אימת הקצפת | אורין מוריס

הספרות, כחברה הישראלית כולה, נתונה במשבר. יש סופרים מבינים המתווים דרך מילוט ויש שממחישים את האין ומייצרים ספרים שלא מותירים דבר. הרהורים חורפיים על ספרות עברית בעידן של מחאות מתאדות, ריאליטי נצלני וקבוצת מייסדי המדינה השרויה בריק

חובות אבודים

איריס לעאל

כתר, 2013, 356 עמ'

שנות החלב

יערה שחורי

כתר, 2013, 198 עמ'

אם בקיץ מתעופפים הזרעונים ובסתיו אנו מורידים להילוך מעט נמוך יותר, אזי בחורף מתכנסים כבר ממש למצב צבירה. דוגרים על עצמנו, או זה על זה, ולרגע מהרהרים. זו עונה טובה להרהורים, ובמיוחד על אודות הספרות, וזו העברית בפרט, שנדמה שנקלעה למשבר ומסתחררת עתה יחד עם המערכת הציבורית והפיננסית כולה. כלל לא ברור אם יש מוצא מן המערבולת. אולי ישקע בה המשק כולו, ואולי אי אילו פריטים יישלפו בכוח לא מוסבר החוצה ממנה וייוושעו. אין לדעת. ייתכן גם כי הסחף הנורא ישכך פתאום מאליו.

זה לא חידוש גדול שהכול קשור בהכול. בחורף הזה, זמר מפורסם טוען שגם את השר המפורסם רדפו סתם, בדיוק כמוהו, ושב לזַמר בדיוק כפי שהשר שב להיות נציגה של מדינת ישראל בעולם. שניהם טובעים, כלל הנראה, בכסף ולשניהם לא מאוד אכפת מרחשי לבו של הציבור, שכן לב הציבור ורחשו הוא דבר שניתן לתמרון ולהונאה.

מה לכל זה ולספרות? תפקידה העקרוני של הספרות, במודע או שלא, הוא בדיוק ליצור את אותם הקשרים. להוות עדות חיה (ספרות היא דבר חי) לכך שהכול קשור בהכול. מסיבה זו בדיוק ישנם היום שני סופרים עקרוניים למערכת, מן הדור הצעיר, ואלה הם דרור בורשטיין וניר ברעם. לכאורה, אין שונים יותר מצמד זה. אחד כותב ספרות חלקיקית, נושאיו הם השתברויות של אור בתוך גביש השפה שהוא מייצר במעבדתו, ואילו השני כותב ספרות גדולה ולעתים מנופחת על הרעיונות העיקריים של התקופה, שדוחקים את האנשים לקום ולממשם. כאמור, שונים זה מזה, אלא שבשניהם ניכר אותו הדבר: לשניהם הבנה מערכתית של ההוויה הנוכחית.

ברעם מבין את הקשר שבין ההוגים לפוליטיקאים, שבין היח"צנים לציבור, האמנות לאידיאולוגיה והספרות להונאה. בעוד שבורשטיין מבין את הקשר שבין האסטרונומי לאדם, הספרות לבדיה והבדיה למכניקת הקוואנטים (כלומר, שברגע נתון יכול המבדה להיות נכון לא פחות מן האמת). הוא מבין את הקשר שבין הדוממים לאורגניים, שבין השפה והמוסיקה לשתיקה. מבין בדרכו הנקייה דברים הרבה. מדעיים מעיקרם.

שניהם מתווים מוצא החוצה מכוח הסחף של המערבולת. ברעם בכך שהוא מדגים לנו כיצד היא עובדת ומגייסת אל תוכה את הכוחות הפועלים שבחוץ. ובמקרה של בורשטיין, הוא מציג לנו מודל חלופי: כלומר, איזה מין חיים עשויים להיות לנו, לגמרי מחוץ למערבולת. שהרי מראש נסחפנו אליה רק מחמת שלא ידענו שיש בנמצא אפשרות אחרת. בורשטיין הוא דוברה המובהק של האפשרות האחרת. וברעם כל כך משוקע בכוחות המערבולת, שהוא יודע לפרקה לגורמים ולמוקדי הכוח ודרכי הפעולה. שניהם מבינים את ההקשר הרחב. ברעם עם הפנים אל המערבולת, ובורשטיין שיודע מה כוחה לפרוץ ולהשחית עומד עם הגב אליה, תוך שהוא שוקד על חקירותיו המדעיות.

שני סופרים אלה גם נענים לחלוקה העקרונית שבין ספרות מימטית (מחקה מציאות) לספרות הגותית, שתוהה על האופנים שבהן מתקשרת הספרות למציאות, ואם יש הפרדה של ממש בין השתיים. בורשטיין עוסק באירועי מזער, וגם בין אלה מציג קשרים רופפים ומקוטעים. וברעם פורש את רצף הגדול של ההתרחשויות בקשרי סיבה ותוצאה בתוך עלילותיו ודמויותיו.

ספרו של בורשטיין, "אחות שמש", הוצג לאחרונה ברשימת המועמדים לפרס ספיר. ספר מצוין זה יעבור בערך חצי מטר מעל הראש של כל ועדה ספרותית. בורשטיין הוא מזה עשור הסופר המעודכן, המעודן והמשוכלל שבין ילידי שנות השבעים ומורה הדרך העיקרי של מחפשי הדרך שבכתיבה הניסיונית והסמי־ניסיונית. מכאן, שאין לו באמת שום סיכוי לזכות בפרס מעין זה. הוא כותב ספרות שהיא רצינית. ספרות של שאלות. ולילדים ששואלים את השאלות הבאמת חזקות, המורה לא מחלק פרס. הוא בדרך כלל מבקש דווקא להסות אותם, שלא יפריעו לשאר מלרדוף אחר פרסי איוולת.

לבורשטיין, אלא אם יסרב בעתיד שיגישו את ספריו לפרס המשפיל, צפויות כמו לאורלי קסטל בלום עוד שנים רבות שבהן יראה את הפרס מחולק מן הספסל הראשון של מועמדי הרשימה. נוכחותו תמיד תפיץ ארשת של כבוד לפרס שמסובסד בעיקר מכספי מהמרים דלפונים מן הפריפריות. הבורגנים שמעניקים את הפרס לעולם לא יוכלו לקרוא את ספרותו הניסיונית. אבל יחשבו שטוב שהוא שם. באמת טוב שהוא שם. חבל רק שהוא שם על מנת שלא לזכות.

 תפקידה של הספרות הוא להוות עדות חיה לכך שהכול קשור בהכול. הגלריה לספרות, ירושלים  צילום: מרים צחי


תפקידה של הספרות הוא להוות עדות חיה לכך שהכול קשור בהכול. הגלריה לספרות, ירושלים
צילום: מרים צחי

מה שבא לה

לאחרונה יצאו שני ספרים אשר בעצמם נענים לחלוקה זו ושמעניין להסמיכם זה לזה מאחר ששניהם מעידים בדרכים שונות שוב על אותה המערבולת, על אותו המשבר. הראשון הוא "חובות אבודים", ספרה האחרון של איריס לעאל, והשני – "שנות החלב" שהוא ספר הביכורים בפרוזה של יערה שחורי. שניהם יצאו השנה (2013) בהוצאת כתר.

"חובות אבודים" מספר על מרסל, המזרחית היתומה שנישאת לגבר אשכנזי ממשפחה "טובה", וסוקר את הקשר ביניהם שנמתח על פני שניים או שלושה עשורים. עם סיומו של הקשר מרסל היא אישה אסרטיבית וממומשת בעוד רע, בעלה משכבר, הוא אדם מפורק שירד מנכסיו וקורס לתוך אבדן הדעת. הספר מנסה גם הוא להתחקות אחר סממני המציאות של העידן הנוכחי. עלייתו של הכסף הקל, בשלהי שנות השמונים, וקריסתו של השוק, החל מאמצע העשור הראשון של המאה הנוכחית, שאפשר את הרווחים המהירים בתחומי הנדל"ן וההשקעות.

כוחו העיקרי של "חובות אבודים" הוא בהבנתו את החיה האנושית, שלא מתוך המתווה הצר של ההתנהגות המוסרית. הדמויות כולן תועות ונדחפות כל העת למעשים הרסניים לעצמן ולסביבתן. מבגידות בתוך חיי הנישואין ועד מעילות בכספים לא להן. נכון הוא שכל זה לעתים אינו מעורר סימפתיה עצומה מן הקורא, ובכל זאת יש להודות על האמת שכאלה אנו. מה שכן מרצה את מרכזי העונג שבמוח הקורא הוא שפתה של לעאל. זו נתברכה בעושר ובבשרנות לשונית, שבה הכול מוחש ושוקק מאוד. בכלל, הבשרנות היא תו ההיכר של שפתה של לעאל. מן הבשר נובעת ההשתוקקות, ובבשר עצמו (שהוא גם הכסף, בספר זה) הכוח המפתה והשובה.

עיקר הצלחתה של לעאל, שבעידן של משבר ייצוג היא מצליחה להעמיד רומן במתכונת הקלאסית, שיש בו עלילה מעניינת למדי, ושיש בו ביקורת על התקופה והתמורות בה, תוך שהיא סוקרת את התנהגויותיהן של הדמויות השונות בתוך התמורות הללו. אחיו של הגיבור עובר לצפון ונדחק לאזוטריות ולצמחונות. האישה מצליחה להינתק מן הגבר ולבסס את עצמאותה המנטלית והכלכלית בד בבד. הגבר הלבן הכול יכול (סתם אשכנזי מן היישוב), שהספרות העברית כה אוהבת לרמוס, לחמוס ולדרוס באחרונה, מאבד את עולמו, אשתו ונכסיו. ועוד כהנה, מן הרפטואר המוכר של הייצוגים.

יש לציין שלטיפולה של לעאל בכל אלה המוכרים ישנו גוון של ייחוד, אם בשל הלשון המתארת, שבדרך כלל יש בה שמץ של קלאס (לצד בוטות מסוימת), ואם בשל התעוזה האנטי־מוסרנית של המחברת. לעאל היא אחת שאומרת ועושה מה שבא לה בספרות, והספר מרוויח לא מעט בשל תכונה זו בדיוק. ובקיצור, ספר לא רע בכלל.

טקסט מכלה עצמו

"שנות החלב" של יערה שחורי הוא מקרה בעייתי במיוחד. הנחתו המרכזית היא שיש בעיה של ייצוג, ובמשבר זה אף עוסק הספר בדיוק. למעשה, זהו ספר שמדבר על אי האפשרות לספר סיפור. "שנות החלב" עומד בהבטחה מפוקפקת, גם אם נכונה, זו ואינו מנסה ממש לעשות זאת. תחת זאת, שחורי מבכרת את הנוסח המעגלי, המעיד תמיד על כשליו שלו עצמו, ובכך מייתר במשהו את עמדתה של הביקורת, המוכלת יותר מכול בתוך הספר עצמו.

לפנינו אפוא מצב עניינים מסובך למדי. ננסה תחילה לפשט ונאמר מהו עיקר היש שמצוי בספר זה ורק אז נדבר במהותו של האין, המעיד על עצמו שאינו. ספרה של שחורי מורכב משלוש נובלות ואפילוג. הראשונה עוסקת בעיר על סף חורבן, או שמא מעט אחריו. מחוץ יש צבא המגן, או שמא צר בעצמו על העיר. מפנים, נשים רבות המודדות שמלות מעצבים ומנסות שלא לראות את העכברושים ששורצים ברחובות. מעשייה פוסט אפוקליפטית של שופינג ויריבות נשית.

הנובלה השנייה עוסקת באופן מופשט (בספר זה הכול מופשט במידת מה) בסדנת כתיבה ובמשתתפיה. מן המורה ועד התלמידים הישנים והחדשים. כולם עושים ביניהם "מין מין מין" כדבריה של המספרת, וספק אם מישהו מצליח לכתוב משהו. בוודאות ניתן לומר כי דבר זה לא עולה בידי הדוברת, שמשתוממת על אי־יכולתה להוציא אל הפועל דבר מה שבכתיבה.

הנובלה האחרונה, בעלת הכוח המוחש ביותר, עוסקת בעיירה אמריקנית שבה נעלמות בזו אחר זו שלוש ילדות. סופרת המבקרת בעיירה מתחילה לחקור את רצף האירועים ואת הדמויות השונות המעורבות בפרשייה המשונה. ראשי הפרקים עוקבים אחר הראיונות השונים עם הדמויות תוך שההיפותזות וההשערות מתחלפות זו בזו כל הזמן. אולי בכלל ערקו לזהות אחרת בעיירה אחרת, או שמא הועלמו ונרצחו בידי איזה כוח עלום. כל זה, יותר משהוא מתברר לאורך הסיפור, הוא בעיקר מיטמר ומשתנה, והופך לסוגיה ספרותית, אם בדבר הז'אנר הבלשי, ואם בדבר יכולת הייצוג של הספרות בכלל – שמראש היא נושאה העיקרי של הספר.

הספר הוא ביצוע אינטילגנטי מאוד מן הבחינה הלשונית. כל משפט שנון ופתלתל ממשנהו. הלשון היא גם צחה מאוד, וגם דיבורית ומלאת המצאות. אך ישנה בעיה קשה. דבר כמעט אינו נצבר ממשפט למשפט. המשפטים מכלים זה את זה בשנינותם. הם קמים זה על זה ואינם מותירים דבר. החוויה היא של עייפות. הטקסט מתיש את עצמו ואת קוראו. הערנות כולה מצויה ביחידת המשפט והפסקה, והמבנה של הספר נותר חסר מתיחות, חסר שדרה.

אינטליגנציה שאינה רתומה לתכלית מכלה בעיקר את עצמה וסבה על צירה בלבד. מחול זה יוצר שדה של גרביטציה שלילית, כשהאנרגיה המחוללת אינה נותנת לדבר לצאת מטווח המשיכה של הנרקיסיות. כך ספר זה, שדן בחוסר היכולת לפרוץ אל המציאות של המערבולת, יוצר בזעיר אנפין מערך דומה ובלתי מספק.

כמו מחאה מחוקה

יותר מכול הזכיר לי ספר זה – ב"נדמה לי" שבו הוא משחק בעונג עצמי צרוף – את המחאה החברתית מקיץ 2011. נוצרה ההזדמנות, נצבר המומנטום, כל הכלים עמדו על המגרש כשירים לבצע מהלך, אך האין־אונות, הרצון שלא לפגוע, לא לפצוע אף אחד ושלא להיפצע, לא אפשר לא שינוי ולא הפיכה. המלך כבר רעד על מושבו, אך באוהל המורדים העדיפו לבסוף לחגוג את ישראליותם עם מלך הזמר האשכנזי ומלך הזמר המזרחי. העדיפו להיות של כולם. וכך לבסוף קיבלו את הנוסח המפשר של נער הפוסטרים של הכול־ישראליות. המוחים ידעו הכול, אבל הם לא העזו. הם ראו כיצד נוסעת המחאה מחוץ למעגל שליטתם, וזאת משום תחושת האין־אונים הא־פריורית: הידיעה העגומה שציבור זה אינו יכול עוד להשפיע באמת על תהליכי העומק במדינה.

אותה ידיעה מכלה מצויה גם בבסיס ספר זה. לכן הכול מסובב אל עצמו, כי הוא מכיר מראש באי־כשירותו לפעול במרחב. אין לאוכלוסייה האשכנזית־חילונית־משכילית עוד מרחב פעולה משמעותי, ועל כן מצויות הנשים ברומן במצור צבאי ועוסקות רק בקניות, מחישות את החורבן. לכן כל באי הסדנה עושים רק "מין מין מין" ואינם כותבים דבר. ולכן מתרחשת החקירה האחרונה באמריקה, האמ־אמא של ממלכת הייצוגים שבה אנו מואבסים, דיי אין – דיי אאוט.

נותרת אפוא השאלה האם יש לספר זה כוח דיאגנוסטי ביחס למשבר של הקבוצה מייסדת המקום שהודחה ממקומה, או שמא הוא סימפטומטי בלבד. טענתי היא שבהסכנתה של הסופרת לכך שהספר הזה הוא למעשה "אין־ספר" הוא אינו הופך לבעל תוקף מאבחן, בעל תוקף על המציאות שהוא תוצרה המצער והמובהק. במידה רבה זהו הספר שמרבית הסופרים כותבים (וכותב זה אינו מוציא עצמו מן הכלל) ושאינו יכול להגיע לכלל פרסום. במובן זה הוא אולי הטהרני ביותר – הנוסח המוחלט של עצמך בלבד. אך בה בעת זהו גם המעשה הגחמני ביותר שאינו יכול להפציע אל העולם, ואף אינו מעז באמת לפצוע בעצמו על מנת שמשהו מתוכו יזלוג, שוב, אל הממשות.

אין אונות מתוקה

הקריאה לאורך ספרה של שחורי הזכירה לי יותר מכול אכילה מעוגה קצפתית ורבת שכבות. בתחילה סוג האושר הילדותי על שאתה אוכל עוגה קצפתית רבת שכבות. אחר כך, מעט העייפות שממלכת הסוכר עשויה בהחלט להפיל עליך כעבור כך וכך נגיסות. ולבסוף, האימה הגמורה שמעתה ועד עולם מרכיב התזונה היחיד שייוותר עבורך בעולם הוא עוגה קצפתית רב־שכבתית בוקר צהרים וערב (וגם באמצע הלילה, אם בקינוחים כבר עסקינן). זוהי אימה מוחלטת שכן אתה יודע שהכפית הבאה היא מותך הוודאי.

באופן אירוני, בעודי חושב לעצמי את כל השטויות האלה לקראת סופו של הספר (שהיה מעט קשה לצלוח עד אליו), נגלה לי האפילוג של הספר שמתקרא "אלסקה אפויה", כשם הקינוח, ועוסק באותו דימוי שעלה בדעתי מסך כל הקריאה עד לכאן. כל זה מתוק הרבה מדיי. והקצפת, הו הקצפת, אפשר ממש לטבוע בה חיים.

יותר מכול, באין אונותו הספר משיב אותנו אל מצב הדברים שלא רק שלא השתנה במאום, אלא אך החריף: השר הושב למשרתו, הזמר המפורסם המשיך ככל שהמשיך לשבת בתוכנית הנצלנית והטיפשית ששליש העם צפה בה כדי למצוא אי אילו סימנים מסגירים. מיותר כמעט לומר שהעם לא מצא. למציאות אין יותר סימנים מסגירים. רק רני רהב ימשיך להצדיע במועל־יד כאשר נדמה לו שמישהו שר יפה, את השיר הנכון, בשפה הנכונה. זו הציונות החדשה, רבותיי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"ד - 852, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. "כל הכלים עמדו על המגרש כשירים לבצע מהלך, אך האין־אונות, הרצון שלא לפגוע, לא לפצוע אף אחד ושלא להיפצע, לא אפשר לא שינוי ולא הפיכה. המלך כבר רעד על מושבו, אך באוהל המורדים העדיפו לבסוף לחגוג את ישראליותם …."

    במלים פשוטות, הכותב מעוניין במהפכה אלימה במדינת ישראל, מהפכה שתדיח את השלטון הקיים לטובת … האמת – לא ברור לטובת מה. נראה שעצם האסתטיקה של המהפכה, האלימות, הכח, הדם ברחובות – מלהיבים אותו. אולי כדאי לשלוח אותו לאיזו השתלמות בדמשק או בחאלב, שירכוש נסיון, אתם יודעים.

  2. אורין, תודה רבה. דבריך מעניינים מאד (לא רק במאמר זה, אלא תמיד). אתה וגלסנר עושים עבודה חשובה. בברכה, עמיחי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: