אור וחושך וערבוביה | אריאל הורוביץ

ד"ר אבינועם רוזנק מוציא ספר חדש על תלמידי הרב קוק, מנסה להבין כיצד הולכים עם תורת הרב בתוך הפוליטיקה המסוכסכת, ומבקר את האופן שבו חקרה האקדמיה הגות זו

גם כיום, כמי שכבר היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, כשמאחוריו ספרים ומאמרים רבים, נדמה שד"ר אבינועם רוזנק לא איבד את מה שרבים מעמיתיו באקדמיה איבדו: להט, ברק בעיניים, תשוקה לידע, חיפוש רוחני קיומי. עיניו נוצצות כשהוא מדבר על הרב קוק, גיבור עבודת הדוקטור שכתב לפני כבר יותר מעשור; הוא מתרגש כשהוא מסביר את עקרון "אחדות ההפכים" – צמד מילים שיופיע הרבה בשורות הבאות – העומד ביסוד תפיסת עולמו, במוקד פועלו הציבורי והמחקרי ובלב ספרו החדש שרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג.

"סדקים", ספרו הרביעי של רוזנק, עוסק בעולמם הרוחני והפוליטי של תלמידי הרב קוק, ובשאלה כיצד נפגשו התלמידים עם המציאות של מדינת ישראל, על משבריה ואתגריה. ליתר דיוק: הוא בוחן כיצד תורת אחדות ההפכים – שהיא, לדעת רוזנק, מרכז הגותו של הרב קוק האב – היתרגמה למציאות הפוליטית העכשווית: לפינוי ימית, גוש קטיף ועמונה, ואפילו למשפט קצב ולתמיכתם של רבני ישיבת "הר המור" בנשיא המורשע. כיצד העיקרון הרוחני ששרטט הרב קוק בתחילת המאה העשרים הפך – או לא הפך – לקוד הגנטי שתנועה אידיאולוגית שלמה חקקה אותו על לוח לבה.

אצל התלמידים זה מסתבך

אך עוד לפני שרוזנק מגיע לעולמם של תלמידי הרב קוק והרב צבי יהודה, הוא פותח בביקורת על האופן שבו חקרה האקדמיה את האנשים הללו ואת הגותם. כמצע לביקורת הזו משתמש רוזנק באבחנות של הפילוסוף וחוקר החינוך עקיבא ארנסט סימון, שפרסם בשנות החמישים של המאה הקודמת מאמר מכונן בשם "האם עוד יהודים אנחנו". סימון הבחין בין שתי צורות של קיום יהודי: קתולי ופרוטסטנטי. היהדות ה"קתולית" היא חובקת כול, משתרעת על כל מערכות החיים ומבקשת לעצב אותם, ואילו היהדות ה"פרוטסטנטית" מבקשת לצמצם את הדת למרחב הפרטי של האדם, להקציב לה מדור, להקצות לה מרחב. לטענת רוזנק, חוקרי הרב קוק באקדמיה, שהשתייכו לזרם ה"פרוטסטנטי", קראו את הטקסטים של הרב קוק ותלמידיו וסיווגו אותם מיד כ"קתולים". בדרך, הוא טוען, הם החמיצו את המפתח להבנת כתביו של הרב קוק – תורת אחדות ההפכים, המאמינה שמקורו של כל גילוי במציאות הוא באחדות הא־לוהית, שבה כל ההפכים עומדים אלה לצד אלה בהרמוניה.

"אלה מחקרים אובייקטיביים, לכאורה", אומר רוזנק, "אבל ניסיתי להראות שהנחות היסוד שלהם הן 'פרוטסטנטיות'. זו אולי הנחה מקובלת באקדמיה, אבל היא לא שייכת לתורת הרב קוק. יש כאן משהו אחר. אני טוען שאדם לא יכול להבין טקסט עד הסוף אם הוא לא הופך במידה מסוימת להיות חלק מהמושא המחקרי.

"החוקרים ה'פרוטסטנטים' אולי הנגישו את משנתו של הרב קוק לציבור הרחב, אבל הם לא באמת הבינו אותה, הם לא הצליחו להיכנס לנעליים שלה. אין כאן רק טקסטים ואידיאולוגיות. יש כאן גם אחריות וכאב וקשרי נאמנות לארץ ולעם ואהבה; המון מרכיבים שהם חלק בלתי נפרד מהטקסט, אבל החוקר לא שיקלל אותם. תפיסות 'פרוטסטנטיות' התקשו לרדת לעומק המושג הזה ששמו 'אחדות ההפכים', וכתוצאה מכך נכתבו מחקרים בעייתיים ולא אובייקטיביים, שלא 'תפסו' את המתנחלים. צריך קודם כול סימפתיה, הבנה של מה מתרחש כאן בפנים. אנשים באמת מאמינים במשהו. יש כאן אמת. אתה מסוגל לגעת בה? אחר כך תחקור ותבקר".

רוזנק מראה כיצד עקרון אחדות ההפכים, שפותח במשנת הרב קוק, קנה אחיזה בדבריו של בנו, הרב צבי יהודה, ומשם הלך והיטשטש אצל תלמידיו, שכבר נפגשו עם מדינה ריבונית ועם מציאות פוליטית קונקרטית – החל ממשבר "מדינת התורה" בשנות החמישים, עבור בפינוי ימית וכלה בפינוי גוש קטיף ועמונה. "אחדות ההפכים דורשת הקשבה תמידית לכל המרחבים", הוא אומר, "זה מה שאפשר לרב קוק למצוא אור במקומות של חושך. אצל התלמידים שלו זה מתחיל להסתבך. אני לא מאשים – התלמידים אף פעם לא מצליחים לשחזר את רבם במדויק, אבל צריך לכל הפחות להבין שזה לא אותו דבר. זה קרוב, זה אותו דנ"א, אבל זה לא הרב קוק.

"הרב קוק לא נדרש לעמוד בחזית הפוליטית שתלמידיו עמדו בה. הוא לא ראה איך אוטופיה נשברת במרחב הבעייתי המסוכסך, כיצד המציאות לא עונה על הציפיות ולא מגשימה את התקוות שתלו בה. הרב קוק היה הוגה שכתב מול יומן, והם היו מנהיגים שנאמו בכיכר העיר והנהיגו קהילות. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות יותר מדי דיאלקטיים. לכן האתגר הזה, של להנהיג קהילה במציאות מסובכת ועדיין לאחוז באחדות ההפכים, הוא אתגר לא פשוט. המנהיגים בגוש קטיף היו עסוקים במלחמת חייהם בתוך המרחב הפוליטי הקונפליקטואלי; הם צריכים היו לחנך אנשים דתיים, ליצור קהילות, להילחם נגד פינוי, ולשמור על כל זה במסגרת אחדות ההפכים. זה קשה, ורציתי להבין את הקושי הזה".

"המרחב ההלכתי המעשי נמצא במקום של הדמעות" ד"ר אבינועם רוזנק צילןום: ראובן קסטרו

"המרחב ההלכתי המעשי נמצא במקום של הדמעות" ד"ר אבינועם רוזנק
צילןום: ראובן קסטרו

פינוי גוש קטיף

ומה קרה בדרך? האם תלמידי הרב קוק דבקו בעיקרון של אחדות ההפכים או שהוא ננטש?

"תסתכל על פינוי גוש קטיף. זה מעניין לשים לב שלמרות כל התחזיות השחורות, לא הייתה שם אלימות. אני מאמין שאלמלא אחדות ההפכים, המצב היה מגיע לאלימות. העיקרון של אחדות ההפכים מנע את זה. אני מנסה לבחון כיצד התורה הזו יכולה להפוך לתיאוריה פוליטית. האם בתוך תיאולוגיה יהודית של קבלה וחסידות נזרעו זרעים לתיאולוגיה פוליטית שאנחנו לא מכירים? תיאולוגיה פוליטית של אחדות הפכים, בשונה מהפוליטיקה שמוכרת לנו, לא אוהבת להכריע. היא עושה, היא יוצרת, היא בונה, אבל היא לא מעוניינת להכריע. המפא"יניקיות, בהגדרה, הולכת לנקודת הכרעה, שבה הצד השני צריך להיעלם. בן גוריון קודם כול שאף לכך שכל המרחב יהיה חילוני.

"גם כשיש פשרה, כשיש פרגמטיזם, זה נעשה מתוך הנחה שבסופו של דבר האחר ייעלם. אני טוען שאחדות ההפכים היא תיאולוגיה פוליטית שלא מבינה את השפה המפא"יניקית. היא לא מנסה להכריע את האחר. היא באמת מאמינה ב'אלו ואלו דברי א־לוהים חיים'. וכן, זה נשמר אצל תלמידי הרב קוק. זה לא אומר שהם לא יילחמו על מה שהם מאמינים בו, אבל שים לב – המלחמה לא תהיה עד הסוף. אף פעם לא הולכים על כל הקופה. נלחמים, אבל לא מגיעים לאלימות. לא תהיה מלחמת אחים. יש מלחמה, אבל היא כוללת בתוכה אהבה. הרי תלמידי הרב קוק נמצאים שם בחזית, הם מתעמתים. מדוע הם מתעמתים? הם באמת חשבו שהם לא ייסוגו מגוש קטיף ומעמונה? כל הבכירים שם יגידו לך שהם ידעו שהפינוי יתרחש. אבל הם רצו להעביר מסר. ליצור פוליטיקה חינוכית שיש בה כאב, ותפילה, ואלימות עצורה. יש לזה אפקט".

רוזנק, 48, גר בירושלים, נשוי לבתיה ואב לארבעה. הוא למד בישיבת ההסדר "הר עציון", למד לתואר ראשון ושני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ועבודת הדוקטור שלו עסקה בפילוסופיה של ההלכה במשנת הרב קוק, בהנחיית פרופ' אביעזר רביצקי. כיום הוא חוקר במכון ון ליר ומרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית.

רוזנק פותח את הספר במבוא אישי, שבו הוא מתוודה על אי־נחת גדולה שהוא חש. הוא מרגיש קרוע. עם חלק מן הדברים שהוא שומע במחוזות ה"פרוטסטנטיים" – שבהם גדל ובהם הוא חי – הוא מזדהה, אך חלקם נשמעים לו מפוקפקים; אור וחושך משמשים בערבוביה. בד בבד, הרעיונות של "הצד השני" – שאצל רבים בשמאל הם מוקצים מחמת מיאוס – חושפים היגיון וטעם עמוקים. את הרעיונות הללו שומע רוזנק בעיקר במפגשים של "שיח שלום", קבוצה שבה הוא פעיל בשנים האחרונות. יחד עם עמיתיו, שרון לשם זינגר וד"ר אליק אייזיקס, מפגיש רוזנק את בכירי אנשי השמאל בישראל עם רבנים ואנשי ימין. סביב שולחן אחד יושבים אנשים כגון העיתונאי עקיבא אלדר ופרופ' יוסי יונה לצד הרב רא"ם הכהן והרב אליעזר מלמד, ומדברים.

יוסי יונה והרב מלמד

המצע האידיאולוגי לפגישות הללו הוא תורת אחדות ההפכים. "ב'שיח שלום' אני זוכה לשבת עם הקודקודים הכי בכירים בשני העולמות, ופתאום אני נכנס למחוזות שרק קראתי עליהם. וזה חשוב. אתה פוגש אנשים ורואה שזה לא מה שאתה מכיר מהטקסטים. פעם נכחתי בכנס שבו הקריאו טקסט של אדם אחד, תושב גוש קטיף, שהכרתי אותו לפניי ולפנים. הוא אדם עדין נפש, אציל, כואב את כאב העולם, ובעידנא דריתחא הוא כתב מילים קשות מאוד. הטקסט הובא בכנס כדי להסביר מדוע האדם הזה פאשיסט. הקריאה היא מצוינת, הכול בסדר גמור, אבל זה לא זה. צריך להבין מה קורה פה.

"ב'שיח שלום' אנחנו מנסים להקשיב. זו תביעה ליצור אחדויות בלתי הגיוניות, לא להיכנע לשיפוטים סטריאוטיפיים, להבין שהפרויקט הזה שנקרא מדינת ישראל הוא רב תרבותי באופן עמוק. אסור להיכנע להיגיון, כי ההיגיון מרדד, הוא זורק חלק מהדברים החוצה. ההיגיון אומר שמישהו כאן טועה. אבל האמת היא שאף אחד לא טועה. כולם צודקים בצורה כלשהי. אנשים לא סתם אומרים משהו, יש להם נקודה. במקום מסוים, לכל אחד יש נקודת צדק, וכל אחד מנסה לשכנע אותך שנקודת הצדק שלו דורשת המרה לקהילה שלו. אבל לא. ההמרה לקהילה היא עיוורון לקולות האחרים.

"מה שאני מתאר הוא לא רלטיביזם", אומר רוזנק, "עמדה של אחדות ההפכים יכולה לנבוע מסיבות תיאולוגיות – המקור של כל ההפכים בעולם הוא אחד – או מסיבות הומניסטיות: אנשים אומרים משהו, תקשיב להם. אני מאמין שכאשר לכל אדם במרחב הציבורי הישראלי יינתן מקום של כבוד להגיד את מה שהוא מאמין בו, וישמעו אותו, יקרה דבר אחד: עמדות שאנחנו רגילים לומר שהן לא באות בחשבון, פתאום יבואו בחשבון, כשהאנשים הדוברים אותן יבינו שבאמת יש להם מקום, שמקשיבים להם ולומדים מהם. שהם חלק מהסיפור, הם לא הילד הסורר שצריך להכריע במאבק".

אבל זה פרדוקס. הרי גם במפגשים של "שיח שלום" לכולם יש עמדה. יש שם אנשי שמאל ומתנחלים.

"אתה צודק. זה פרדוקס. אבל אני לא מפחד מפרדוקסים. נכון, זה לא הגיוני לנהל ככה פוליטיקה. אחדות ההפכים היא תיאוריה פוליטית שמזמנת את חוסר ההיגיון להיכנס פנימה, כי בלי זה תהיה מלחמה. בעצם אנחנו כבר בסוג של מלחמה: בין הדתיים לחילונים, בין השמאל לימין, בין יהודים לערבים. במלחמה החזק מנצח. אחדות ההפכים מציעה חשיבה אחרת, אוטופית. האם זה אוטופי מדי? יכול להיות. אבל התרבות שאנחנו חיים בתוכה מכילה אוטופיות שבלעדיהן אין טעם לחיים. האוטופיות האלה לעולם לא יתממשו. שוויון לעולם לא יהיה. צדק לעולם לא יהיה. הטוב לעולם לא ינצח. אבל אין טעם לחיות בלי האוטופיות הללו. היכולת שלנו לבנות את עצמנו כאנשים בעלי משמעות היא רק כי אנחנו מצליחים לזהות אוטופיה ולחתור אליה. אז כן, זה אוטופי.

"האם זה יצליח? אני לא חושב. האם שווה לנסות להחיל את האוטופיה בתוך מציאות שלא מסוגלת להכיל אותה? אני חושב שכן. שאלו את חנן פורת בראיון האחרון שלו מה הוא רצה, והוא ענה: רציתי להיות טוב. אז נכון, לא נצליח, אבל בגלל שרצינו, נתקן הרבה דברים בדרך, דברים שלא היינו מתקנים אם לא היינו מעמידים את החזון הזה. אני מוקסם ממנו, אבל הוא גם כולל בתוכו אחריות כבדה. אתה צריך באמת להקשיב לאחר שאתה נמצא איתו בקונפליקט. הוא באמת אומר משהו. זה פוסטמודרניזם דתי. להיות מסוגל להבין שאתה מוקף בנרטיבים, אבל אינך מתייחס אליהם כאל נרטיבים בלבד. יש כאן משהו אמיתי, וצריך ענווה מולו. אתה מבין שהנרטיב שלך כפוסטמודרניסט לא גובר על אחרים. אתה לא מוותר על האמת שלך, אך אתה מבין שקיומו של האחר הכרחי, כי הוא נושא בתוכו אמת שהיא תפקידו בעולם".

הרצי"ה ופשטות האהבה

השאלה היא האם הרב צבי יהודה ותלמידיו, או אפילו הרב קוק, אכן חיו לפי המודל הזה שאתה מתאר. גם אם הם דיברו על אחדות ההפכים, על כך שלכל שיטה יש מקום, בסופו של דבר הם יצאו מנקודת מבט דתית מאוד, שאותה הם ראו כאמת מוחלטת. לא היה שם מקום אוטונומי, עצמאי, לעמדה מנוגדת, חילונית, חופשית. זו לא אחדות ההפכים הפלורליסטית שאתה מתאר.

"אני חושב שהמודל שהצגתי כן התקיים אצל הרב קוק, ובמידת מה גם אצל הרב צבי יהודה. אצל הרב קוק זה הסתכם בכך שהוא לא היה מוכן ללחוץ על כפתור ולהפוך את כולם להיות הרב קוק. אני כמעט בטוח שהוא היה מסרב לעשות דבר כזה. אז נכון, לא הייתה לגיטימציה מלאה לחילון, אבל הייתה הכרה בכך שישנם ממדים בחילון שהדת לא יכולה לספק, ויש להם לגיטימציה מלאה. אצל הרב צבי יהודה זה גם התקיים, אבל לדעתי זה בא ממקום אחר. אחדות ההפכים אצל הרב צבי יהודה התגלמה באינטליגנציה הרגשית שלו. הוא פשוט היה אדם אוהב, אדם שהכיל המון המון אנשים, גם חילונים. אני מזכיר בספר את הסיפור על תלמידיו שהלכו למפגש עם קיבוצניקים חילונים, וכשהם חזרו משם הם אמרו לרב צבי יהודה שאין להם מה ללמוד מהקיבוצניקים. הוא נזף בהם, הוא לא הבין איך הם יכולים לומר דבר כזה. אחדות ההפכים שלו נבעה פחות מעמדה תיאולוגית ופילוסופית, כמו אצל אביו, אלא ממקום אנושי, פשוט, אוהב. וכן, זה היה אמיתי".

כתבת שני ספרים על הרב קוק. הדמות שלו מושכת אותך כבר שנים. יוצא לך לפעמים לחשוב מה הוא היה אומר על המציאות שהתפתחה כאן אחרי מותו? על מדינת ישראל, על הציונות הדתית?

"הרב קוק היה אדם מאוד גדול. בסיטואציה מאוד קונפליקטואלית, הוא היה מסוגל לחבוק בלבו את כולם, מתוך כאב פנימי עמוק. הוא נחרד בחייו כאשר הכניסו אותו למפלגה, ואני חושב שהוא היה נחרד מהמפלגתיות שהציבור שממשיך אותו נכנס אליה. הוא היה מזועזע מכך שיש פלג ששמו ציונות דתית, ושיש ישיבה שהיא כל כך כלל ישראלית עד שהיא לא מסוגלת לצאת מחוץ לעצמה. זה מצד אחד. מצד שני, הוא היה מבין מה התרחש פה. יש כאן ציבור שנדחק לפינה בגלל המפגש הקשה בין האוטופיה לבין המציאות, שאותה הוא לא הכיר. אני לא יודע איך הוא היה מגיב לשואה, או למלחמות ישראל. הוא היה כל כך רגיש, כמעט פציפיסט – הוא לא האמין שהמהלך הציוני ידרוש מלחמה וקרבנות דמים. אני גם חושב שהוא היה מציב סרגל חדש של מנהיגות. הוא היה תובע מנהיגות שלוקחת אחריות על כלל ישראל. אין היום רבנים בסדר הגודל של הרב קוק שלוקחים אחריות על כלל ישראל".

הלכה ולב

את הספר מקדיש רוזנק לחמיו, הרב אברהם חזן ז"ל, מי שהיה ידידם הקרוב של מניטו ואנדרה נהר. בצעירותו היה חזן רבו של צבא צרפת במרוקו, ולאחר שעלה ארצה מונה לרב הראשי של המשטרה, משמר הגבול ושירות בתי הסוהר, תפקיד שבו כיהן במשך עשרים ושתיים שנה. רוזנק היה קשור לדמותו של חמיו, ואף כתב עליו מספר מאמרים.

"הוא היה המורה הגדול שלי להבנת הרבנות", אומר רוזנק, "הוא היה דמות רבנית מלאה בלב, שהקרינה הרבה חום, אהבה ואכפתיות". במחקריו האחרים עוסק רוזנק רבות בפילוסופיה של ההלכה, והוא פיתח את התחום לדיסציפלינה מחקרית בכנסים שארגן בנושא במכון ון ליר ובספרים שיצאו בעקבותיהם. הוא מייחל לפוסקים גדולים בעלי לב רחב וארגז כלים, שיתמודדו עם אתגרי ההלכה בימינו. "הרב אליעזר ברקוביץ, שגם הוא היה אחד ממוריי להבנת ההלכה, אמר שאין יעד הלכתי שאי אפשר להגיע אליו, אם הוא יעד אמיתי", אומר רוזנק. "דרוש כיום איש הלכה גדול, כדוגמת הרב עובדיה יוסף, שיגיע ליעדים רחוקים. חסרים היום פוסקים שירגישו את כלל ישראל בפסיקה שלהם, את הכאבים, את הדמעות. כל כך הרבה סיפרו על הדמעות של הרב עובדיה על העגונות, וכנגד זה נזכרתי בדבריו המפורסמים של הרב סולובייצ'יק, דמות מדהימה שלמדתי ממנה רבות, שכאשר הוא דן בעגונה הוא לא חושב על העגונה הספציפית. אבל לא כך ההלכה עובדת.

"בציר הזה, שבין הקרירות של הרב סולובייצ'יק לדמעות של הרב עובדיה, המרחב ההלכתי המעשי נמצא במקום של הדמעות. זה לא אומר שצריך להתיר כל דבר, אבל צריך להרגיש את הכאב. ההלכה היא מנגנון מופלא, היא יכולה לעשות המון אם אתה איש הלכה גדול, ואם יש לך לב. אני מרגיש שחסרה מנהיגות. לא חסרות מהפכות הלכתיות. אין קטגוריות הלכתיות חדשות שצריך ליצור, צריך פשוט להיות אדם גדול כדי להכיל את הצרכים המגוונים של העם היהודי שרוצה להישאר יהודי. היהדות צריכה לחזור למקום שבו היא מתקנת עולם כשהחוק מתעלם מכאבם של בני אדם. הכול פרוס וקיים, ההלכה לכאורה מסוגלת, אבל חסרה מנהיגות עם לב, ושיש לה הרבה כלים; חסרים אנשים שהעם היהודי על כל רכיביו רואה אותם כאנשים שהם אחראים לו".

רוזנק רחוק מלגלם את דמותו הקרה והמנוכרת של האקדמאי – ה"פרוטסטנטי" אם תרצו. הוא מרגיש חלק מעולמות רבים, גם רוחניים. בליל שבת הוא מתפלל במניין ברסלב, ובימים הנוראים הרחיק לשכונת נחלאות להתפלל בבית הכנסת של הרב והמוסיקאי רז הרטמן. "מאוד לא נוח לי להיות שייך לזרם", הוא מתוודה, "אז אני לא רואה את עצמי כחלק מ"ניאו חסידות" או כל זרם אחר. מצד שני, התפילה שלי בימים נוראים הייתה מצוינת. השאלה היא איפה אדם מרגיש טוב להתפלל ברגע מסוים, והתפילה מאוד חשובה לי, היא הלב של הכול.

"אחד הדברים היפים במניין של ברסלב – ואני אסיר תודה לאבי, מיכאל רוזנק ז"ל, שלקח אותי לשם עוד מילדותי – הוא שב'לכה דודי' אומרים את המילים, ואחר כך יש ניגון ללא מילים. ואני מרגיש שהתפילה האמיתית יותר היא הניגון. המילים חשובות, אבל יש משהו בלנגן אותן מבלי לומר כלום. הרב קוק כותב על הדממה שבה מתגבשת המחשבה לפני שהיא מיתרגמת למילים. אני חושב שלניגון יש יכולת לגעת קצת יותר בתוך הדממה הזו, שהמילים אמורות להתגלם בה. בעיניי זה רגע עמוק יותר של תפילה".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישב תשע"ד - 850 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: