שיחות עם מורה קדום | יעקב רז

יעל אופיר מקיימת שיח פואטי ואינטימי עם המורה הבודהיסטי הגדול בן המאה ה־13 והתוצאה היא ספר חכם ונוגע ללב. האוניברסליות של החוויה הדתית 

עגילות ירח בעיני שועל

שיחות עם זן־מאסטר דוגן

יעל אופיר

פרדס, עידן חדש, 2012, 140 עמ'

למה נדמה את העולם?

בבואת הירח שוכנת

באגל טל 

שנושר ממקור האנפה
(דוגן זנג'י, יפן. בתרגום שלי).

 את השיר הזה כתב דוגן זנג'י – גדול המורים הבודהיסטים היפנים, שחי במאה ה־13 ביפן. זנג‘י הוא מקור ההשראה ובן השיח של יעל אופיר בספרה היפה “עגילות ירח בעיני שועל“.

בשיר המצוטט פה מקופל חלק גדול מתורתו של דוגן והוא דוגמה יפה של אחת מצורות הכתיבה שלו. השיר הוא קודם כול תמונה – מעין צילום לילה בעדשה מהירה – של אגל טל שנושר ממקור אנפה והעדשה לוכדת את בבואת הירח המשתקפת בו. השיר לוכד גם את ראייתו של דוגן את הקיום – בכל אגל טל נמצאים שמים שלמים, כלומר בכל חלקיק מצוי הקיום כולו.

השיר גם מציג בדוגמה פשוטה ויפה את התהוות הגומלין האינסופית, כשהכול מצוי בכול, הכול תלוי בכול, הכול משקף את הכול. והשיר גם מציג את הארעיות של הקיום. עוד הרף עין, ומראה הירח לא ישכון עוד באגל הטל. המערכת העדינה של צופה, אנפה, אגל טל וירח תהיה לקיום אחר. הצופה ינוע, אגל הטל ינשור ויהיה לברֵכה. האנפה תלך משם. השיר יסתיים. המכחול ייבש.

דוגן נחשב לגדול המורים הבודהיסטים היפנים. תורתו של דוגן הועברה לתלמידיו ומשם הלאה עד ימינו בסוגות שונות – כתיבה פילוסופית, כתיבה פואטית, שירה, ספר הדרכה לטבח, הוראות למדיטציה, הוראות התנהגות במנזר ועוד ועוד.

פניה החבויים

במודע או שלא במודע הלכה יעל אופיר בספרה אחרי המסורת של דוגן ומורים אחרים מן העבר – כלומר, "לשוחח" עם מורים קודמים. מורים בודהיסטים רבים פתחו את דרשותיהם הנאמרות או הכתובות בציטטה ממורה קדום, ואחר כך יצרו איתה שיח. דוגן עצמו עושה זאת פעמים רבות. לעתים הוא מציע פרשנות משלו לדברים, לעתים הוא מביא את רוח התקופה שבה הוא חי, לעתים הוא כותב הרהור או שיר ובו תחושות אישיות, לא פילוסופיות. לעתים קרובות זו אינה פרשנות, אלא שיח – לעתים קרובות פואטי – בין דוגן לבין אותם מורים או דברים שהוא מנסה להביא לקוראיו בשפתם ובתקופתם.

הספר "עגילות ירח בעיני שועל" הוא מין שיח כזה. יעל אופיר לא מנסה לפרש את דוגן, להביא גרסה מודרנית שלו, ללמד משהו חדש או לקרוא אותו באופן ביקורתי. היא פשוט מדברת איתו. התוצאה היא ספר יפה, חכם ונוגע ללב.

מקור התרגום שלה הוא הספר "ירח באגל טל", שהוא תרגום לאנגלית של לקט מדברי דוגן. התרגום נעשה על ידי מורה הזן קזואקי טנהאשי ומתרגמים אחרים. זה אחד התרגומים המשובחים של דוגן מיפנית לאנגלית.

כמו שכותבת אופיר בהקדמה לספר, רוב הכתיבה הייתה ביטוי מיידי וספונטני שלה לדברי דוגן, עם מעט מאוד עריכה. התוצאה היא זרימה רכה, אינטימית, צנועה ומפתיעה, שמביאה את פניה החבויים של הכותבת לא פחות מאשר מבט רענן, זהיר ועדין אל דוגן.

 שני ציטוטים מן הספר יהיו הדגמה ישירה.

אחד הנושאים המרכזיים בתורתו של דוגן הוא המרחב האינסופי והאחדותי של הזמן. מבחינתו של דוגן הזמן הוא מעין מרחב שבו הרגע הזה אינו מתחיל או נגמר אלא נמשך ללא גבול אל העבר והעתיד. דוגן מזהה לחלוטין קיום (או הוויה) עם זמן. הזהות המוחלטת של זמן והוויה אינה מתיישבת עם הצורה הרגילה שבה אנו מתייחסים לקשר שבין השניים: בראייה הרגילה שלנו אנחנו פועלים "בתוך" הזמן. דברים קורים לנו בשעה שמונה וחצי. הם קרו בשנת אלפיים ושש. הם אולי יקרו בעוד שנתיים, והזמן מתנהל לו אדיש לקיומנו.

לא כך אצל דוגן. הדגמת הזהות המוחלטת שבין זמן וקיום אינה קלה, שכן היא מתרחשת באמצעות מילים – שזורמות בזמן, כלומר בזו אחר זו. עניין זה יוצר תחושה של כתיבה אניגמטית ופרובוקטיבית מצידו של דוגן. יעל אופיר אינה מנסה לפרש או לפשר או להקל עלינו, אלא תוהה דרך המלים מתוך עולמה שלה.

לשוחח עם מורים קודמים. מורי זן־בודהיזם ביפן

לשוחח עם מורים קודמים. מורי זן־בודהיזם ביפן

תגובת בטן

למשלֿ, דוגן כותב כך: "משום שהרים ומים היו פעילים עוד טרם העידן הריק, הם חיים ברגע זה ממש. משום שהם העצמי טרם היות צורה הם שחרור השגה", כשהוא מכוון, אולי, לכך ש"אין חציצה בין רגע לרגע" (מתוך הפרק עת־היות), כלומר שקיומו של כל דבר מתמשך והולך אל כל הזמנים, ורק המיון האנושי לנולד ומת, עלה ואדמה, אור שמש ופרח, נוטע בנו את האשליה של זמנים שונים וקיומים שונים.

בעקבות הקטע הזה כותבת יעל: "העידן הריק/ אינו עידן של ריק/ הוא המקום שבו הפנים המקוריים מתגלים/ בחשיפותם/ האם יש מלאות כבדה מזו? איך אפשר לחיות אחרת". כשמלאותו של הזמן־קיום מוחשת לה כחוויית קיום קמאית, ומובנת מאליה. איך אפשר אחרת?

ועוד, דוגן כותב: "'אישה מאבן יולדת ילד בלילה', משמעו שהרגע שבו אישה עקרה יולדת נקרא 'לילה'". והוא מכוון אולי הן לפליאה שבבריאה והן לכך שאירוע הלידה, במקרה הזה, הוא לילה, בעוד שאנו נאמר שהלידה אירעה בלילה.

ובעקבות זה כותבת יעל: "ילדה נולדת/אמה עקרה/ יולדת באבן, מתה בה/ רגע של לילה/ אישה מחוברת בחבל דק/ לשבריר גופה/ קודם היה זה פנים/ עוד מעט יהיה חוץ/ עוד מעט תהיינה שתיהן לבד/ אך כעת זהו לילה/ ובלילה /חוט דק הוא כל שצריך/ אישה מאבן/ ילדה/ הר/ לבסוף/ כהרים הירוקים/ הן תלכנה".

אפשר לקרוא לקטע הזה "תגובת בטן" שבה חווית הלידה מתפרשת אל כל הזמן וכל המרחב, ושבה אין פנים או חוץ והילוד כמו אִמו הם הרים ירוקים בדיוק כמות שהם ילד ואם. יעל לא "מוסיפה דבר" או "מאירה" אותו, אלא שותפה בגוף־רוח שלה אל פליאת הבריאה הזו, שרק מילותינו ומגבלות רוחנו חילקו אותה לכאן ושם, פנים וחוץ, הרים ואנשים, זמן ופעולה.

ברגע כזה יעל וספרה הם שותפים פעילים לא רק בגשר על פני הזמן בין המאה העשרים ואחת בישראל לבין המאה השלוש עשרה ביפן, אלא גם מהווים מופע נוסף של האוניברסליות האינסופית של החוויה הדתית, ועל זה תודתי ליעל.

לבסוף, אני ממליץ לקוראים לקרוא את אחרית הדבר, שהיא בעיניי חלק בלתי נפרד מן הטקסט, ולא משהו שבא "אחריו". יש בה כמה מן ההרהורים היפים והכנים ביותר המופיעים בספר היפה הזה.

פרופ' יעקב רז מלמד במחלקה ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בא תשע"ד - 856, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. היכן אפשר להרחיב את הידע על האחדות זמן-קיום? היא כמעט ולא מובהרת כאן, ואשמח לדעת היכן אוכל להעמיק בנושא

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: