תיקון לרומן ישן | עדן הכהן

"יונה ונער" של מאיר שלו רחוק מ"פרשת גבריאל תירוש" של אביו, יצחק שלו, כרחוק ירושלים מתל־אביב, אך עיון משווה חושף התכתבות מפתיעה ביניהם

כברת דרך לא ארוכה מפרידה בין מורד רחוב בן־יהודה שבמרכז העיר ירושלים למנזר סן־סימון שבלב שכונת קטמון. ברחוב בן־יהודה נפתח הרומן "פרשת גבריאל תירוש", עת המספר חולף על פני אחת המספרות ומדמה בנפשו שריח מי הגילוח של גבריאל תירוש עלה באפו, ובמנזר סן־סימון אנו פוגשים לראשונה במדריך התיירים יאיר מנדלסון, מהספר "יונה ונער", המציג לפני לקוחותיו את האתר שבו התנהל לפני רבות בשנים קרב עקוב מדם.

שנים לא ארוכות מבדילות בין עת עלילתו של "פרשת גבריאל תירוש" ובין ימי סיפור האהבה הטרגי שמגולל "יונה ונער". "פרשת גבריאל תירוש" מתחוללת בעיקרה בימי המרד הערבי הגדול, תרצ"ו־תרצ"ט (לצעירים שבינינו נבהיר: 1939־1936), וימי האהבה והמוות של "יונה ונער" הם בעיקר שנות הארבעים של המאה העשרים, שנות המאבק על תקומת ישראל בארצו.

ב־25 פרקים הציג מספר "פרשת גבריאל תירוש" את עלייתה ונפילתה של מחתרת תלמידי השביעית הירושלמים, שגובשה בידי מורם הנערץ והפרה את מדיניות ההבלגה שנקטה הנהגת היישוב. ב־25 פרקים פרש מספר "יונה ונער" את סיפור אהבתם הפלאי של שניים מיונאי הפלמ"ח, וצירף אליהם תמונות מקורות חייו מאז ילדותו ואת סיפור שיפוץ ביתו שרכש.

אהבת נעורים תמימה וטהורה, והמוות האכזר שגוזרות המלחמות המצמיתות תקוות אנוש, ניצבים בלבם של שני הספרים.

אה, ועוד פרט קטן שכמעט שכחתי לציינו: אב ובנו, יצחק ומאיר שלו, הם שכתבו את שני הרומנים הארצישראליים הללו. האם ניתן שלא לעמת ביניהם? האם הבן התכתב בסִפרו עם הרומן שיצר אביו, המתייחס כמעט לאותן מסגרות זמן ומקום? ובאיזו מידה משקפות שתי היצירות ראיית עולם שונה, ורוח  אחרת של רעיונות חברתיים ומדיניים?

כדרכם של יונאים רומנטיים נשיב: לא, וכן, וכן. אבל מכיוון שאנו חוקרי ספרות כבדי ראש, אבהיר תחילה את מגמת דבריי הבאים: "פרשת גבריאל תירוש" הינו רומן מגויס כמעט באופן מוצהר, הפורש בחדות אכזרית את השקפות הארגונים הפורשים מן ההגנה. במובן זה, "יונה ונער" הינו צדו האפל, או אם תרצו המאיר, של "פרשת גבריאל תירוש". אמנם לכאורה זהו רומן א־פוליטי המתמקד בפרט, ובפרט בלבד, חף מכל זיקה להשקפות מדיניות וחברתיות, אך לאמתו של דבר הוא מגיב לכל אחד מרעיונות התשתית של "פרשת גבריאל תירוש" ומתעמת עמו, כשתיאור המציאות האובייקטיבית לכאורה ביצירה מבליע תחתיו תפיסת מציאות האופיינית באופן מובהק למגזר פוליטי מסוים.

מפאת מגבלות הדיון אסתפק בהצגת ארבעה ממדים מרכזיים שבהם מתעמת "יונה ונער" עם "פרשת גבריאל תירוש" ומציג תפיסת מציאות שונה לחלוטין. בהמשך הדברים אנסה לתאר גם את נקודות המפגש בין שתי היצירות, מפגש שכמסתבר הינו בלתי נמנע כאשר שני רומנים שכותבים אב ובנו מתלכדים בצומתי מקום והזמן.

מגלה הערכה רבה לאדם המאמין. יצחק שלו צילום: יואל הורוביץ

מגלה הערכה רבה לאדם המאמין. יצחק שלו צילום: יואל הורוביץ

מסע מן הבית

השאלה הנכבדה הראשונה שמעמתת את שתי היצירות היא: היכן הוא הבית? אצל יצחק שלו התשובה היא חד־משמעית – כאן בירושלים, וממנה המבט פונה בעיקר מזרחה וצפונה – אל חבלי יהודה ובנימין, שבהם ישבו בני עמנו מימי קדם. גבריאל מסייר עם בני החבורה כשתנ"ך בתיקו, ומתל־אל־פול הוא צופה עמם בנוף הכפרים שלצפונה ושלמזרחה של ירושלים העברית. כשהם מעלים פליאתם על שעולה חדש כה בקיא בשבילי הארץ וביישוביה, הוא נענה:

"הביטו, כל הארץ הזאת היא שלנו! הכפר הזה – מוכמס – אינו אלא מכמש שלנו. וזה שמה – ענתה – אינו אלא ענתות שלנו. ואחריהם, צפונה, המון כפרים אחרים, וכולם, בעצם, שלנו. עד דמשק ועד הנהר פרת. ובכן מה הפלא בדבר אם מכיר אדם את ארצו שלו?" […]

"אבל הארץ הזאת אינה ריקה", הטחתי לעומתו בהדגשה (עמ' 55).

אימוני החבורה ומטווחיה מתנהלים לרוב ממזרח להר הצופים – מקום שבו "מראה המדבר היה צובע את עיניו הירוקות [=של גבריאל תירוש] בגוון חלומי רך, ומעלה את חשיבתו המעשית הרגילה למין מישור של הזיה" (עמ' 72).

גם ב"יונה ונער" מיקומו של הבית אינו מוטל בספק, אך הוא ממוקם בשפלת החוף ובעמק הירדן. משפחת מנדלסון אמנם מתגוררת בירושלים, בבית הכרם, שכונתם של איה, דן ואהרן מ"פרשת גבריאל תירוש", אך עיר זו היא עיר "שוממה, נרגנת וצודקת" (עמ' 33), עיר של מוות שעדיין לא נדמו בה קולות "הקרבנות הקטנים (ה)זועקים על המזבחות" (עמ' 14). הבית האמיתי, העשוי להביא מרגוע לנפש האדם, נמצא הרחק הרחק, לחוף הים. האם שנעקרה מעירה תל אביב עורגת אליה:

"בואו, נלך לטיול הקטן שלנו", אמרת, ואנחנו ידענו ששוב נביט אל רצועת החוף הבהירה הרחוקה, אל מרחבי התכול האפור שמעבר לה, אל ערפילי התמיד שבתוכם, כך שבת וטענת, יושבת תל אביב. את תל־אביב לא ראיתי, אבל האמנתי לך שהיא שם […]

במקום שהחריף שיפועו של המדרון, נעצרנו. הנוף נפתח אל המרחק.

משמה אנחנו. מתל־אביב“, אמרה אמי, כמו שאמרה באותו מקום עצמו בפעמים הקודמות (עמ‘ 55).

 לא רק האם, רעיה מנדלסון, נכספת לתל־אביב. גם היונה הנושאת את יאיר בטוטפה כמהה "הביתה. הביתה לתל אביב. אל זהב החול, אל כחול המים, אל הרעפים הוורודים של הגגות" (עמ' 22); "וכבר הרצועה הזהובה של הדיונות, והים הכחול, ובתווך תל־אביב. כמה יפה היא, חשב: כחול וורוד וזהב. גלים וגגות וחולות. עיניה, עורה, שערה" (עמ' 282), ובכך כבר מזהה מאיר שלו בין הבית ובין האם, בין הבית ובין הרחם האוהב והמוליד.

אך לא רק תל־אביב. גם עמק הירדן, האזור שבו גדל התינוק, ובו נולדו רעייתו העולצת של בנימין ואחֶיה המגודלים, אף הם נתפסים ביצירה כמקומות שבהם שורה רוח של חיוניות ושל פשטות ושל קרבה לטבע ושל אהבת אדם. כל אלו הנם בגדר "ארץ ישראל הישנה והטובה", להבדיל מבית לחם וחברון וקברותיהם של צדיקים.

שני הרומנים שופעים אהבה לארץ ישראל ומרבים לתאר מסעות בה, אך העילה הגורמת לאדם לצאת ולסייר בארצו שונה בהם לחלוטין. גבריאל תירוש מסייר בארץ כדי להטעים את זיקתו ההיסטורית של עם ישראל לארצו, וכדי להתריע מפני שגיאותיהם של עמים קדומים שניסו לשווא להתנחל בארץ; סיוריו של יאיר מנדלסון בארץ נועדו לפגוש "בפאונה ובפלורה" של ארצנו, במעוף ציפוריה ובקינונן.

מאיר שלו  צילום: פלאש 90

מאיר שלו
צילום: פלאש 90

לא למלחמה

כל אחת משתי היצירות שלפנינו רואה ייעוד נעלה בהקמת "בית", אך כל אחת רואה לנגד עיניה בית שונה לחלוטין. ב"פרשת גבריאל תירוש" זו החרדה לגורלו של הבית הלאומי העומדת לנגד עיניו של גיבור הסיפור:

[…] התכלית היא: ניצחון במלחמה על אזור זה של חוף הים התיכון! חבל זה של המזרח ישתדל בכל כוחו להקיא אתכם כשם שהקיא את הצלבנים. ושאיפתי היא למנוע הישנותה של הטרגדיה הצלבנית במהדורה הציונית החדשה שלה. רצוני הוא שגורלו של "מגן דויד" הננעץ עתה בין הפרת לשיחור לא יהיה כגורל הצלב!

[…] הבעיה היא שלטון העם היהודי במרחב הנוף העתיק שלו, או: סילוקו מן הנוף הזה 
(עמ‘ 178).

ודומני שכנגד דעה זו מתקומם מחבר "יונה ונער" בכל מאודו. לא במלחמה ייכון הבית; המלחמה טיבה רק להמית ולהכחיד תקוותיהם של אוהבים צעירים. הבית ייווסד באהבה ובנוחם, ורק כך יירפאו הכאבים הנושנים. כך מנחה האם האוהבת, שאיבדה את אהוב נעוריה ועתה היא נוטה למות, את בנה:

קח, יאיר. לך תמצא לך בית. מנוח לכף הרגל. שיהיה לך מקום משלך.

[…] ותשים לב: בית ביישוב ותיק. שהעצים לידו כבר גדלו, הכי טוב ברושים, גם חרוב זקן זה טוב […]

ביישוב ותיק כבר ניקמו הנקמות, והאֵיבות הישנות כבר הסכינו זו לזו, והאהבות הגדולות באמת […] כבר נרגעו […] (עמ‘ 24).

בבית זה, שכולו ביטוי לשאיפה לקיום נורמלי נינוח, אפשר שיאיר ימצא סוף סוף את תיקונו, ויבוא מזור לכאבו של מי שנהרה כשאביו כבר לא היה בין החיים:

[…] ואני חשתי את הבית שקנתה לי אמי ובונה לי אהובתי, והוא צומח ומתעטף סביבי כעור בריא וחדש, והתחושה כה נעימה והחלטית (עמ' 190).

שיפוצו של הבית הישן מתואר בסיפור, באופן מפורש לחלוטין, כמעשה מחודש של בריאת עולם ושל תיקון עולם, כפי שאומרת הקבלן של יאיר שהיא אישה:

"יכולתי לגמור אותו בשבוע אחד", אמרה, "יכולתי להביא הנה ארבעים בעלי־מקצוע, שישה ימים לעבוד ולנוח ביום השביעי. אבל פה זה לא ים ורקיע ולא עצים ויבשה וחיות. פה זה יציקות […]"

מצביעה, אומרתיהי קירויהי חלוןותהי כניסהותהי מרפסת“. בונה, נותנת שם, חונכת, מסמנת, עוברת ליום הבא (עמ‘ 300).

ויאיר מסכם את אושרו:

האהבה אל הקבלן שלי מאירה את מחשכי ומרחפת על תהומי. ערב ובוקר, יום אחר יום, והבית הולך ונברא (עמ' 313).

ובמילים אחרות: אירלה ותירלה, הלוא הם יאיר מנדלסון ותרצה פריד, מנסים יחדיו לתקן ולרפוא את אשר החריבה המלחמה שעוררו כל מחרחרי הריב והמדון מן הרומן הנושן.

שאלת האחר

ב"פרשת גבריאל תירוש" משורטטת זהותו של "האחר" המאיים על הבית בקווים סטריאוטיפיים בוטים, שאינם מתקרבים אפילו כלשהו לגדרי ה"פוליטיקלי קורקט". גבריאל תירוש גורס כי המאבק הנוכחי בפורעים הערבים הנו רק חוליה בשרשרת המערכות עם הערבים על השליטה באדמת הארץ. לפני ההתקפה על ביתם של אנשי הכנופיות הערביות בכפר ליפתא מלהיב גבריאל את רוח לוחמיו:

הסירו מלבכם כל הרהור של חסד וכל תקווה על ערבים אצילים שיבואו להצילכם מידי אחיהם בשעת הטבח […] כל שבטי היהודים במדבריות ערב נשחטו באכזריות בידי קלגסי מוחמד. זכרו את המוחמדים העתיקים האלה, וזכרו את המוחמדים החדשים הקוראים לטבח היהודים מן המסגדים בירושלים, ביפו ובצפת. זכרו את הפרימוסים של חברון! (עמ' 164)

אך מיהו האחר בספרו של מאיר שלו? תחילה יש לומר שאין זה הערבי. לאורך כל שנות גידולו של התינוק בעמק בית שאן, החופפות לשנות המרד הערבי הגדול, אין אנו שומעים על מאורעות ועל תקריות ועל "בוער הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". הילד, מסתבר, גדל בגן עדן.

יתרה מזו, לאורך רוב פרקו החמישה עשר של "יונה ונער", הפרק המתאר את זוועות הקרב הנורא על מנזר סן סימון, כמעט שלא נזכרת זהותו של האויב שבו לוחמים אנשי הפלמ"ח, פרט לראשית הפרק המדווחת על "חיילי הלגיון הירדני והמתנדבים העיראקים שהוצבו שם" (עמ' 253). מאומה לא נחסך מהקורא: זעקות הפצועים וקללותיהם, ייאושם של החובשים והרוע שמתגלה גם בשעות שהחיים מוטלים על הכף, אך מיהו האויב? – המשוריין!

התינוק ראה אותו רץ ויורה כמטורף ואת קנה המקלע של המשוריין חג לעברו כחרמש. המ"מ נפגע מיד. נפל והתחיל זוחל וזועק לעזרה […] והמשוריין לא ירה עוד, רק עמד בקצה הסמטה כחיה גדולה שבוחנת את ייסורי טרפה ואף הניח לו לזחול אל השטח הפתוח, מלווה אותו בתנועה איטית של קנה המקלע, כמעט מלטפת, אפילו רחומה, מורה את הדרך לקרבנה: לכאן, לכאן, שכב לך פה. עוד מעט יתפנה המוות גם אליך. ברגע זה הוא עסוק (עמ' 257).

אך האם אין אחרים אמיתיים ב“יונה ונער“? – יש ויש. האחרים הם “מטורפי הדת“ (עמ‘ 39) המציתים בתי בושת, נערי שעשועים אמריקנים, במיוחד כאלה שחזרו בתשובה ומעוניינים לבקר דווקא “בקבר רחל, במערת המכפלה ובכל מיני מאחזים“ (עמ‘ 118), ובמיוחד כל אותם הללו שאין תוכם כברם, רודפי הבצע, הגנבים ותאבי הממון המנותקים מאדמת הארץ ומנופיה, ומן הפשטות והענווה: בנימין, אחיו של המספר, וליאורה, רעייתו.

יחס לשומרי הדת

נקודת זהות שקיימת בין שני הרומנים היא האיבה כלפי הגלות, ובכלל, ביחס לכל הנהגה ומוצר שיסודו איננו ארצישראלי אותנטי ושורשי: מדרכי שיח ומחשבה, ועד למוצרי סניטציה וחיישנים אלקטרוניים.

כך מתאר מספר "פרשת גבריאל תירוש" את יחסי הנוער הירושלמי למורי הגימנסיה:

[…] עצם היגוי המילים העבריות ("בית־הסֵיפֶר") ועצם הביטויים המצוחצחים שבפיהם ("יען כי", "למען אשר") דיָם להרחיקם מעלינו, או להעמידם על במת הגיחוך […] כאילו לא התרגשה לעיניהם שום מהפכה במושגי הנוהג והנימוס המקובלים, וכאילו חי הנוער שלפניהם באיזה בית־אולפן אירופי המרוחק מן המדבר, מן החמסין ומן הדם (עמ' 147).

לעניין זה מאמץ מאיר שלו את דרכי המחשבה של אביו, אך מצרף אליה עוינות עזה כלפי כל שומרי הדת למיניהם, חרדים, רואי חשבון מרוקאים ומתנחלים. איבה אמיתית מביע המספר ביחס לעמנואל, אחיה של ליאורה, שהוא גם אמריקני וגם חוזר בתשובה:

לפנים היה הולל צעיר, חובב שיט, מזון, אלכוהול ובגדים יקרים, והיום הוא עוטה חליפת חסידים שחורה ופשוטה וחולצות לבנות, עיניו וכתפיו מושפלות, קולו רך וצעדו נחפז ונגרר כראוי לצעדיו של חוזר בתשובה. אבל טרחנותו נותרה בעינה. אז ייגע אותי בשיחות על מעצבי נעליים ועל מנועים ימיים, והיום על תרומותיו למתנחלים ועל דילוגי אותיות בפרקי המקרא (עמ' 117).

בנקודה זו שונה יצחק שלו מאוד מבנו. הוא מגלה הערכה רבה ביחס לאדם המאמין, ואפילו כלפי החרדי שערכיו עדיפים בעיניו מערכיהם של יושבי רחביה (עמ‘ 32). כאשר אחד מבני החבורה מסתייג מן הקשישים החרדים שגבריאל תירוש דר ביניהם, מעיר לו גבריאל:

 שני זקנים אלה אינם עניין ללגלוג […] הם אוהבי ישראל. אוהבי ישראל לאמיתם. אלה מוכנים יהיו למסור נפשם עליך בכל שעה שתימלט אליהם מן הגוי הרודף (עמ' 190).

קווי זהות

בניגוד מוחלט לרושם שעלול להיווצר אצל השומע עד כה, כי תהום רבה מבדילה בין שתי היצירות שאנו דנים בהן ואין ביניהן קווי דמיון, הרי שמתקיימת ביניהן מערכת זיקות מפתיעות שקשה לראות בהן יד המקרה:

א. דלות הקיום בהווה –  שני המספרים מרבים להטעים את עליבותם ואת דלות הקיום שלהם בהווה, במיוחד לאור אירועי העבר שהיווה נקודת שיא בחייהם, ואחריה נותר להם לחיות חיים תפלים באפרוריות נדכאת.

מספר "פרשת גבריאל תירוש", דמות נטולת כוח עשייה בהווה, זה שתמיד ראה עצמו נחות מבני החבורה, שכשל בקליעה, שהתקשה להביע אהבתו לאיה ושתואר על ידי בני מחזורו ככלב פודל שפל קומה (עמ' 83), מעיד על עצמו ממרחק של עשרים וחמש שנים אחרי מותם של איה ושל גבריאל תירוש:

ואז ירדה אפלה גדולה על חיי ובאו הימים הרבים בלי גבריאל. ימים אלה שתחילתם עם החופש הגדול באותה שנה נמשכים, בעצם, עד היום (עמ' 217).

ובדומה לו יאיר מנדלסון הנשלט תמיד בידי נשים חזקות – אמו, ורעייתו ואהובתו, המתמיד לרכוש ציוד מסעות יקר שלעולם לא יעשה בו שימוש (עמ' 39) והמתגורר בבית "צר ואויב":

החדרים נעשו לשכות אפלות, ועל קירותיהם נתלתה תערוכת קבע של דמותימוקטנת והפוכה. תועדתי. צולמתי. אוחסנתי. שוכפלתי באלף העתקים. בתמונות שכיחות של מריבות, בריחות נדירים של מין, בהקלטות ארוכות של שתיקות. הצעקות שלי נספגות בקיר […] (עמ' 167).

ב. הכישלון והתקווה לעתיד – הרעיון המרכזי הניצב בלבן של שתי היצירות נידון בסופו של דבר לכישלון. איה נופלת, גבריאל תירוש נעלם וככל הנראה מת אף הוא מוות אכזר, וחבורת הצעירים נושאי חזון הגבורה נפוצה לכל עבר. ב"יונה ונער" התנפצותו של חזון הקיום המתוקן והמרפא, המקושר לנופי הארץ ולאדמתה, בוטה לא פחות: על סִפו של תיקון נפשו רוצח יאיר מנדלסון, ממש כפרחחי הפלמ"ח, את היונה המגיעה לביתו החדש, יונה שהיא גילום מחודש של כל קורות חייו ותמצית הווייתו וייעודו. הוא מבתרה בסכין ה"לדרמן" שנרכש בכספה של ליאורה וצולה אותה על מדורת גחלים. אחר כך הוא מבריח מביתו את תרצה הנלבבת ומביא אל תוכו את ליאורה, מקור חדלונו וניוונו, ושב ומתרפק עמה על מקסם מעוף העגורים, הציפור הנודדת הזרה היודעת את עת בואה, אך לעולם לא תקנן בישראל ולא תביא לעולם דור חדש של צאצאים. הייפלא כי יאיר עתיד ליהרג בתאונת דרכים, ולא יותיר זרע אחריו על פני הארץ?

אבל אחריתם של שני הספרים אינה מותירה אותנו נואשים וחסרי תקווה. דור חדש בא לעולם, והוא יזכה לממש את כל חלומותיו הנכזבים של דור ההורים הכושל. בסופה של "פרשת גבריאל תירוש" אנו פוגשים באיה הקטנה, אחותה של איה שנפלה, ובגבריאל הקטן, בנו של המספר, ולשניהם ודאי עוד נכונו עתידות. צמד היודים, יואב ויריב, אחייניו הכבירים והחיוניים של יאיר, אלו שיאיר מצא בהם ניחומים על ילדיו שלא נולדו, הם שעתידים לרשת את ביתו ולחיות בבית הכפרי, ליד ברוש וחרוב ולמול נוף ארצישראלי אופייני, חיים ארציים ומתוקנים.

ג. ולסיום – עוד ראיה מפתיעה ביותר להתכתבות האינטנסיבית שבין שתי היצירות. אחד מבני חבורתו של גבריאל תירוש הוא יאיר רובין, הנער הפרוע שגבריאל הביא מנוח לנפשו הסוערת.

מיהו יאיר? הוא נולד בקיבוץ, התייתם בינקותו מאִמו, אך תחילה ראה אושר בבית הילדים בקיבוץ. כשעקר אביו לירושלים ידע יאיר הזנחה, עוני ורעב, אך במיוחד סבל מהתעללותה של האם החורגת שאביו נשא. כל מי שקרא ב"יונה ונער" כבר קלט שאלה הם, בשינויים קלים, גם קורות ראשית חייו של "התינוק", גיבור "יונה ונער", שנזנח בידי הוריו המקוריים, שגדל בקיבוץ באושר יחסי ושפיתח איבה קשה אל אמו החורגת. לקראת סופו של "יונה ונער" אנו גם למדים ששמו של התינוק היה "יאיר". הדמיון ודאי אינו מקרי, ושמא הרקע המשפחתי המשותף של שני היוצרים הוא שהוליך להתכתבות המפתיעה?

גורל של נידוי

שתי הערות חותמות: את "יונה ונער" חייבים לקרוא פעמיים, ואני כבר מזהיר אתכם: בפעם השנייה בוכים יותר. אך רק בקריאה שנייה עשוי הקורא להבין מדוע מטיילת רעיה עם בנה יאיר בגן החיות בתל אביב ביום האחד במאי, ומיהו "הגדול, השחום הקירח" (עמ' 35) המבקר את האם בדירתה בשכונת קריית משה, ומיהי ציירת הציפורים ההולנדית המציירת "את העופות במהירות ובדייקנות שלא תיאמן" (עמ' 328). עלילותיו של מאיר שלו מגביהות עוף כיונה, קושרות בין מקומות ובין מרחבי זמן, ומחקות את תעתועיו של הזיכרון האנושי. ספרו התקבל באהדה רבה על ידי ציבור הקוראים, הרעיד את מיתרי לבבם וכבר זכה להמחזה בימתית.

"פרשת גבריאל תירוש" נדחק מתודעת הציבור, והוא נלמד, כמה לא מפתיע, רק במוסדות החינוך של מגזר ידוע ומצומצם. באמת, יצחק שלו ידע כי גורל ספרו לא יהא שונה מגורלו של "שמשון" של ז"בוטינסקי – וכדבריו: "היה זה ספר שנוּדה על ידי דעת־הקהל הרשמית שראתה בו תעמולה בלתי נוחה לה" (עמ' 77). נדמה כי הזיקות המרתקות שעליהן הצבעתי בדבריי רומזות לכך שיש מידה לא מבוטלת של חוסר צדק בהתעלמות מאיכויותיו הספרותיות של הרומן ומן הדרך שבה העניק ביטוי לרחשי לבם של רבים מבני תקופתו.

ד"ר עדן הכהן הוא ראש החוג לספרות במכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: