז שיעורים אלה ב'עזרת הנשים', ולכסות את קירותיה במדפים של ספרים, שישמשו את נשי הקהילה לעיון וללימוד. כך יהפוך 'בית הכנסת של הנשים' לבית מדרש לכל דבר.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. לתגובה של נדב , לנדב הסתכלות בוגרת ומעמיקה לבעיה שכל איש מאמין מתלבט בה בימינו. הוא כל כך צודק ,כאשר מדבר על חוסר היכולת של רבנים בדורנו להתמודד עם תורת ישראל מול הקדמה . תורה, שבזכות האמירה "וחיית בה" ובזכות היכולת להתאים את עצמה לכל תקופה ותקופה היא עומדת במבחן הזמן אלפי שנים. מי ייתן ויקומו לנו הרבה בנים עם מחשבות מעמיקות כמו של נדב .
    רותי אבנרי
    חשמונאים

  8. רותי,כמו שכתבתי בתגובה שלי לרבנים יש ועוד איך יכולת להתמודד עם אתגרי התקופההן מהבחינה המעשית והן מהבחינה הרעיונית

    ספרות שלמה נעשית בהקשר זה כבר למעלה ממאה חמישים שנה

    מעבר לכך שכמו שכתבתי רוב אלו שעוזבים את הדת לא עושים זאת עקב שאלות פילוסופיות כאלו ואחרות וכבר הארכתי בכך בתגובה שלי

    • אמיר,
      דבריך על עזיבת הדת מתוך חוסר עניין לא מקשים עלי כלל – הסיבה לחוסר ההתעניינות של אנשים בדת עוד בהיותם דתיים היא בדיוק הבעיה שהעלתי – התנגשות העולמות שבהרבה מקרים לא מותירה לאדם ברירה אלא לבחור באחד מהם ולוותר על האחר.

      הספרות שנכתבת כבר למעלה ממאה חמישים שנה כבר מזמן לא רלוונטית בעיקר בגלל התפתחות המדע והטכנולוגיה בשנים האחרונות והיכולת להגיע בהינף אצבע לכל פינה נידחת ברחבי עולם.
      אדם דתי בימינו נתקל בשאלות רבות ביחס שבין אורח חייו התורני (והרבה פעמים פרימיטיבי) לבין העולם בו חי.

      נעשו ונעשים נסיונות לפתור את הקשיים שהעולם המודרני מציב בפני האדם המאמין, אולם הרבה רבנים בוחרים בפתרון של שלילה מוחלטת של מה שמכונה "תרבות המערב", מצב בו אדם שחי בתפר חש שהוא צריך להכריע לכאן או לכאן, מתוך כך ניתן לראות את התופעה ההפוכה של החילון והיא ההתחרד"לות של חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי.

      כמובן שלא צריך לעוות את ההלכה והתורה רק כדי שתתאים לאורח החיים המערבי/מודרני/חילוני, אדם מאמין צריך לעשות ויתורים, זו הדרך בה בחר, אבל עדיין יש מקום לבחון מקרים בהם הוא מרגיש שאין בעיה הלכתית אמיתית במציאות בה הוא חי, במקומות כאלה צריך למצוא את החיבור שבין העולמות ולחפש פרשנות שתתאים לאדם ותאפשר לו להישאר דתי מבלי להרגיש שהוא בולם את עצמו, הנאותיו, יכולותיו וכשרונותיו.

      בשורה התחתונה, אנשים שרוצים להמשיך ולחיות את חייהם כמו שהם רגילים ואוהבים ובכל זאת להישאר דתיים, מתעלמים מההלכה או אפילו לא בודקים אותה במקומות בהם הם מרגישים שהיא לא רלוונטית או לא מתאימה למציאות וממשיכים בשלהם (ובתוך עמי אנכי יושב…).
      ואולי כך עדיף, שנאמר: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"…

      נ.ב
      תודה סבתא…

      • נדב, הוא שאמרתי שלא מדובר בהתנגשות בין עולמות וכד' ולא בדחיקה לפינה רעיונית בעקבות "חוסר לרוונטיות למודרנה" וכיו"ב

        בכל הדורות היו כאלו שהיה קשה להם לקיים מצוות בשל העול הגדול הכרוך בהם ["מומר לתיאבון" בלשון חז"ל] ומדובר בכניעה ליצר שקיימת כיום כמו שייתה קיימת בכל הדורות.

        הרב חיים נבון כתב בבמה זו מאמר קולע על כך בשם "יצר הרע לא יצא לגמלאות" והוא כתב שם שבני נוער אוהבים ללכת לפאבים במקום לשיעור דף יומי בערב לא כי "יש להם נשמה גבוהה שדרך לימוד התורה היום לא מספק אותה" כמו שיש כאלו הנוהגים לומר אלא בפשטות בגלל שהליכה לפאב יותר כייפית להם ומדובר בתסמין פשוט ואוניברסאלי של "גיל הטיפש עשרה".

        לא שחלילה לצריך להיכנע ולהתאנח סביב זה וכמובן שיש וצריך לתת מענה הולם להתמודדות עם משברי גיל הנעורים ובכלל עם התמודדות עם היצר אבל לבוא ולומר שמדובר בשאלות פילוסופיות ואמוניות גבוהות סביב "הרלוונטיות של התורה לימינו" זה נראה לי במחילה לא קשור.

        • https://musaf-shabbat.com/2012/10/19/%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%A2-%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%A6%D7%90-%D7%9C%D7%92%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%9F/

          נדב,עיין בלינק למאמר שהזכרתי של הרב נבון-הוא מדבר בדיוק על נושא זה ולדעתי כאמור הוא גם די קולע למטרה.

          • אמיר היקר,
            אתה שב וחוזר לאותה הנקודה עצמה שנדב מציג ורק מחזק את טענתו.
            "מומר לתיאבון" כמו שאתה מתאר הוא אדם שנכנע ליצריו ואילו הנוער שיושב בפאבים חי כך פשוט כי זו המציאות שלו.
            אני חושב שהדבר שנדב מיצר עליו הוא הניתוק מהחיים הדתיים שחווה נער שרוצה לשבת בפאב, דווקא גישה כשלך, שרואה זאת רק ככניעה ליצר דוחקת את רגליו של אותו הנער החוצה מהמרחב הדתי. אם הנוער היה מבין שגם לרצון שלו לשבת בפאבים יכול להיות ביטוי הלכתי ושלא *בהכרח* יש סתירה מוחלטת ושיכולים להיות חיים שלמים ומלאים (גם בביטוי המערבי שלהם) שגדורים בגדרי ההלכה.
            אני חושב שאם אתה ושכמותך לא היו דוחקים את הנוער ישר החוצה אולי הוא כן היה חושב על הדברים בצורה יותר נכונה ויותר מושכלת ואף מגיע למסקנות שיהיו יותר מקובלות עליך.

            • להבחין בין ערכים ליצרים

              בס"ד י"ד בשבט ע"ד

              לאיתמר – שלום רב,

              כאשר צעירים מחפשים את מקומם בעולמות שיש בהם יסודות ערכיים חיוביים, שיש בהם חכמה או עשייה שיש בה שאיפה לתיקון העולם – אז הולכים אנו בדרכם של רש"ר הירש, ר"ע הילדסהיימר, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק, שלא לדחות את אותן מגמות בשתי ידים, אלא למצוא את מקומן של אותן שאיפות על פי התורה. וכך קמו דורות של אנשים שעסקו במדע, בתרבות, בבניין הארץ, תוך 'ברירת הבר מתוך התבן' ולקיחת היסודות החיוביים ודחיית הצדדים השליליים. הרי התורה היא 'סדר העולם' הנותן את המקום הראוי לכל ערך חיובי.

              לא כן בדברים שאין בהם שום צד של תרומה ליישובו של עולם. שכרות, סמים, אלימות ופריצות מינית. אין שום מקום לתת להם לגיטימציה, ובודאי שלא לחפש פטנטים והכשרים הלכתיים ורעיוניים. יש דברים שהם רעים כשלעצמם, גורמים להרס אישיותו של האדם, ועלולים ח"ו להביא להתמכרות שממנה קשה מאד להשתחרר.

              צריך לתת לצעירים המתמודדים עם יצרים אלה אהבה; להקשיב למה שעובר עליהם; לתת הערכה לדברים החיוביים שהם עושים, ולדבר איתם 'בגובה העיניים' – אבל בשום פנים לא לתת לגיטימציה לרע. לא צריך עונשים ולא הטפות מוסר. העיקר הוא: אהבה, הקשבה ודוגמה אישית.

              גם אם נראה שהלב אטום, אין זה כך באמת. מבעד למטה הציני האדיש, מסתתרת נשמה יהודית שכולה שאיפה לטוב, לב חם שסופו להיפתח, ואף על פי שיתמהמה חכה לו.

              בברכה, ש.צ. לוינגר

            • שלום איתמר

              נתפסת יותר מידי לדוגמא

              לא כתבתי -האמת שזו הייתה דוגמא לא שלי אלא של הרב נבון שהבאתי את מאמרו-שאסור לשתות מידי פעם ושאין מקום לשעות פנאי ותחביבים

              גם אני מוצא מקום לתחביבים וכד' כמו כמעט כל אדם וזה בסדר ורצוי במינון נכון[ויעויין ב"שמונה פרקים" לרמב"ם פרק חמישי אך גם בלי דברי הרמב"ם "למה לי קרא ?סברא היא"]

              הדוגמא מהליכה לפאב הייתה להראות שאם יש העדפה לכך אצל בני נוער זה נובע משום שזה כיף ולא משום שאין להם אלטרנטיבה לימודית מעניינת במקום, זו הייתה הנקודה ולא באתי לומר שזה שלילי להנות ואגב מעולם לא שמעתי מהרמי"ם שלי הן מהישיבה התיכונית והן מישיבת ההסדר התנגדות לתחביבים ופנאי

              אדרבא ההיפך הוא הנכון וזכורים לי היטב ערבי הכתה בישיבה התיכונית שהיינו צופים עם הרמי"ם בסרטים ושאחד הרמי"ם התבטא ש"במינון נכון גם הארי פוטר יכול להיות קדוש" ובימי ספורט הרמי"ם היו משחקים אתנו כדורגל וכדורסל

              גם בישיבת ההסדר זכורה לי היטב אמירתו של אחד הרמי"ם בשיחת מוסר השבועית לפני יציאה לבין הזמנים שדיבר על חשיבות מילוי המצברים ואיחל לנו "תהנו בבאולינג"

              ולא מדובר בישיבות עם ראש פריקי אלא בישיבות מיינסטרימיות לחלוטין

              מעולם לא שמעתי הדרכה סגפנית לתלמידים להתנזר לגמרי מכל תענוגות העולם הזה

              חוץ מזה שמדובר בהתמודדות שהייתה מאז ומתמיד ולא בסוג של דילמה עם המודרנה ומותר גם לאנשי חינוך גם לומר את דעתם אילו סוגי פנאי גם לא לגיטימיים אפילו אם הם פופולאריים

              לא מסכים איתי?

              • עכשיו קראתי את דברי ש.צ ואכן אומר שדעתי כדעתו ובדבריי על לגיטימציה בהנאות לא כוונו כמובן להנאות פסולות אותן צריך לעקור מן השורש ולא לתת להן בדל של לגיטימציה

                דבריי כוונו כמובן להנאות כשרות וכמובן לא מזיקות שמרחיבות את דעתו ואיכות חייו של אדם

                כנגד הנאות אלו שבאות במינון נכון אין שום התנגדות ואדרבא הן מומלצות אפילו

                אבל לגיטימציה לתרבות אנשים חטאים היא דבר נורא וצריך להיות בעניין זה חד ונוקב מבלי לנסות "לזרום עם הנוער"

  9. ישר כח לרב, ובמחילה מכבודו מדובר באבי אבות החידושים של דורנו. "העם שבשדות", "כפרים ועיירות", "לא הוו מצלי אלא היכא דהוו גרסי" – הרב מציג חיים מחוץ לבית הכנסת כדיעבד. האמת שזה לכתחילה. בית הכנסת הוא "מקדש מעט" – תחליף אופציונלי למקדש, שנראה שהאהבה המוגזמת אליו נובעת מניתוק והתכנסות מהדברים החשובים כמו הר הבית וטהרה – גם לגבר – וציפייה לישועה בתחומים כלליים, במסגרת ההיגיון ולא התפילה המטא-פיזית, על מציאותית, שאין לה טווח זמן, כדברי ריה"ל שאמירת "המחזיר" שלנו היא כצפצוף הזרזיר, ובבבל צריך את בתי הכנסת כדי להאריך ימים, הני בבלאי טיפשאי דקמי מקמי ספר תורה בארץ ישראל לא רק ארון הקודש קדוש, כל הארץ קדושה, והר הבית יותר מכולם. אני לא אומר שהכותל כדברי אחד מחברי הכנסת שיח' הוא "קיר תמך", אחרת הרפורמיות יביאו חזיר ויעשו פסח רב-תרבותי, ובכל זאת הדיכאון שבכותל ואיסור הכנסת כלי נגינה "שלא להפריע למתפללים" הוא אבסורד שכולו רגרסיה וחרטה על העלייה לארץ. הרב קרליבך ז"ל חטף קללות בתשעה באב כשרצה לנגן שירי אבל. היום גם באמצע סוכות יש איסור מעין פסיקה ש"בטלו כלי שיר" בכל השנה לכל ישראל. הדיכאון הזה הוא אבי אבות הטומאה.
    דבריך על "אגודה לשימור בתי הכנסת" נגעו לליבי… צחקתי. אני עצמי ב"ה לא נושא בשום תפקיד, לצערי גם בחיים עצמם, ולא נכנס לבית הכנסת למעט מועדים או כאורח, וזה מצער כי בשמחה רבה הייתי מעשרת הבטלנים, אלא שביכ"נ הוא מקום אסיפת העם ('כנישתא') והוא מפלגתי. לכן אפילו אם אצביע למפלגה ה"נכונה" לא 'אתפקד' בבית הכנסת המגזרי.
    בכל אופן החלק הבאמת גרוע בעיניי הוא 'עולם קטן' ו'בשבע' שאי אפשר להשיג מחוץ לבית כנסת.

    ומשהו נוסף ברצינות – גם אין בית העם בגלל זה. בראשון יש מבנה בשם "בית העם".. זכר לימים של תמימות, טהרה, פלמ"ח, סקנדלים, וכו'…

    מקוה שתצליח ביוזמה שלך, ובכלל תודה רבה על הדברים וכל טוב
    אם העורך של התגובות לא שמח שאני כותב כאן שידבר. בתודה גם לעורכ/ת
    בברכה,
    חנן אברהם

    • חנן אברהם טוען: 'אלא שבית הכנסת הוא מקום אסיפת העם ('כנישתא') והוא מפלגתי'! – אינני מבין! האם מישהו בדק אי פעם את שותפיו למניין לאיזו מפלגה הם משתייכים?

      אכן, בית הכנסת הוא מקום 'כנישתא', שכל באיו מתאחדים סביב סדר התפילה של אנשי כנסת הגדולה, סדר תפילתם של הדורות שהיו ושל הדורות שיבואו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללים

        אף שצודק הרב אילעאי, שיש תפילה ועבודת ה' גם בחיי היחיד, עיקר העבודה היא בהתחברות עם כלל ישראל, כפי שכותב הגרי"מ חרל"פ:

        'גדולה היא העבודה לפעול כל דבר טוב בשם כל ישראל, בציור רם ונישא שהוא הנהו אך היד או הרגל או הפה של כל כלל ישראל, והכל נפעל בעד כל הכלל ובעד כל העולם וכל ההויה, העולמות הגלויות והעולמות הנסתרות.

        כשההרגשה חיה באופן זה, אין שום דבר יכול לעמוד לשטן על פני דרך העבודה… כי כל עניין מדרכי הקדושה הוא מצד הכלל, והעוונות וכל הכשלונות הם תמיד רק מצד הפרט. ועל כל דבר שהוא מצד הכלל (כאמור) [נאמר]: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו" (במדבר כג,כא)…

        ועל כן דרוש שהתפילה תהיה מצד הכלל, שבצד זה אין שום מעצור לקבלת התפילה. ולא עוד אלא שבזו העת שמתפללים בעד הכלל, כבר פועלת התפילה, ואם לא בגילוי, על כל פנים בגניזו. כל ערבוב המחשבה הבאה בעת התפילה או בעת הלימוד, אינה באה זולתי מפני שננשמה הפנימית מכרת את זה רק בתור הכנה אל התכלית המבוקשת ולא לתכלית עצמית, ועל כן היא מנגדת על זה.

        אבל אם נעשה הכל בתור [אולי צ"ל: בתוך] כל הכלל, שבאופן זה כבר תכלית… על ידי כוונה זו של פעולה בעד הכלל כולו באמת ובתמים, נעשה הכל קל מאד לקיים הכל בזריזות ובשמחה ובדקדוק גמור ולב עליז ושלו ושקט'

        (מי מרום, חלק יח: 'רזי לי', ירושלים תשע"ב, עמ' שמג)

        היותה של התפילה התקשרות עם הכלל, מובעת גם בתכני התפילה שבה תופסים מקום מרכזי צרכי הכלל והצפיה לישועתו; גם בניסוח התפילה בלשון 'אנחנו'; וגם במעלה שבתפילה עם הציבור.

  10. תמר נוב פורת

    נדב
    לאחר אי אילו שנים שבהם בית הכנסת היה עבורי מרכז העשיה הדתית שלי עברנו למקום מגורים ללא בית כנסת שיתופי… בשבועות האחרונים שאלתי את עצמי לא פעם למה מקומי הפיזי והפונקציונאלי בבית הכנסת מעורר בי רגשות עזים כ"כ? הרי כמו שכתבת, בחכמה רבה, הבחירה לחיות אורח חיים דתי אינה מסתכמת בבית הכנסת בשבת. ובכן, בזכות "הזכות" להיות אקטיבית, ולהשמיע את קולי, נוכחתי לדעת שבית הכנסת הוא לא רק מקום תפילת יחיד המתבצעת בצוותא. לצד החיים הדתיים האישיים קיים נדבך של חיי קהילה דתיים הבאים לידי ביטוי בעיקר בזמני ההקהל. עבור הקהילה הדתית בית הכנסת הוא מקום המעורבות הדתית, הציבורית, הקהילתית. זהו מקום השותפות בחייו של האחר באופן הפורמלי – מקום אמירת "הגומל" של יולדת מחד, או אמירת קדיש של אבל מאידך יוצרים חוויה של מעורבות הדדית במובן הפשוט ביותר של המילה. לבית הכנסת "תפקידים" רבים, אחד מהם לאפשר לקהילה הדתית לחבק את היחיד, וליחיד הדתי להרגיש חלק מהקהילה. (את יתר התובנות שלי תאלץ כנראה לשמוע בשולחן שבת.)

    ולעורך בקשה-אנא פרסמו את התגובות למאמר בעיתון השבת, הדברים חשובים מכדי להשאר על גבי הרשת בלבד.

  1. פינגבק: בתגובה ל"התפילה, הביצים והאונייה הנשברת" | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על להבחין בין ערכים ליצרים לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: