זהות בדויה וכה אמיתית | יונתן דה־שליט

לוחמת מוסד ותיקה אינה מוצאת את מקומה בארץ לאחר שהותירה מאחוריה חיים מומצאים, אך מלאים, והיא נעלמת. ספר מדויק על כמיהת נפש לקרבת אמת 

המורה לאנגלית

יפתח רייכר־עתיר

כתר, 2013, 249 עמ'

 כמה אנשים כאלה חיים בינינו ואנחנו לא יודעים? "המורה לאנגלית" הוא ספר מתח מצוין, הצולל לעומקו של עולם מסתורי, מרתק ואפל. עולמם של לוחמי המוסד.

הלוחמים במוסד שונים מעמיתיהם הלוחמים בצה"ל. זהותם בדויה, אין להם דרגה, הם אינם אוחזים בנשק, הם פועלים לבד. למרות שהם שונים כל כך, הם פועלים לא פעם ביחד. בטוניס ובביירות, כך פורסם, הגיעו לוחמי צה"ל מהים, ובחוף הם פגשו לוחמי מוסד, שהגיחו לרגע מתוך זהותם הזרה. כשייפגשו באקראי ברחובות תל אביב או חיפה, או כשיעלו על אותה רכבת תחתית בלונדון או בפריס, הם לא יזהו זה את זה. יד עלומה של מתכנני מבצעים חשאיים מחברת אותם, לרגע. אחר כך חוזרים לוחמי צה"ל לבסיסם ולוחמי המוסד נמוגים בחזרה לחייהם הכפולים.

ספרו של רייכר־עתיר מתמקד בעולמה של לוחמת אחת ושל מפעיל אחד – רייצ'ל ואהוד. רייצ'ל פועלת במדינות ערב בכיסוי של מורה לאנגלית. אהוד מכשיר אותה, מאמן אותה, מכין אותה למשימה וקולט אותה באירופה לאחר ביצועה. ואז הוא שולח אותה פעם נוספת לאותה בירה ערבית שהפכה למרכז חייה, לשהות נוספת, למשימות חדשות.

לאורך הספר אנחנו נחשפים למשימותיה של רייצ'ל: איסוף מודיעין על בסיס טילים, חיסול מדען גרמני המסייע לאויב לפתח נשק ביולוגי, חיסול מחבל הנמצא בעיצומה של הכנת פיגוע. אבל המבצעים משמשים רק רקע מותח לסיפור האמיתי. והסיפור האמיתי הוא סיפור העולמות המקבילים שבהם חיים הלוחמים.

רייצ'ל היא רייצ'ל גולדשמיט, שנולדה בלונדון. זו זהותה האמיתית הראשונה. והיא גם רחל רביד, שעלתה ארצה, התגייסה למוסד וזכתה לזהות ישראלית, שיכולה אולי להיות זהותה האמיתית השנייה. והיא גם רייצ'ל ברוקס, אישה צעירה מקנדה שמגיעה למזרח התיכון להרוויח קצת כסף כמורה לאנגלית ואולי גם לעשות משהו קצת הרפתקני ונועז באוריינט. זוהי זהותה הבדויה, הזהות שהעניק לה המוסד לצורך ביצוע משימותיה. אבל דווקא במסגרתה, בתוכה, היא חווה את הדברים העמוקים והמשמעותיים ביותר בחייה. אז מה אמיתי ומה בדוי? האם יכולות הזהויות השונות של אותה לוחמת להתקיים זו לצד זו, מבלי שהעולמות השונים יתערבבו אלה באלה ללא יכולת להפריד עוד ביניהם?

מסע לחיים

לאחר שסיימה רייצ'ל את משימתה האחרונה ביעד היא טסה לאירופה כדי לפגוש את המפעיל שלה: "היא לא סיפרה לו כי משהו בתוכה נשבר. כי מהרגע שעלתה על המטוס ויצאה מהתחום האווירי של ארץ היעד ידעה שאין יותר חלומות, שאין יותר שני עולמות, שאין יותר רייצ'ל ברוקס שגרה בדירה יפה בעיר בירה זרה ומסתורית… יש רק את רחל רביד, אזרחית ישראלית שחוזרת זה עתה משליחות ארוכה באירופה וצריכה לבנות את חייה מחדש" (עמ' 196).

אבל זה לא היה נכון. שמונה עשרה שנים אחרי שחזרה לישראל, רחל נעלמת. היא מתקשרת למפעיל שלה, שבינתיים פרש לפנסיה, אומרת לו משפט לא ברור אחד, ומנתקת. אהוד, המפעיל הוותיק, ומפקד היחידה לשעבר, הוותיק עוד יותר, ג'ו, נקראים לסייע באיתורה. כמו כומר מוודה שומע ג'ו את סיפורו של אהוד, שמשחזר את פרשת הפעלתה של הלוחמת שלו. אולי כך יחשפו את המקום שאליו נעלמה ואולי גם יצליחו להחזיר אותה מן הכפור, לפני שתזיק לביטחון המדינה.

לוחם או לוחמת של המוסד נדרשים להתמודד עם הרבה מאוד אתגרים. הם צריכים לדעת לאמץ זהות חדשה. הם צריכים אומץ לב מיוחד, נדיר, שיאפשר להם לחיות לאורך זמן בארץ אויב. הם צריכים לרכוש את המיומנות לבצע משימות חשאיות מגוונות. הם צריכים להיות מסוגלים להרוג. הם צריכים לחשב כל צעד קטן שהם עושים, לחשוד בכל אחד, לעשות הערכת מצב מתמדת, להיות תמיד ערניים, מפוכחים וקרי רוח.

הם כבר לא יכולים להיות אנשים רגילים, לאבד את עצמם, להוריד לפעמים את חומות ההגנה. חייהם תלויים בכך. הם צריכים לדעת להיות לבד. להפוך את בדידותם לשכבת עור נוספת, לבת לוויה נצחית. "שוב אי אפשר לראות שמים ועננים בלי לחשוב על מסוקים, ואי אפשר לשבת על שפת הים בלי להעריך את גובה הגלים ולבדוק אם סירות הגומי יכולות לנחות. אפילו על בני האדם מסתכלים אחרת, מקשיבים להם באופן שונה, בודקים כל מילה וכל גוון של קו. זה עונשו של השקרן – מי שמשקר כבר לא יוכל להאמין לדבר" (עמ' 214).

רחל, דווקא לאחר שחזרה לחיים רגילים, לא יכלה לעמוד עוד בבדידות ובשטחיות שכפו עליה חיים אלה. היא רצתה לחזור לחיים הבדויים שלה כרייצ'ל ברוקס, לא כדי לעשות עוד מבצעים, לא כדי לחוות את האדרנלין, תחושת האומניפוטנטיות והאימה ששוטפים אותך כשאתה נוטל חיים של אחרים, אלא כדי לגעת ברגשות העמוקים, האותנטיים, שחוותה במסגרת חייה כלוחמת ביעד, ולנסות ליצור מהם חיים אמיתיים. בכרטיס שהיא ממלאת לקראת נחיתתה בארץ היעד היא כותבת במשבצת של מטרת הביקור את המלה expedition, מסע. לא ביזנס, לא פלז‘ר, לא תיירות. מסע. באופן נואש היא יוצאת למסע הזה. אולי הוא ישיב לה את חייה.

התמקדות בעולמה של לוחמת אחת ושל מפעיל אחד  צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

התמקדות בעולמה של לוחמת אחת ושל מפעיל אחד
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

תמונות קודאק דהויות

ניכר עליו, על יפתח רייכר־עתיר, שהוא יודע על מה הוא כותב, ואכן הספר נתפס כמאוד אמיתי ומדויק. יחד עם זאת יש בו משהו מיושן. אבל זה בסדר גמור. הרי מדובר על מבצעים שקרו בעבר הדי־רחוק. כעשרים שנה לפני שאהוד, המפעיל, משחזר אותם בפני מי שהיה מפקדו. והתחושה הזו, של משהו שקרה לפני זמן רב, דווקא תורמת לאמינות של המסופר. כאילו אנחנו רואים תמונה שקצת דהתה.

אפילו הכריכה של הספר מלמדת על כך. תמונות קודאק דהויות. דמות של צעירה עם מכנסיים מתרחבים. רייצ'ל טסה לא מעט בספר, ולא מצוין באילו מטוסים. אבל התחושה שלי היא שהיא טסה בבואינג 707. בימים שבהם פעלו חברות כמו Pan Am, TWA, אפילו Swissair. מטוסים כאלה כבר לא חולפים בשמי אירופה. החברות האלה כבר לא קיימות. וזה מוסיף לספר הילה של זוהר ומסתורין, כמו בסרטי ריגול ישנים.

חייה הכפולים של רייצ‘ל מקרינים גם על חייו של מפעילה. הם מאפשרים גם לו לחיות חיים שמתערבבים בהם מציאות ודמיון. כשהוא איתה גם הוא מתגורר במלונות מפוארים, אוכל יחד איתה במסעדות טובות, מתנהל מולה כמו אח גדול, אולי אפילו אבא, ובמקביל הוא גם מתאהב בה. האם זו אהבה ממשית או אהבה מדומיינת? האם זו אהבה שיכולה להתקיים גם בחיים האמיתיים? המפעיל, אהוד, לצד ניסיונו המבצעי העשיר, הוא גם דמות מעט פתטית, תמימה, אפילו נאיבית. אבל ברגע האמת הוא יודע לפעול באומץ, להפר ביודעין את כללי המשמעת, ולבצע אקט אחרון הנובע מנאמנות ואהבה.

מרדף אחרי האהבה

אמינותו של "המורה לאנגלית" נובעת מכך שגיבוריו הם אנשים פגומים. לא מדובר כאן בג'יימס בונד או בוונדר־וומן. מדובר באנשים עם חולשות, עם שריטות עמוקות, עם חסכים. אנשים רגילים, אבל עם דבר מה נוסף: הרפתקנות, אומץ לב, אהבת מולדת, כמיהה עמוקה ונמשכת למשהו שחסר.

"המורה לאנגלית" הוא ספר קריא ומותח. זהו בעצם סיפורו של מרדף, אך זה מרדף המתנהל בעיקר מכורסה. עיקרו של הספר הוא שחזור תולדות הפעלתה של רייצ'ל, בשיחה ארוכה ארוכה בין המפעיל, אהוד, לבין מפקדו לשעבר. שם, איפה שהוא בעבר, מצוי הרמז שיאפשר לרודפים לאתר את טרפם. טרפם? אהובתם? בדיאלקטיקה שבין המושגים הללו נבנה המתח המוליך את הקורא, עמוד אחר עמוד, אל סיומו של הספר.

בטכניקה של פלאש־בק מתמשך יש לעתים משהו בעייתי. המפעיל, המספר את סיפורה של רייצ'ל, לא יכול באמת לדעת את כל הפרטים שעליהם הוא מדווח למפקדו. גם תחושת המקום, של אותה בירה ערבית שהמחבר אינו נוקב בשמה, אינה מלאה ומשכנעת מספיק. אבל כבר אמרנו – למרות כל המבצעים המוזכרים לאורכו של הספר, הסיפור האמיתי הוא על עולם הרגש. המרדף האמיתי הוא אחרי אהבה וקרבה אמיתיות. ואת הכמיהה הזו מיטיב רייכר־עתיר לתאר.

כמה אנשים כמו רייצ'ל חיים בינינו? גברים ונשים שחוו את התחושות והרגשות הקיצוניים ביותר כשמילאו את משימתם בארץ אויב, ואחרי שמפעיליהם מיצו אותם, סחטו אותם עד הסוף, מנעו מהם לפתח חיים רגילים לאורך שנים, הם מחזירים אותם לדופק נורמלי, רגוע, לאנונימיות שאין עמה עוד תהילה. הצלקות שלהם שורטות את נשמתם, והם מתגעגעים כל הזמן, או מפעם לפעם, לפי העניין, לתחושת האמת העמוקה שהותירו מאחור, בלב חייהם המומצאים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

פורסמה ב-3 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בא תשע"ד - 856, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: