אבלים על עצמנו | יאיר שלג

האבל על אריק איינשטיין מספק לחברה הישראלית קתרזיס ומאפשר לה להתרפק על העבר. האם היא תשכיל גם לאמץ את הנורמות היפות שסימל?

אריק איינשטיין היה הסמל הגדול של עידן התמימות בזהות הישראלית. כן, אני יודע, אמרו את זה קודם לפניי. לא משנה. ממילא הדבר החשוב בכתיבה הוא לא החידוש אלא האמת והחיפוש אחריה. כל־כך הרבה נזק הרי כבר גרם החיבור בין כותבים שרוצים לחדש בכל מחיר לבין קוראים שמחפשים את החדש ולא את הנכון.

ממילא ברור, וגם את זה כבר אמרו במהלך השבוע האחרון, שהאבל על איינשטיין הוא בראש וראשונה אבל על עצמנו; על הפער האדיר שנוצר בין מי שחלמנו להיות, בין מי שיכולנו להיות, למי שנהיינו. כך הפך איינשטיין עוד בחייו לסמל בו־זמני של "ערכי הישראליות" וגם של הגעגוע אליהם. הוא הרי המציא את הביטוי "ארץ ישראל הישנה והטובה", ושר "ארצי מולדתי, את הולכת פייפן". אפילו בהסתגרות המפורסמת שלו היה משהו סמלי: היא כמובן נולדה מסיבות אישיות – התאונה הקשה, הקושי לעמוד במתח של הופעות המוניות – אבל בדיעבד היא סימלה גם אמירה סמויה של יוצר ואדם שבחל במה שנהיה מן החברה שלתוכה גדל, כולל בעולם הזמר העברי.

איור: נורית אמיתי

איור: נורית אמיתי

מהי "תרבות"?

רבים כתבו עליו השבוע שהיה "סמל הישראליות". אחרים כעסו על כך: עם כל הכבוד לאיינשטיין, הם טענו, הישראליות היא כבר מזמן לא ז'אנר בלעדי אחד של יצירה, של מוצא, של זהות. בעצם, מעולם לא הייתה כזו, ורק הדחקה אקטיבית של זהויות שונות – בעיקר דתיוּת ומזרחיוּת – היא שיצרה את האשליה הזו. התשובה לוויכוח הזה תלויה בשאלה איך מגדירים ישראליות, ובעצם איך מגדירים בכלל "תרבות". אם מתייחסים לתרבות במובנה המצומצם, תרבות במובן של יצירה ומנהגים – מוסיקה, אוכל, לבוש, מסורות – ברור שהגיוון לא רק התקיים תמיד בפועל, אלא גם ראוי שיתקיים. כל ניסיון ליצור סגנון אחיד הוא לא רק פסול ברמה הערכית, אלא גם פוגע באפשרות החשיפה לטוב ולעושר שבמגוון.

אבל אם מתייחסים לתרבות במובנה הערכי – קודים של התנהגות, אתוס – כי אז השאיפה ל"כור היתוך", לפחות ברמה בסיסית, היא לא רק מוצדקת אלא גם חיונית. במובן הזה, הטשטוש בין שני המובנים של המושג תרבות ואי הזהירות מפני סכנות הרב־תרבותיות הערכית הם אחד משורשי הרע של מציאות חיינו. כמובן, לא צריך ולא נכון לשאוף לחברה שבה כולם חושבים בדיוק אותו דבר מבחינה ערכית. לגיטימי ונכון שיהיה ויכוח על המינון הנכון בין היסודות הערכיים השונים – בעיקר בין ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים – אבל באותה מידה נכון לשאוף שהיסודות הערכיים האלה, במינון זה או אחר, יהיו נחלתם של כלל בני החברה.

במובן הזה, הערכי, איינשטיין האיש, עוד יותר מאיינשטיין הזמר והיוצר, אכן סימל את הישראליות הקולקטיבית, העל־מגזרית, במיטבה. רוצה לומר: את הערכים שהישראליות ביקשה תמיד לסמל – פשטות, צניעות, כנות, אהבת אדם, פטריוטיות ואהבת הארץ טבעית, לא אידיאולוגית. אגב, במובנים האלה איינשטיין סימל את הניגוד לא רק לאייל גולן, כפי שהודגש שוב ושוב השבוע, אלא גם לנתן זך ולהטפותיו לעזוב את הארץ, "אפילו לברלין". השבוע הרי למדנו שאיינשטיין, ש"אהב להיות בבית" גם במובן הלאומי, ברח חזרה לתל־אביב גם מסיבוב הופעות קצר ומצליח בלונדון. באהבת האדם שלו – כולל בני משפחתו החרדים – הוא סימל ניגוד גם לכל המבקשים לחדד עוינות אידיאולוגית בין "מדינת ירושלים" ו"מדינת תל אביב". מעולם לא נשמע מדבר על כך, אבל איכשהו הוא שידר את התחושה הנכונה שבעולמו לא הייתה הבחנה בין מגזרים טובים למגזרים רעים – הבחנה כל־כך מקובלת במקומותינו – אלא בין בני אדם טובים ורעים, מכל המגזרים.

למען האמת, במקרה הנדיר של איינשטיין היצירה שיקפה גם כן את האיש ומידותיו. הפשטות הרי הייתה סמל גם של המלים והלחנים שלקח על עצמו לשיר, בוודאי של אלה שכתב בעצמו. לא במקרה הפכו רבים כל כך – "אמא אדמה", "אני ואתה", "עוף גוזל" ורבים אחרים – להמנונים ולנכסי צאן ברזל שגם נערים בני 16, שלא נולדו כשהוא הפסיק להופיע, התרפקו עליהם השבוע. במובן הזה, איינשטיין הוא בכל זאת סמל של הישראליות המיוחלת גם ביצירתו, לא רק במידותיו.

מצעד הפזמונים בראש

ועם כל זה, צריך להודות שעם שוך תחושת האבל הראשונית, חוויתי השבוע גם כמה תחושות אי־נוחות ביחס לאבל. הראשונה קשורה לאופן שבו צוין: לא רק לופ אינסופי של שירי אינשטיין באופן שגרם אפילו ליפים ולאהובים ביותר ביניהם להישמע לרגע שחוקים ומאוסים, אלא גם מצעד הקלישאות והסופרלטיבים שציירו את איינשטיין בפראזות גדולות מהחיים שהוא בוודאי היה הראשון ללעוג להן, לו יכול. גם האופן שבו ציינו ערוצי הטלוויזיה המסחריים את האבל סימל היטב את הפער בין איינשטיין לבין עולמנו הנוכחי: ערוץ 10 שידר מופע מחווה לאינשטיין שנערך לרגל יום הולדתו השבעים, ובו רבים מזמרי הדור החדש מתחרים ביניהם על ביצועים צעקניים ודרמטיים, מגובים בתזמורת ענק ובפירוטכניקה, לשיריו היפים והשקטים; מופע שיכול היה להסביר מצוין מדוע בחר אינשטיין שלא להופיע בשלושים השנים האחרונות. בערוץ 2 הנפיק דן שילון ספיישל של "המעגל", עם תזמורת גדולה לא פחות, ספיישל אשר גם הוא רק חידד את ההבדל בין איינשטיין ליורשיו. ורק ערוץ 1, אותו ערוץ מבוזה, הכמיר לב בשימוש ביתרון הברור של הארכיון, כששידר שירים של אינשטיין בביצועם המקורי, הפשוט והצנוע.

תחושת אי־נחת שנייה קשורה לתהייה האם איננו יוצאים לגמרי מפרופורציה כשמדובר, ככלות הכול, בזמר. התהייה הזו התחדדה לאור צירוף המקרים שבו ביום פטירתו של איינשטיין הלכה לעולמה גם הרבנית ברכה קאפח – אשת חסד מן המעלה הראשונה, שלא רק שלא זכתה לקמצוץ תשומת לב לעומת זה שזכה לה איינשטיין, אלא שלמיטב ידיעתי לא הוספדה כלל באמצעי התקשורת (לפחות בימים הראשונים שאחרי פטירתה). התהייה הזו אינה באה כמובן למעט מדמותו וחשיבותו של איינשטיין, אלא כדי לתהות על הפער הלא סביר בין תשומת הלב למותו של "זמר לאומי" לזו הניתנת למותה של "אשת חסד לאומית", שהוכרה ככזו גם על־ידי המדינה, שהעניקה לה פרס ישראל על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה בתשנ"ט.

אין ספק שההבדל הזה ממחיש גם את חשיבותה המדהימה של הפזמונאות בתרבות הישראלית. מכל הפטירות של אנשי ציבור בעשור האחרון, ביטויי האבל העממיים וההמוניים ביותר בתרבות החילונית התייחסו לאישים הקשורים בפזמונאות ככותבים, מלחינים או מבצעים: נעמי שמר, אהוד מנור, עוזי חיטמן, יוסי בנאי ואריק אינשטיין. מעניין שדווקא אנשי הפזמון הפכו למקבילה החילונית של הרבנים – לא סופרים, לא משוררים, לא מחזאים, לא קולנוענים. זה קשור לאופיו העממי, החריף והישיר של הפזמון לעומת ענפי התרבות ה"גבוהים" יותר, כפי שניסח זאת היטב אלתרמן בשיר "ליל חניה", שיר שהפך אף הוא לפזמון בידי חנן יובל: "ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא, יישאן במלוא צווחת צבעיו החריפים על חלילו". אבל זה קשור כנראה גם לעובדה שהישראליות התעצבה סביב "מדורת שבט" (בפועל ממש, מדורות הקומזיצים) שהפזמונים היו במרכזה, ומאז גם השינויים שעברה דמותנו הקולקטיבית מקבלים את ביטוים החד והברור ביותר דרך הפזמונאות.

הולכים לאורו?

אבל תחושת האי־נחת החריפה ביותר הייתה כלפי הפער הבוטה שעמד באוויר לאורך כל הימים האחרונים בין האבל לבין דמותם של האבלים. וביתר חידוד: האם המוני האבלים הרואים באיינשטיין סמל מוכנים גם להסיק מסקנות מעשיות לחייהם שלהם מדמותו ומהתכונות שאותן הם מעלים על נס? ואולי האבל, והקתרזיס שהוא מספק, כמו הקתרזיס של תרבות "שירי ארץ ישראל" וריקודי העם כולה, משמשים דווקא למטרה הפוכה: לספק את האשליה שבעצם התרפקותנו על איינשטיין, בעצם העובדה שאנחנו ממשיכים לשיר את שיריו ושאר שירי ארץ ישראל, אנחנו יכולים לחוש שעדיין אנחנו משתייכים להוויה שהם מסמלים, ובכך דווקא לפטור את עצמנו מהחיים בפועל ברוח הזו, על המחיר המתבקש מכך.

בכך טמון גם לב ההבדל בין האבל הישראלי־חילוני לאבל הדתי, שהומחש לפני שבועות אחדים בהלוויית הרב עובדיה יוסף. ההמונים שהלכו אחרי מיטתו של הרב עובדיה ראו בו לא רק סמל, אלא גם מודל. איש מהם לא יגיע לעולם להיקף הידע, השקדנות וההתמדה של הרב עובדיה, ובכל זאת הם ראו בדמותו סוג של קריאת כיוון, המחייבת אותם גם במובן האישי והיומיומי. הם מבטאים במפורש את הקריאה "לאורו נלך", גם אם הם לא יגיעו בסופו של דבר למעלתו. האבל על איינשטיין – והלוואי שאתבדה – מבטא, כך נראה, תופעה הפוכה: היאחזות במת הנערץ כסמל הפוטר את האבלים מאחריות "ללכת לאורו", כיוון שכביכול עצם השותפות באבל, או שירת שיריו, מספקות את התחושה הזו. לא שהייתי מצפה שאחרי פטירתו של איינשטיין תקום תנועה המונית שתקרא בקול גדול "לאורו נלך"; זה גם לא היה מתאים לדמותו. אבל אמירה שקטה, אישית, צנועה, ברוח זו לא הייתה מזיקה לאיש מאיתנו.

ודוק: אין פירוש הדבר דווקא אימוץ מדוקדק של נורמות חייו. זה בסדר גמור לצאת מהבית ולהופיע ברבים, ואפילו להחליף דירה ולא לגור כל החיים באותה דירה צנועה בקומה השלישית בלב תל־אביב. אלא שהטענה "הזמנים השתנו" משמשת לעתים קרובות מדי לפטור גורף מאחריות. "הזמנים", במובן של תנאי החיים החיצוניים, אכן השתנו; הכלכלה הגלובלית, למשל, וחידושי הטכנולוגיה, לא יחזרו לאחור. אבל הצרכים היסודיים של בני האדם לא השתנו. גם בעידן גלובלי וטכנולוגי אנחנו זקוקים, אולי יותר מתמיד, לאנשים צנועים, פשוטים, כנים, שרוצים לעשות טוב לזולתם ולחברה שבתוכה הם חיים.

קל להאשים את "הנורמות" שהשתנו. אבל "הנורמות" הן אנחנו. זוכרים? אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה – אז יבואו כבר כולם. כן, אמרו את זה קודם לפניי. לא משנה, זו עדיין אמת. "הנורמות" הן בידינו – ועל אחריותנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויגש תשע"ד - 852 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. דברי טעם. תודה רבה.

  2. מקסים . תודה רבה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: