היציאה מתוך ההפקר | מיומני פנחס שדה

"עזרוני אבות קדושים שאזכה להיות משרת צנוע בקודש". שדה מתאר ביומניו, הרואים כעת אור, את מפגשיו עם ימימה אביטל, 
ר' אשר פריינד ואהוד בנאי, ובעיקר עם פנחס שדה היהודי. טעימות

2.4.93

> אצל ימימה: מבעד לחרכי התריס: הבחנתי לראשונה, ואולי רק לאחר גשם, עשבים צומחים בחריץ דק מאוד בין מרצפות, חיים שלמים. אפשר גם כך, אם רוצה השם. אור יקרות, פיסת עשב וקצת עפר וחלוקי אבן [תהלים כד א:] "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" — פשוט גם הארץ.

התפללתי בדמע בעיני לאבות עולם, — עזרוני אבות קדושים שאזכה להיות משרת צנוע בקודש, ואולי זו המטרה של הכול וייעודי. [היום] הבנתי: קדושה במקום הזה, בקוטג‘ הרגיל בהרצליה. מה מקום קדוש? מקום ששוררת בו אמת, נכונות, ומציאות. בניגוד לתוהו, טעות, ליצנות. הסתכלתי גם באבני הגדר, בכברת עפר וחול. לה‘ הארץ. בכול הוויה אינסופית. קדושה אינסופית. חידה ופשטות.

1.3.93

> כשעלינו אליה אמרה: "איחרתם, ונאמר לי שאטפל בכם בָּעֹרף". ואמרה: "כל אי־דיוק נרשם בסופו של דבר בגוף. וכל מה שבגוף נראה בעורף".

1.9.93

> אני משתדל תמיד לומר תהלים עם יקיצתי, בעודי במיטה. כך ראוי, כי אז המוח עדיין לא הסתבך בהסחות־הדעת ובפיזור־הנפש של היום־יום, והוא מוגן כמו ע“י איזה ערפל ועודו בין שינה לערות. אמנם, גם אז יכולות לבוא מחשבות זרות ושטותיות, ואין להיבהל מזה כלל, אך בוודאי זה עדיף על פיזור־הדעת שבא בהמשך שעות היום. ורצוי ממש לומר את התהלים כשעדיין במיטה, בטרם קמים ובאים במגע עם הסביבה החומרית. הלוא אמירת התהלים היא פנייה אל ה‘, ואמנם הוא יודע את דלות שכלנו ונפשנו וגם אנו בל נתיימר לבקש גדולות ולצפות שנתכוון כוונות נשגבות וכו‘, כי מי ומה אנו, אך בכל זאת לא ייתכן שנדבר אל ה‘ כאילו חלילה אנו משוחחים בטלפון שיחה של פיזור־דעת עם מאן דהו. צריך אפוא לעשות מה שאפשר אם גם לא יותר מזה.

אולי יותר מכל מקום אחר הגעתי לנגיעה אישית בפסוק טז פרק קטז, “אָנָּה ה‘ כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי־עַבְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי“.

כבר באחת הפעמים הראשונות שהגעתי לטכסט זה נטלתי עיפרון והוספתי בשולי המילים (אינני נוהג לשרבט דברים בשולי הספר, זה מקרה יחיד), ליד המילה “עבדך“ את השם “פנחס“, וליד המילה אמתך את שם אמי “חיה בת חנה“. זה היה ונותר לי מובן מאליו שאני מדבר על עצמי ועל אמי, ולא מדקלם על אודות מישהו אחר ואמו, ואפילו הוא מחברו הנעלה של המזמור (אין מזמור זה מיוחס למישהו). ומה גם, ובעיקר, אני מאמין מאוד כי אמי ז“ל חיה בת חנה היא שעזרתני והמליצה וביקשה בעדי. להתייחס לתהלים באופן לא אישי (מדרשי, לאומי, פרשני, היסטורי) הרי זה בפירוש הדבר הכי גרוע שאפשר לעולל לספר, ושאדם יכול לעולל לעצמו בהקשר לתהלים. בניגוד ליצירות ספרות, באמירת תהלים אדם אמור לבטא את עצמו באוזני ה‘. אמונה היא הדבר הפשוט ביותר בעולם, ועם זה הקשה ביותר. היא כמו הנפש, היא ישנה, היא מחויבת המציאות שהרי בלעדיה אין לך חיים, – ועם זה היא משהו שאינך יכול לתפוש ביד, להחזיק ביד, לדמיין במוחשיות, לדעת, להבין. ושוב, כיצד התערפלה האמונה, ואפילו התחבאה לפעמים, אפילו אצל בני ישראל שראו את משה וניסיו.

9.9.93

> רובי סח לי, כי ימימה סיפרה לו זה עתה שנטפל אליה איזה סופר או עיתונאי אמריקאי בהצעה לכתוב עליה ספר. היא היססה קצת, ולבסוף סירבה וענתה כי תסכים רק אם יכתוב ספר שכל דפיו חלקים ועל הדף האחרון כתוב, “כי אני ה‘ רופאך“.

11.9.93

> בתהלים קג, דוד אומר (פסוק ב): “בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־ה‘ וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כָּל־גְּמוּלָיו“. אפילו דוד, שמלכותו הלוא אמורה להזכיר לו יום יום את אשר ה‘ גמל עמו, מרגיש צורך לומר אל נפשו: אַל תשכחי, אַל תשכחי. וזה מראה את התופעה הקשה, והלא מעט חידתית, של נטיית האדם לשכוח, לשכוח חסדי אל, לשכוח נסים, בעצם לשכוח את הווייתו האמיתית. והצורך לזכור שוב ושוב, להיאבק כנגד חולשה זו של שכחה.

22.9.93

> יש לי איזה מיעוט סבלנות ביחס לספרים רבים ושונים, כבדים מאוד כשלעצמם, אשר בימים עברו הייתי מוקיר אותם ומבקש ללמוד מתוכם. ואולם בזמן הנוכחי, אם נוטל אני מי מהם לידי, הם פתאום נראים לי יותר עניים, כמעט חסרי־כול, ומה יוכלו לתת לי.

… בעת האחרונה נטלתי לידי ספרים מן הארון, שהיו כה נחשבים בעיני כחיוניים לקיום, להתייחסות אל הקיום: למשל, שפינוזה (“מאמר על תיקון השכל“, ספר אשר לפני כשנתיים כתבתי עליו מאמר שכולו הערצה), ועכשיו אני מסתכל עליו בחיבה, בהמיית־לב אל איש נפלא זה, אך באיזה עצב, מה יכול הוא לומר? כמעט ולא כלום. היכול הוא להושיע לעצמו, או למישהו אחר, בחוליו? היכול הוא לרפא אפילו זבוב שנשברה כנפו? היש לו מילה של תפילה או קשר אל ה‘, לאחר שפיתח לעצמו תיאוריה המנתקת ניתוק גמור את האדם מהאל? כן, הוא טווה רשת אמנותית משוכללת של איזו תמונת עולם, אך אין זה אלא יציר מוחו של אדם, ילוד אישה, קצר ימים ושבע רוגז, צל צלו של צל. ואיני מדבר כבר על פסקל, אשר כה היה יקר ללבי בעבר. הואיל ודברים מתייחסים לנצרות, ומה גם דברים שעיקרם סנגוריה עליה, איני יכול אפילו להניח עליהם את מבטי.

ואיני מתכוון בכך לומר – זאת חייב אני כמדומה להעיר – שספרי יהדות כשלעצמם שובים את לבי ויהיו אשר יהיו. כלל וכלל לא כן. תהלים הוא כיום, כמובן, ספר שבו קשורים חיי. אני מעיין לפעמים בלב פתוח ב“מסילת ישרים“ של רמח“ל, בספרי רבי נחמן, ועוד זעיר פה זעיר שם. אך הביאו לי, ופתחתי וקראתי מעט והנחתי לגמרי, ספרים כגון ה“תניא“, ספרים של המהר“ל מפראג, ספר קבלה של רמח“ל, ועוד. לא מצאתי את הקשר האישי שלהם אלי, או שלי אליהם, או דרכם אל האל. מן הסתם הליקוי בי, אולי. (ואולם בכל לב חזרתי וקראתי בימים האחרונים ביוגרפיות של בטהובן, ברהמס, ועוד. חשתי קרבה).

6.11.93

> לפני ימים אחדים ביקר אצלי אהוד בנאי, שחיבר מוסיקה נהדרת לשירים שלי, וישבנו בערב שעות אחדות. סיפר לי שהקדים לבוא מביתו ברמת גן ושוטט בחוצות ירושלים, בשכונות ובסמטאות. כשירד גשם ביקש מחסה באיזה מקום בשכונת מקור ברוך (הוא לא ידע כי זו שכונת מגוריו של רב אשר), ושם מכרו ספרי־קודש, וקנה שני ספרי תהלים קטנים ויפים כ“א בשישה שקלים, ובבואו אלי נתן לי אחד במתנה עם הקדשה יפה מאוד (לבקשתי שירשום משהו, כי בתחילה לא העז לכתוב על ספר תהלים).

והנה היום, עכשיו בצהריים, זמן מה לאחר קומי משנתי, בשבתי לשתות קפה, ראיתי את הספר על השולחן, ואמרתי בלבי: אפתח במקום שאפתח ואראה מה ידובר אלי. ופתחתי בהמיית־לב מסוימת והשורה העליונה היתה: “הַסֹּלֵחַ לְכָל־עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל־תַּחֲלוּאָיְכִי, הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים“ (תהלים קג ג־ד). נפעמתי, ואמרתי בלבי, אנסה ואפתח במקום אחר, לראות האם משופעים דפי התהלים בשפע ברכות או שמא קל היה לי גם להזדמן למקום שאינו כן. וחזרתי ופתחתי את הספר, רק לשם בחינה, וקראתי את הבחינה, וקראתי את השורה העליונה הזאת: “אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דֻמִיָּה לִי“ (כב ג).

נתן לו במתנה ספר תהילים קטן. אהוד בנאי. ברקע: תמונת פנחס שדה צילום: פלאש 90

נתן לו במתנה ספר תהילים קטן. אהוד בנאי. ברקע: תמונת פנחס שדה
צילום: פלאש 90

23.11.93

> במזמור קמד פסוק א דוד אומר: “בָּרוּךְ ה‘ צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה“. פתיחה מלחמתית. יציאה לקרב. פירשתי על עצמי: המדריך ומחזק אותי למלחמה על חיי, נגד אויבי, המחלה. שני פסוקים לאחר מכן הוא אומר: “ה‘ מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן־אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ, אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר“. הלוחם האמיץ אינו משתטה לשכוח את מצבו האמיתי של האדם. ובכל זאת הוא ממשיך: “שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר“. האדם הבל, חייו צל, ובכל זאת עליו להילחם, ולהאמין כי ה‘ יצילנו מטביעה במים הרבים.

התאים החולים הם בני־נכר, גופים זרים, עוינים, “אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר…“. הם כוחות שווא ותוהו, שקר ושלילה, ואצלי הם התמקמו בצד ימין של הריאה. פסוק ט: “שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ…“ וגו‘. תשלומו של האדם על חסדי הא־ל והגנתו הוא התהילה והתשבחות. חוזר פעמים רבות בתהלים. פסוק טו, אחרון: “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה‘ אֱ־לֹהָיו“. זה המקור והתנאי לטוב. כל הישועה וההצלה תיתכן רק בהיותי בן העם שה‘ אלוהיו. מחוץ לזה אין ישועה. פסוקי הסיום פונים אל איזה תיאור של התמזגות עם החיים בכללותם, לאחר הניצחון על כוחות האויב, חיים של טבע, פשטות ונחת.

היום, בגלל שעם השכמה הקדמתי לסדר בטלפון עניינים נחוצים (נחוצים?), אח“כ בעת אמירת תהלים היתה דעתי מוסחת ואמרתי ברפיון וברוח נמוכה. ואז אמרתי אל לבי: ברפיון וברוח נמוכה ובהיסח דעת מתאים לך. מה לך להתיימר לומר ברוח גבוהה וכדומה? אדם להבל דמה…

כל מה שקראתי יום־יום בתהלים קראתי על עצמי, וזה כמובן מאליו. (רק ברבות הימים נזכרתי באמירתו של רבי נחמן כי כך ראוי שאדם יקרא תהלים, על עצמו, והיה נעים לי ששנינו נוטים לאותה גישה, אך הייתי נוהג כך מטבעי גם אלמלא אמר כן)…

פסוק נפלא ששמחתי מאוד כל פעם שחזרתי והגעתי אליו, ושלא היה לי ספק בהתייחסותו אלי, ושעל־כן קראתיו שלוש פעמים בזה אחר זה, היה בפרק קו פסוק ל: “וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה“. מה יכול להיות נפלא מזה בשבילי? ומה גם שאחריו בא הפסוק, שגם אותו קראתי תמיד שלוש פעמים: “וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד־עוֹלָם“.

אבל, כמובן, מעל לכול הם הפסוקים הפונים ישירות אל ה‘, המבטאים את ישועתו ועזרתו המוחלטים.

24.11.93

> אצל ימימה: איזו אנושות במהותה, ללא שום הבדלים חיצוניים טפלים, שתי זקנות גוצות בשביסים, אחת בנעלי בית. אישה צעירה תמירה הדורת לבוש, עם כובע. גבר על קביים. שני ילדים קטנים. בחור ישיבה. בחור בג‘ינס ונעלי התעמלות, גלוי ראש. קשיש בחליפה. בחורות, בחורים, קשישים, זקנות – ־ – בעת הריפוי, כשישבתי או עמדתי, – ביקשתי עזרה וחיזוק ומליצות־יושר מהכול – ממשה רבנו עבד ה‘ שעמדתי באור עיניו ביריחו לפני זמן מה, מהעשבים המעט שניבטים מבעד לחרכי התריס, מאור השמש הנכנס, מאבני הגדר הנראות, מכל עולם החיים.

באמצע הריפוי הקבוצתי, בעת שתיקה, שמעתי פתאום את ימימה קוראת בקול רם אל מישהו: גש מהר לטלפון וטלפן אל אחת בשם רחל (וכאן העירה: אינני זוכרת אם זה שמה או שם אמה), מספר טלפון כך וכך (וכאן נקבה בלא היסוס כלשהו במספר טלפון), היא עומדת לעבור עכשיו, בקרוב מאוד, ניתוח. אמור לה בשמי כי היא אינה צריכה לעשות את הניתוח הזה. וכשסיימה לומר זאת, חזרה לחלוטין אל ההתייחסות אלינו, ואליי. בעודי עומד, פניי אליה אך עיניי עצומות, אמרה: אתה מקבל עכשיו (הכוונה לקבלת המהות שהיא מעבירה, אור, כוח מרפא, ברכה) בכל הגוף, מכף רגל ועד ראש.

18.1.94

> היום, תוך כדי קריאה פה ושם בתורה, נפל מבטי על הפסוקים (שמות כ טו־יז): “וְכָל־הָעָם רֹאִים אֶת־הַקּוֹלֹת וְאֶת־הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת־הָהָר עָשֵׁן וַיַּרֵא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה דַּבֶּר־אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן־נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם, אַל־תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים, וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל־פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ“.

העם סבורים כי מגעו של א־לֹהים, דברו אליהם, עלול לשאת עמו מוות. הם מעדיפים אפוא שלא יהיה מגע כזה. הקיום, כביכול, בריחוק, יותר בטוח, יותר קל. אך משה מסביר להם כי התקרבותו של הא־לֹהים, מגעו, ההתרחשות הבאה בעקבות זה, הם בבחינת ניסיון. ולשם מורא שמים, דהיינו היציאה מתוך ההפקר, הבלבול והטעות.

שבת 22.1.94

> ערב. יושב בכורסה כל היום, בחדרי ב"הדסה" עין כרם, קורא לרוב תנ"ך. נביאים: נושא בעייתי מאוד, פתאום מתחוור לי. החל מן הגאוני שבהם, ישעיה, וכלה בהיסטרי שבהם, יחזקאל, וכל המגוון והמופלא וכו' שבאמצע, משהו בעייתי משותף: אני חש איזו מגבלה בסמכותיות שלהם, הם אינם סמכותיים ממש. ריבוי הדיבורים האינסופי, החזרות, ההפצרות, ההתפרצויות, אי־השקט, האיומים, כל זה יותר מדי אנושי, והמילים כיוצאות מפי אלוהים, אבל האם כך מדבר אלוהים? כעין תהום בין דיבור זה והדיבור, למשל, של אלוהים בבראשית. כעין משהו נואש כאן, בכתבי הנביאים, בדבריהם, בחייהם. איזו צעקה, איזו חרדה. ערב חורבן? אנושי, אנושי. והם פשוט מכניסים את אישיותם יותר מדי. האישי, שפעם קסם לי אצלם, עכשיו הוא שמבוטל בעיני.

לעומת זאת אני חוזר בחמדה, בענווה, ביראת־כבוד, בנטיית־לב, אל דמויות האבות הראשונים. אף כי לא דיברו בשם אלוהים אלא עמדו לעומתו ודיברו אליו, הנה יש בדבריהם איזו קירבה גדולה לאין־ערוך לאלוהים. הם עצמם יותר קרובים. לרגעים ממש קרובים. האנשים הבודדים הללו התהלכו בשקט, אחד אחד, לבדם, על אדמת ה'. חיו, התייסרו, נאבקו, פנו אל ה', דיברו עמו, התנסו על ידו. אני, צאצאם הרחוק, אוהב אותם.

מעיין גם קצת בקהלת. לשעבר ספר נפלא בעיני. אין ספק, כספרות זה גאוני. ובפני פיתוי זה לא עמדו כנראה אותם חז"ל שסידרו את התנ"ך, וכבר חיו בתקופת ירידה מסוימת ועל כן הכניסוהו לתנ"ך. אך הכללתו בתנ"ך זו בגלוי שערורייה. זהו הטקסט המנוגד ביותר הקיים בתנ"ך למזמורי התהלים, וממש אפשר להעמיד פסוק מול פסוק, כפירת קהלת וייאושו מול אמונת התהלים. אינני מעוניין לחזור ולקרוא בקהלת.

שאלה קשה שהבחנתי בה תוך כדי קריאה, ואינני מעוניין בנסיבות הנוכחיות אפילו להרהר בה: דוד, המלך המשיח, מלך 40 שנה, ומהן קשות. מי שהיה אולי הרע מכל המלכים, מנשה, מלך 55, ונקבר בגן ביתו.

מדי פעם חוזר ומעלעל ומגיע לקרוא בעשרת הדיברות. החל מ"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" וכלה ב"לֹא תַחְמֹד".

עכשיו עולה בדעתי: כאשר רב אשר, בפגישתנו הראשונה, האריך בכך שלא רצוי לגנוב את הכפית שעל השולחן, הרי אולי זה הפשר: "לא תחמוד" זה סיום 10 הדיברות. ומן הסתם הרי משמעו שתשעת הקודמים כבר קוימו.

24.1.94

> רובי היה היום אצל ימימה, ובבואו אלי לכאן ל"הדסה" סיפר כי לראשונה סחה לו משהו על מהות ראייתה, "דיברה תורה בלשון בני אדם": היא רואה את הגוף כאור, כמשהו מואר, ואת האבר המסוים כמחובר יותר או כרופף. כחוזק החיבור כן בריאותו, כרפיונו כן חולשתו, חוליו, וכו'. היא רואה זאת.

קורא בתנ"ך, פה ושם. נקלעתי לסיפור שאול והאתונות (שמואל א פרק י). מתי קראתיו לאחרונה? אולי כתלמיד בי"ס. לא ציפיתי למשהו מפליא כל כך, עלילה ומילים. החל מהיציאה ברחבי כל הארץ אחרי כמה אתונות. הרי חמורים לא מגדלים בעדרים, וכי כמה כבר היו שם? עשרה? תריסר? ואיזה מאמץ ועמל. והנדודים, ותיאורם המפורט. וכל זה לקראת המלוכה. איזו תעלומה מופלאה. והתום בפגישה עם הנביא. לבוא אל הנביא הלאומי לשאול על חמורים אחדים. והשיחה בין שאול ונערו על כך שאין להם מה להעניק לנביא, אפילו הלחם אזל. והפנייה התמימה של שאול לשמואל בשאלה איפה גר כאן שמואל. וכן הלאה, והלאה, האתונות והמלוכה. ועד סיום פרשה זו, הסיום המקסים שאין כדוגמתו, כששאול מתחבא בעת משיחתו, ובל ייאמן, אבל אין לי שום ספק בכתוב כי אכן כן ייאמן, "ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים"… ה' אלוהים בכבודו ובעצמו, אמנם איך, ממש מצביע ואומר: הנה הוא שם, תסתכלו טוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ואווו !!!!!
    מדהים.

    תודה רבה רבה !!!!!!!!!!!!!
    🙂

  2. עכשיו אני מבין
    את ההתעוררות לקדושה במשפחתו של אהוד.
    רגליו נשואהו ביום גשום.
    לאותו אדם שהיה כל כולו ספר תהלים חי.
    ממש דוד המלך בהתגלמותו.בהתקשרות לבורא
    ללא דמיונות של גדלות.
    רק חטאתי נגדי תמיד. מכאובי נגדי תמיד.שיוית ה לנגדי תמיד…כן כוונתי לר.אשר פריינג

  1. פינגבק: התפסן והשדה – על "המקוללים" של חגי לוי | עמיחי חסון | תת מודע זמני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: