ציוני הלכה למעשה | מרדכי מרמורשטיין

הרב אריה בינה, שייסד את ישיבת "נתיב מאיר" וחינך רבים ממעצבי פניה של הציונות הדתית כיום, היה יוצא ישיבת מיר, ומשנתה התמזגה בדרכו הציונית. על הרב שהיה מגיע לתת שיעור גמרא היישר 
מן הרפת

הכיפה הסרוגה היא כיום המאפיין החיצוני הבולט ביותר של הזרם הציוני דתי. לא זו בלבד, אלא שעל פיה ניתן לזהות ברמת מובהקות כמעט מוחלטת את השקפת עולמו הציונית דתית של האיש החובש אותה לראשו. לא כך היו פני הדברים בראשית דרכה של הציונות הדתית. רבניה הראשונים ומעצבי פניה לא צמחו בבית המדרש הציוני דתי, אלא באו מבית היוצר של ישיבות ליטא. לא זו בלבד, אלא שהצטרפותם לציונות הדתית לא ביטאה בהכרח התנתקות מבית המדרש הישן והנושן.

כזה היה ר' אריה בינה (בינוסובסקי) שבימים אלה מלאו י"ט שנים לפטירתו. בהופעתו החיצונית לא היה כל רמז שיכול היה להסגיר את היותו אחד ממעצבי פניה של הציונות הדתית, בהיותו מייסדה והעומד בראשה של ישיבת הדגל של הציונות הדתית, ישיבת בני עקיבא "נתיב מאיר". אדרבה, חזותו החיצונית, ובמיוחד הכיפה השחורה הגבוהה שהייתה מונחת על ראשו, הייתה בה כדי להטעות את הצופה ולנטוע את הרושם שמדובר בראש ישיבה חרדי מן הדור הישן. ואמנם כל ניסיון לתייג את ר' אריה לא יצלח. הוא חש בביתו בתוך עולם התורה החרדי מחד גיסא, ופעילותו הציונית ומעורבותו בתנועה הציונית דתית אינן טעונות הוכחה מאידך גיסא. הוא לא חש כל סתירה בין שני העולמות. הרמוניה מלאה שררה ביניהם בתוך נפשו.

ביקורת על היהדות החרדית שאינה אומרת שירה על תקומת המדינה. הרב אריה בינה

ביקורת על היהדות החרדית שאינה אומרת שירה על תקומת המדינה. הרב אריה בינה

תורה ועבודה

ר' אריה נולד בעיירה סלונים שבבלארוס (אז פולין) בשנת תרע"ג. אביו, ר' אהר'לה, היה מחשובי הר"מים בישיבת סלונים ובעל השפעה רוחנית גדולה על תלמידי הישיבה. אך טבעי היה שר' אריה חבש בילדותו את ספסלי ישיבת סלונים ומלמדו היה אביו. לאחר בר המצווה גלה ר' אריה לישיבת מיר, מהישיבות הליטאיות החשובות ביותר. שתי הדמויות המרכזיות בישיבה, ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל והמשגיח הרוחני הרב ירוחם לייבוביץ, הן שעיצבו את עולמו של ר' אריה וטבעו בו חותם בל יימחה.

בשנת תר"ץ יצא לאור לראשונה בווילנא על ידי אחיו של החזון איש, הרב משה קרליץ, ירחון תורני בשם "כנסת ישראל". על מעמדו התורני של הנער אריה בינה בקרב ישיבות ליטא ניתן ללמוד מכך שבחוברת הראשונה, שבה נדפסו מאמריהם של גדולי התורה של הדור: הרב שמעון שקופ, הרב אהרן קוטלר, החזון איש, הרב קנייבסקי, הרב שך, הרב אלחנן וסרמן ועוד, הופיע גם מאמרו של הנער בן השבע עשרה, אריה בינוסובסקי, "בעניין מוקצה ונולד". במהלך לימודיו במיר כתב ר' אריה שבעה עשר מאמרים ואלה קובצו יחדיו לספר חידושים על מסכת ערכין בשם "אישון אריה". בשנת תרצ"ב, בהיותו בן תשע עשרה, נדפס בירחון התורני שנערך בוורשה מאמרו של ר' אריה "קידוש כלי שרת" לבקשתו של העורך הרב פרדס שביקר בישיבה במיר.

דרכו הציונית לא החלה בגיבוש השקפה ציונית עמוקה, אלא נבעה מרצון להימנע מלשרת בצבא הפולני שאליו נקרא. הוא השקיע מאמצים רבים בניסיון להשיג מן ההנהלה הציונית בפולין סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל ובמקביל הכשיר עצמו לעבודה חקלאית. בשנת תרצ"ג השיג את הסרטיפיקט המיוחל ועלה לארץ. את שנתו הראשונה בארץ עשה בתל אביב כפועל בניין, ולא זנח את לימודו ושקד עליו בלילות. בתרצ"ד התיישב בכפר הרא"ה שזה עתה עלה על הקרקע והחל לפתח את משק ביתו: נטע פרדס והקים רפת ולול.

לא איש של פראזות היה ר' אריה ולא איש אידיאולוגיה. אפשר שמשנת תורה ועבודה של תנועת "הפועל המזרחי" לא הייתה שגורה על פיו, אבל חייו בכפר הרא"ה היוו דגם ומופת של חיי תורה ועבודה, פשוטם כמשמעם. יומו הוקדש לעבודה ואת לילותיו הקדיש לתורה. תקופה זו הייתה עמוסה בהתכתבויות עם גדולי תורה על אודות סוגיות הלכתיות שבחלקן הגדול עסקו בשאלות שהציבה בפניו עבודת האדמה והחקלאות שבה עסקו הוא וחבריו חלוצי עמק חפר. ההתכתבויות הללו עוסקות בין השאר בענייני חליבה בשבת, פתיחת גג של גינה בשבת, תרומה מן התלוש על המחובר, הרכבת עין, היתר מכירה בשמיטה ועוד עוד.

הנמענים למכתביו היו הרב הרצוג – רבה הראשי של ארץ ישראל, הרב עוזיאל – הראשון לציון, הרב פרנק רבה של ירושלים, הרב כץ רבה של פתח תקווה ואחרים. הרב עוזיאל לא יכול היה להסתיר את התפעלותו מהאיכר המשלב בצורה כל כך מרשימה בין יישוב הארץ ובין השקידה על התורה: "שמח לבי מאד בראותי חזיון זה שאליו ערגה נפשי תמיד שאיכרינו ועובדי אדמת ישובינו יהיו אוחזים בידם האחת האת והמחרשה ובידם השנית ספרי הלכה ותלמוד. הוגים בהם בימי השבתות ומועדי ה', ולנים בעומקה של הלכה אחרי עבודה יומית מייגעת ומפרכת את הגוף, אשרינו שזכינו לכך ומי יתן וירבו כמותו בישובנו".

בשבי הגרמני

ר' אריה לא הסתפק בעבודת הקרקע אלא גם התנדב לפעילות ההגנה בעמק חפר. בשנת ת"ש נקטע באחת הפרק החקלאי בחייו של ר' אריה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הציעה הנהגת היישוב בארץ לשלטונות הבריטיים את עזרתו של היישוב במלחמה בגרמניה הנאצית. כ־40,000 איש ואישה, כעשרה אחוזים (!) מהאוכלוסייה היהודית בארץ, התנדבו או גויסו לצבא הבריטי. על כפר הרא"ה הושתה מכסה של שלושה מתגייסים ובהגרלה שהתקיימה בכפר עלו בגורל ר' אריה יחד עם משה סמיקט ויצחק דויטשר.

ר' אריה צורף ליחידה טכנית של חיל האוויר, עבר את אימוני הטירונות במחנה צריפין ונשלח לשרת במצרים. במהלך שירותו הצבאי פעל כחבר ההגנה והוטל עליו להשיג פריטי נשק שונים ולדאוג להעברתם לארץ. במצרים סופח לפלוגת תפעול הנמלים של חיל ההנדסה המלכותי וזו נשלחה לנמל טוברוק שבלוב. משם נשלחה היחידה ליוון כדי לסייע לחיל המשלוח הבריטי בפריקת אספקה מאוניות. כאשר הגיעו ליוון הסתבר כי הצבא הבריטי נמצא בנסיגה, והגרמנים מזנבים בו תוך הפצצות כבדות. בתחילת קיץ תש“א נפלה יוון בידי הגרמנים. כ־1,500 חיילים יהודים מארץ ישראל נפלו בשבי הגרמני, וביניהם ר' אריה.

ארבע שנים בילה ר' אריה בשבי עד תום המלחמה. אלה היו הימים הקשים בחייו, ימים שהותירו בו צלקות, לרבות צלקת של ממש בגבו: "צלקת זו שעל גבי היא עד למעשה העריצים אשר הראו את גבורתם בי ובעוד חברים מחוסרי נשק כמוני שנפלו לידם", סיפר. בנסיעתם הארוכה ברכבת מיוון למחנה השבויים בגרמניה קפצו מן הרכבת אל החופש שישה לוחמים. על כל נוסעי הקרון נגזרה גזרת מלקות. בזה אחר זה הועמדו בפני המלקים וזעקותיהם נשמעו עד לב השמים. ר' אריה גמר אומר בלבו שהוא לא יוציא הגה מפיו בעת ההצלפה. "מקלות המצליפים עברו על גופי מימין ומשמאל ואנוכי אף הגה לא הוצאתי". כשנסתיימו ההצלפות  עלתה בת צחוק של לעג על שפתיו של ר' אריה, דבר שהעלה את חמת המצליפים והם פתחו בסדרת הצלפות נוספת.

בתקופת השבי כתב ר' אריה למשפחתו מכתבים ששידרו מצב רוח של מי שחייו תלויים לו מנגד ומתקשה להאמין שייוותר בחיים. עם זאת, גם שם, בשאול תחתיות, לא זנח ר' אריה את לימודו והאגדה מספרת ששנה ושב ושנה את מסכת יבמות שהייתה ברשותו שישים פעם.

עם שובו לכפר הרא"ה ולאחר קבלת פנים חגיגית שערך לו הכפר קרא לו הרב נריה מאחורי הצאן כדי להיות ר"מ בישיבה, ובכך החזיר אותו לעולם התורה, עולם שבסתר לבו תמיד שאף להימנות עִמו.

תלמידיו של ר' אריה לא ישכחו לעולם את דמותו של האיש, נעול מגפי גומי של רפתנים המגיעים עד הברכיים ולבוש מכנסי פועל וחולצה של חקלאים, מתייצב בפתח הכיתה, נושא בידו גמרא גדולה, מניחה על הסטנדר ופותח בשיעור. המראה של איש האדמה המגיע ישר מהרפת אל בית המדרש עלה בערכו עשרת מונים על מאות דרשות חוצבות להבות, והותיר בתלמידים רושם בל יימחה והבנה יסודית לדמותו של היהודי החדש בארץ ישראל. שיטת הלימוד שלו, שאותה רכש במיר, העמידה במוקד הלימוד את הגמרא עצמה ואת פירושי רש"י, תוספות והראשונים הצמודים לגמרא, והתרחקה מפלפולים מיותרים. שיטה זו תרמה תרומה מכרעת להבנת הגמרא ולהידבקותם של תלמידים בשיעורו מבלי רצון לטפס לשיעורים גבוהים יותר שאולי מרתקים ומבריקים יותר אך מובנים פחות.

בניין המיתוס

עם גבור לחץ ההורים על הרב נריה לשלב לימודי חול בתוכנית ישיבת כפר הרא"ה נתקבלה החלטה לפתוח ישיבה תיכונית של "בני עקיבא" בירושלים. תוכנית זו השתלבה היטב עם רגישות ריאותיו של ר' אריה לזבל העופות והוא עלה לירושלים בי"ג באדר תשי"ג יחד עם קבוצה מתלמידי הישיבה, בני שבט "מתנחלים", וייסד את הישיבה. לר' אריה לא היו כל היסוסים באשר לדרכה ולאופייה של הישיבה. לא היו לו פקפוקים באשר לשילוב לימודי החול בתוכניתה, והוא ראה אותה כישיבה תיכונית למן הרגע הראשון. כך, בעוד הרב נריה מנהל מלחמת מאסף נגד שילוב לימודי החול בתוכנית הישיבה בכפר הרא"ה, הייתה למעשה ישיבת "נתיב מאיר" לישיבה התיכונית הראשונה של "בני עקיבא".

המבנה שבו השתכנה הישיבה היה בעברו בית חולים לחולי עיניים ולאחר מכן מנזר שהיה בבעלותו של משרד הדתות. סגן שר הדתות דאז, ד"ר זרח ורהפטיג, העניק את המבנה לישיבה. המבנה עמד בשכונת אבו טור מול הר ציון, על קו הגבול הירדני, והסביבה לא ממש הסבירה פנים לישיבה. טקס פתיחת הישיבה, שנערך בחצר במעמד הרב הראשי לישראל, הופר בצרור יריות שאילץ את משתתפי הטקס להימלט אל תוכו של הבניין. בכלל, יריות היו שגרת יומם של תלמידי הישיבה והאגדה מספרת כי ר' אריה היה משיב אש באקדח הפרבלום שהיה ברשותו. לא עברו שנתיים והישיבה עברה לפאתי שכונת בית וגן אל מול הר הרצל, שם רכש ר' אריה שני מבנים של פנסיון.

תלמידי הישיבה בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת חשו הערצה גדולה לר' אריה, הערצה שלא נפסקה עד עצם היום הזה. ההערצה הגדולה הוזנה בין השאר על ידי האגדות שהלכו ונרקמו סביבו ובנו את פסיפס דמותו ההולכת ומגבהת. תלמידי הישיבות של היום מעריצים את הר"מים שלהם, יוצאי הסיירות של צבא ההגנה לישראל. הר"מים של אותן שנים לא יכלו לספק סיפורים מחוויותיהם בסיירת מהיותם יוצאי ישיבות חרדיות, אך ר' אריה, איש האדמה מכפר הרא"ה, איש ההגנה, הלוחם בצבא הנאצי ונופל בשביו, יכול היה לספק סיפורים כאלה.

אגדות לרוב נרקמו סביב כוחו הפיזי ואפשר שהניגוד שבין דמותו של ראש הישיבה בעל הכוח הפיזי לבין דמותו הסטריאוטיפית של בן הישיבה החיוור והצנום שהגיעה עדיהם דרך עטו של חיים נחמן ביאליק בתיאוריו את "המתמיד" הוא שהצית את דמיונם של התלמידים. מהסיפורים הללו, שדומה היה כי מציאות ודמיון נתערבבו בהם זה בזה, הלכה ונתעצמה האגדה והייתה למיתוס.

ר' אריה היה כאמור חניך ישיבת מיר, וערכיה הם שעיצבו את עולמו הפנימי. את עיקר השפעתה של ישיבת מיר על ר' אריה ספג משיחות המוסר הנוקבות של המשגיח המיתולוגי ר' ירוחם ליבוביץ. ישיבת מיר הייתה ישיבה ליטאית קלאסית שהעמידה במוקד עולמו של תלמיד הישיבה את לימוד הגמרא על מפרשיה. היא לא הוגדרה כישיבת מוסר כדוגמת סלבודקה ונובהרדוק ואולם ר' ירוחם העמיד אותה למעשה בשורה אחת עם ישיבות המוסר שראו בלימוד התורה ובקיום המצוות כלים לעבודת האדם על עצמו, לתיקון מידותיו ולהעלאת רמתו המוסרית. וגם ההיפך: תיקון המידות נדרש לשלמות הלימוד.

קולו של ר' ירוחם דיבר מתוך גרונו כשבכל שיחת מוסר שלו היה חוזר למיר: "אצלנו במיר היו אומרים…", או שהיה מצטט את ר' ירוחם: "ר' ירוחם היה אומר…" ומצליף שעה ארוכה באירועים שאפשר שראשי ישיבות המדברים גבוהה גבוהה לא היו נותנים לבם אליהם, כמו למשל גליל נייר טואלט קרוע ומפוזר על רצפת השירותים. דווקא שיחות אלו הן שהותירו בתלמידיו את רושמן העז ונחרתו עמוקות בנפשם.

תלמיד ישיבת “בני עקיבא“ איננו תלמיד ישיבה ליטאית ואולם תלמידי ר‘ אריה ב“נתיב מאיר“ בתקופה שעד מלחמת ששת הימים יכולים לזקוף לזכותם דרכו ערך מוסף של חבישת ספסלי ישיבת מיר הן בדרך הלימוד והן בערכיה המוסריים. ר‘ אריה לא היסס לשלוח את תלמידיו לשבוע ישיבה בישיבות הקיצוניות ביותר, כמו למשל ישיבת “בית מאיר“ בבני ברק. הוא לא חשש מהשפעתן ואדרבה רצה להטעים את תלמידיו את אווירת לימוד התורה של הישיבה הליטאית. נאמנותו הליטאית היא שגם מנעה ממנו להתקרב למשנתו של הרב קוק ולעולמה של ישיבת מרכז הרב. שיעורי “מחשבה“ היו זרים לו.

מעצב הפנים

ישיבת מיר נודעה גם במתינותה. תלמידי ישיבת מיר, כפי שעולה מצילומי מחזורים, לא גידלו זקן והקפידו על הופעה חיצונית נאה. פעמים שתלמידיו ב"נתיב מאיר" נסחפו בהתלהבותם להוציא לאור את ציציותיהם או לגדל זקן (בכיתות הגבוהות). ר' אריה לא נשבה בקסמן של תופעות אלה ואף ניסה לעוצרן. כחניך מיר ידע שההתלהבות הראשונית אולי תדעך באותה מהירות שזרחה והתפתחות רוחנית מוטב שתיעשה קמעא קמעא ורק כך תובטח הצלחתה.

יחד עם זאת, ר' אריה היה שלם לגמרי עם דרכה החינוכית של "נתיב מאיר" כישיבה תיכונית וכישיבת "בני עקיבא". הוא היה מעורה בחיי תנועת "בני עקיבא", נטל חלק במועצות הארציות והשתתף באופן פעיל בוועידות. בוועידה השביעית שהתקיימה בשנת תשי"ח הזדהה ר' אריה עם הדרך הציונית דתית ובדיונים על ישיבת כרם ביבנה והנח"ל אמר כי יעדה של הישיבה איננו לחנך גדולי תורה כי אם משכילים תלמידי חכמים הספוגים בתורה שלמדו בישיבה. הוא אף ראה את השירות בנח"ל שאליו מחנכת בני עקיבא ברוח חיובית ולא נבהל מההליכה לנח"ל על חשבון הליכה לישיבה.

תלמידיו לא יוכלו לשכוח את השתתפותו הפעילה במפקדי שבתות הארגון של "בני עקיבא" כשהוא אינו פוסח על אף שלב משלבי המפקד. לא זו אף זו, ר' אריה הקדיש מאמר שלם ב"זרעים" לדיון בשאלות הלכתיות העולות מעריכת המפקד.

בשיחות יום העצמאות הוא ביקר לא אחת את היהדות החרדית שאינה אומרת שירה על תקומתה של מדינת ישראל שהוא ראה בה אתחלתא דגאולה, ראה את כל הטוב שבה, את הניסים שליוו את הקמתה והתפתחותה, ואף סבר שעולם התורה לא ידע בגלות ימים יפים כפי שהוא רואה במדינת ישראל.

הכרת הטוב כלפי המדינה נטעה בו גם תחושת אחריות ותחושת שליחות. הוא לא הסתפק ב"נתיב מאיר" ובהישגיה, ונטל חלק מרכזי בהקמה ופיתוח של ישיבות הסדר נוספות. הראשונה שבהן היא ישיבת "הכותל" שנוסדה בעיר העתיקה מיד עם שחרור ירושלים, ובתקופתה הראשונה אף התמיד בנתינת שיעורים בה. במהלך השנים תשל"ג־תשל"ז היה מעורב בהקמת ישיבת "הגולן", ישיבת "מעלות" וישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים. בין לבין נטל חלק מרכזי בהקמת הישיבה בפאיד שמעבר לתעלה, במהלך מלחמת יום הכיפורים. בשנת תשל"א חיזק את יסודותיה של ישיבת "בני עקיבא" בנחם בשולחו לשם כיתה למשך שנת לימודים אחת.

תלמידיו של ר' אריה מאכלסים כיום את עמדות ההשפעה הגבוהות ביותר של המדינה והציונות הדתית. לך אל הישיבות התיכוניות, אל ישיבות ההסדר, אל כנסת ישראל, אל היכלי המדע והרפואה, אל צבא ההגנה לישראל, ותמצא שם אותם. הם מהווים את פני הציונות הדתית של היום, והם מעצבי פניה של הציונות הדתית של המחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' חשוון תשע"ד, 25.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 באוקטובר 2013, ב-גיליון חיי שרה תשע"ד - 846 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: