מסע אל הלאומיות | ברכי אליצור

תשומת הלב שנתן יעקב לבעיות משפחתו בחרן כמעט ונעלמת עם חזרתו ארצהֿ, בשל רצונו לשוב לייעודו כמפיץ אמונת אברהם. המחיר הוא התפרקות המשפחה 

קורות יעקב בבית לבן המתוארים בפרשת ויצא מעוררים על פניהם תמיהה ביחס למידת הפירוט של סיפורי המשפחה של יעקב והעדר תיאור מעשיו במישור הלאומי, בהשוואה לסיפורי אברהם ויצחק. אך נדמה כי דווקא בסיפורים אלו טמון מסר מרכזי המקנה כלי התמודדות על־דוריים במציאות של זרות בארצות נכר.

חיי היהודים בהיסטוריה של עם ישראל נעים בין עצמאות ישראלית לבין גלות בנכר. 65 שנות המדינה שלה זכינו בדורות האחרונים ניצבות אל מול 2,000 שנות שעבוד וגלות שבהן נאלץ עם ישראל להתמודד עם שכניו הנכרים ולערוג ממרחק להתגשמות התפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

אברהם ויצחק התוו את המודל של דרכי ירושת הארץ וההיאחזות בה, ואילו יעקב, שנאלץ לגלות מחמת איום הרצח של אחיו, הפך בעל כורחו למופת עבור תקופות של רדיפה ושהייה ממושכת בנכר, בסביבה תרבותית שטרם הטמיעה בקרבה את ערכי המוסר ואת בשורת "אור לגויים" שאברהם הינו נושא דגלה. סיפוריו המשפחתיים והאישיים של יעקב מהווים תמרורי אזהרה מפני סכנות הטמיעה בגלות, ומציבים את דרכי המאבק שרק באמצעותן התגשמה תפילתו של יעקב "ושבתי בשלום אל בית אבי".

תיאור מצומצם של תגובות יעקב לסערות המשפחתיות הפוקדות אותו. מותה של רחל, גוסטב פרדיננד מץ, 1847

תיאור מצומצם של תגובות יעקב לסערות המשפחתיות הפוקדות אותו. מותה של רחל, גוסטב פרדיננד מץ, 1847

שוך הסערה

סיפורי יעקב בפרשת וישלח, העוטפים 11 משנות חייו, נראים כלפי חוץ כהמשך לאתגרי המשפחה הפוקדים את יעקב, אולם עיון מעמיק בהם מגלה פן שונה במהותו בהתנהלותו של יעקב. נפרט אותם:

א. דינה בת יעקב נאנסת באכזריות על ידי בנו של ראש העיר, שזה עתה יעקב קנה חלקת שדה בשכנותו. ראש העיר ובנו מגיעים לבית יעקב לשאת ולתת עמו על תנאי השחרור של בתו הנמצאת עדיין בשבי אנסיה.

ב. רחל, אשתו האהובה של יעקב, כורעת ללדת בדרך למפגש עם הורי יעקב ומתה מסבלה בדרך, לא לפני שהיא מבטאת את ייסוריה בקריאת שם בן הזקונים של יעקב.

ג. ראובן, בכורו של יעקב, מבצע מעשה חמור בפילגש יעקב, עוד בטרם הסתיימו ימי האבל על מות רחל.

ד. יעקב חוזר לביתו וחי לצד אביו למשך 22 שנים נוספות (חישוב זה הינו על פי מדרש סדר עולם פרק ב). האם זוכה יעקב לפגוש גם את רבקה? ומה טיב קשריו עם המינקת שעל מותה נודע לו כשקיים את נדרו בבית אל?

ובכן, רק פוטנציאל של סיפורים מסעירים לפנינו. הסערה סביבם איננה נזכרת בפסוקים, ונותרת לפיתוח דמיונו של הקורא. תחת זאת מתוארת התמודדות חריגה של יעקב עם האתגרים המשפחתיים הרובצים לפתחו. האמוציות המשפחתיות המוכרות לנו מתיאור יעקב בבית לבן – אהבתו הרבה לרחל, אכזבתו הגדולה למראה לאה במיטתו, כעסו על ייאושה של רחל מעקרותה, שיתוף נשותיו בתחושותיו כלפי אביהן ופחדו הגדול מהמפגש עם עשו – מנוטרלות לחלוטין, ומוחלפות בתיאור מצומצם בהיקפו של תגובות יעקב לסערות המשפחתיות הפוקדות אותו מרגע כניסתו לארץ.

מהו הגורם למהפך?

המלאך האחרון המתגלה ליעקב טרם כניסתו לארץ מודיע לו על החלפת שמו כמסמלת את השוני המצופה ממנו לאחר ההתמודדות האחרונה מול עשו:

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לוֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (לב, כט).

השם יעקב הוא שם המבטא את התמודדויותיו המשפחתיות של יעקב מרגע היוולדו, ובמשך 20 השנים שבהן נאלץ להתמודד עם הנושכים בעקבו. השם ישראל מבטא את הייעוד החדש, כפי שמפרש בעל הכלי יקר (לב, כט):

…באמרו כי שרית עם א־לוהים עקר שם יעקב ממנו, כי יעקב מורה על עקוב הלב מכל ואנוש הוא (ירמיה יז, ט) וישראל לשון מישור כמ"ש לעתיד (ישעיה מ ד) והיה העקוב למישור, ולא מישור הנראה ישר בעיני הבריות כ"א הנראה ישר בעיני א־להים ואדם, ע"כ אמר כי שרית עם א־להים ואנשים, כי ע“י כושר מפעלך תהיה שר ונגיד עם א־להים ואנשים ותוכל, וזהו ישראל ישר אל, מישור הנראה גם בעיני הא־ל יתברך.

מעשי יעקב מרגע שיבתו לאדמת ארץ ישראל מקבלים מפנה קיצוני, ונדמה שקיום הנדר והייעוד הלאומי עומדים בראש סדרי העדיפויות של התנהלותו וענייני משפחה, בוערים ככל שיהיו, נדחקים לקרן זווית.

בדברינו הבאים ננסה לברר מהו המסר העולה מנטרול ביטויי הרגש בתיאור הטיפול בענייני המשפחה, נעמוד על משמעותן של החוליות המחברות סיפורים אלו ונדון בסוגיית הייעוד הכפול שהושת על יעקב.

לאומיות ראשונה

המעשה הראשון של יעקב עם כניסתו לארץ הוא קניית חלקת השדה בשכם:

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱ־לֹוהֵי יִשְׂרָאֵל.

הנה כי כן, יעקב, בדומה לאברהם, מציב עובדות קניין בשטח, בונה מזבחות וקורא בשם ה‘. חז“ל עמדו על עומק המעשה הלאומי הראשון של יעקב, והוסיפו תיאור של מיסוד מפעלי ציבור ודאגה לרווחת יושבי הארץ הנזקפים לזכותו של יעקב:

ויחן את פני העיר – אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם (בבלי שבת לג ע"ב).

אלמלא הסתבכותה של דינה, נדמה שהמשך מעשי יעקב בארץ היו הסרת אלוהי הנכר, והעלייה לבית אל לצורך קיום הנדר, כפי שמתואר בפרשייה שמיד לאחר סיפור דינה. אולם הלהט הלאומי של יעקב מצטנן לנוכח הצורך להתמודד שוב עם צרות מבית.

סיפור דינה מתואר באריכות רבה, ומעמיד לכאורה את הערכת מעשה בניו לחיוב או לשלילה במוקד הסיפור. נדמה שעל אף הערך המוסף של דיון בצדקת מעשה הרג אנשי שכם, התנהלותו של יעקב בסיפור היא המסר המרכזי.

התנהלותו של יעקב בסיפור דינה מעלה לא מעט תמיהות: מה פשר יחסו הסלחני כלפי שכם וחמור בשעה שבתו עדיין שבויה בבית אנסיה? מדוע לא מגלה יעקב מעורבות בהתוויית תנאי הברית עם שכם וחמור? מה פשר תוכחתו לבניו לאחר המעשה?

עיון בדברי הכעס שמשמיע יעקב לבניו לאחר מעשה שכם עשוי ללמדנו על נסיבות פעולותיו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (לד, ל). השורש עכ"ר מציין במקרא מצב של חילול ה' ממשי או חשש ממנו הנגרם מהפרה ציבורית של ציווי דתי או מוסרי. כך, למשל, בעניין החרם על יריחו: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (יהושע ו, יח); וכך בסיפור אבלו של יפתח וחששו מתוצאות אפשריות של אי קיום נדר הקרבת בתו: "וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (שופטים יא, לה), ועוד.

נמצא שיעקב דואג – יותר מאשר לכבודה של משפחתו הפרטית – להשלכות של המעשה על תהליך הקריאה בשם ה' בארץ. מעשה הבנים, שלא עמדו בהתחייבות הברית, פוגם בייעוד הלאומי של האבות, ותוצאותיו עשויות להיות גורליות להמשך מפעל הנחלת ערכי המוסר בארץ.

יעקב אינו אדיש למצבה של בתו. אדרבה, בחירתו שלא לנהל משא ומתן עם שכם וחמור נובעת אולי מהמעורבות הרגשית שלו, ומהחשש שמא זו תשבש את שיקול הדעת שלו ותגרום נזק לתדמית משפחתו. יעקב נהג כפי שנהגו אבותיו כשנלקחו נשותיהם. הוא המתין להתערבות א־לוהית, וזו לא איחרה לבוא: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ־לֹוהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (לה, ה). אולם הוא נאלץ להתמודד עם השפעה אפשרית של האמוציות המשפחתיות של בניו, ותחת היאחזות בשטח הקניין שלו בשכם והמשך הנחלת ערכי הדת והמוסר בקרב שכניו הנכרים הוא נאלץ לנטוש את נחלתו ולחפש מקום מקלט עד יעבור זעם.

העדר תגובה

מעשה ראובן בבלהה וחומרתו נתונים במחלוקת פרשנית הנעה בין מי שמרחיבים בתיאורי החטא ומציינים את תאוות הזימה כמי שהניעה את המעשה (גישה זו מפותחת בעיקר בחיבור צוואות השבטים, בנוסח דברי הצוואה של ראובן לבניו), לבין דרשת הסנגוריה המוכרת של ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן: "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (בבלי שבת נה ע"ב), המזכה אותו מאשמת ניאוף ומטילה עליו מעשה קל של התערבות בנעשה בחדר משכבו של אביו.

המנעד הרחב של אפשרויות הפירוש נובע מכמה גורמים: א. מעשה ראובן נזכר בפסוק בודד, הנדמה אף הוא כקטוע. ב. העדר תגובה חריפה של יעקב על מעשה חמור מעין זה. ג. המשך סיפורי המשפחה, שבהם לא נפקד מקומו של ראובן כתוצאה מחילול כבוד המשפחה, וביטחונו של ראובן ביכולתו להשפיע על מעשי האחים, מבלי שהללו ידחו אותו בבושת פנים. ד. האופן הייחודי של טיפול המסורה בפסוק זה, על ידי פסקה באמצע פסוק ומערכת טעמים כפולה (הקיימת פעם נוספת בעשרת הדיברות בלבד), המגביר את תחושת החידה של הסיפור ומציע אפשרות לחבר את מניין בני יעקב, כשראובן בתוכם, כהמשך רציף של תיאור המעשה. ד. שני אזכורים נוספים למעשה ראובן מצויים בדברי הפרֵדה של יעקב מבניו ובספר דברי הימים, אולם תחת הפיענוח המיוחל מתגברת העמימות סביב חומרת המעשה:

פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה (מט, ד).

וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה (דברי הימים א ה, א).

מדוע מוזכר משכב הבן עם אשת אביו שהינו איסור מפורש בתורה כחילול יצועי אביו? האם אין בכך משום הפחתה משמעותית מחומרת העוון? ומדוע עונשו של ראובן הוא רק דחייה ממעמד הבכורה ולא עונש חמור יותר הניתן על עוונות מסוג זה? האם תכונת ה"פחז" המיוחסת לראובן כמניע לחטא אינה מקִלה עמו? האם אין במעשה ראובן בכדי לשקף חוסר יכולת שליטה בתאוותיו?

נדמה שעמימות הפסוקים סביב המעשה נועדה להסיט את מוקד העלילה מראובן ליעקב, באופן שבו חשיבות פרטי המעשה ומניעיו נדחקים לשוליים, ואילו תגובת יעקב, או למען הדיוק העדר התגובה, הינם המסר המרכזי של הסיפור.

המילים "וישמע ישראל" המצטרפות לתיאור המעשה יוצרות מתח לגבי התגובה, והעדרה הזועק הוא החלק החשוב של הסיפור. הכינוי "ישראל" המתלווה לפעולת השמיעה מסגיר את סיבת העדר התגובה. יעקב טרוד בשליחותו הלאומית, המשך המפעל של אבותיו, ובמציאות כזו הטיפול בענייני המשפחה יידחה לשעה הראויה.

ייעוד בין אחים

רצף הארועים מתאר, אם כן, פעילות לאומית ודתית של יעקב: קניית חלקת שדה, הסרת אלוהי נכר, בניית מזבחות וקריאה בשם ה'. מעשי האידיאולוגיה הללו נקטעים כל העת בסיפורי משפחה, הדורשים התייחסות וטיפול, אולם יעקב נותן להם מענה קצר והכרחי בלבד ונרתם להשלמת 11 שנות פעילות לאומית, המסתיימות עם שליחת יוסף לראות את שלום אחיו בשכם.

המראה הקשה מנשוא של הכותונת המוכתמת בדם בנו האהוב, והמסקנה המתבקשת כי "טרף טרף יוסף", טורפת את הקלפים מחדש. יעקב אבינו שוקע ביגונו ומתאבל על בנו ימים רבים, ממאן להתנחם.

מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו, ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע (בראשית רבה צא, ה).

חלקת השדה בשכם ננטשה, חברון אבלה, בארות גרר ובאר שבע נסתמו מן הסתם על ידי הפלשתים, מפעל ההיאחזות והקריאה בשם ה' הוקפא. ארץ ישראל חוזרת לשליטה תרבותית ודתית של תושביה הכנענים, עד לשיבתו של דור רביעי לאחר שיושלם עוון האמורי.

האם לכך התכוון המלאך בשעה שיצר הבחנה בין שני ייעודיו של יעקב – "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל"? האם בשורת שינוי השם מפי הקב"ה: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ־לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (לה, י) הנחתה את יעקב למימוש הייעוד הלאומי על חשבון הטיפול בענייני המשפחה? האם לא ניתן לשלב בין שני התפקידים?

יעקב, האיש התם יושב האוהלים, יועד מלכתחילה למימוש החזון הלאומי. יעקב, כסבו אברהם, יועד לתפקיד של איש הרוח, המפיץ בסיוע א־לוהי את ערכי הדת והמוסר בארץ, "הקול – קול יעקב". מימוש הייעוד יתאפשר לו על ידי פעולתו של איש הציד, שיטפל בצורכי הקיום השוטפים, הפרנסה וההתנהלות מול השכנים. עצת אמו ליטול מאביו גם את ברכות עשו "הפילה" על יעקב שליחות כפולה, שבה הוא נדרש לפעול בשני המישורים – הרוחני־לאומי והמעשי. יעקב, איש האוהלים התמים, יצטרך לעבור השתלמות של 20 שנה בבית לבן, שבהן הוא יזנח את ייעודו הרוחני וירכוש את הכלים הנדרשים להתמודדות עם עיוותי החברה ועקמומיותיה.

20 שנות הגלות ומעטה המנטליות הנכרית שהלביש יעקב על עצמו במהלכן מתקלפים לאיטם במהלך המסע חזרה לארץ ישראל. השכבה הראשונה מתקלפת עם בניין הגל והמצבה המסמלים הפרדה בין גבולות הגזרה של יעקב לאלו של משפחת חמיו. המפגש עם המלאך והבשורה על שינוי השם והייעוד מסייעים לניתוק נוסף מהעבר ושאיפה כלפי העתיד, ואז מגיע המפגש עם עשו וארבע מאות מלוויו, המציב שוב את יעקב, כמו לפני 20 שנה, בעמדת האח הקטן המכיר במעלת כוחו של אחיו האדמוני, ומבין שעשרים השנים אמנם חישלו את אופיו, אולם לדרגת איש הציד לא יגיע לעולם.

הלהט של יעקב לחזור לייעודו המקורי מעלים ממנו את עומק דברי המלאך "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ־לֹוהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". המלאך מציין את הצלחתו הכפולה של יעקב, עם א־לוהים ועם אנשים, אולם יעקב מתחזק רק מחלקה הראשון של ההבטחה, והיא המדרבנת את פעולותיו.

יעקב עסוק בבניין הארץ, ואינו מבחין כיצד בניין משפחתו מתמוטט בהעדר אב מגונן ומוכיח, וכתוצאה מהעדפה מוחצנת של בן תוך התעלמות מארס השנאה המבעבע באחים למראה כתונת הפסים ולמשמע חלומות השליטה שמשמיע יוסף באוזניהם.

האם היטיב יצחק הזקן, שעיניו כהו מראות, להבחין באופי בניו, ולציידם בברכות שיאפשרו התנהלות משותפת ומיטבית בארץ ישראל? במישור הטבעי נראה שכן. יצחק ייעד את יעקב כממשיך מפעלו של אביו בהפצת ערכי הדת והאמונה בארץ, בעוד עשו ידאג לאחוזת המשפחה, למקורות המים שיאפשרו את קיומה ולשלום בתוכה ומול שכניה. אולם במישור הא־לוהי מרחפת עננת הגזרה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", התובעת את התגשמותה. הקרע המשפחתי, שבמהלכו יחול ניתוק ארוך ומייסר ורק עם איחויו תחל ספירת שנות הגלות ההכרחית לירושת הארץ העתידית, הוא אם כן בלתי נמנע.

הבחירה הבלתי מודעת של יעקב לזנוח את הטיפול בענייני המשפחה, שהובילה כפי הנראה לקנאה, לשנאה ולמעשה הנתעב של מכירת האח, היא שהאיצה את התגשמות הנבואה ואת השיבה המחודשת של הדור הרביעי.

ד"ר ברכי אליצור היא מרכזת אקדמית בקמפוס הנשים של המכללה האקדמית "הרצוג"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יעקב - איש המשפחה!

    בס"ד י"ז בכסלו ע"ד

    בניגוד לדברי הכותבת, אין יעקב עוסק כלל ועיקר בקריאה בשם ה' כלפי אומות העולם. אברהם ויצחק היו אישים מפורסמים בעולם. אברהם מכונה ע"י בני חת 'נשיא אלקים בתוכנו'; ליצחק מתייחסים שכניו ביראה. המלך ושר צבאו באים אליו כדי לכרות ברית מדינית.

    יעקב הוא הראשון באבות המפתח 'קריירה' של אדם מן השורה. אברהם ויצחק הם עצמאיים. אברהם בעל עדרים ויצחק חקלאי. יעקב מראה לראשונה איך ניתן לקדש שם שמים כפועל שכיר העושה את מלאכתו של בעל הבית באמונה. והוא מלמד לקח לדורות כי ניתן לקרוא בשם ה' כאדם פשוט המתנהג ביושר ובאמונה.

    יעקב הוא הראשון שבאבות שעליו מוטל העול לחנך לדרכי ה' משפחה גדולה, המחייבת אותו להתמודד עם בעיות לא פשוטות.

    ראשית כל רחוק יעקב משאננות. הוא חושש 'שמא יגרום החטא'. הוא חושש שמא דבקו בבני ביתו אלילי נכר מבית לבן ודורש מהם לבערם.

    כמחנך שעיניו פקוחות, הוא מבין שמשפחה גדולה כזו זקוקה למנהיג שינהיג את הבית אחרי 'מאה ועשרים' והוא מייעד לכך את יוסף. כבר מגיל צעיר הוא משקיע בבניין מעמדו של יוסף כמנהיג ובהכשרתו לכך. מחד, הוא מבליט את מעמדו בהלבישו אותו כתונת פסים כדרך בני המלכים (ראו שמואל ב', יג,יח); מאידך, הוא מנחה אותו שלא להתנשא על אחיו.

    יוסף, ודאי בהנחיית אביו, דבק בפחות חשובים שבאחיו – בבני השפחות. כשיוסף משמיע דברים הנשמעים כהתנשאות – אביו גוער בו. הוא שולח את יוסף לראות את שלום אחיו, ולפני כן לומד הוא איתו את פרשת 'עגלה ערופה', המלמדת את אחריות המנהיג לשלומו של כל אחד מצאן מרעיתו. מתוך תובנה זו הולך יוסף לראות את שלום אחיו.

    יעקב פותח בהנהגה חדשה. לא עוד תהליך ברירה. גם מי שלא נוהג כשורה, לא יידחה מהבית. אביו יגער בו, אולי יעניש אותו, אך תמיד יישאר כאחד הבנים. וכך כשחוטא ראובן – 'וישמע ישראל ויהיו בני ישראל שנים עשר'. גם בשמעון ולוי גוער יעקב בחריפות, הן בשעת מעשה והן במעמד הברכות לפני פטירתו. אך גם אהבתו להם מקבלת ביטוי ברור, בברכו את בניו של בנו האהוב: 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי'. כך מהבהיר יעקב ליוסף כמה אהובים לפניו ראובן ושמעון!

    בהשקעה כזאת בחינוך הבנים, זוכים בסייעתא דשמיא ל'מיטה שלימה', לבית מאוחד שיעמוד בפני כל המשברים. ו'בסופו של יום' כולם יעמדו יחדיו ויצהירו: 'שמע ישראל אבינו, ה' אלקינו ה' אחד'! יהי מעשה האב סימן לבניו!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: