ראש הישיבה, המגדיר עצמו כמשגיח, משלב את החסידות בכתבי הרב קוק ואת עולם הרוח 
בחיי המעשה. על הרב ח"י הדרי במלאת לו שמונים

 הייתי ילדה, ובאחת הבריתות המשפחתיות שאלתי את אבי: "אבא, איפה כאן אליהו הנביא? אני רוצה לראות אותו". אבי אמר לי ללכת לשאול את דוד ישעיהו, אח של סבתי, לאה סרלואי, הרב הדרי. הדוד הזקן צבט אותי בלחיי ואמר לי: כשתהיי בת מצווה אגלה לך. לא שכחתי. אך מלאו לי שתים־עשרה ואני שאלתי שוב, איפה נמצא אליהו בברית? והוא שלח לי מאמר נפלא פרי עטו עם הקדשה, בשם "פתחיו של אליהו", השמור עמי עד היום.

למדתי אותו עם אבי. הבנתי ולא הבנתי: אליהו נמצא תמיד בפתח, בצפייה, בליווי מתמיד של חיים יהודיים בברית. התפעלתי מהיכולת להראות את המציאות כגדולה מסך חלקיה, מהתמצות שיש בו כה הרבה עומק, מהאבחנה הלשונית החדה, כמעט שאפשר לומר – ספרותית. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי שהמופשט והקונקרטי הם אחד, שהמילים אינן רק מעבירות משמעות אלא נולדות ומולידות מציאות. וזו הייתה הפעם הראשונה שבה ממש הבנתי שהדוד הזקן (כפי שהוא מכנה את עצמו) הוא גם רב גדול מאוד, הרב הדרי.

הרב הדרי (משמאל) באירוע השמונים בישיבת הכותל. מימין: הרב ברוך וידר
צילום: סרג' לוי

ברד, רוח, גשם, שלג

בכ"ו במרחשוון האחרון מלאו לו שמונים, ולפני שבוע, במוצאי "זאת חנוכה", חגגו לו גבורות בישיבת הכותל. זה היה ערב מרשים, מחכים ומסעיר, שבו נכחו מאות תלמידים ובוגרים מכל שנות קיום הישיבה. גם מקומן של תלמידות הרב הדרי לא נפקד, ורבות מהן נכחו באירוע כנשות תלמידי הישיבה וכבוגרות מכללת בית וגן, שבה לימד במשך כארבעים שנה.

לדבר על הרב ישעיהו הדרי זה לדבר על ישיבת הכותל. עם השנים למדתי לזהות את בוגריה כבר אחרי היכרות שטחית: אנשים יראי ה' מאוד, מלאי חיוניות והנעה פנימית עמוקה, הפועלים בעולם מתוך תחושת דחיפות, שליחות ואמונה עמוקה בכוחו של היחיד. אנשים שאהבתם אינה מקפחת את יראתם, ויראתם אינה פוגמת בכוח המעשה שלהם. מעטות הן הישיבות שכה נוכחות בחייהם של תלמידיהן הבוגרים בניגונים, בהנהגות ובהכרעות הרוחניות. במידה רבה, זוהי חצר חסידית הבנויה מסביב לישיבה ואדמו"ריה, חצר ישיבתית לכל דבר: כל מי שפקד את הישיבה בזמן ההקפות השקטות שסמוך ליציאת שמחת תורה, כל מי שירד במדרגות אצל הכותל בריקודים ובשירת "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", כל מי ששמע את הרב הדרי מתפלל תפילת גשם בקול חנוק מבכי ואת הרב יעקב כ"ץ מתחנן בהושענות, יבין.

האירוע נפתח במספר שיעורים מקבילים שהועברו על ידי תלמידי הרב, ועסקו בתורתו מהיבטיה השונים: הרב דב זינגר עסק בחסידות, ז'אבו ארליך עסק בארץ מקרא, הרב בן ציון קריגר עסק בתנ"ך, הרב דוד תורג'מן בחינוך והרב דעואל בסוק בתורת הרב קוק. בתו של הרב הדרי, הרבנית ד"ר חנה הנדלר, העבירה לנשים שיעור בחינוך על פי תורת החסידות, שעסק בסוגיית צמצום כפשוטו ושלא כפשוטו.

לאחר כנס מחזורים התקיים האירוע המרכזי בבית המדרש של הישיבה. אל מול מקום המקדש נוגנו מניגוני הישיבה הייחודיים ונישאו דברים מפי רבני הישיבה ובוגריה. בין הדוברים בלטו הרב ברוך וידר, ראש הישיבה הנוכחי, הרב אביגדור נבנצל, ר"מ ותיק בישיבה, הרב חיים סבתו שקרא שיר מחורז על הרב הדרי, שבו הוא מגדיר את משימת חייו "לחבר את דורות ההווה עם דורות העבר", ודברי חברו ושותפו הגדול הרב יעקב כ"ץ, חברו מזה שישים ושמונה שנה, שנשא שיעור עמוק על מעלת הנשמה באדם וקרא מכתבים שכתב לו הרב הדרי בהיותם בחורי ישיבה צעירים, כשהיו בני מצווה.

הייתה זו הזדמנות מופלאה לראות את הרב כ"ץ מדבר על הקשר ביניהם, שהוא קשר עמוק ופלאי של הכרת אמת בתכונותיהם של השניים ומסירות נפש לתורה וזה לזה. לאחר מכן הוקרן סרט שבו מספרים בוגרים על החוויות שלהם עם הישיבה והרב. ביניהן בלטה האנקדוטה הבאה, מפי אלכס יעקובי. הוא סיפר כיצד היה גבאי בישיבה באחת הפעמים הנדירות שבהן נסע הרב הדרי מחוץ לישיבה לבר מצווה של אחיינו. היה זה יום שישי סוער וגשום ביותר, ובישיבה התלבטו אם לקיים את קבלת השבת המסורתית אצל הכותל בשירה ובריקודים. סמוך לכניסת השבת מצלצל הטלפון הציבורי, ואלכס מתבקש אליו. מעברו השני של הקו הוא שומע: "מדבר הדרי. 'בבית א־לוהים נהלך ברג"ש': ברד, רוח, גשם, שלג. שבת שלום". גם בהיותו רחוק בגופו מהישיבה, הרב אינו מוותר לתלמידיו על קבלת השבת אצל הכותל.

בסוף האירוע נשא הרב הדרי דברים, בקול רועד מהתרגשות. אבל גם בדבריו ניכרה הנהגת המלכות שלו: נרגש אך אינו מתפרץ. סוער אך מאופק. גם ברגעים של התגברות הנפש, המוח שליט תמיד על הלב. כמו בדבריו של רבי מנחם מנדל מוורקא, שנראים כאילו נכתבו על הרב הדרי עצמו: "שלושה סימנים בבני עלייה: נכנעים בקומה זקופה, זועקים בשתיקה ורוקדים בלא תנועה".

סנדלים עם גרביים

במה זכתה ישיבת הכותל שרבים וגדולים ושונים כל כך יצאו ממנה? בראש ובראשונה, בזכות הגיוון והרוחב התורני שלה, והקבלה המוחלטת של דברי התורה מחדריה השונים, בהעמקה גדולה. הלכה בעיון, חסידות בהעמקה, גמרא בחריפות. התורה על כל חדריה, על עומק היקפה, מתוך היררכיה – אך בלי בושה ומורא. תורה שיש בה גודל וקטנות לפרטי הפרטים של החיים, בהנהגה ובמעשה. גבול ופתיחות: שילוב נדיר כל כך בעולם שלנו, ועוד יותר לפני עשרות שנים: הגבול המוחלט של ההלכה והתורה שמתוכו אין גבול לכל עומק העולם וחכמתו. וגם פתיחות בעומק התורה, לתורת אמת, ללא הבחנה בין צבעי הכיפה או הלבוש של האומר אותה. עוד בימיה הראשונים של הישיבה זיהה הרב הדרי כישרונות גדולים בטרם נגלו לעין אחרים, והזמין אותם ללמד בישיבה. כך מלמדים בה תלמידי חכמים מופלגים כמו הרב נבנצל, הרב ישראל דזימיטרובסקי והרב יעקב כ"ץ.

הוא לא מגדיר את עצמו כראש ישיבה, אלא כמשגיח: אם ה"זמן" מתחיל ביום רביעי או חמישי, ביום חמישי אין שיחה. עד שלא יתקיים שיעור גמרא, לא יתקיים שיעור באמונה. הוא מלמד סדר בין המוח והלב, והכול בלבוש מכובד, גוף ונפש, כמיטב המסורת הליטאית שבה גדל: "קודם כול תכניס את החולצה וסנדלים עם גרביים".

כתלמידו של הרב יחזקאל סרנא מישיבת חברון, הוא מנסה ומצליח להעתיק את הדגם הרוחני הליטאי של הנשמה הנבנית מהמוסר. אך גם מעבר לכך, הוא חריג ביותר בעולם הישיבות בכך שעל אף שהוא נוהג כליטאי הוא מעמיק בהבנת תורת החסידות; הוא משגיח וראש ישיבה אך שום פרט אנושי או אדמיניסטרטיבי לא נעלם מעיניו. הוא מכיר את כל תלמידיו בשמותיהם, את שם רעיותיהם ואת סיפורם האישי. יותר מתלמיד אחד מתאר כיצד בימים שבהם שכנה הישיבה עוד בבתי מחסה בעיר העתיקה, הוא הגיע סמוך לשבת כדי לחתוך עבור התלמידים נייר טואלט לשבת. עבודתו אינה מאפשרת לו רגע אחד של הפוגה: אפילו בשנת האבל על אמו אהובה, שעה שעבר לפני התיבה הוא הביט וידע מתי הגיע כל תלמיד לתפילה. כאשר ראה כי החיוב שלו כש"ץ מפריע לעבודתו כמשגיח, הוא ויתר על חובתו כשליח הציבור כדי להיות בקשר עין עם מצבו הגופני והנפשי של כל תלמיד.

כהן, לוי וישראל

ברב הדרי מתקיים שילוב נדיר ביותר בעולם הישיבות, בין גדלות התורה והרוח לקטנות חיי המעשה. תלמידיו המובהקים מזכירים באותה הנשימה את עמקותו המופלגת בתורה בכלל ובתורת החסידות בפרט ואת הדאגה שלו למצבם החומרי של תלמידי הישיבה. זהו דגם הגדלות שמציגה ישיבת הכותל: תלמיד חכם הוא לא רק למדן המוסר נפשו על התורה, כדוגמת עולם התורה המפואר של ליטא, אלא גם אדם רגיש וקשוב לסביבתו, בעל עין חודרת לפרטי הפרטים שלהם נזקק העולם, כעינו ולבו של אדמו"ר חסידי. זהו עולם שדווקא בתוך גבולותיו הברורים מאוד, מתקיים מחול עז, תובעני וסוער.

לא במקרה התקיים האירוע במוצאי "זאת חנוכה". כל מי שפקד את הישיבה בימים נוראים מכיר את ה"הקפות השקטות" שנערכות לקראת צאת החג. הקפות בשירי דבקות, לזכרם של תלמידי הישיבה שנפלו בזמן שמחת תורה במלחמת יום הכיפורים, שנמשכות עמוק אל תוך הלילה הראשון של אחרי החגים, המונהגות על ידי כהן, לוי וישראל: הרב יעקב כ"ץ, הרב אביגדור הלוי נבנצל והרב ח"י הדרי. ההנהגה הזו מלמדת כי לא די בעליית הנפש שבימים הנוראים, אלא בהמשכתם לתוך חיי המעשה. אולי כאן נעוץ יחודו של הרב הדרי כראש ישיבה, בתורתו והנהגתו: חיים של מסירות נפש ועלייה רוחנית, הנמשכים ומולידים את עומקי עולם המעשה.

 רימון בחצר מנזר רטיסבון

הרב חיים ישעיהו הדרי נולד בשנת 1933 בתל אביב, להוריו ר' דוד ואהובה גוטגשטלט. בילדותו למד בבית הספר ביל"ו, אך אביו, שעודד אותו בלימוד התורה מגיל צעיר, העביר אותו לישיבת תל אביב. באותן שנים הייתה חצר הישיבה מוזנחת ומלאת פיגומים, אך אביו אמר לו: "כאן זה לא יפה, אבל מפה תצא תורה".

משם המשיך לישיבת היישוב החדש, אצל רבו המובהק הרב יהודה קולודצקי. בתום לימודיו עבר ללמוד בישיבת חברון ומגיל צעיר מאוד התקרב לרב יעקב כ"ץ. בגיל 21, בעודו מלווה את הרב כ"ץ ההולך עם ארוסתו שרה (לבית קוק), נזרק עליהם רימון בחצר מנזר רטיסבון. הרב הדרי נפצע אנושות בבטנו ונוסף לו השם "חיים". אחרי שהחלים נישא לנעמי רקובר, נכדת שמחה מנדלבוים, ולזוג שלוש בנות, נכדים ונינים רבים.

בגיל צעיר מאוד שימש משגיח בישיבת "כרם דיבנה" לצידו של הרב חיים גולדוויכט, ואז נחשף להגות החסידית. ממנה שב לירושלים, והצטרף לרב יהודה קופרמן בהקמת מכללת בית וגן, שבה לימד במשך למעלה מארבעים שנה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הקים את ישיבת הכותל, מעשה שהשפיע במידה רבה על צביונו הרוחני של הרובע היהודי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013