ראתה את הנולד | יעל מאלי

 מרים הייתה מבועתת וחרדה או נועזת ואמיצת לב? סיפור משה בתיבה התרחש בצל איום קיומי על ישראל הנמצאים במצרים. שלושה יוצרים מפרשים את הסצנה הדרמטית 

בראשית סיפור יציאת מצרים מתוארת גבורתן של המיילדות העבריות: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ־לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, טו־יז).

הפרשנות המסורתית מציעה כמה זיהויים לצמד המיילדות, כשהזיהוי המקובל הוא שמדובר ביוכבד ומרים. המדרש מרחיב מעבר לתיאור ההצלה התמציתי המובא בפרק א, ו"חושף" את הסיפור הפנימי. מדברי חז"ל עולה ש"לא היו למרים אלא חמש שנים", ובכל זאת שימשה עוזרת מיילדת לצד אמה. יוכבד ומרים השלימו זו את זו. יוכבד, האם המנוסה, פעלה "לפי הספר", ופועה, היא מרים, עשתה את הפעולות הנחושות והנועזות, הפיחה חיים בתינוקות שנולדו לכאורה מתים והעניקה עידוד נפשי ליולדות: "פועה זו מרים, שהיתה פועה באשה – והולד יוצא". תעוזתה מגיעה עד כדי כך ש"הופיעה פנים" כנגד פרעה ואיימה עליו: "אוי לאותו האיש כשיבוא הא־לוהים לתבוע ממנו". קו מדרשי זה ממשיך בתיאור שיחתה עם אביה עמרם, "ראש הסנהדרין", שבה הוציאה אותו מהייאוש שבו שקע: "אבא, גזרתך קשה משל פרעה… עמד הוא והחזיר את אשתו".

פעולות אלו מייחסים חז"ל למרים בת החמש (!). ייתכן שהם רוצים לומר שדווקא ילדים מסוגלים לייצג את האמת הפנימית ללא מורא ומשוא פנים. המדרש שואב את השראתו מתיאור הצלת משה בידי בת פרעה המופיע בפרק ב'. יצירות רבות מתארות את משיית משה בידי בת פרעה. זו סצנה דרמטית המתרחשת על רקע איום קיומי, שמנגידה בין נסיכה לשפחות ובמרכזה תינוק "מואר". בסיטואציה כזו יכול האמן להביא לידי ביטוי את מיטב כישרונו האמנותי ולעורר בקהל הצופים רגשות אנושיים ודתיים. סיבה נוספת לתפוצתה הרבה באמנות היא הפרשנות הנוצרית הפרה־פיגורטיבית הרואה בה סצנה המטרימה את הופעת ישו.

מעניין להשוות בין האופנים שבהם מתעצבת דמותן של יוכבד ומרים ביצירות אמנות שנוצרו בארצות שונות ובתקופות שונות ומשקפות זוויות מבט לא שגרתיות.

חרדה לגורל משה

נחום גוטמן (1898־1980) היה צייר, פסל וסופר ישראלי. אביו, הסופר ש. בן־ציון, היה חברו הטוב של ביאליק. נחום הילד היה אהוב מאוד על ביאליק חשוך הילדים. כשגדל והיה לצייר ולמאייר ידוע, ביקש ממנו ביאליק לאייר את ספרו "סיפורי המקרא לילדים". כך תיאר גוטמן את תהליך האיור בספרו "בין חולות וכחול שמים":

כשעלה בדעתו של ביאליק לאייר את סיפורי התנ"ך, נאמר לו כי גוסטב דורֶה אייר את התנ"ך. הוא הזמין מחוץ־לארץ את הספרים, שהיו יקרים מאוד ושולי דפיהם מוזהבים. כשהגיעו הספרים קרא לי לבוא לבית רבניצקי להתבונן יחד בציורים. ביאליק עלעל בדפים ואני שתקתי. לפתע סגר את הספר, הלם באגרופו על השולחן, ואמר ביידיש: "גוֹיִיש". כלומר – גויי. "צריך לתת לסיפורי־המקרא ציורים משלנו". כשהציע לי ביאליק לאייר את סיפורי המקרא חשבתי שיש בכך העזה וחוצפה, להתחרות בדורה. סירבתי, כי ידעתי שאקבל עליי עול כבד של ציורים לתנ"ך, ועם העול גם שאלות דתיות וביקורת יהודית. אלא שיד ביאליק כבדה עליי".

גוטמן בחר לאייר את סיפורי המקרא בפחם, המדגיש את הדרמה הסיפורית באמצעות הבלטת הניגודיות הגדולה בין האור והצל. הוא אייר, בשונה מדורה האלגנטי, בסגנון פשוט ותמציתי. גוטמן שאף לחדור אל נבכי נפשם של גיבורי התנ"ך ולתאר את רגשותיהם.

לאיור המתאר את מרים המניחה את משה בתיבה ביאור הוא הקדיש לפחות עשרה מתווים (סקיצות). יואב דגון, מייסדו של מוזיאון נחום גוטמן, מביא אותם במאמרו בספר "עד פתח הגן". אין ספק שמספר המתווים שהוכנו לנושא זה יוצא דופן ומעיד על המחשבה הרבה שהקדיש גוטמן לתיאור הסצנה ועל הנסיון לבטא רעיון ביחס לדמויות אלו.

נחום גוטמן, מרים ומשה בתיבה, 1933

נחום גוטמן, מרים ומשה בתיבה, 1933

במרכז הרישום ניצבת דמותה של מרים האוחזת בזרועותיה את משה, ולידם תיבת גומא. מרים עומדת בתוך המים ומסביבה קני סוף המתוארים בצורה סכמתית. בכל המתווים היא אוחזת בידיה את משה כששניהם מוסתרים ומוגנים תחת יריעת בד ונחבאים בין קני הסוף. בחלק מהמתווים מרים מתוארת כמי שעומדת להניח את משה בתיבה שלפניה. התיאור מנוגד לכתוב "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".

התחושה העולה בי מתוך עיון במתווים הרבים היא שגוטמן חרד לגורלו של משה. הבעת פניה של מרים מבועתת, עיניה מוגדלות, פיה פעור והיא מגוננת על התינוק בגופה. הרישום שנבחר בסופו של דבר מאופיין על ידי התאורה הדרמטית שבו, כאשר מוקד אחד של האור מתרכז בפניה של מרים, תוך הדגשת לובן העין וכיסוי הראש שלה, והשני בתינוק ובתיבה. ייתכן שריבוי המתווים מעיד על הזדהות האמן עם מושא היצירה. הקושי למסור את הציור יכול להידמות לקושי בשילוח התיבה והפקרת משה ל"חסדי" היאור. התיאורים מדגישים את האיום ומתעלמים מאומץ הלב המאפיין את דמותה המקראית והמדרשית של מרים לפי חז"ל.

היאור האדיש

המשוררת רחל חלפי, בת למשפחת אמנים, מתארת בשירה הלך נפש דומה. כמו גוטמן, גם חלפי מביעה את הקושי להתמודד עם כוחות הרשע. בעוד גוטמן מתייחס למצוקה מול כוחות פיזיים החיצוניים לו, חלפי מתמודדת מול קשיים נפשיים פנימיים (מרים המקראית לא הייתה מעלה בדעתה להשליך עצמה ליאור ולהתאבד).

חלפי חיברה שירים אחדים המזכירים את היאור ומהדהדים את סיפור הצלת משה. בשיר שלפנינו נראה שהתיבה מסמלת את הקושי של אִמהות בתהליך ההיפרדות מילדיהן, או את חיבוטי הנפש של המשוררת עצמה. התחושה שעולה ממנו היא של חוסר אונים מול "הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה". המשוררת אינה מציגה פתרונות. היא עומדת כמו ילדה קטנה ושואלת, ולא מוצאת תשובה.

תיבת גומא
אֵיךְ לְהָשִׁיט עַל פְּנֵי הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה
אֶת תֵּבַת הַגֹּמֶא
הַקְּטַנָּה שֶׁל הַדְּאָגָה
שֶׁל הָאַהֲבָה
שֶׁל הָאֵין אוֹנִים לַעֲזֹר לוֹ?
אֵיךְ לְשַׁלֵּחַ אוֹתָהּ
מִמֶּנִּי וָהָלְאָה
אֶל הַגָּדָה הָאַחֶרֶת?
אֵיךְ לְצַפּוֹת אוֹתָהּ
בַּזֶּפֶת הַנְּכוֹנָה הַמְאַטֶּמֶת הַמְשַׁמֶּרֶת?
אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת כָּל
הַמַּהֻיּוֹת
הַפְּלוּמָתִיּוֹת
נֶעֶדְרוֹת־הַכֹּבֶד הָאֵלֶּה
שָׁם בַּתֵּבָה הַזְּעִירָה
וּלְקַוּוֹת
כִּי לֹא תִּטְבַּע?

 אֵיךְ לְנַסּוֹת
וּלְנַסּוֹת
וּלְנַסּוֹת שׁוּב וָשׁוּב

 וְלֹא
לְהַשְׁלִיךְ עַצְמִי לַיְאוֹר הַגָּדוֹל הַזֶּה

 המשורר אליעז כהן כותב על שיר זה כך:

השיר נכתב בימים בהם סעדה חלפי את אביה (המשורר שמשון חלפי) בהיותו על ערש־דווי. בסיטואציה זו של "היפוך תפקידים" המעמיס על הנפש, הופך השימוש בתמונה המקראית של הניסיון להצלת העתיד, הבן, בידי האם, להיות טעון שבעתיים.

לעבר הלא נודע

ניקולא פוסן (1665־1594) היה צייר צרפתי ממוצא פלמי שחי ברומא והושפע מגדולי האמנים של תקופת הרנסנס, ביניהם רפאל וטיציאן. פוסן הרבה לצייר סצנות מקראיות, נוצריות ומיתולוגיות, כשהוא מתמקד בתיאור סיפורים העוסקים בהצלה ובגאולה. לכן, לא מפתיע לגלות שפוסן צייר לפחות 19 פעמים אירועים מחיי משה. משיית משה מהיאור על ידי בת פרעה תוארה על ידו בשלוש ורסיות שונות. ביצירה שלפנינו בחר פוסן לתאר אפיזודה לא שגרתית, שכמעט לא מופיעה בתיאורים של אמנים אחרים. פוסן לא תיאר כמקובל את הצלת משה, אלא את הרגע הדרמטי שבו יוכבד משלחת את משה אל עבר הלא נודע. יצירה זו צוירה בשנותיו האחרונות, כאשר סבל מחלות ומכאובים. יצירותיו משנים אלו הן בעלות אופי מאופק ואצילי ומשרות תחושה דתית של קבלה והשלמה.

פוסן היה צייר פילוסוף. מאחורי תיאורי הנוף והדמויות הפשוטים לכאורה מסתתרים רבדים עמוקים של משמעויות נסתרות. הנוף שצייר בדייקנות לפרטי פרטים לא היה נוף ריאלי, אלא מבנה קומפוזיציוני פיוטי שמהווה חלק חשוב ביצירה. במישור האחורי של היצירה מתוארים מבנים קלסיים המסמנים את המקדשים והארמונות של ממלכת פרעה. פוסן לא ביקר מימיו במצרים, ולא ידע כיצד נראים ארמונות מצריים. לעומת זאת, הוא שהה תקופות ארוכות ברומא והכיר את הארכיטקטורה הקלסית. התמונה מחולקת לשניים באמצעות שני זוגות של עצי אלון יפי צמרת. העצים ביצירותיו אינם משמשים מרכיב עיטורי, ויש להם משמעות סיפורית. כאן הם יוצרים מסגרת לתמונה ומתכתבים עם הדמויות שמתחת להם. העצים מדגישים את הפער הנפשי הנוצר בין שתי הקבוצות המתוארות.

למשה התינוק יש ביטחון מלא באמו ובגורלו. ניקולא פוסן, The Exposition of Moses, א1654

למשה התינוק יש ביטחון מלא באמו ובגורלו. ניקולא פוסן, The Exposition of Moses, א1654

משמאל נראים עמרם ואהרן. עמרם מוצב מתחת לארמון המסיבי, תיאור המדגיש את מעמדו כראש המשפחה וכ“ראש הסנהדרין“. הוא לבוש גלימה מרשימה, מפנה גבו להתרחשות ועומד לצאת מן התמונה, בראש מורכן ובתנוחה מכונסת. דמותו מוארת, אך הוא פונה בצעד מדוד לעבר העצים המוצלים, אל החושך. הוא פונה לעבר הצד השמאלי של התמונה, המסמל באמנות המערבית את הצד השלילי של המציאות. אחריו משתרך אהרן הקטן, ראשו וגופו מופנים לעבר אמו ואל משה התינוק, מבטו עצוב. נראה שהוא אינו רוצה להיפרד מאחיו הקטן. הכתוב לא מספר על מעורבותו של עמרם בהצלת משה, אך המדרש מספר על הייאוש שפקד אותו לאחר גזרת הבנים: “מיד הוא הוציא את אשתו יוכבד ופירש את עצמו ממנה, ועמד וגרש את אשתו כשהיא מעוברת ג‘ חדשים, ועמדו כל ישראל וגרשו נשותיהם“. פוסן, שמתאר את עמרם כמפנה גב ליוכבד המשלחת את משה בתיבה, מרמז שעמרם אינו מאמין שיוכבד תצליח להציל את התינוק.

מימין, במרכז התמונה, מתוארת יוכבד הרוכנת אל הנהר ומשלחת בתנועת יד את בנה התינוק המונח בתיבה, בעוד ראשה מופנה לעבר בעלה המתרחק. פוסן מתאר את השעה הרת הגורל כשעת משבר זוגי. כל אחד מבני הזוג בוחר בכיוון מנוגד. דמותה הרכונה של יוכבד מקטינה את גודלה הטבעי, כשהיא “נמוכה“ אפילו יותר מאהרן. ההקטנה הזו מסמלת את יוכבד האם; היא מזדהה עם בנה ומוכנה לתת הכול תמורת הצלתו.

גם משה התינוק עומד לצאת מן התמונה. תיבת הגומא הקטנה שאמו הכינה לו כבר השתחררה מאחיזת ידה והיא שטה לעבר הצד הימני של התמונה, לצד המואר, המסמן את הצלתו. למשה התינוק יש ביטחון מלא באמו ובגורלו, הוא מנופף לשלום ביד ימינו הזעירה. יוכבד אינה רואה את מחוות היד שלו. נדמה שהיא אינה רוצה להעמיס עליו את פחדיה ומפנה ממנו את פניה הדאוגים והמיוסרים. פניה נראים כמסכת יגון רומית. גם כאן, בדומה לתיאור של גוטמן, האמן מבטא את הכאב והפחד בעזרת הפה הפתוח והעיניים הפעורות. דמותו של אל הנהר המיתולוגי האוחז זר בידו האחת ובשנייה מחבק ספינקס מרמזת על חשיבותו ואולי אף קדושתו של הנהר בתרבות המצרית.

מיקומה של מרים במרכז היצירה מחלק את היצירה לשניים. פוסן בחר לתארה כנערה בוגרת. היא ניצבת מרחוק, דמותה מוצללת. היא אינה פונה לשמאל וגם לא לימין. ידה השמאלית מוגשת אל פיה, במחווה של בקשת שקט, כצופנת סוד. בידה הימנית היא מצביעה לעבר ארמון פרעה. משם, מהמקום המסוכן ביותר, תגיע הישועה. היא מציעה פתרון נועז. הצלת משה בידי בת פרעה, הכנסת הילד אל ביתו של מבקש נפשו, נראית כרעיון הזוי. פוסן מעלה את האפשרות המעניינת שמרים הנביאה, הנערה המסוגלת למרי ולתעוזה, תכננה מלכתחילה את הצלת משה בדרך זו.

חיבור מחודש

נדמה כי כאשר פוסן מעמיד את מרים בין יוכבד ועמרם הפועלים באופן מנוגד הוא מעלה אפשרות של חיבור מחודש ביניהם. אולי יש כאן רמז נוסף לתפקיד שלקחה על עצמה מרים עזת הנפש. כפי שהזכרתי, מרים "הופיעה פנים כנגד אביה" וגרמה לו להתנער מהייאוש ולחזור אל אשתו. מרים מצביעה על האופן שבו ייפתר הקונפליקט הקשה בין האב המיואש לבין האם המסכנת את בנם.

ביצירה של גוטמן היאור מסמל את העולם החיצוני המאיים. ביצירה של חלפי הוא "הַיְאוֹר הָאָדִישׁ הַזֶּה", המרמז על כוחות הנפש; הוא בוודאי אינו היאור הקדוש של המצרים וגם אינו כלי נוסף בידי הקב"ה "המתגייס" להצלת משה. דווקא פוסן מציג בפנינו תמונה מלאת השראה. הוא אינו מתעלם מ"תֵּבַת הַגֹּמֶא הַקְּטַנָּה שֶׁל הַדְּאָגָה". הדאגה ניכרת היטב בפניה של יוכבד וחוסר האונים מוצג בדמותו של עמרם. אך ביצירת פוסן האם הדואגת מסוגלת אפילו בשעתה הקשה להפנות את מבט תחינתה אל השמים. מרים מתעלה אף מעבר לכך; היא זו הניצבת מרחוק ומסוגלת לראות את הנולד – לא רק כפשוטו, כמיילדת, ולא רק כנביאה הצופה בנסתרות, אלא גם כמי שמסוגלת להיות בתוך התרחשות קשה מנשוא ולהציע פתרונות יצירתיים, נועזים וישימים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ד - 854 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: