תורה על הבר | אריאל הורוביץ

הרב דוד מנחם, בוגר ישיבת "מרכז הרב", רב קהילה, מקורבו של הרב עובדיה ומהשמות הבולטים בעולם הפיוט הישראלי, מלמד מוסר בברים ואין לו בעיה עם שירת נשים צנועה. והוא גם מופיע בערבית עם שייח' ממסגד אל־אקצא

 סלון ביתו של הרב דוד מנחם (33) בשכונת רסקו בירושלים לוכד, במשהו, את פסיפס הזהויות שמרכיב את אישיותו: במרכז הסלון דיוקנו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי, ניבט מעל לספה שעליה מונח עוּד; ממול תלויה תמונה של הראי"ה קוק, ומימין מדפי ספרים, עמוסים בכתבי הרב עובדיה יוסף, בספרי פיוטים, בספרים של הרב אברום שפירא והרב יהודה עמיטל.

כל העולמות הללו – פיוט, הלכה, ציונות דתית, שאלות ותשובות – נפגשים בסלון הבית כמו גם בהווייתו של הרב מנחם; את כולם הוא מכיל, את כולם הוא מפגיש בתוכו, בכולם הוא אזרח. הוא רב קהילה בירושלים, מן השמות המובילים בעולם הפיוט הישראלי כיום, ומי שנהנה מקרבתו של הרב עובדיה יוסף כמו גם מעבודה משותפת עם אמנים ישראלים מובילים, שמגלים בעשור האחרון את עולם הפיוט ושואבים ממנו השראה.

רנסנס הפיוט בהוויה התרבותית הישראלית פגש את הרב מנחם כשעוד היה בחור ישיבה צעיר ב"מרכז הרב", ועד מהרה הוא היה לאחד ממעצבי התופעה ומכונניה. כיום הוא מעביר את המורשת התרבותית שהנחילו לו סבותיו, מנגיש אותה לציבור הישראלי. יש שיאמרו – בעיקר בקרב בני העדה – שהוא "משכנז" אותה לאוזניים שמעולם לא שמעו צלילי עוד וקאנון. אך היכרות קצרה עם מנחם מגלה כי הביקורת הזו, לצד ביקורות אחרות, רק מוכיחה לו את מה שכבר ידע: שהדרך להגשמת המשימה שלקח על עצמו, חיבור בין עולמות מקוטבים, היא קשה וסיזיפית; אך בראש ובראשונה, כפי שלמד על בשרו, הדרך הזו שינתה בעיקר אותו.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

תלמיד של רב אברום

דוד מנחם נולד בשנת 1980 בירושלים למשפחה עיראקית. סבו, חכם גורג'י יאיר, עלה ארצה מבגדד בשנות החמישים והביא אתו את מורשת הפיוט של המקובלים העיראקיים. תמונתו של הסבא קם בכל לילה לומר תיקון חצות עד אור הבוקר נחרתה בלבו של הילד דוד. בבית הכנסת "עדס" הסמוך לביתו למד את מורשת הפיוט הירושלמי, וכבר בגיל חמש החל לסלסל בשירת הבקשות.

הוא קרוי על שם דודו שנהרג בצבא. אני שואל האם הבית היה ציוני; “זה היה בית ספרדי, אין לו הגדרה אחרת“, עונה מנחם. “סבא היה ציוני, כל הילדים שלו שירתו בצבא. אבא שלי למד ב‘פורת יוסף‘, הוא הולך עם כובע וחליפה, אבל אומר הלל ביום העצמאות. כנער, התחלתי את לימודיי בישיבה חרדית־ספרדית, והייתי בהלם כשגיליתי שלא אומרים שם ‘מי שבירך‘ לחיילי צה“ל. אחרי שמונה חודשים עזבתי. הייתי אז בן 15, וחיפשתי את הדרך שלי. הלכתי לפורת יוסף, אפילו לישיבה של סאטמר, אבל הרגשתי שהמקומות הללו לא הרוו את הנפש שלי. זה לא היה זה“.

במוצאי שבת אחת בחשוון תשנ“ו, בלילה שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הגיע הנער דוד מנחם לישיבת מרכז הרב. הוא מספר כי כלל לא תכנן ללמוד במרכז, והגיע לישיבה כדי לפגוש חבר, אך הוא התאהב במקום, נשאר, והיה לתלמיד מן המניין. את ימיו הקדיש ללימוד תורה – בהפסקות הצהרים היה שומע בחדרו שבפנימיית הישיבה את שירי אום כולתום ועבד אל ואהב – ובערבים, מפעם לפעם, היה יוצא להופיע. בשבתות היה עובר לפני התיבה בבית הכנסת של משפחתו. הוא נקשר בדמותו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, ועד היום הוא רואה את עצמו כתלמידו.

“אהבתי אותו אהבת נפש“, הוא אומר, “הוא האדם הראשון במרכז שהתחברתי אליו, ודווקא כי הוא היה דמות מאוד ירושלמית, מן הדמויות שהייתי רואה בילדותי מסביב לשכונה שלי, בבתי ברוידא ובתי ראנד. נשארתי קשור אליו גם אחרי שנות הישיבה, והייתי מתייעץ איתו הרבה מאוד. הייתה לו חכמה אדירה, אנושיות, וחוש הומור בלתי רגיל. הבדיחות שלו היו הכי טובות בעולם. תמיד ידעת שכשאתה מגיע אליו לשאול שאלה או להיבחן, אחרי כל השאלות והפלפולים תגיע בדיחה טובה“.

כבר בגיל 15, כשהתחיל ללמוד במרכז, נחשף לעולמו של הרב קוק. “אני זוכר את הפעם הראשונה שבה למדתי ‘אורות‘, בגיל 15“, הוא משחזר. “למדתי בחברותא את הפסקה על ‘ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה‘. הייתי בהלם. זו לא הייתה שפה רבנית, וזה היה מוזר לי מאוד. גם את הרעיונות לא הצלחתי לעכל בגיל הזה. בכל יום הבטחתי לעצמי שמחר זהו, לא אפתח את הספר הזה יותר“. בהמשך, כשהתבגר, הכיר לעומק ואף אימץ את רעיונותיו של הרב קוק. כיום הוא לומד בחברותא את תורת הרב עם אמנים ישראלים שהוא עובד איתם.

“אני לא מלמד את הרב קוק שמלמדים במרכז הרב“, הוא אומר, “אני משתדל לקרוא אותו בעיניים של אנשים כמו הרב אשכנזי (מניטו) או הרב אורי שרקי. אני מרגיש שהקריאה שלהם משוחררת יותר, אין לה הצורך להצטדק כל הזמן. תלמידי הרב צבי יהודה מנסים תמיד לעדן את הדברים של הרב קוק, לרכך אותם. כנראה שזה קשור לעובדה שהם חיו סביב העולם החרדי בגאולה ובמאה שערים, והם רצו להתאים את הדברים של הרב לסביבה. אוהבים לשאול באיזה מגזר הרב קוק היה מרגיש בנוח, ולפעמים אני חושב שהרב קוק היה מרגיש בנוח בעולם החילוני. כל כך הרבה הוא מדגיש את החופש המוחלט, את חירות המחשבה והיצירה, ואלה מושגים שכמעט לא קיימים בעולם הדתי־לאומי, בטח לא החרד“לי. לפעמים העולם החרד“לי גרוע מן העולם החרדי. בקיצוניות שלהם הם יכולים לעקוף את החרדים מימין, אם מתוך יראת שמים אמיתית ואם מתוך רצון למצוא חן. זה לא הרב קוק שאני מכיר“.

נוקם ונוטר כנחש

לפני מספר חודשים, בהלווייתו של הרב עובדיה יוסף, עמד הרב מנחם עם אביו, שבכה כפי שבנו מעולם לא ראה אותו בוכה. הרב עובדיה היה דמות מרכזית במשפחתו של הרב מנחם; כילד, גדל הרב מנחם על דמותו של הרב עובדיה יוסף, על ספריו, על דרכו בפסיקה ועל שיעוריו. בהמשך אף הופיע בפניו, יחד עם בן דודו הפייטן משה חבושה. "זו הייתה חוויה יוצאת דופן", הוא נזכר. "היה מדהים לראות את רמת הדיוק שלו, את ההקשבה שלו. הוא היה יכול להפסיק אותנו באמצע קטע ולהחזיר אותנו אחורה אם הוא חשב שדילגנו על קטע או שהביצוע לא היה מדויק. אני זוכר שפעם אחת ישבנו בחדרו וניגנו, ומסביב היו המון אנשים שדיברו ופטפטו, אף אחד לא הקשיב. בסוף הוא ניגש אלינו ואמר: 'כולם דיברו, אבל אני הקשבתי'".

בשנים הבאות, כשסיים את לימודי הרבנות והחל לעסוק בפסיקה, התייעץ עם הרב עובדיה בשאלות הלכתיות שהופנו אליו. מבעד למחיצות, נחשף הרב מנחם לאדם אחר לחלוטין מזה שהתקשורת החילונית ותנועת ש"ס הציגו. "הרב עובדיה לא היה שייך לציבור מסתגר ומתבדל", אומר הרב מנחם, "הוא לא היה כזה. הוא הכיר בעל פה את שירי אום כולתום ולילה מורד. אלה כוכבי זמר מצרים משנות החמישים, והוא היה מדקלם את כל שירי האהבה שלהם. מה שמחוץ למסגרת היהודית לא היה דבר פסול. הרבה אנשים התקוממו על דברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל כשהוא אמר 'גוי' הוא לא התכוון ללא־יהודי, אלא לאויבים של עם ישראל.

"לא נוח לי עם הדיבורים האלה, אני לא מנסה להצדיק אותם, אבל אני יכול להבין אותם. הרב עובדיה הרגיל את עצמו לשפה עממית, וגם בזכות זה הוא היה רב של המוני בני אדם. הוא היה יכול לבחור להיות כמו הרבנים הבגדדים, שהיו יותר אליטיסטיים, אך הרב עובדיה החליט ללכת אל העם. הוא לא התנשא – הוא דיבר אל כל אדם בשפה שלו, ולכן הוא סחף אחריו כל כך הרבה אנשים".

איך הדמות הזו הוחמצה?

"הרבה באשמת התקשורת. אהבו לצטט את הדברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל לא סיפרו שהייתה לו עוזרת בית במצרים, שהוא היה נזהר בכבודה ותמיד מכין לה כוס תה. הם לא הכירו את הצד ההומני והאוניברסלי שלו. גם הציבור הדתי־לאומי פספס אותו. הרי הוא היה יכול להיות המנהיג שלנו – הוא בוודאי היה ציוני הרבה יותר מדמויות אחרות שניכסנו לעצמנו בשנים האחרונות. אבל זה לא היה אפשרי. כל מי שדחה את הרב עובדיה, הרב עובדיה דחה אותו בחזרה. אם העיראקים עשו לו משהו רע – הוא נלחם כל חייו נגד העיראקים. אם המפד"ל נקמו בו – הוא היה נגד המפד"לניקים. במובן הזה, הוא היה תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש. הגלגול האחרון הזה של תנועת ש"ס, שהיא מין מוטציה ליטאית, הוא טעות אדירה, ואני בטוח שהוא לא התכוון לזה".

 עם הרב עובדיה יוסף, תשע"ג  צילום: שלום אריאלי


עם הרב עובדיה יוסף, תשע"ג
צילום: שלום אריאלי

ללמוד בלי ספר

הרב מנחם מעולם לא חשב לעסוק בפיוט באינטנסיביות כזו; בוודאי לא חלם שביום מן הימים הוא יתכתב בענייני הלכה עם קובי אוז, או ינגן ביחד עם שם טוב לוי. הרנסנס שידע עולם הפיוט בעשור האחרון תפס אותו לא מוכן. ב־2001, כשהיה עוד תלמיד ישיבה בן 21, הופיע במסיבת חנוכה משפחתית. שם פגש את הפייטן אלעד גבאי, וזה הזמין אותו לנגן מוזיקה עיראקית בפסטיבל העוד. "אז עוד לא ידעתי מה זה בית הקונפדרציה, מהו קהל לא דתי", אומר הרב מנחם, "חבל שלא הייתה מצלמה שצילמה את הפנים שלי כשנכנסתי לאולם. אני נכנס, ורואה קהל חילוני לגמרי. איך זה יכול להיות? אמרתי לאלעד שאולי נכנסנו בטעות לאולם הלא נכון, אבל הוא אמר שזה האולם. הצעתי לו שאולי נשנה את ההופעה – תכננו לנגן מוזיקה עיראקית 'כבדה' – אבל הוא אמר שיהיה בסדר. אני מתחיל לנגן, ואני רואה את כל הקהל בעננים. לא האמנתי שזה קורה. זו הייתה חוויה מדהימה".

בסוף ההופעה פגש את יאיר הראל, מנהל אתר "הזמנה לפיוט". הראל סיפר לרב מנחם על קבוצה שהוא מקים שתלמד יחד פיוטים, והוא ביקש ממנו ללמד בקבוצה. הוא החל ללמד פיוט באופן קבוע, וכך נפתח בפניו עולם. כיום הוא מלמד קבוצות של דתיים וחילונים בירושלים ובתל אביב, מופיע בפסטיבלים ובקונצרטים ומקליט שירים עם אמנים כמו קובי אוז, ברי סחרוף, שלומי שבן וערן צור. "כשהייתי צעיר, חשבתי שבשלב הזה אהיה עכשיו במקום אחר לחלוטין", הוא מתוודה, "למדתי למבחני הדיינות, וחשבתי שאהיה דיין. אבל אני מבין שהיום יש לי קהל גדול שאני יכול לתקשר איתו וללמוד איתו, ואני יכול להשפיע הרבה יותר. אני מלמד עשרות ומאות אנשים לא דתיים בשיעורים שלי בתל אביב, אנשים שרוצים לשמוע אמן שמלמד זוהר או תלמוד. אני מכיר לא מעט דיינים, הם עושים מלאכת קודש, אבל אני מרגיש שהם לא משפיעים באמת".

לא היה קל לבחור הישיבה ממרכז הרב להתרגל לעולם של הופעות וקהל. הוא עדיין מובך כאשר הוא נפגש עם אמנים בבית קפה, ולפתע עובר צלם פפראצי שמתעד אותם במצלמתו. הוא גם לא רגיל לביקורת – כבר זמן רב שהוא לא קורא טוקבקים על מאמרים שהוא מפרסם באינטרנט. "בישיבה אתה כמו אתרוג שמור בתוך פשתן", הוא אומר, "ופתאום אתה חשוף לביקורת, אנשים רואים מה אתה עושה ולא אוהבים, ואתה חוטף את זה. התרגלתי שאין כזה דבר 'הערצה'. אני לא כוכב טלוויזיה ואני לא רוצה שיעריצו אותי. אבל הבנתי שזה לא עובד ככה. כשאתה מופיע בפסטיבל העוד, אתה צריך להסתגר בחדר שלך אחרי ההופעה, כי אחרת ייגשו אליך מאתיים אנשים. וכמובן, צריך לזכור שאחרי הופעה חוזרים ללמוד תורה, חוזרים להיות אדם".

כיצד המפגש הזה עם העולם החילוני התרבותי שינה אותך? את הלימוד שלך, את התורה שלך?

"היום אני יותר רחב, יותר מכיל. התורה שלי רחבה יותר. למדתי מהו חופש אמיתי, שזה דבר שלא לומדים בישיבה או מרבנים. עד לפני ארבע שנים לא הייתי מסוגל ללכת ברחוב בלי לקרוא ספר, כדי לנצל את הזמן. ואז הבנתי שאפשר ללמוד גם בלי ספר. אפשר גם ללמוד מאנשים, מהיחס שלהם לסביבה, מהפנימיות שלהם. אלה לימודים אדירים, שבישיבה לא הייתי מגיע אליהם. אני מבין היום שהתורה היא מעל לזמן, היא מתאימה גם לעולם הפוסט־מודרני, וזה משמח אותי. כשרק התחלתי להופיע ברצינות, הייתי עצוב על הריחוק מהישיבה. התרגלתי לסדרים בישיבה, ללמוד ביאור הגר"א או אורות הקודש, ופתאום אני יוצא ורואה עולם אחר. בהתחלה זה דכדך את הנפש, עד שלמדתי להכיל את זה ולשמוח בזה".

ההלכה יכולה להקטין

מה אתה מוצא שם?

"היום אני מלמד בברים, מקשיב לאנשים שם, ומגלה דברים מדהימים. אני מרגיש שהדור הזה הרבה יותר גבוה מן הדורות הקודמים. לפני שלושים שנה, אם הייתי רואה אדם עם קוקו וראסטות, הייתי משייך אותו באופן אוטומטי לתרבות אחרת לחלוטין. היום, אני יודע שהוא משתייך לתרבות שלי. הוא לומד יהדות, הוא יודע מסילת ישרים לא פחות טוב ממני, ואפשר לדבר איתו. לפעמים אני כותב לעצמי דברים ושולח לרבנים וגם לאנשים שאני לומד אתם בבאר, ואני מגלה שהרבנים לא מבינים מה אני רוצה, ודווקא אלה שלא ציפיתי שיבינו הם אלו שמבינים לעומק".

המפגש עם העולם החילוני שינה לא רק את תורתו של הרב מנחם אלא גם את לחניו. כיום, הוא מעיד, הוא מלחין בצורה משוחררת הרבה יותר, דואג שהמוסיקה שלו תנעם לא רק למתפללי בית הכנסת אלא גם לקהל הרחב. הוא גם מלמד את לחני המסורת העיראקית־הקבלית באוזני זמרים ישראלים, ואלה מעבדים את הלחן בצורה שלא כל כך בטוח שהייתה ערבה לאוזנו של הסבא, חכם גורג'י. "כשבני משפחתי שומעים את הלחנים האלה, זה נראה להם משוכנז, זה מצחיק אותם", אומר הרב מנחם. "אני דווקא מרוצה מזה. יש ההקלטה שלי והמסורת שלי, ויש אחרים שנותנים לזה פרשנות משלהם".

העולם המוזיקלי שלך מציב אתגרים גם בפני העולם ההלכתי שלך? יש דילמות סביב זה?

"הדילמה המיידית ביותר היא שאלת שירת נשים. אני סבור כמו מרן בשולחן ערוך, שכותב שקול באישה ערווה קשור רק לקריאת שמע, או להופעות לא צנועות. זה מעניין שהעולם הרבני הספרדי, גם בשאלה הזו, נהג בצורה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. ב־1933 אום כולתום באה להופיע בקולנוע אדיסון בירושלים. יש חייט אחד בנחלאות שהיה ילד באותן שנים, והיה בהופעה הזו. הוא סיפר לי שבמו עיניו ראה את כל הרבנים הספרדים המכובדים של ירושלים יושבים בשתי השורות הראשונות ומקשיבים בהנאה.

"יש כאן שאלה של עולם רוחני מול עולם הלכתי. אנחנו מחויבים להלכה, אבל כשאדם נמצא רק בארבע אמות של הלכה העולם שלו מצטמצם, הוא נהיה קטן. אנשים שלומדים רק הלכה, ההלכה יכולה להקטין אותם. בישיבה ראיתי אנשים שמסתכלים על העולם דרך 'מותר' ו'אסור', דרך גדרים. אני לא אפרוץ את הגדרים, אבל אני יכול להתרומם מעליהם, שלא הם יובילו את תפיסת העולם שלי, שהם לא יחסמו את שדה הראייה. אני תמיד נזכר בסיפור המכונן על הרב צבי יהודה, שביום העצמאות הראשון הלך לכיכר העיר וראה את כל עם ישראל רוקד בהתלהבות, ריקודים מעורבים כמובן, ומה שהטריד אותו היה העובדה שהרבנים לא הגיעו לשם. זו השאלה: האם אתה רואה משהו גדול או משהו קטן. ראייה שהיא רק הלכתית, מצמצמת".

שמח ברות קלדרון

עולם הפיוט משתלב היטב ברנסנס היהודי־ישראלי של השנים האחרונות. אתה עצמך לומד תורה עם אנשים לא דתיים. איך אתה רואה את התופעות האלה?

"אני רואה בזה ברכה עצומה. היו רבנים שמיד התנגדו, למשל, לכך שרות קלדרון לימדה אגדה תלמודית במשכן הכנסת. אני שמחתי בזה. פעם הייתי מזדעזע ממי שלא מאמין בתורה מן השמים ומתחיל ללמד דברי חכמים. היום אני גאה בכך שהציבור הישראלי מבין שארון הספרים היהודי הוא גם שלו. אדרבה, שכמה שיותר אנשים ישתעשעו בתורה, והאור שבה יחזירם למוטב. אם הרבנים כל כך חוששים מכך שהחילונים מתחילים ללמוד, אני אומר: תנו להם. בזכות הסקרנות הזו הם ימשיכו ללמוד, ובסוף הם יגיעו ללמוד אצלכם".

אני שומע אצלך קולות סותרים. מצד אחד אתה רואה ערך בלימוד כזה, אתה שמח בו, אבל מיד אחר כך אתה מסביר שאתה מקווה שהלימוד יחזיר אותם למוטב ויביא אותם אל הרבנים. אבל האם יש ללימוד הזה ערך בפני עצמו, בלי קשר לשאלה האם מי מהלומדים יחזור בתשובה?

"בוודאי שיש לזה ערך גדול מאוד. הקב"ה קבע שהרוח תנשב בכיוון הזה, שיהודים יתחברו למסורת שלהם. כל כך הרבה אנשים פוחדים שהיהדות תהפוך לתרבות, אבל מה עדיף – שאדם יהיה בן בית בתרבות זרה לו לחלוטין, או שיינק מהתרבות שלו? אני מכיר זמרים לא דתיים שעסוקים היום בשאלות הלכתיות, ושואלים אותי בנושאים של דיני שכנים ונזיקין. חשוב להם לדעת מה ההלכה היהודית אומרת בנושא הזה. איך זה יכול להיות לא חיובי? אני מברך על זה, בלי קשר למה שיקרה או לא יקרה בעתיד. אני לא מחזיר אף אחד בתשובה. אני בא מעולם של תורה ופיוט, משתדל ללמד אנשים וללמוד מהם. חשבתי שהכול נמצא אצלי – כל היהדות וכל החכמה – ונוכחתי שיש כל כך הרבה עושר בעולם הזה, שלמדתי ממנו וקיבלתי ממנו".

לא מזדהים עם הפלשתינים

ביום ראשון הקרוב יופיע הרב מנחם בתיאטרון היהלום ברמת גן יחד עם התזמורת הערבית נצרת, ויארח את הזמר מאמון זיוד. הוא דובר ערבית שוטפת, שר את שירי אום כולתום ועבד אל והאב, והמראה הזה, של רב ציוני שמופיע על במה יחד עם אמנים ערבים, נראה בעיניו כמעט טריוויאלי.

הקשר המוסיקלי עדיף בעיניו על פני המפגשים הבין־דתיים הסטנדרטיים. "אלו לא מפגשים אמיתיים", הוא אומר, "זה מס שפתיים. יש נטייה במפגשים בין־דתיים להציג את כל מה שמאחד בינינו, ואיך הכול כאילו בסדר גמור. נכון, כולנו יודעים שהרמב"ם כתב שהאסלאם הוא לא עבודה זרה, אבל הוא גם כתב שמוחמד היה משוגע. את זה לא אומרים במפגשים הללו. הנצרות היא בכלל סיפור אחר. ברגע שאנחנו לא מדברים על מה ששונה בינינו, אלא רק על הדברים הטובים שהדת שלנו אומרת כלפי הדתות האחרת – לא יצא מזה כלום. צריך לפתוח את הסוגיות מההתחלה. לדון ברצינות בנצרות ובאסלאם, להבין באופן אמיתי מה הן עבורנו כיום, מה השתנה מאז ימי הרמב"ם והתלמוד ומה לא. לא מספיק לצטט שוב ושוב את אותם טקסטים".

המוסיקה, הוא אומר, מצליחה לחולל שינוי. כך כאשר ישב, במפגש בין־דתי טעון, בחבורה של ישראלים ופלשתינים, וביקש לחתום את דבריו בשיר של עבד אל חלים חאפז, שיר ששבר את הקרח בחדר; כך כאשר לפני חודשים אחדים, בפסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, ישב לצדו על הבמה, בפנים חתומות, שייח' ממסגד אל־אקצה, שהתחיל לחייך ולהתרכך כאשר הרב מנחם שר שירים בערבית.

"הניגון מעביר מסר אחר", אומר הרב מנחם, "יש משהו במוסיקה שיכול לרפא את הסכסוך, לשבור את המחיצות, לקרב בינינו. פעם אחת ניגנתי יחד עם נגנים ערבים, ואנשי ההפקה רצו שנשיר שיר של עבד אל והאב, 'פלשתין', שמדבר על צרת הפליטים ולא מזכיר בכלל את מדינת ישראל. דווקא הנגנים הערבים הרגישו לא בנוח עם השיר הזה. בחוץ לארץ, כשאני מופיע יחד עם זמרים ערבים־ישראלים, הם מתקוממים כשקוראים להם 'הזמר הפלשתיני'. בעיני עצמם הם לא פלשתינים, אלא ישראלים לכל דבר.

"אני מרגיש, בעקבות העבודה שלי איתם, שהרבה מהערבים בישראל לא מזדהים עם הפלשתינים. מי שמכיר אותם מקרוב רואה שבתחושה שלהם הם ישראלים, והם לא מרגישים חלק מן הפלשתינים. גם אני, אף שלא שיניתי את עורי מעולם ואני גאה בהיותי יהודי וציוני, מבין כיום את הקונפליקט שהזמרים הערבים נתונים בו. זמרת ערבייה אחת אמרה לי שהיא לא מרגישה בנוח לשיר את ההמנון. אני לא יכול להגיד לה כלום. זכותה לא לשיר את ההמנון, אם זה לא נוגע בה".

לבטים מודרניים

עד לפני שנה וחצי גר הרב מנחם עם משפחתו במקור ברוך. לפני כשנתיים פנו אליו מבית הכנסת הוותיק "משכן יוסף" שברחוב שמעוני בירושלים בבקשה שישמש כרב קהילה, ומשפחת מנחם עברה לשכונת רסקו. "זה בית כנסת מאוד מסורתי, עממי", הוא אומר, "על ספסל אחד יושבים מוכר בשוק מחנה יהודה וחתן פרס נובל, והם חברים טובים". השיעור המרכזי שהוא נותן הוא לנשים דווקא, בסיפורי מעשיות לרבי נחמן. בליל שבת הוא מארח בביתו טיש עד השעות הקטנות של הלילה.

כרב הקהילה הוא מצא את עצמו פוסק בענייני טהרת המשפחה, אך גם בשאלות שקשורות לפילוסופיה ולאמנות. "בשבוע הראשון שלי כאן ניגש אליי אחד מבני הקהילה ואומר לי: מה דעתך על מה ששפינוזה כתב על החמלה ב'אתיקה'. עניתי לו מה שעניתי, והוא ניגש לגבאים ואמר: סוף סוף הבאתם רב שמדבר לעניין. יש כאן בקהילה פסל אחד שמתייעץ אתי לגבי תצוגה של מקווה. זה עולם אחר של שאלות, אלה לבטים של עולם מודרני. לא מספיק רק לפתוח 'ילקוט יוסף' ולענות, צריך להיות יצירתיים יותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2014, ב-גיליון בא תשע"ד - 856 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. בס"ד ו' בשבט ע"ד

    מ"ש ר"ד מנחם שהשו"ע אוסר שמיעת שירת נשים רק בשעת קריאת שמע או בהופעות לא צנועות. נראה שהבין כן מלשון השו"ע או"ח סי' עה,ג: 'יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת נקריאת שמע', ודייק מזה דשלא בשעת ק"ש שרי.

    אולם בשו"ע בדיני ההרחקה מעריות, אה"ע סי' כא,א, סתם לאסור: 'ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה'. נראה שהוא איסור כללי מטעם הרחקה מעריות, ולא דוקא בשעת ק"ש.

    וכן ביאר בבית יוסף או"ח סי' עה לדעת הרמב"ם, שדין הגמרא 'קול באשה ערוה' (ברכות כד), נאמר לגבי האיסור הכללי ילשמוע ולהסתכל' ולא לעניין קריאת שמע. ואף על פי כן כותב מרן שיש ליזהר לכתחילה גם בשעת ק"ש (והיינו באופן שאין האיסור הכללי של שמיעה, כגון באשתו או כאשר שומע הקול בעל כרחו, שאז יש להיזהר לכתחילה שלא לקרוא כל זמן ששומע קולה).

    וכן כתב הרה"ג דוד יוסף ב'הלכה ברורה' שם, אות יג: 'אסור לשמוע קול שיר של אשה שאינה אשתו. ויש להזהר גם שלא לקרוא ק"ש או לברך או לומר דברי קדושה כששומע קול שיר של אשה… ולעניין קריאת שמע גם אין לחלק בזה בין אשה אחרת לבין אשתו…', יעויין שם באורך.

    צד היתר לשמיעת קול שירת אישה מביא שם באות טו: 'מותר מעיקר הדין לשמוע קול זמר של אשה דרך רשם קול דרך רשם-קול, כל שאינו מכיר אותה ולא ראה אותה מעולם… ובלבד שיודע בעצמו שלא יבוא מחמת כן לידי הרהור עבירה, ושלא יפריע הדבר לכוונתו. ואם ראה פעם תמונתה, יש לאסור אפילו שלא בשעת קריאת שמע ואמירת דברים שבקדושה' (ומקורו בשו"ת יביע אומר, ח"א, או"ח סי' ו).

    נמצינו למדים, שאפילו בשומע מרשם-קול שאינו רואה את השרה, אוסר הגרע"י אם אי פעם ראה את תמונתה, ודאי שלא יתיר לשמעה בהופעה חיה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הגה"צ ר' יסף לייב זוסמן (תלמידו של הגרי"מ חרל"פ) סיפר שהיתה קבלת פנים של ממשלת המנדט, שבה השתתפו הגרא"י קוק והגרי"ח זוננפלד, והופיעה זמרת. הרב קוק יצא מהאולם, בעוד שהרב זוננפלד נשאר משום כבוד המלכות (ושו באזניו מראש אטמים). ראו בכתבתו של צב"י מרגליות, 'שירת נשים – הרב קוק יצא מהאולם והרב זוננפלד נשאר', באתר 'סרוגים'.

      • 'הגדר הטובה'

        לדעת הראי"ה קוק, הגדרים והסייגים שקבעו חכמים, אינם רק 'רשת בטחון' שנועדה למנוע היכשלות באיסורי תורה, אלא יש להם ערך עצמי.

        וכך כותב הרב ב'עין איה':

        'גזירות חכמים בסייג לתורה, שלא יכניס אדם עצמו בדבר שהוא יכול לבוא מזה לעבור על דברי תורה, יש בזה שתי כוונות:

        הכוונה הפשוטה – להסיר המכשול המעשי שלא יעבור על דברי תורה בפועל… אמנם יש בזה עוד כוונה שניה: שהרי יסוד יראת ה' וקיומה של תורה תלוי באיכות ציור רוממות ערכם של דברי תורה בליבו של אדם

        והנה, כשאדם נזהר בעצמו לבלי הכניס עצמו למצב שיש איזה חשש שיבוא לעבור על דבר מן התורה, זאת הזהירות בעצמה חוקקת בלבבו רושם חזק כמה גדול ערכה של שמירת התורה… שהרי אפילו להיכנס במצב שיש איזה חשש שיבוא לעבור על דבר מן התורה, הוא מרחיק את עצמו כמו שאדם מרחיק את עצמו מחשש סכנת נפשו, וכמו שהוא שומר מכל משמר אוצר יקר ונחמד, שגם מחשש רחוק של איבודו הוא מגין עליו…'

        (שבת, פרק א, אות נב)

        הדבר דומה למה שאמרו לגבי מצוות שמירת המקדש, שהשמירה לא נועדה רק למנוע גניבה או פגיעה במקדש, אלא גם להבליט את מעמדו הנישא של המקדש כ'פלטרין של מלך'. אף המשמרת שעשו חכמים למצוות התורה, היא לא רק הגנה מעשית מפני עבירה, אלא גם 'משמר כבוד' המבטא את יקר מעלתה של מצוות התורה.

        [וראו עוד במאמר 'סייגי התורה', באתר 'בית המדרש הוירטואלי', במדור 'הגותו של הראי"ה קוק'. ש.צ.ל]

        • על שמירת המקדש כ'משמר כבוד' כותב הרמב"ם:

          'שמירת המקדש מצוות עשה. ואע"פ שאין שם פחד מאוייב או מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו. אינו דומה פלטורין שיש עליו שומרין לפלטורין שאין עליו שומרין'

          (הלכות בית הבחירה פרק ח,א. ומקורו בספרי זוטא, פרשת קרח, על הפסוק 'וזר לא יקרב'. כס"מ)

          רעיון זה של 'משמר כבוד' מיישם הראי"ה בדבריו ההמצוטטים לעיל, שסייגי ותקנות חכמים נועדו לא רק למנוע עבירה, אלא לקבוע בלב האדם את מעלת התורה, הטעונה שמירה יתירה כאוצר יקר.

          • ניגונים של ערבים בתפילה - תשובת הרב נסים

            לפני כיובל שנים – בז' אדר תשכ"ד – פנה דוד ניסן ממכסיקו-סיטי בשאלה אל הראשון לציון, הרב יצחק נסים זצ"ל, בשאלה:

            '… פה למשל עדה חלביים. יש להם מנהג: אומרים קדיש ונקדישך וכתר יתנו לך בניגון של ערביים, כמו עבדול והאב ממצרים. הוא ידוע, הם אויבינו ושונאינו, וכל ערביים של כל העולם הם נגדנו, ופה אומרים קדיש ונקדישך כמו ערביים!

            אם זה מותר – אז טוב; ואם אסור לנו – מבקש ממנו בקשה, שיכתוב לי מכתב על פי כתובת שלי, אז אני להראות אותם שאסור לנו לומר קדיש כמו ניגון ערביים. ויכתוב על שמו, ואני יתן גם להרב של פה, שמו צדקה הררי הוא מביירות, הוא איש ישר ועניו וחכם גדול מלא בתורה. וגם לעדה מדמשק, וגם הוא מלא בתורה, הרב אברהם שלם ירושלמי, וגם אני יתן לו…'

            תשובת הרב היתה:

            'ב"ה, י"ב ניסן תשכ"ד,

            לכבוד מר דוד ניסן… מקסיקו, שלום רב,

            בתשובה לשאלה במכתבך מיום ז' לחודש אדר תשכ"ד. אם כדברך כן הוא, שהניגון הוא כפי שכתוב במכתבך, רצוי לעבור לניגון אחר, רק אם אפשר בדרכי שלום.

            בכבוד רב, המזכירות'

            עמדה זכותם של חובבי הניגון המזרחי, והכתובת היתה שגויה. המכתב חזר לשולחיו ותוייק בארכיון, וקהילות יוצאי חלב ודמשק שבמכסיקו-סיטי המשיכו לשיר את הניגונים שהורגלו בהם.

            בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

            • ש.צ שלום רב

              הרב ישראל משה חזן ע"ה בשו"ת "כרך של רומי" סי' א. עשה קל וחומר מהנהוג בקהילות המזרח שהעתיקו ניגונים ערביים
              לתפילה למרות שמדובר לדעתו בשירי עגבים שברור שיהיה מותר לעשות זאת ואף מומלץ מהניגונים של תפילות הנוצרים בכנסיות שלדבריו יש בהם הוד והדר שמביאים להכנעה ויראה

              הוא מספר שאכן נהגו באיטליה ללכת ליד פתחי הכנסיות בכדי להעתיק משם לחנים לתפילות שלנו! ויעויין בתשובתו באריכות על צדדיה ונימוקיה

              לעומת זאת יעויין בציץ אליעזר ח"יב סי' יג שפוסק לאסור זאת והוא מביא בתשובתו את דברי הכרך של רומי ,דוחה אותם ויוצא נגד תשובה זו בחריפות רבה ויעויין שם

              • וראו במאמרו של הרב דוד מנחם, 'עולמו הפיוטי של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל', באתר 'הזמנה לפיוט'.

                • עת לתקיפות ועת לעדינות

                  בס"ד ט' בשבט ע"ד

                  יפה הסביר הרב מנחם שדברי הגרע"י החריפים כנגד הגויים אמורים כלפי מנהיגיהם הצוררים את עם ישראל, בעוד שיחסו לאדם הפשוט, גם אם אינו מבני ישראל, היה נעים ומכבד.

                  הבחנה זו ביאר הגרע"י עצמו בהספדו לרבי חנניה שרגא בשנת תשל"ז (בספר 'ויחי יוסף', חידושי תורה ותולדות חכמי ורבני ישיבת פורת יוסף, בעריכת הרב יוסף שרגא, ירושלים תשס"ו, עמ' רצג).

                  הרב אומר שם שמנהיג צריך להתייחס 'בכבוד, בענוה ובהתרפסות', לאנשים פשוטים וישרים ולעודד חלשים ונדכאים. לעומת זאת, עם עשירים ותקיפים יש להתנהג לפעמים בתקיפות ו'לתת להם על הראש' כשצריך, בחינת 'עם עיקש תתפל'. הוא סומך רעיון זה על הפסוק במשלי: 'חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתייצב, לפני חשוכים בל יתיצב' – עם מלכים יש צורך 'להתייצב', להיות תקיף, אך עם חלשים ועניים, לנהוג בענווה ובסבלנות.

                  הרגישות ל'התורה חסה על ממונם של ישראל' ול'כבוד הבריות', באה לידי ביטוי במקומות רבים בפסיקתו של הגרע"י (ראו בספרו של הרב בנימין לאו, ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, עמ' 153).

                  גם הראי"ה קוק השתמש לעיתים במידת התקיפות.

                  כך למשל כשרצו לכפות על איכרים – שלא רצו לסמוך על היתר המכירה – לעבוד בשנת השמיטה, כתב הרב למנהל יק"א, והבהיר לו שאם ינסו לכפות עליהם לסמוך על 'היתר המכירה', עלול הדבר להביא לביטולו של ההיתר:

                  'מידת התורה כך היא: נמצאו בה מצוות חמורות ומצוות קלות, שכולן שוות לחובתנו בהן, ואין אנו מחלקים בין קלה לחמורה, רק כשמגיע איזו שעת הדחק ואונס גדול בדרכי החיים, אז חכמי הדת משימים את ליבם לברר את העניין. אם הנושא הוא לדעתם מן המצוות החמורות שנקראות "מן התורה", אינן נדחות מפני ההכרח של המצב אפילו יש איזה ספק על החיוב שלהן… אבל אם המצוה ההיא שדנים עליה היא מהדברים שהם בכלל המצוות הקלות שהן נקראות "מדרבנן",, אז כשיש מקום ליתן ספק בחיובן – סומכים בעת הדחק ומקילים…

                  … אבל זה הוא כלל גדול… שיש חילוק בין מצוות קלות לחמורות דוקא במצב המנוחה והחופש דהיינו כשמניחים את כל יחד לעשות כנטיית ליבו… אבל כשיש כח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל או מאומות העולם – אז אין שום הבדל בין קלות לחמורות, וכל המצוות כולן יש להן לעניין זה דין של חמורות…

                  מזה ידע הדרת כבודו, שאי אפשר כלל שתיפתר שאלת השמיטה בא"י, רק אם מצד הכוחות העומדים מחוץ לחוג הדת לא יהיה על זה שום כפיה והכרח, אשר אז הנני מסכים עם אותם החכמים שהכניסו מצוה זו בכלל המצוות הקלות, כלומר שהיא "מדרבנן" בזמן הזה, ושיש עם זה איזה צד של ספק בחיוב שלה, שעל כן ראוי להקל בזה ע"י הפורמליה של המכירה.

                  אבל אם מצד איזה כח שיהיה, יבוא עניין של כפיה לכוף גם את הרוצים לקיים את המצוה, אם מפני נטיית רוחם או מצד שהם מאמינים יותר לחכמים שאומרים שהיא מהחמורות, שאלה לא יוכלו למלא את חפצם – אז באמת יצא הדבר מכלל הקלות ויהיה נחשב בכלל החמורות, ויוכל כל יסוד ההיתר כולו להתבטל…'

                  (אגרות ראי"ה, איגרת רלז)

                  '

              • תיקון טעות קטן:

                את התשובה בכרך של רומי שדיברתי עליה קראתי מזמן ולכן התבלבלתי וכתבתי מהזיכרון שהמנהג להעתיק ניגונים מכנסיות לאחר שהיו מתחבאים בהם הוא מנהג שהיה נהוג באיטליה אך אתמול כשעברתי על התשובה שוב ראיתי שהרב חזן מביא את הראיה הזו מהנהוג באיזמיר שבטורקיה[הקרויה בפיו בשמה היווני-סמירנה] שבימיו הייתה שם קהילה נוצרית גדולה בתוך הרוב המוסלמי.

                זה היה לטובת המתעניינים ולגבי מקורות להעמקה בסוגייה מעניינת זו :

                שו"ת כרך של רומי סי' א
                שו"ת יביע אומר או"ח ח"ו סי' ז'-מביא את דברי הכרך של רומי ומסתייג מהם אך מאמץ את חלקם
                שו"ת ציץ אליעזר ח"יג סי' יב-מביא את דברי הכרך של רומי וחולק עליהם בחריפות רבה בריתחא דאורייתא בוערת.
                שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סי' נו
                שו"ת עשה לך רב ח"ג סימנים ד,ה

                הבאתי מדגם ,מי שמכיר עוד מקורות בולטים חיילו לאורייתא

  2. אל תשכחו שהרבה מרבני המזרח הבינו בדעת מרן שמתיר בזמן שאינו קריאת שמע.
    הרב שמ"ח גאגין בספר יריעות האוהל כתב בהתייחסו לדברי מרן: מדנקט לשון של זהורית מכלל דאיסורא ליכא (ממה שמרן התנסח יש להיזהר משמע שהוא זהירות ולא איסור). הרב יוסף משאש העיד שיש בזה הרבה מחלוקות בין הרבנים ועל כן חתם ואמר: המחמיר תבוא עליו ברכה והמקל לא הפסיד. וראו עוד בדברי הרב עובדיה זצ"ל בהליכות עולם חלק א עמוד קכג עוד כמה צירופי קולות בעניין.

    מרן באופן כללי העתיק באבן העזר את הגמרא בברכות כד ששם נאמר גם קול באישה ערווה. אך סמך על הפירוט שפירט באורח חיים סימן עה שהדבר נאמר רק על זמן קריאת שמע. זו קריאה יותר נכונה במרן מבלי לאלץ לו משמעויות אחרות.

    לגבי אם ראה תמונתה שהבאתם דעת הרב עובדיה זצ"ל לאסור. הרב חזר בו מדין זה בשו"ת יביע אומר חלק ט חלק אורח חיים סימן קח אות מג. ונודע שהרב עובדיה היה שומע את אום כלתום ואף על פי שראה תמונתה המצורפת לקלטת כפי שהעידו הרבה מבני ביתו.

    ולגבי המעשיות על הרב קוק זצ"ל וכולי. מה נעשה שכל הרבנים הראשיים עד כה נכחו בהופעות שיש בהם שירת נשים כמו ימי הזיכרון לשואה ולחיילי צה"ל. תחשבו בהיגיון, אם היה זה איסור גמור וכי מישהו מהם היה נשאר? הלא אין עצה ואין תבונה לנגד ה'? להזכירכם מי היו הרבנים? הנה הרשימה לפניכם: הרב בן ציון עוזיאל, הרב יצחק נסים, הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו, הרב בקשי דורון, הרב שלמה עמר. הרב הרצוג, הרב אונטרמן, הרב גורן, הרב שפירא, והרב לאו. כל אלו הגדולים והצדיקים על מה סמכו?

    ועוד הערה חשובה: אני מכיר את הרב דוד מנחם שליט"א (אגב, המקורות למעלה הם משיעור שמסר לנו לפני כשנתיים). וראיתי לא אחת שהוא בעצמו נמנע מהופעות של שירת נשים. רק שהוא רוצה להדגיש שהדבר נמצא במחלוקת ועל כן המקל אינו חוטא. אלא הוא נוהג במסגרת ההלכה כפי מסורת כמה מגדולי הרבנים הספרדים.

    • בס"ד ז' בשבט ע"ד

      לכב' הרב בעל 'למען דעת', המלא חכמה ודעת –

      מרן הב"י באו"ח סימן עה, מפרש בדעת הרא"ש והרמב"ם, שדין 'קול באשה ערוה' (ברכות כד) נאמר לגבי האיסור לשמוע ולא לגבי קריאת שמע. בכך מסביר הב"י מדוע השמיטו הטור והרמב"ם בהלכות ק"ש את עניין הקול והשיער. לעומת זאת במקום שדיברו הרמב"ם והטור לגבי הרחקה מעריות כן הזכירו איסור בקול ובשיער, וכך כותב הרמב"ם: 'ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור' (הל' איסורי ביאה, פרק כא,ב, וכן הוא בטור אה"ע סי כא). בהתאם לכך פסק מרן באה"ע כדעת הרמב"ם והטור האוסרים לשמוע קול של ערוה ולראות שערה.

      בהלכות ק"ש החמיר מרן יותר מהרמב"ם והטור, משום שהביא שם שיטות ראשונים (מרדכי בשם רב האי גאון, אהל מועד, הגהות מיימוני בשם ר"ת ותלמידי ר' יונה) הסוברים שדין 'קול באשה ערוה' נאמר לגבי קריאת שמע, ולשיטתם גם באשתו אסור לקרוא ק"ש בזמן ששומע את שירתה. ולפיכך מסיק בב"י שם: 'ולעניין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית אשה ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע'. וכן בשו"ע באו"ח נקט רק 'יש ליזהר', בעוד באה"ע סתם לאיסור כדעת הרמב"ם והטור.

      לגבי הראשונים שנקטו ש'קול באשה' מדבר לגבי ק"ש. שם יש מקום לדיון שהעלית, אם 'דוקא בק"ש' או 'גם בק"ש'?

      הראש"ל רבי חיים אברהם גאגין מבין בדעת הרב 'ישרש יעקב' [רבי חיים אבולעפיה] שסבר שדעת רב האי גאון 'דלא אמרינן קול באשה ערוה רק לעניין ק"ש'.

      לעומת זאת הרב גאגין סובר: 'דודאי מעולם לא עלה על דעת תלמידי רבנו יונה ודעימיה לומר דעיקר מימרת שמואל נאמר לעניין ק"ש, זה ודאי לא אמרו אדם מעולם, ובודאי אזיל ומודה דבעלמא נאמר אזהרה זו דקול באשה ערוה. אלא דסברי רבנן ז"ל תר"י ודעימיה, דכיוון דהש"ס הביא הני מימרות לעניין ק"ש דקאי ביה הש"ס… הגם דנאמרו בעלמא, מדהביאם הש"ס הכא, מוכח דהיינו לומר דגם לעניין ק"ש אסור'
      ('סביב לאהל' לרח"א גאגין,אות ג, על ס' אהל מועד, דרך ה, נתיב ה, ירושלים תרמ"ו, דף מט,ב. בנו הרב שמ"ח גאגין, כותב שם בהגהות 'יריעות האהל': 'ודבריו תמוהים בעיני למאד').

      נראה איפוא, שבהבנת דעת רה"ג ותר"י וסייעתם, נחלקו האחרונים. לדעת ר' חיים אבולעפיה ור' שמ"ח גאגין – דוקא בק"ש איתמר, בעוד שלדעת ר' חיים אברהם גאגין – אף בק"ש איתמר וכל שכן בעלמא.

      לגבי הגרע"י – יישר כוחך על המקורות הנוספים. ועל כל פנים גם בהם לא התיר בהופעה חיה. לגבי הגר"י משאש ושאר הרבנים שהזכרת – אודה לך אם תציין מקורות, ואז יהיה ניתן לדון בפירוט, אם ירצה ה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • כדאי לציין שיש מקור נוסף המעורר בעיה בשמיעת שירת נשים: 'אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא' (סוטה מח,א).

      • דעת רבי יוסף משאש בנושא:

        'בעניין מושג 'קול באשה ערווה', יש מבוכה גדולה אפילו בין הפוסקים. והעיקר, כי דבר זה לדעת רוב החכמים הוא רק מדרבנן, והאיסור הוא דוקא בקול של שירה, ודוקא בקול של אשת איש. ובאמת בכגון לשמוע ברדיו, הדבר מותר אם אינו מכירה, ואם האשה נפטרה כבר מותר אפילו במכירה. וקשה מאדבימינו ליזהר בדבר זה, ומי שיוכל ליזהר תבוא עליו ברכה'

        (אוצר המכתבים, חלק ג, סימן אלך תתמ"ז. הובא בספרו של הרב זכריה זרמתי, 'הוד יוסף חי – אוצר פסקי הרה"ג יוסף משאש זצ"ל', ירושלים תשס"ח, עמ' רעח. ושם בהערה הביא את 'סברת שו"ת מהר"ם שיק (חלק אה"ע סי' נג), דנראה דלא שייך קול באשה ערוה, אלא ברואה את פניה או יודעה ומכירה…').

        לגבי תערובת נשים וגברים במקום קדושה, התנגד הגר"י משאש משום בעיות הצניעות שבכך.

        הוא שביטל בהיותו רבה של חיפה את מנהג הספרדים לערוך חופות בבית הכנסת בשל אי שמירת גדרי הצניעות, והסכים עימו הראש"ל הגר"י נסים. דבריהם פורסמו בקובץ 'זכור לאברהם', על ענייני קידושין ונישואין.

        כשנשאל ע"י הרב אברהם חזן, מה עניין המחיצה בבית הכנסת בין נשים לגברים, הרי נאמר בגמ': 'הכל עולין למניין שבעה אפילו עבד אפילו אשה'?, השיבו:

        'הנה כבודו לא הזכיר סיפא דברייתא שאמרה: "אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור", וסיפא זו לבדה היא שכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפילה הלכה י"ז, ולא זכר מרישא דברייתא כלל, מפני שכבר בטלוה, כי בכל דור ודור היו חכמי הדור רואין את הקלקלות היוצאות ממעשי דור הקודם ומתקנים אותם, ובפרט בעניין תערובת אנשים ונשים…

        כי ראו שעניין העריות קשה מאד על האדם להתגבר בו על יצרו, שאף בעת הספד שהלב נכנע, כתיב: "וספדו משפחות משפחות", הם לבד ונשיהם לבד, כמ"ש כל זה שם בגמרא [סוכה נא,ב], יעו"ש.

        וכן היה הדבר בעליית נשים לס"ת, היו עזרות מיוחדות לנשים בכל בתי כנסיות כהאידנא בכל מקום. ולפעמים היתה איזה אשה מתחסדת ומלומדת רוצה לעלות לס"ת, והיתה יורדת מהעזרה בהסתר פנים כמנהג נשים קדמוניות… ועולות לס"ת.

        ובדורות שאחריהם ראו שיש בזה מחשבת עריות, שהצבור היו שואלים זה לזה: "מי זאת עולה", ומה גם הש"צ הנצבת עמו בתיבה, ואם היה קולה ערב מוסיף להבעיר אש היצר, ולכן עמדו ובטלו את הדבר. וכדי שלא להראות את הצבור שחשדו אותן, תלו הטעם מפני כבוד הצבור, שלא תהא האשה הפטורה מן הדבר מתערבת עם האנשים המחוייבים בו.

        וכן בכל דור היו גודרים גדרים בעריות, ומה גם בדור הזה שהפרוץ מרובה… ובכן ראויה המחיצה להיות גבוהה שלא יראו זה לזה. וכבודו במתק לשונו, יודיע לנשים: לא משום פחיתות ונחיתות עבדינן כך, אלא אדרבה משום חשיבותם ואהבתם אצל הגברים, שעינם וליבם הולכים עמהם תמיד, לכן עושים כן להבדיל האנשים מהם…

        נאם החו"פ מכנאס יע"א, בי"ג חשון, שנת התשכ"ד ליצירה, ע"ה אני היו"ם ס"ט'

        (ר' יוסף משאש, שו"ת מים חיים, חלק ב, ירושלים תשע"ג, סי' קם)

        • ש.צ,יישר כח גדול על הבאת דברי הרב יוסף משאש זצ"ל בעניינים שהבאת

          בדר"כ יש כאלו המנסים להיתלות ברב יוסף משאש בשביל להוריד מהרף של הלכות צניעות עקב תשובתו מאוצר המכתבים בעניין כיסוי הראש וכבר הפכו אותו ל"רב ליברלי"

          יפה הראית מדבריו שעניין הצניעות והקדושה היו יקרים לליבו עד מאוד ומעניין מאוד מה יאמרו אותם אלו שמסתמכים עליו בעניין תשובתו על הכיסוי ראש שגם מתפללים במניינים בהם מעלים נשים לתורה

          -בדר"כ המתאם בין השניים קיים באופן מובהק-

          מעניין מה הם יאמרו על תשובתו לרב חזן בעניין עליית נשים לתורה ובכלל על יחסו לצניעות ושמירתה הקפדנית?!

          נ.ב

          אגב כדאי לציין גם הנהגה הפוכה בעניין חופות בבית כנסת והיא דווקא הוראתו של רבה של קהיר הרב רפאל אהרן בן שמעון זצ"ל לערוך את החופות דווקא בבית הכנסת משום ששם מתוך כבוד למקום הציבור יקפיד על לבוש צנוע ומכובד בניגוד לבתי קפה ואולמות של מלונות בהם היה נהוג לערוך חופות במצרים והיו כאלו שהגיעו בלבוש לא צנוע

          ויעויין בדבריו בספרו "נהר מצרים" דף קעט ע"ב וקפ ע"א.

        • ניסוחה של הנהגה של צניעות בלשון של 'כבוד', מצאנו בתלמוד הירושלמי בדיון על ההפרדה בין נשים נגברים בלווייה: 'מאן דאמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים' (סנהדרין ב,ד).

    • לעניין הרבנים הראשים שלא יצאו. נכון שמפה מוכח שזה לא ברמה הכי גבוה של האיסור, אחרת אין שום היתר, אם למשל היה מופיעות נשים בעירום.

      אלא שברי לך שהם לא הקשיבו לזמרת והעסיקו את עצמם בדברים אחרים והסיבה שלא יצאו היא מפני כבוד המלכות.

      אבל ברור שאין אף אחד מהם שמתיר לכתחילה לבוא ולהשתתף מרצונו החופשי בדבר מעין זה. וגם הרב עובדיה שמתיר לשמוע שירת נשים באמצעים אלקטרוניים, לא מתיר זאת בהופעה…

  3. תמהני על המעירים לרב דוד מנחם, כביכול הוא שמע שירת נשים כיוון שלא למד ולא שנה, עד שַׁקַּמתם אתם (תרבות אנשים…), שקמתם אב בישראל והגשתם לו בקנה (רצוץ) את מקורותיכם…

    והנה לגבי שירת נשים, הרי שחכמי הפלמנק"א, בני אנדלוסי"א אשר בספרד, התירו זאת מזמן כיוון שלדידהו האשה במעמד שווה לאיש, ועדיין כל אחד ואחת שומר\ת על ייחודיותו\ה.
    וכיוון שהפלמנקו הוא-הוא המוסיקה העברית האמיתית, כפי שהארכתי להוכיח להלן, אין לנו אלא מה שפסקו גדולי ספרד אלו, ולגבי אחינו האשכנזים – ה' ירחמם…

    שמעו ותחי נפשכם!
    http://ivri.org.il/2014/01/flamenco-and-hebrew-music/

    • ודאי וודאי שבני ארץ האיברים, הם העברים הקדמונים. הם חיים כבר עתה במציאות העתידית שבה עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ולהראותם מלחמת שור הבר והלוויתן, מציאות בה כבר תוקן חטא אדם הראשון ובוטל יצר הרע, ואין צורך לסייגים וגדרים,. [חוץ מאשר נגינה בגיטארה, שממנה מדירות נשי הפלמנקו את עצמן].

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: