הרב דוד מנחם, בוגר ישיבת "מרכז הרב", רב קהילה, מקורבו של הרב עובדיה ומהשמות הבולטים בעולם הפיוט הישראלי, מלמד מוסר בברים ואין לו בעיה עם שירת נשים צנועה. והוא גם מופיע בערבית עם שייח' ממסגד אל־אקצא

 סלון ביתו של הרב דוד מנחם (33) בשכונת רסקו בירושלים לוכד, במשהו, את פסיפס הזהויות שמרכיב את אישיותו: במרכז הסלון דיוקנו של רבי יוסף חיים, הבן איש חי, ניבט מעל לספה שעליה מונח עוּד; ממול תלויה תמונה של הראי"ה קוק, ומימין מדפי ספרים, עמוסים בכתבי הרב עובדיה יוסף, בספרי פיוטים, בספרים של הרב אברום שפירא והרב יהודה עמיטל.

כל העולמות הללו – פיוט, הלכה, ציונות דתית, שאלות ותשובות – נפגשים בסלון הבית כמו גם בהווייתו של הרב מנחם; את כולם הוא מכיל, את כולם הוא מפגיש בתוכו, בכולם הוא אזרח. הוא רב קהילה בירושלים, מן השמות המובילים בעולם הפיוט הישראלי כיום, ומי שנהנה מקרבתו של הרב עובדיה יוסף כמו גם מעבודה משותפת עם אמנים ישראלים מובילים, שמגלים בעשור האחרון את עולם הפיוט ושואבים ממנו השראה.

רנסנס הפיוט בהוויה התרבותית הישראלית פגש את הרב מנחם כשעוד היה בחור ישיבה צעיר ב"מרכז הרב", ועד מהרה הוא היה לאחד ממעצבי התופעה ומכונניה. כיום הוא מעביר את המורשת התרבותית שהנחילו לו סבותיו, מנגיש אותה לציבור הישראלי. יש שיאמרו – בעיקר בקרב בני העדה – שהוא "משכנז" אותה לאוזניים שמעולם לא שמעו צלילי עוד וקאנון. אך היכרות קצרה עם מנחם מגלה כי הביקורת הזו, לצד ביקורות אחרות, רק מוכיחה לו את מה שכבר ידע: שהדרך להגשמת המשימה שלקח על עצמו, חיבור בין עולמות מקוטבים, היא קשה וסיזיפית; אך בראש ובראשונה, כפי שלמד על בשרו, הדרך הזו שינתה בעיקר אותו.

צילום: מרים צחי

תלמיד של רב אברום

דוד מנחם נולד בשנת 1980 בירושלים למשפחה עיראקית. סבו, חכם גורג'י יאיר, עלה ארצה מבגדד בשנות החמישים והביא אתו את מורשת הפיוט של המקובלים העיראקיים. תמונתו של הסבא קם בכל לילה לומר תיקון חצות עד אור הבוקר נחרתה בלבו של הילד דוד. בבית הכנסת "עדס" הסמוך לביתו למד את מורשת הפיוט הירושלמי, וכבר בגיל חמש החל לסלסל בשירת הבקשות.

הוא קרוי על שם דודו שנהרג בצבא. אני שואל האם הבית היה ציוני; “זה היה בית ספרדי, אין לו הגדרה אחרת“, עונה מנחם. “סבא היה ציוני, כל הילדים שלו שירתו בצבא. אבא שלי למד ב‘פורת יוסף‘, הוא הולך עם כובע וחליפה, אבל אומר הלל ביום העצמאות. כנער, התחלתי את לימודיי בישיבה חרדית־ספרדית, והייתי בהלם כשגיליתי שלא אומרים שם ‘מי שבירך‘ לחיילי צה“ל. אחרי שמונה חודשים עזבתי. הייתי אז בן 15, וחיפשתי את הדרך שלי. הלכתי לפורת יוסף, אפילו לישיבה של סאטמר, אבל הרגשתי שהמקומות הללו לא הרוו את הנפש שלי. זה לא היה זה“.

במוצאי שבת אחת בחשוון תשנ“ו, בלילה שבו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הגיע הנער דוד מנחם לישיבת מרכז הרב. הוא מספר כי כלל לא תכנן ללמוד במרכז, והגיע לישיבה כדי לפגוש חבר, אך הוא התאהב במקום, נשאר, והיה לתלמיד מן המניין. את ימיו הקדיש ללימוד תורה – בהפסקות הצהרים היה שומע בחדרו שבפנימיית הישיבה את שירי אום כולתום ועבד אל ואהב – ובערבים, מפעם לפעם, היה יוצא להופיע. בשבתות היה עובר לפני התיבה בבית הכנסת של משפחתו. הוא נקשר בדמותו של ראש הישיבה, הרב אברהם שפירא, ועד היום הוא רואה את עצמו כתלמידו.

“אהבתי אותו אהבת נפש“, הוא אומר, “הוא האדם הראשון במרכז שהתחברתי אליו, ודווקא כי הוא היה דמות מאוד ירושלמית, מן הדמויות שהייתי רואה בילדותי מסביב לשכונה שלי, בבתי ברוידא ובתי ראנד. נשארתי קשור אליו גם אחרי שנות הישיבה, והייתי מתייעץ איתו הרבה מאוד. הייתה לו חכמה אדירה, אנושיות, וחוש הומור בלתי רגיל. הבדיחות שלו היו הכי טובות בעולם. תמיד ידעת שכשאתה מגיע אליו לשאול שאלה או להיבחן, אחרי כל השאלות והפלפולים תגיע בדיחה טובה“.

כבר בגיל 15, כשהתחיל ללמוד במרכז, נחשף לעולמו של הרב קוק. “אני זוכר את הפעם הראשונה שבה למדתי ‘אורות‘, בגיל 15“, הוא משחזר. “למדתי בחברותא את הפסקה על ‘ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה‘. הייתי בהלם. זו לא הייתה שפה רבנית, וזה היה מוזר לי מאוד. גם את הרעיונות לא הצלחתי לעכל בגיל הזה. בכל יום הבטחתי לעצמי שמחר זהו, לא אפתח את הספר הזה יותר“. בהמשך, כשהתבגר, הכיר לעומק ואף אימץ את רעיונותיו של הרב קוק. כיום הוא לומד בחברותא את תורת הרב עם אמנים ישראלים שהוא עובד איתם.

“אני לא מלמד את הרב קוק שמלמדים במרכז הרב“, הוא אומר, “אני משתדל לקרוא אותו בעיניים של אנשים כמו הרב אשכנזי (מניטו) או הרב אורי שרקי. אני מרגיש שהקריאה שלהם משוחררת יותר, אין לה הצורך להצטדק כל הזמן. תלמידי הרב צבי יהודה מנסים תמיד לעדן את הדברים של הרב קוק, לרכך אותם. כנראה שזה קשור לעובדה שהם חיו סביב העולם החרדי בגאולה ובמאה שערים, והם רצו להתאים את הדברים של הרב לסביבה. אוהבים לשאול באיזה מגזר הרב קוק היה מרגיש בנוח, ולפעמים אני חושב שהרב קוק היה מרגיש בנוח בעולם החילוני. כל כך הרבה הוא מדגיש את החופש המוחלט, את חירות המחשבה והיצירה, ואלה מושגים שכמעט לא קיימים בעולם הדתי־לאומי, בטח לא החרד“לי. לפעמים העולם החרד“לי גרוע מן העולם החרדי. בקיצוניות שלהם הם יכולים לעקוף את החרדים מימין, אם מתוך יראת שמים אמיתית ואם מתוך רצון למצוא חן. זה לא הרב קוק שאני מכיר“.

נוקם ונוטר כנחש

לפני מספר חודשים, בהלווייתו של הרב עובדיה יוסף, עמד הרב מנחם עם אביו, שבכה כפי שבנו מעולם לא ראה אותו בוכה. הרב עובדיה היה דמות מרכזית במשפחתו של הרב מנחם; כילד, גדל הרב מנחם על דמותו של הרב עובדיה יוסף, על ספריו, על דרכו בפסיקה ועל שיעוריו. בהמשך אף הופיע בפניו, יחד עם בן דודו הפייטן משה חבושה. "זו הייתה חוויה יוצאת דופן", הוא נזכר. "היה מדהים לראות את רמת הדיוק שלו, את ההקשבה שלו. הוא היה יכול להפסיק אותנו באמצע קטע ולהחזיר אותנו אחורה אם הוא חשב שדילגנו על קטע או שהביצוע לא היה מדויק. אני זוכר שפעם אחת ישבנו בחדרו וניגנו, ומסביב היו המון אנשים שדיברו ופטפטו, אף אחד לא הקשיב. בסוף הוא ניגש אלינו ואמר: 'כולם דיברו, אבל אני הקשבתי'".

בשנים הבאות, כשסיים את לימודי הרבנות והחל לעסוק בפסיקה, התייעץ עם הרב עובדיה בשאלות הלכתיות שהופנו אליו. מבעד למחיצות, נחשף הרב מנחם לאדם אחר לחלוטין מזה שהתקשורת החילונית ותנועת ש"ס הציגו. "הרב עובדיה לא היה שייך לציבור מסתגר ומתבדל", אומר הרב מנחם, "הוא לא היה כזה. הוא הכיר בעל פה את שירי אום כולתום ולילה מורד. אלה כוכבי זמר מצרים משנות החמישים, והוא היה מדקלם את כל שירי האהבה שלהם. מה שמחוץ למסגרת היהודית לא היה דבר פסול. הרבה אנשים התקוממו על דברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל כשהוא אמר 'גוי' הוא לא התכוון ללא־יהודי, אלא לאויבים של עם ישראל.

"לא נוח לי עם הדיבורים האלה, אני לא מנסה להצדיק אותם, אבל אני יכול להבין אותם. הרב עובדיה הרגיל את עצמו לשפה עממית, וגם בזכות זה הוא היה רב של המוני בני אדם. הוא היה יכול לבחור להיות כמו הרבנים הבגדדים, שהיו יותר אליטיסטיים, אך הרב עובדיה החליט ללכת אל העם. הוא לא התנשא – הוא דיבר אל כל אדם בשפה שלו, ולכן הוא סחף אחריו כל כך הרבה אנשים".

איך הדמות הזו הוחמצה?

"הרבה באשמת התקשורת. אהבו לצטט את הדברים שהוא אמר נגד הגויים, אבל לא סיפרו שהייתה לו עוזרת בית במצרים, שהוא היה נזהר בכבודה ותמיד מכין לה כוס תה. הם לא הכירו את הצד ההומני והאוניברסלי שלו. גם הציבור הדתי־לאומי פספס אותו. הרי הוא היה יכול להיות המנהיג שלנו – הוא בוודאי היה ציוני הרבה יותר מדמויות אחרות שניכסנו לעצמנו בשנים האחרונות. אבל זה לא היה אפשרי. כל מי שדחה את הרב עובדיה, הרב עובדיה דחה אותו בחזרה. אם העיראקים עשו לו משהו רע – הוא נלחם כל חייו נגד העיראקים. אם המפד"ל נקמו בו – הוא היה נגד המפד"לניקים. במובן הזה, הוא היה תלמיד חכם שנוקם ונוטר כנחש. הגלגול האחרון הזה של תנועת ש"ס, שהיא מין מוטציה ליטאית, הוא טעות אדירה, ואני בטוח שהוא לא התכוון לזה".

עם הרב עובדיה יוסף, תשע"ג
צילום: שלום אריאלי

ללמוד בלי ספר

הרב מנחם מעולם לא חשב לעסוק בפיוט באינטנסיביות כזו; בוודאי לא חלם שביום מן הימים הוא יתכתב בענייני הלכה עם קובי אוז, או ינגן ביחד עם שם טוב לוי. הרנסנס שידע עולם הפיוט בעשור האחרון תפס אותו לא מוכן. ב־2001, כשהיה עוד תלמיד ישיבה בן 21, הופיע במסיבת חנוכה משפחתית. שם פגש את הפייטן אלעד גבאי, וזה הזמין אותו לנגן מוזיקה עיראקית בפסטיבל העוד. "אז עוד לא ידעתי מה זה בית הקונפדרציה, מהו קהל לא דתי", אומר הרב מנחם, "חבל שלא הייתה מצלמה שצילמה את הפנים שלי כשנכנסתי לאולם. אני נכנס, ורואה קהל חילוני לגמרי. איך זה יכול להיות? אמרתי לאלעד שאולי נכנסנו בטעות לאולם הלא נכון, אבל הוא אמר שזה האולם. הצעתי לו שאולי נשנה את ההופעה – תכננו לנגן מוזיקה עיראקית 'כבדה' – אבל הוא אמר שיהיה בסדר. אני מתחיל לנגן, ואני רואה את כל הקהל בעננים. לא האמנתי שזה קורה. זו הייתה חוויה מדהימה".

בסוף ההופעה פגש את יאיר הראל, מנהל אתר "הזמנה לפיוט". הראל סיפר לרב מנחם על קבוצה שהוא מקים שתלמד יחד פיוטים, והוא ביקש ממנו ללמד בקבוצה. הוא החל ללמד פיוט באופן קבוע, וכך נפתח בפניו עולם. כיום הוא מלמד קבוצות של דתיים וחילונים בירושלים ובתל אביב, מופיע בפסטיבלים ובקונצרטים ומקליט שירים עם אמנים כמו קובי אוז, ברי סחרוף, שלומי שבן וערן צור. "כשהייתי צעיר, חשבתי שבשלב הזה אהיה עכשיו במקום אחר לחלוטין", הוא מתוודה, "למדתי למבחני הדיינות, וחשבתי שאהיה דיין. אבל אני מבין שהיום יש לי קהל גדול שאני יכול לתקשר איתו וללמוד איתו, ואני יכול להשפיע הרבה יותר. אני מלמד עשרות ומאות אנשים לא דתיים בשיעורים שלי בתל אביב, אנשים שרוצים לשמוע אמן שמלמד זוהר או תלמוד. אני מכיר לא מעט דיינים, הם עושים מלאכת קודש, אבל אני מרגיש שהם לא משפיעים באמת".

לא היה קל לבחור הישיבה ממרכז הרב להתרגל לעולם של הופעות וקהל. הוא עדיין מובך כאשר הוא נפגש עם אמנים בבית קפה, ולפתע עובר צלם פפראצי שמתעד אותם במצלמתו. הוא גם לא רגיל לביקורת – כבר זמן רב שהוא לא קורא טוקבקים על מאמרים שהוא מפרסם באינטרנט. "בישיבה אתה כמו אתרוג שמור בתוך פשתן", הוא אומר, "ופתאום אתה חשוף לביקורת, אנשים רואים מה אתה עושה ולא אוהבים, ואתה חוטף את זה. התרגלתי שאין כזה דבר 'הערצה'. אני לא כוכב טלוויזיה ואני לא רוצה שיעריצו אותי. אבל הבנתי שזה לא עובד ככה. כשאתה מופיע בפסטיבל העוד, אתה צריך להסתגר בחדר שלך אחרי ההופעה, כי אחרת ייגשו אליך מאתיים אנשים. וכמובן, צריך לזכור שאחרי הופעה חוזרים ללמוד תורה, חוזרים להיות אדם".

כיצד המפגש הזה עם העולם החילוני התרבותי שינה אותך? את הלימוד שלך, את התורה שלך?

"היום אני יותר רחב, יותר מכיל. התורה שלי רחבה יותר. למדתי מהו חופש אמיתי, שזה דבר שלא לומדים בישיבה או מרבנים. עד לפני ארבע שנים לא הייתי מסוגל ללכת ברחוב בלי לקרוא ספר, כדי לנצל את הזמן. ואז הבנתי שאפשר ללמוד גם בלי ספר. אפשר גם ללמוד מאנשים, מהיחס שלהם לסביבה, מהפנימיות שלהם. אלה לימודים אדירים, שבישיבה לא הייתי מגיע אליהם. אני מבין היום שהתורה היא מעל לזמן, היא מתאימה גם לעולם הפוסט־מודרני, וזה משמח אותי. כשרק התחלתי להופיע ברצינות, הייתי עצוב על הריחוק מהישיבה. התרגלתי לסדרים בישיבה, ללמוד ביאור הגר"א או אורות הקודש, ופתאום אני יוצא ורואה עולם אחר. בהתחלה זה דכדך את הנפש, עד שלמדתי להכיל את זה ולשמוח בזה".

ההלכה יכולה להקטין

מה אתה מוצא שם?

"היום אני מלמד בברים, מקשיב לאנשים שם, ומגלה דברים מדהימים. אני מרגיש שהדור הזה הרבה יותר גבוה מן הדורות הקודמים. לפני שלושים שנה, אם הייתי רואה אדם עם קוקו וראסטות, הייתי משייך אותו באופן אוטומטי לתרבות אחרת לחלוטין. היום, אני יודע שהוא משתייך לתרבות שלי. הוא לומד יהדות, הוא יודע מסילת ישרים לא פחות טוב ממני, ואפשר לדבר איתו. לפעמים אני כותב לעצמי דברים ושולח לרבנים וגם לאנשים שאני לומד אתם בבאר, ואני מגלה שהרבנים לא מבינים מה אני רוצה, ודווקא אלה שלא ציפיתי שיבינו הם אלו שמבינים לעומק".

המפגש עם העולם החילוני שינה לא רק את תורתו של הרב מנחם אלא גם את לחניו. כיום, הוא מעיד, הוא מלחין בצורה משוחררת הרבה יותר, דואג שהמוסיקה שלו תנעם לא רק למתפללי בית הכנסת אלא גם לקהל הרחב. הוא גם מלמד את לחני המסורת העיראקית־הקבלית באוזני זמרים ישראלים, ואלה מעבדים את הלחן בצורה שלא כל כך בטוח שהייתה ערבה לאוזנו של הסבא, חכם גורג'י. "כשבני משפחתי שומעים את הלחנים האלה, זה נראה להם משוכנז, זה מצחיק אותם", אומר הרב מנחם. "אני דווקא מרוצה מזה. יש ההקלטה שלי והמסורת שלי, ויש אחרים שנותנים לזה פרשנות משלהם".

העולם המוזיקלי שלך מציב אתגרים גם בפני העולם ההלכתי שלך? יש דילמות סביב זה?

"הדילמה המיידית ביותר היא שאלת שירת נשים. אני סבור כמו מרן בשולחן ערוך, שכותב שקול באישה ערווה קשור רק לקריאת שמע, או להופעות לא צנועות. זה מעניין שהעולם הרבני הספרדי, גם בשאלה הזו, נהג בצורה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום. ב־1933 אום כולתום באה להופיע בקולנוע אדיסון בירושלים. יש חייט אחד בנחלאות שהיה ילד באותן שנים, והיה בהופעה הזו. הוא סיפר לי שבמו עיניו ראה את כל הרבנים הספרדים המכובדים של ירושלים יושבים בשתי השורות הראשונות ומקשיבים בהנאה.

"יש כאן שאלה של עולם רוחני מול עולם הלכתי. אנחנו מחויבים להלכה, אבל כשאדם נמצא רק בארבע אמות של הלכה העולם שלו מצטמצם, הוא נהיה קטן. אנשים שלומדים רק הלכה, ההלכה יכולה להקטין אותם. בישיבה ראיתי אנשים שמסתכלים על העולם דרך 'מותר' ו'אסור', דרך גדרים. אני לא אפרוץ את הגדרים, אבל אני יכול להתרומם מעליהם, שלא הם יובילו את תפיסת העולם שלי, שהם לא יחסמו את שדה הראייה. אני תמיד נזכר בסיפור המכונן על הרב צבי יהודה, שביום העצמאות הראשון הלך לכיכר העיר וראה את כל עם ישראל רוקד בהתלהבות, ריקודים מעורבים כמובן, ומה שהטריד אותו היה העובדה שהרבנים לא הגיעו לשם. זו השאלה: האם אתה רואה משהו גדול או משהו קטן. ראייה שהיא רק הלכתית, מצמצמת".

שמח ברות קלדרון

עולם הפיוט משתלב היטב ברנסנס היהודי־ישראלי של השנים האחרונות. אתה עצמך לומד תורה עם אנשים לא דתיים. איך אתה רואה את התופעות האלה?

"אני רואה בזה ברכה עצומה. היו רבנים שמיד התנגדו, למשל, לכך שרות קלדרון לימדה אגדה תלמודית במשכן הכנסת. אני שמחתי בזה. פעם הייתי מזדעזע ממי שלא מאמין בתורה מן השמים ומתחיל ללמד דברי חכמים. היום אני גאה בכך שהציבור הישראלי מבין שארון הספרים היהודי הוא גם שלו. אדרבה, שכמה שיותר אנשים ישתעשעו בתורה, והאור שבה יחזירם למוטב. אם הרבנים כל כך חוששים מכך שהחילונים מתחילים ללמוד, אני אומר: תנו להם. בזכות הסקרנות הזו הם ימשיכו ללמוד, ובסוף הם יגיעו ללמוד אצלכם".

אני שומע אצלך קולות סותרים. מצד אחד אתה רואה ערך בלימוד כזה, אתה שמח בו, אבל מיד אחר כך אתה מסביר שאתה מקווה שהלימוד יחזיר אותם למוטב ויביא אותם אל הרבנים. אבל האם יש ללימוד הזה ערך בפני עצמו, בלי קשר לשאלה האם מי מהלומדים יחזור בתשובה?

"בוודאי שיש לזה ערך גדול מאוד. הקב"ה קבע שהרוח תנשב בכיוון הזה, שיהודים יתחברו למסורת שלהם. כל כך הרבה אנשים פוחדים שהיהדות תהפוך לתרבות, אבל מה עדיף – שאדם יהיה בן בית בתרבות זרה לו לחלוטין, או שיינק מהתרבות שלו? אני מכיר זמרים לא דתיים שעסוקים היום בשאלות הלכתיות, ושואלים אותי בנושאים של דיני שכנים ונזיקין. חשוב להם לדעת מה ההלכה היהודית אומרת בנושא הזה. איך זה יכול להיות לא חיובי? אני מברך על זה, בלי קשר למה שיקרה או לא יקרה בעתיד. אני לא מחזיר אף אחד בתשובה. אני בא מעולם של תורה ופיוט, משתדל ללמד אנשים וללמוד מהם. חשבתי שהכול נמצא אצלי – כל היהדות וכל החכמה – ונוכחתי שיש כל כך הרבה עושר בעולם הזה, שלמדתי ממנו וקיבלתי ממנו".

לא מזדהים עם הפלשתינים

ביום ראשון הקרוב יופיע הרב מנחם בתיאטרון היהלום ברמת גן יחד עם התזמורת הערבית נצרת, ויארח את הזמר מאמון זיוד. הוא דובר ערבית שוטפת, שר את שירי אום כולתום ועבד אל והאב, והמראה הזה, של רב ציוני שמופיע על במה יחד עם אמנים ערבים, נראה בעיניו כמעט טריוויאלי.

הקשר המוסיקלי עדיף בעיניו על פני המפגשים הבין־דתיים הסטנדרטיים. "אלו לא מפגשים אמיתיים", הוא אומר, "זה מס שפתיים. יש נטייה במפגשים בין־דתיים להציג את כל מה שמאחד בינינו, ואיך הכול כאילו בסדר גמור. נכון, כולנו יודעים שהרמב"ם כתב שהאסלאם הוא לא עבודה זרה, אבל הוא גם כתב שמוחמד היה משוגע. את זה לא אומרים במפגשים הללו. הנצרות היא בכלל סיפור אחר. ברגע שאנחנו לא מדברים על מה ששונה בינינו, אלא רק על הדברים הטובים שהדת שלנו אומרת כלפי הדתות האחרת – לא יצא מזה כלום. צריך לפתוח את הסוגיות מההתחלה. לדון ברצינות בנצרות ובאסלאם, להבין באופן אמיתי מה הן עבורנו כיום, מה השתנה מאז ימי הרמב"ם והתלמוד ומה לא. לא מספיק לצטט שוב ושוב את אותם טקסטים".

המוסיקה, הוא אומר, מצליחה לחולל שינוי. כך כאשר ישב, במפגש בין־דתי טעון, בחבורה של ישראלים ופלשתינים, וביקש לחתום את דבריו בשיר של עבד אל חלים חאפז, שיר ששבר את הקרח בחדר; כך כאשר לפני חודשים אחדים, בפסטיבל ירושלים למוסיקה מקודשת, ישב לצדו על הבמה, בפנים חתומות, שייח' ממסגד אל־אקצה, שהתחיל לחייך ולהתרכך כאשר הרב מנחם שר שירים בערבית.

"הניגון מעביר מסר אחר", אומר הרב מנחם, "יש משהו במוסיקה שיכול לרפא את הסכסוך, לשבור את המחיצות, לקרב בינינו. פעם אחת ניגנתי יחד עם נגנים ערבים, ואנשי ההפקה רצו שנשיר שיר של עבד אל והאב, 'פלשתין', שמדבר על צרת הפליטים ולא מזכיר בכלל את מדינת ישראל. דווקא הנגנים הערבים הרגישו לא בנוח עם השיר הזה. בחוץ לארץ, כשאני מופיע יחד עם זמרים ערבים־ישראלים, הם מתקוממים כשקוראים להם 'הזמר הפלשתיני'. בעיני עצמם הם לא פלשתינים, אלא ישראלים לכל דבר.

"אני מרגיש, בעקבות העבודה שלי איתם, שהרבה מהערבים בישראל לא מזדהים עם הפלשתינים. מי שמכיר אותם מקרוב רואה שבתחושה שלהם הם ישראלים, והם לא מרגישים חלק מן הפלשתינים. גם אני, אף שלא שיניתי את עורי מעולם ואני גאה בהיותי יהודי וציוני, מבין כיום את הקונפליקט שהזמרים הערבים נתונים בו. זמרת ערבייה אחת אמרה לי שהיא לא מרגישה בנוח לשיר את ההמנון. אני לא יכול להגיד לה כלום. זכותה לא לשיר את ההמנון, אם זה לא נוגע בה".

לבטים מודרניים

עד לפני שנה וחצי גר הרב מנחם עם משפחתו במקור ברוך. לפני כשנתיים פנו אליו מבית הכנסת הוותיק "משכן יוסף" שברחוב שמעוני בירושלים בבקשה שישמש כרב קהילה, ומשפחת מנחם עברה לשכונת רסקו. "זה בית כנסת מאוד מסורתי, עממי", הוא אומר, "על ספסל אחד יושבים מוכר בשוק מחנה יהודה וחתן פרס נובל, והם חברים טובים". השיעור המרכזי שהוא נותן הוא לנשים דווקא, בסיפורי מעשיות לרבי נחמן. בליל שבת הוא מארח בביתו טיש עד השעות הקטנות של הלילה.

כרב הקהילה הוא מצא את עצמו פוסק בענייני טהרת המשפחה, אך גם בשאלות שקשורות לפילוסופיה ולאמנות. "בשבוע הראשון שלי כאן ניגש אליי אחד מבני הקהילה ואומר לי: מה דעתך על מה ששפינוזה כתב על החמלה ב'אתיקה'. עניתי לו מה שעניתי, והוא ניגש לגבאים ואמר: סוף סוף הבאתם רב שמדבר לעניין. יש כאן בקהילה פסל אחד שמתייעץ אתי לגבי תצוגה של מקווה. זה עולם אחר של שאלות, אלה לבטים של עולם מודרני. לא מספיק רק לפתוח 'ילקוט יוסף' ולענות, צריך להיות יצירתיים יותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014