ממאו אל משה | יאיר שלג

 בני לוי, מזכירו הצעיר של סארטר וההבטחה הגדולה של עולם הפילוסופיה הצרפתית, סיים את חייו כאברך בכולל ליטאי בירושלים. קווים לדמותו

מארס 1980. בשבועון הצרפתי "נובל אובזרווטר" מתפרסמת סדרת שיחות בין הפילוסוף הנודע ז'אן־פול סארטר למזכירו הצעיר, בני לוי. בערוב ימיו של סארטר (הוא נפטר כעבור חודשים אחדים), השיחות חושפות מהפך בתפיסת עולמו; הוא דיבר על זניחת אתוס "המהפכה" כאמצעי לתיקון האנושות לטובת אתוס הגאולה המשיחית היהודית:

המשיחיות היא דבר חשוב שהיהודים לבדם הגו בצורה כזו, והיא יכולה לשמש גם את הלא־יהודים למטרות מוסריות נוספות… מכיוון שמטרתם של הלא־יהודים – שאליהם אני משתייך – היא המהפכה. ולמה בדיוק אנו מצפים מן המהפכה? להיעלמותה של החברה העכשווית ולהחלפתה בחברה צודקת יותר, שבה יוכלו בני האדם לקיים יחסים טובים בינם לבין עצמם. כלומר, חברה שבה היחסים מבוססים על המוסר. רעיון זה של סוף אחרון למהפכה הוא, באופן כלשהו, הרעיון היהודי: המשיחיות והגאולה.

נבואה והדיבור הלוגוצנטרי

פרסום השיחות חולל סערה בקהילה האינטלקטואלית בצרפת, שסארטר היה הגורו הבלתי מעורער שלה קרוב ל־40 שנה. בת־זוגו, סימון דה־בובואר, האשימה את לוי בלא פחות מאשר "חטיפת נפשו" של הפילוסוף הזקן והעיוור. אבל עורך השבועון, ז'אן דניאל (בעצמו יהודי), העיד שסארטר עצמו התקשר אליו כדי לאשרר שכל מילה שנאמרה היא אותנטית ומשקפת את דעתו. לימים אמר ללוי אחד מרבותיו: "הם רצו לזרוק אותך לכבשן האש משום שלקחת להם את האליל שלהם". ואילו הפילוסוף היהודי־צרפתי ברנאר־אנרי לוי סיכם את הפרשה, בספרו "המאה של סארטר", במילים הבאות:

מה שסארטר בא להודיע לקוראי ה"נובל אובזרווטר" ההמומים הוא שיש לו לפילוסוף לא פחות סיבות להגות בתנ"ך מאשר להעמיק באפלטון; ברבי עקיבא לא פחות מאשר בהגל או הוסרל. ושלצרף בין שני המקורות, בין שתי שיטות המוסר ובין שתי הדתות, לכוון את מעשה המחשבה המקראית לאופן המחשבה היווני – היה העניין הדחוף ביותר של סארטר לענות בו בזמן שעוד מעניק לו אלוהים.

לוי עצמו, המזכיר הצעיר שהואשם בהשפעה על נפשו הרכה של המורה הזקן, עמד באותם ימים על פרשת דרכים. קצת יותר מעשור קודם לכן הוא היה אחד מגיבוריה של "מהפכת הסטודנטים" המפורסמת בצרפת, שסחפה אחריה מיליונים בכל רחבי אירופה. אבל בעשור שחלף התעמעם זוהרה של המהפכה בעיניו ונפשו, הסוערת תמיד, חיפשה כיווני מחשבה חדשים.

"יש לכם את התורה, ואתם מבקשים ללמוד פילוסופיה?" בני לוי באדיבות המשפחה‎

"יש לכם את התורה, ואתם מבקשים ללמוד פילוסופיה?" בני לוי
באדיבות המשפחה‎

 

הוא התקרב בעצמו ליהדות מסורתית – קודם ללימודי קבלה, אחר־כך לתלמוד ולהגותו של הפילוסוף היהודי־צרפתי עמנואל לוינס, עד שנעשה, הרבה אחרי מותו של סארטר, יהודי חרדי לכל דבר; עלה לירושלים, למד בכולל, הקים כאן את המכון ללימודי לוינס, אבל, למרבה הצער, לא הספיק לפתחו. לוי נפטר מדום לב לפני כעשר שנים, בן 58 בלבד. ד"ר שמואל ויגודה, חוקר לוינס שהתיידד עם לוי בישראל, אומר שבחייו הקצרים הספיק לדחוס שלושה פרקי חיים: הפרק המהפכני, הפרק הפילוסופי והפרק היהודי.

עשר שנים אחרי מותו, סיפור חייו ממשיך לרתק את הקהילה האינטלקטואלית בצרפת. אלמנתו ליאו פִּרסמה לאחרונה בצרפת ביוגרפיה שלו, וזו זכתה לתשומת לב לא מעטה. גם כנסים וימי עיון עדיין עוסקים בדמותו החידתית. האיש שתואר כמי שעבר מ"מאו אל משה", בעוד הוא עצמו מתעקש שעבר "ממשה אל מאו" (כביכול עמדה גם ילדותו המתבוללת בסימן של זהות יהודית נסתרת) – ממשיך לרתק את דמיונם של צרפתים רבים, יהודים ולא־יהודים. בישראל, לעומת זאת, שמו כמעט לא מוכר מחוץ למעגל מצומצם של תלמידי לוינס.

מבנימין לפייר ויקטור

לוי נולד בקהיר שבמצרים ב־1945. מבחינת מוצאו, היה צאצא למשפחת רבנים: הסבא־רבא שלו, הרב יהודה הלוי, היה רבה של קהילת יפו בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית ימי המנדט הבריטי. אבל לוי עצמו כבר גדל במשפחה מתבוללת (אחיו הבכור, אדי מאיר, אפילו התאסלם בגיל צעיר וכיום, כשהוא חי בצרפת, הפך לאחד הפרשנים הבולטים של המתרחש בעולם הערבי). בהיותו בן 11, בעקבות העוינות ליהודים שהתחוללה במצרים אחרי "מבצע קדש", עקרה המשפחה לצרפת. לוי למד תחילה בתיכון בבלגיה, ואחר כך בקולג' היוקרתי ביותר של צרפת, אקול נורמל סופרייר, המוסד שבין בוגריו נמנו רבים מבכירי האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית במדינה. לוי העיד על עצמו לימים שעוד הרבה לפני שהכיר את סארטר הרבה להתעמק בכתביו, מתוך יצר עז להשתלב בזהות הצרפתית.

הוא נחשב כבר באותם ימים לעילוי. ככזה, אחד המורים שלו, לואי אלתוסר (שבעצמו הפך לימים לאחד הפילוסופים הנודעים במדינה), שזיהה את משיכתו המוקדמת למרקסיזם, הטיל עליו להכין כרטסת המקטלגת את כל 36 הכרכים של כתבי לנין. רק כשהתפכח מן "המהפכה" סיפר לוי שאותו אלתוסר היה בעצמו פחות מומחה לכתבי המרקסיזם מכפי שהציג את עצמו:

מה רבה היתה הפתעתי כאשר ערב אחד קרא לי אלתוסר, כי היה עליו לחבר מאמר במסגרת מאבקו העגום בתוככי המפלגה הקומוניסטית. כיוון שנעשיתי מומחה ללנין, ולתזות על ההכנסה ממקרקעין ב"קפיטל" של מרקס, היה צורך שאסביר לו במה מדובר. כי הוא היה בחור מוכשר מאוד, אבל אי אפשר לומר שהוא הכיר ממש את הטקסטים שעליהם דיבר.

בתוך העולם הקומוניסטי־מרקסיסטי נמשך לוי דווקא לדמותו ומשנתו של מאו צה־טונג, מנהיגה של סין. לימים הסביר שהדבר העיקרי שמשך אותו במאו היה דווקא האנרכיזם שלו; "העובדה שב'שש עשרה הנקודות' שלו (היסודות שבהם תמצת מאו את "מהפכת התרבות" שלו. י"ש) הוא הציע לעקור מהשורש את עצם רעיון התרבות". כשהגיע מאי 1968, והסטודנטים של פריז שטפו את הרחובות בהפגנות שהחלו מתביעות רגילות של סטודנטים והפכו לתביעה להחליף את כל שיטת המשטר בסוציאליזם מהפכני, שבו הפועלים מנהלים את המדינה, היה זה אך טבעי שלוי יהיה אחד המנהיגים. הוא בלט פחות בהפגנות עצמן – שם היה המנהיג "דני האדום" (דניאל כהן־בנדיט, גם הוא יהודי, שלימים עבר לגרמניה והפך שם לאחד מחברי הפרלמנט) – ויותר מאחורי הקלעים: ככוח אידיאולוגי רדיקלי, וכאיש קשר בין הסטודנטים וארגוני הפועלים במדינה. באותם ימים הוא נודע לא בשמו היהודי, אלא בשם המהפכני שהודבק לו: פייר ויקטור.

הזקן והצעיר המהפכני

הוא הקים באותם ימים תנועה מהפכנית קטנה, "השמאל הפרולטרי" שמה, וגם ערך את ביטאונה "דבר העם". הבולטות שלו במרד הסטודנטים סיבכה אותו שוב ושוב עם המשטרה, וזו הרבתה לעצור אותו ואת חבריו. כדי להימנע מן ההטרדות הללו פנו הסטודנטים הצעירים לסארטר בבקשה שיצרף את שמו כעורך הראשי של העיתון, מתוך הנחה שהמשטרה תתקשה יותר לפגוע בעורכי עיתון שסארטר הגדול הוא עורכו הראשי. סארטר נענה, והתרגיל אכן הצליח: הטרדות המשטרה פחתו. זה היה ראשית הקשר של לוי עם הפילוסוף הנודע.

אבל עד מהרה גילתה המשטרה את נקודת התורפה האישית של לוי: הוא, שהיגר לצרפת כפליט ממצרים, מעולם לא זכה באזרחות צרפתית. הדרכון שסיפק לו האו"ם הוחרם, והוא חויב להתייצב בתחנת המשטרה מדי שבועיים. כששמע סארטר על מסכת ההטרדות הזו הוא העמיק עוד יותר את חסותו על לוי הצעיר, והפך אותו למזכירו האישי.

בשלב הזה כבר נרגע לוי מן הלהט המהפכני. לא רק שמרד הסטודנטים לא הביא להישגים שעליהם חלם, אלא שכמה מעמיתיו, שנואשו מן המאבק הפוליטי הלגיטימי, החליטו לפנות לכיוון הטרור המהפכני. אחד מהם, פייר גולדמן, שהיה ידיד קרוב ללוי, אפילו הרחיק לשם כך עד דרום אמריקה, כדי להצטרף שם לארגון טרור שמאלני. גם באירופה החל להסתמן כיוון דומה, עם הקמת קבוצות הטרור השמאלני "הבריגדות האדומות" באיטליה, וקבוצת באדר־מיינהוף בגרמניה. לוי, שחשש מכיוון דומה גם בקרב חבריו, החליט לפרק את "השמאל הפרולטרי" ולהתמקד במאבק פוליטי אינטלקטואלי ולגיטימי. לשם כך היה בין מקימי היומון הצרפתי "ליברסיון", המהווה עד היום במה לעמדות השמאל המתון.

במקביל, החליט לוי להתמקד גם בעיסוק הפילוסופי, בצמוד לסארטר. למעשה, הוא נהנה מסמינר פרטי מתמשך עם סארטר. הפילוסוף הזקן, שהלך והתעוור, נזקק לעזרה צמודה, וגם למי שיקרא בפניו את הכתבים שרצה לקרוא, ולוי סיפק את שני הצרכים. הוא קרא לסארטר מכתבים פילוסופיים שונים, ויחד דנו בהם. מול מכריו של סארטר, שביקרו את הקשר הזה, אומר הפילוסוף אלן פינקלקראוט, שהכיר את שניהם, בשיחת טלפון מביתו בפריז: "לוי לא השפיע על סארטר. הוא היה מאוד בעל עזר לסארטר. סארטר היה אז זקן ועייף, ובזכות לוי הוא יכול היה להמשיך לחשוב. זו בעצם מצווה שלוי נקט כלפיו".

לוינס החזיר ליהדות

מה שקירב את שניהם ליהדות באותה תקופה – אצל סארטר בזיקה פילוסופית, אצל לוי באופן מעשי – היה הקריאה בכתבי לוינס. כפי שלוי עצמו תיאר לימים באחד מספריו:

לוינס הוא זה שגרם לחזרתי לטקסטים היהודיים ולחיים היהודיים. הוא לא ליווה אותי במהלך כל תנועת השיבה, אבל הוא היה – וזה עצום – מי שהצמיח את המהלך הזה. כאשר קראתי את לוינס, ברגע שניהלתי שיחות עם סארטר, הייתה לי תחושה שהוא דיבר ממקום אחר; תחושה שנעשתה יותר ויותר טורדנית ושמתפרשת כך: ישנו אופק מיוחד, שהוא האופק של העברית… זה, אגב, מה שסארטר הבין, מה שהוא גילה איתי: שהעברית אין זו דת מאובנת, אלא הגות שנפרשת אחרת, הנובעת מאופק אחר.

 בהקשר הזה צריך לזכור שבלוינס התקיים שילוב נדיר: מצד אחד אחד מגדולי הפילוסופים הצרפתים של התקופה, ובו־זמנית אדם בעל ידע מעמיק ביהדות ומחשבה יהודית לא פחות מעמיקה. לוי התקרב ללוינס כפילוסוף, ובסופו של דבר הגיע דרכו גם ליהדות.

למרות העדות הישירה הזו, ידידיו של לוי סבורים שהתהליך היה מורכב יותר. לוינס אולי נתן ללוי תשובות שחיפש, אבל קודם כול היו השאלות על דרכה של המהפכה. ד"ר שמואל ויגודה, חוקר לוינס שהפך לידידו של לוי במסגרת לימודי הדוקטורט שלו על לוינס, אומר: "לוי היה אדם ביקורתי מאוד, אדם שכל חייו נמצא בחיפוש. הוא התייאש מן המהפכה ברגע שראה שהיא מובילה לאלימות. הוא היה אדם קיצוני מבחינה רעיונית, אבל מאוד סלד מאלימות. מצד שני, ניפוץ האלילים של מאו עזר לו להתקרב גם לדמותו של שובר הפסלים, אברהם אבינו". ויגודה מציין שעוד לפני לוינס, הקשר הראשוני של לוי עם עולם היהדות היה באמצעות ההיכרות עם ז'אן זקלאד, הוגה יהודי־צרפתי שהתמחה דווקא בקבלה.

גם ד"ר ז'ואל הנסל, חוקרת לוינס (שגם נשואה לנכדו, דוד הנסל), אומרת שהקשר הראשוני של לוי עם לימודי יהדות היה דרך זקלאד, אם כי לדבריה לוי כבר הכיר אז את כתבי לוינס: "ההיכרות שלו עם לוינס היתה דרך הכתבים, ללא פגישה ישירה. באותה תקופה היו רבים שהתקרבו ליהדות דרך לוינס. הוא משך אנשים שהתעניינו ביהדות דרך טקסטים". גם הנסל אומרת שהמסע שהוביל את לוי אל היהדות החל בביקורת על הדרך המהפכנית: "כבר בסביבות 73'־72' הוא הרגיש שהדרך המהפכנית נתקעה. היו שרצו בעקבות זאת להקצין את הדרך ולפנות לכיוון הטרוריסטי, אבל זה מאוד לא התאים לו". כמו בדברים שצוטטו מסארטר בתחילת הכתבה, נראה שלוי הגיע למסקנה שביהדות יוכל למצוא דרך תיקון מבטיחה יותר מן המהפכה. כמו שאומר פינקלקראוט: "הוא היה מאוכזב מחזון המהפכה, אבל לא רצה לוותר על כל התקווה המשיחית. ביהדות הוא מצא מכניזם חדש – לא פוליטי אלא קיומי".

אגב, ככל שחלף הזמן, גם חזר לוי לשמו היהודי; גם זה, בין היתר, בהשפעת סארטר, שלחץ עליו לפרסם את ספריו בשמו היהודי המקורי, ולא בשמו הצרפתי. לימים, בגלגולו החרדי בירושלים, יאמר לוי שהוא "מתבונן בפלצות" במשמעות שמו הצרפתי: "פייר" הוא שמו של קדוש נוצרי, וויקטור פירושו ניצחון, כך ששמו הלועזי ביטא למעשה אמונה בניצחון הנצרות.

מאש גדולה ליובש

למרות שאת לימודי היהדות שלו התחיל דווקא בעולם הקבלה, הוא הלך ונרתע מההשתקעות בעולם הזה, וחיפש מסגרת שבה יוכל להתמסר דווקא ללימודי תלמוד. בראיון שהעניק לימים לעיתון החרדי "משפחה" הוא הסביר:

הרגשתי (בזמן לימודי הקבלה. י"ש) שאין לי קרקע מתחת לרגליים. הקדשתי שלוש שנים ללימודי הקבלה. בשנה הראשונה הייתה אש גדולה, אבל אחרי זה הכול היה פורמלי ולא חי. יבש. חשבתי שהתלמוד ייתן לי מים חיים או הכאת שורשים בקרקע.

הוא שמע המלצה על רב כריזמטי היושב בשטרסבורג, הרב אליהו אביטבול, והזמין אותו להעביר שיעורים בפריז. מרוב התלהבות הוא החליט – עניין של אופי – ללכת עד הסוף, ולעקור עם משפחתו לשטרסבורג (סארטר כבר לא היה אז בין החיים) בעקבות הרב הנערץ. גם זה בסופו של דבר לא סיפק אותו, וכעבור כמה שנים בשטרסבורג החליט שהוא רוצה לחיות לגמרי בסביבה יהודית; הוא עלה לארץ והשתקע בשכונת בית וגן בירושלים, תוך שהוא מדגיש שזיקתו לארץ היא זיקה דתית ולא ציונית.

לימים, בוויכוח פומבי עם הפילוסוף היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט, אמר לוי שזיקתו למדינה היא בשל היותה מזוהה עם השם ישראל, וממילא מוטלת עליו ועל שכמותו החובה להבטיח שהמדינה לא תחלל את השם שהיא נקראת בו. כמובן, גם גורלם של אחיו היהודים מעניין אותו, ובהקשר הזה חשוב לו להגן על ישראל, אבל ההקשר הפוליטי כשלעצמו של הציונות אינו מעניין אותו. הוא אף ציטט בהקשר זה את אחד מרבותיו שאמר לו: "האל הטוב דואג להשיב את השכינה לציון, ואנחנו דואגים לבחירות". רוצה לומר: איזו משמעות יש לפוליטיקה בעיצומו של תהליך הגאולה?

בירושלים נקשרה נפשו ברב משה שפירא, ראש כולל חרדי בשכונת בית וגן הנחשב להוגה הדעות המוביל בתחום "מחשבת ישראל" בציבור החרדי־ליטאי, והוא הפך לתלמידו הקרוב. הוא ציין שבלימוד הגמרא עם שפירא מתבהרות לו סוגיות פילוסופיות רבות. ד"ר יצחק גרינוולד, מנהל תיכון "דרך אבות" בגוש עציון שהיה אחד מתלמידיו וידידיו הקרובים של לוי בירושלים, מספר שפעם אמר ללוי שהדרך שלו ליהדות טובה יותר מזו של מי שנולדו חרדים. לוי התנגד בתוקף וציין כדוגמה את שפירא כהוכחה לכך שגם בלא המסלול הפילוסופי ניתן להגיע לעמקות יהודית מרשימה.

ברוח דומה מציין ויגודה ש"כשבחורי ישיבה חרדים ביקשו ממנו שילמד אותם פילוסופיה, הוא זרק אותם מכל המדרגות: יש לכם את התורה, ואתם מבקשים ללמוד פילוסופיה?". בוויכוח עם פינקלקראוט בירושלים הוא עמד על כך שההתגלות, ולא התרבות, היא הדרך לאמת. משום כך, "לצעיר שמתחיל ללמוד תורה בוודאי לא אציע את המסלול שלי. פשוט מפני שהמסלול שלי עקום לגמרי, ולמה לי להפוך בחור ישר לבחור עקום". רק אם לומד התורה יתעייף מתלמודו, ויחוש שחסרים לו כלים אינטלקטואליים ב"לימוד ההתגלות", יציע לו לקרוא טקסט כזה או אחר של לוינס או של דקארט.

או צרפתי או יהודי

אבל הוא עצמו לא יכול היה להתכחש לביוגרפיה שלו. לא רק שהמשיך להעביר שיעורים בפילוסופיה, אלא שיזם והקים בירושלים "מכון ללימודי לוינס". לפתיחה החגיגית, ביוני 2000, אף הגיעו שני הפילוסופים היהודים־צרפתים הבולטים, ברנאר אנרי־לוי ואלן פינקלקראוט, אף הם ממעריציו של לוינס. השניים אף הקפידו להגיע לכנסים השנתיים שערך לוי במכון, עד למותו. גרינוולד אומר ש"הוא הראה לנו דרך אחרת בהבנת לוינס. עד אז כולנו הכרנו את לוינס כפילוסוף של המוסר, מעין ממשיך של בובר. לוי הראה לנו שלוינס הוא בעצם הוגה דתי, ושתפיסת 'האחר' שלו יסודה במיסטיקה דתית". ויגודה אומר, עם זאת, שבלוי היה גם צד ביקורתי כלפי לוינס: "מצד אחד הוא הרגיש שלוינס היה בין התורמים המרכזיים לחזרתו ליהדות. מצד שני, הייתה לו תחושה שלוינס עצמו היה בסופו של דבר יותר מדי פילוסוף, ושהוא נתן את המילה האחרונה לפילוסופיה. ואת זה הוא לא היה מוכן לקבל".

לא מכבר יצא לאור בעברית ובצרפתית הספרון "עוד היום", שבו מופיע התמליל המלא של הוויכוח שניהל לוי עם פינקלקראוט בסמינר משותף בירושלים. שם באה לידי ביטוי בולט תפיסתו הרדיקלית, גם בגלגולה היהודי. שניהם מבקשים בדיון להתמודד עם משבר המודרנה, אבל בעוד פינקלקראוט מבקש להתמודד עם המשבר באמצעות חזרה לשורשי הנאורות המודרנית, לוי מבקש להתמודד איתו באמצעות זניחת המודרנה כולה לטובת תורת משה. לוי, שחזר והעיד על עצמו בדיון שהאמין בניהליזם של מאו, הוסיף גם ש"כאשר רציתי להתנתק מהניהליזם הזה, לא יכולתי להחליפו אלא בספר הספרים". אם להשתמש בביטוי סמלי נוסף שנקט לוי בדיון, בעוד פינקלקראוט מבטא בכל ישותו זהות יהודית־צרפתית, שבה היהודי לוחם למענה של הזהות הצרפתית המקורית, לוי התנגד בכל מאודו לעצם הצירוף יהודי־צרפתי ודיבר בשם ההכרעה: או צרפתי או יהודי. אם קודם בחר בצרפתיות וזנח את היהדות, עכשיו קיבל הכרעה הפוכה.

הוא גם העלה על נס את העצמיות והגאווה היהודית מסוגו של הגאון מוילנה, שכשנשאל למה לא ממשיכים הרבנים בני דורו במסורת ההתעניינות בחוכמות הגויים של חז"ל ושל הרמב"ם, השיב: ולמה שלא יתעניינו חכמי הגויים בתורת ישראל? לוי הדגיש שמבחינתו אין כלל "שאלה יהודית" שאותה אמורה הציונות לפתור, כיוון שכל שאלת עתידה של היהדות נולדה בעקבות עידן החילון, ומכיוון שאינו מקבל את החילון אין לו כלל "שאלה יהודית" וממילא גם לא צורך לפתור אותה באמצעי הפוליטי של המדינה.

בחול המועד סוכות תשס"ד נפטר לוי באופן פתאומי מדום לב. גרינוולד, שביקר אותו בסוכתו ערב קודם, עוד הספיק לשאול אותו "עד כמה אנחנו צריכים להשתדל. בתגובה, הוא הרים את ידו ונגע בסכך, ואמר: אתה רואה? עד הסכך צריך להשתדל. מעבר לסכך, זה כבר לא אנחנו". בעקבות פטירתו דעך גם מעט העניין שעורר בארץ. אין בכך פלא: בישראל הוא היה למעשה עוד חרדי עם סיפור חיים מעניין. מבחינת הקהילה האינטלקטואלית המקומית הוא לא היה שם מוכר, ובקהילה החרדית בוודאי שלא היה לעברו משקל מיוחד (למעט הראיון האוהד שפורסם איתו, כשנה לפני מותו, בשבועון "משפחה"). בהיעדרו, גם המכון שהקים לא הצליח לשרוד ונעל את שעריו כעבור זמן לא רב. רק בצרפת כאמור עוד ממשיכים שמו וסיפורו לעורר הדים.

ויגודה אומר שעיקר סגולתו של לוי היה "יכולתו המדהימה, שלא פגשתי כמותה אצל שום אדם, לקרוא טקסט – במיוחד טקסטים של לוינס, שחשבתי שאני מבין אותם". בתשובה לשאלה האמנם היה לוי פילוסוף בעל משקל, או בעיקר אדם בעל ביוגרפיה מרתקת, מדגיש גם פינקלקראוט את הנקודה הזו: "הוא קורא מצוין. הספרים הטובים ביותר שלו הם הסמינרים שלו, במיוחד אלו על לוינס. אני לא יודע אם הוא היה פילוסוף גדול, אבל צריך לקרוא אותו שוב ושוב בגלל קריאותיו הנהדרות".

—————

הדמיון ששיקף מציאות 

אחד מסיפוריו הראשונים של הרב חיים סבתו, "גלגל חוזר בעולם" (נכלל בספרו הראשון "אמת מארץ תצמח"), מגולל את סיפורה של משפחת ספורטה מחלב. אחד מגיבורי הסיפור, המככב בחלקו האחרון, הוא מקס ספורטה, עילוי שהופך לגיבור מרקסיסטי־מהפכני בפריז, עד שסדרה של חוויות מחזירה אותו לשורשיו היהודיים. לא במקרה מזכיר הסיפור את סיפורו האמיתי של בני לוי. סבתו הוא קרוב משפחה רחוק של לוי, ולדבריו סיפורו של לוי, שעליו שמע מילים ספורות עוד בילדותו, הצית מאז ומתמיד את דמיונו.

מה שמרתק בסיפור הוא שסבתו תיאר כמעט במדויק את גלגוליו השונים של לוי (תוך שוני בפרטים), מבלי שיֵדע עליהם כמעט דבר, למעט העובדה שלוי היה קומוניסט וחזר ליהדות. לפני כחמש שנים, כשזכה סבתו בפרס ניומן של אוניברסיטת בר־אילן, הוא גולל בנאומו את פרטי הסיפור שמאחורי הקלעים. לדבריו, שמע בילדותו שתי מילים על לוי: קומוניסט, בפריז. לימים שאל על כך את אחות הסבא, והיא הסתפקה גם כן בתנועה מסתורית, שפירושה: הלך, יצא החוצה. כעבור שנים, כשהעז לשאול שוב, קיבל תנועה נוספת, כלפי פנים, כלומר: האיש חזר. מהמידע הקלוש הזה הוא חיבר את הסיפור, וכשיצא הספר שאל אותו ירון לונדון כיצד הכיר את כל הפרטים, בלי שביקר כלל בפריז. ורק בדבר אחד פִספס, לדברי לונדון: "הסיפור מסתיים בכך שאותו מקס מגיע לכותל, עולה לתורה וחוזר לדרך אבותיו. כמי שמכיר את בני לוי האנרכיסט, אין סיכוי שזה יקרה".

סבתו: "כשכתבתי את כל זה לא הכרתי כלל את לוי. הפעם הראשונה שבה נפגשנו הייתה כשעשו ערב לכבוד הספר, וגם הוא הוזמן. הוא אמר לי שבהתחלה לא האמין שתלמיד חכם יכול לכתוב ספרות. מבחינתו אלה שני עולמות שונים בתכלית, ולכן גם לא רצה לקרוא את הסיפור. אבל כשקרא, היה בהלם איך הצלחתי להעלות מן הדמיון מה שבאמת עבר עליו".

בספר מדמיין סבתו שחזרתו של מקס ספורטה ליהדות באה, בין היתר, בעקבות בקשה שקיבל לעלות לתורה וההתרגשות שהעלייה הזו חוללה בו. בערב שבו נפגש לראשונה עם לוי אישר לוי שאכן גם חוויה כזו הייתה בין הגורמים שהחזירו אותו: הוא הלך ברחובות פריז, ברובע שבו בתי כנסת רבים של יהודי אלג'יר, ויהודי אחד הזמין אותו להיכנס פנימה ולהשלים מניין. אותו היום היה יום שני, והתפילה כללה קריאה בתורה. הוא הוזמן לעלות לתורה, וגילה שהוא זוכר את הברכות בעל פה. זיכרונות הילדות צפו בו, ותרמו את תרומתם לחזרתו.

סיכם סבתו: "אותה שעה שסיפר בני לוי מה שסיפר ישבתי בשורה הראשונה מולו, רועד מהתרגשות. הנה מקס ספורטה מהספר עומד חי לפניי. ידעתי. הספר הזה מבינת הלב נכתב. ידעתי שמקס ישוב, בוודאות ידעתי, מלב הסופר ידעתי. וידעתי איך ישוב, כשיעלה לתורה ויברך 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' – ישוב".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויחי תשע"ד - 853 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מישהו יודע היכן ניתן להשיג את הספר עוד יום

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: