לא כל חז"ל למדו ב"מרכז הרב" | יצחק בלאו

רבני הציונות הדתית אוהבים לצטט את המקורות המוכיחים את משנתם המשיחית־ציונית, אך מסתירים את העובדה שיש מקורות חולקים. ארבע דוגמאות לסוגיות שנשמע בהן גם קול מסורתי אחר

לציבור הדתי הלאומי יש הרבה סיבות לגאווה. בחמישים השנים האחרונות הקמנו ישיבות תיכוניות, אולפנות, ישיבות הסדר, מכינות, מדרשות, מוסדות חסד ועוד. פעלנו בהתיישבות ובבניית הארץ ותרמנו למדינה בנאמנות ובמסירות דרך שירות צבאי ושירות לאומי. אמנם, בכל חברה יש גם נקודות חלשות הדורשות שיפור. בשורות הבאות ברצוני להתייחס לאחת הנקודות הללו שדומני שרווחת למדי בציבור שלנו.

עידן משיחי

בהיסטוריה של היהדות יש מגוון דעות וזכותם של כל שומר מצוות או של כל קהילה להזדהות יותר עם מקורות מסוימים מאשר עם אחרים. לדוגמה, יכול אדם להרגיש קרוב יותר להגותו של הרמב"ם מאשר להגותו של רבי יהודה הלוי או להיפך. מצד שני, השיח הציבורי שלנו אינו יכול להתעלם לחלוטין מחלק מהמקורות או מגישות שונות הנמצאות בתוך המחנה. ראשית, מבחינת מידת האמת והבנה יותר עמוקה של היהדות, טוב להכיר את הדעות השונות גם אם מזדהים יותר רק עם חלק מהן. חשיפה זו מצילה אותנו מנקודת ראות צרה הפוסלת בקלות־יתר דעות לגיטימיות ומוציאה אותן מחוץ לגבולות היהדות. שנית, החשיפה לדעות שונות גורמת לאיזון מחשבתי, שכן בדרך כלל לכל גישה יש יתרונות וחסרונות. לדוגמה, גם לרציונליסט טוב ללמוד את ספר הכוזרי ולהבין את הסכנות והבעיות הטמונות בשיטתו של הרמב"ם.

לטעמי, האיזון והחשיפה הכוללת חסרים בציבור שלנו. הציונות הדתית מדגישה מאוד את חשיבותה של ארץ ישראל, את מרכזיותה בעולם היהדות ואת זכויותינו לקבוע ריבונות עליה. היא מכירה את הנס העצום של חזרת העם לארצו אחרי כמעט אלפיים שנות גלות והיא מחפשת קטגוריה דתית ראויה לבטא את המשמעות הגדולה של אירוע זה. כל זה טוב ויפה, אבל מניעים חיוביים אלה הביאו לעתים ללימוד מקורות באופן חד צדדי וחסר איזון.

לדוגמה, רבנים ציוניים רבים מניחים כמובן מאליו שאנו חיים בעידן משיחי. הם אוהבים לצטט את הגמרא בסנהדרין (צח, א): "ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו  לעמי ישראל כי קרבו לבוא". ההנחה הטבעית היא לומר שהמפעל הציוני הצליח להגשים את החזון הזה. כותב הרב חיים דרוקמן: "דברי רבי אבא הם חד משמעיים, לא מוזכרת אף שיטה החולקת על דבריו" (קמעא קמעא, עמ' 26).  גם הרב שלמה אבינר כל כך משוכנע שמקור זה הוא סימן לראשית ישועתנו עד שהוא מדבר על כך כ"דבר כה מגולה ופשוט" (עם כלביא חלק ב עמ' 151).

ברם, נראה לי שקשה להחליט בצורה כה חד־משמעית שהגענו לשלב הגאולה על פי מקור אחד בלבד. יותר מזה, מי שיבדוק בפירושיהם של הרמ"ה והמהרש"א לגמרא יראה שהדברים קצת יותר מורכבים. הרמ"ה מציע שני פירושים לסוגיה, ובאחד מהם הוא מפרש: "כי קרבו לבא, כלומר כי קרב זמנה לבא ואם אין זמן קצוב לדבר מאי קורבא". כלומר, אין כוונת הגמרא לומר שפריחת הארץ מוכיחה על ביאת הגואל אלא שעצם העובדה שהפסוק מדבר על קרבה מוכיחה שיש זמן קצוב. המהרש"א, באחד מפירושיו, אומר: "ועוד יש לפרש כמ"ש פרק במה מדליקין דלעתיד אילנות מוציאין פירות בכל יום…וזה יהיה בזמן שקרוב לבא זמן הגאולה וזהו דבר נסי ודאי קץ מגולה היא". ברור שעם כל ההצלחה הנפלאה של החקלאות במדינת ישראל, לא הגענו למצב ניסי כזה שמבשר את ביאת הגואל.

בהקשר הזה, כדאי להזכיר כאן גם את ההסבר של הרב דרוקמן לעובדה שתלמידי חכמים רבים אינם מסכימים איתו בנושא הגאולה. הוא משווה אותם לרב שלא למד יורה דעה ולכן אינו יכול לפסוק באיסור והיתר (קמעא קמעא עמודים 43־44). במילים אחרות, לדעתו הרבנים שאינם סוברים כמותו לא ירדו לעומקו של עניין הגאולה ולכן הם טועים. האפשרות שרבנים אחרים כן למדו את כל המקורות, וכן חשבו עליהם בצורה רצינית, ובכל זאת חולקים עליו, איננה נראית בעיניו כאופציה אפשרית.

קשה להחליט בצורה חד־משמעית שהגענו לשלב הגאולה. אנשי גוש אמונים מקימים יישוב, 1975  צילום: לע"מ

קשה להחליט בצורה חד־משמעית שהגענו לשלב הגאולה. אנשי גוש אמונים מקימים יישוב, 1975
צילום: לע"מ

מודלים אחרים

דוגמה נוספת. בקיץ קראתי דברי תורה שכתבו שני רבנים המשתייכים לציונות הדתית. הם ניסו להוכיח שאנחנו נמצאים בעידן הגאולה על פי קביעת הרמב"ם ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" (הלכות מלכים יב, ב). אותם רבנים טענו שאחרי החזרת הריבונות המדינית לישראל הגענו לקץ הימים. גם הרב אבינר מסכים עם הטענה הזו (עם כלביא חלק ב עמוד 148). אבל מי שקורא את כל התיאור של הרמב"ם יכול בהחלט להגיע למסקנה אחרת. שם, בהלכה א, מתאר הרמב"ם את עידן הגאולה כזמן "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם… ויחזרו כלם לדת האמת ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל". בהלכה ה הוא מוסיף: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר". לצערנו, לא הגענו למצב האידיאלי הזה.

גם בהקדמתו לפרק חלק הרמב"ם מתאר את ימות המשיח בצורה שאיננה הולמת את ימינו למרות ההצלחות המרשימות של מדינת ישראל:

אבל ימות המשיח הוא זמן שבו תחזור המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל, ויהיה אותו המלך העומד מקום מלכותו ציון, ויתגדל שמו ויגיע לקצוי תבל יותר וגדול על ממלכת שלמה, ויכרתו עמו העמים ברית שלום, ויעבדוהו כל הארצות לגודל צדקו, ונפלאות יתגלו על ידו, וכל מי שיעמוד עליו יכריתהו הוימסרהו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידים על אשרו ואשרינו בו, ולא ישתנה במציאות שום דבר מכפי שהוא עתה, זולתי שתהא המלכות לישראל, וכך לשון חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וישארו בימיו החזק והחלש ביחס לזולתו, אלא שבאותם הימים תוקל על בני אדם פרנסתם מאד, עד שכשיעבוד האדם איזה עבודה מועטת שתהיה ישיג תועלת גדולה (פירוש הרמבם למשנה סנהדרין י, א; בתרגומו של הרב קאפח). 

קשה לומר שהגענו למצב שהעמים כורתים עמנו ברית שלום ועובדים אותנו בגלל גודל צדקתנו. אני מניח שהרבנים הנזכרים יגידו שהגענו לשלב מסוים של הגאולה, ונתקדם בעזרת השם לשלבים יותר משוכללים. מצד שני, ברגע שהרבה מרכיבים משמעותיים מחזון הגאולה של הרמב"ם חסרים קשה להגיד בוודאות שאנחנו בשלב כל שהוא של תהליך הגאולה.

במקרה זה לימוד הסוגיה בצורה יותר מורכבת בהחלט עשוי דווקא לתרום להעמקת הבנת המשמעות של מדינת ישראל. ראשית, יש אפשרות של ציונות דתית נלהבת שאיננה בנויה על משמעות גאולתית. בכל שש הדפיקות של הרב סולובייצ'יק הנזכרות במאמרו המפורסם "קול דודי דופק" לא נאמר שיש פן גאולתי באירועים הנפלאים של לידת מדינת ישראל. גם אצל הרב קוק, שבהחלט מזכיר את המרכיב הגאולתי, יש גם מודלים אחרים וסיבות נוספות לשמוח במדינת ישראל. לדוגמה, הוא מדבר על "השאיפה להקים צבור אנושי גדול אשר ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט":

למלואה של שאיפה זו צריך דווקא שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית, ברום התרבות האנושית, "עם חכם ונבון וגוי גדול", והאידיאה הא־להית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה. למען דעת שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש חיים באור האידיאה הא־להית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והישוב המדיני, עמים שלמים הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם (אורות עמוד קד). 

בקטע זה מציג הרב קוק מדינה וריבונות המאפשרות חיים דתיים מלאים ומקיפים בלי לקשר זאת לרעיונות של גאולה ומשיחיות. במילים אחרות, אם לא נדגיש תמיד את הגאולה נוכל להתרכז גם בהיבטים אחרים של ריבונותנו המתחדשת. בנוסף, האיזון עשוי למתן את ההתלהבות של מחשבה גאולתית שלעתים סכנתה בצדה. ההיסטוריה הארוכה שלנו מלאה בדוגמאות לתנועות משיחיות שהובילו לדברים נוראים כגון ביטול מצוות, התפרקות כללית ומעשים מופרעים, וסופן היה נפילה וייאוש. ניתן להזכיר את התוכנית לפוצץ את כיפת הסלע כדוגמה מזמננו. אם יהיה פחות ברור לנו שהגענו לזמן הגאולה, נצליח להכיר טובה לריבונו של עולם על המתנה של מדינתנו בלי להגיע למקומות מסוכנים מעין אלה.

מצוות הארץ

כשרבנים מקהילותינו רוצים להדגיש את השוני שבין החיים הדתיים בארץ ישראל ובין החיים הדתיים בגולה הם  רגילים לצטט את שיטת הרמב"ן שיש לקיים מצוות בחוץ לארץ רק כדי "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". דעה זו מבוססת על הספרי בפרשת עקב ומובאת גם ברש"י (דברים יא, יח). לפי שיטה זו, לא רק שמיטה ומעשר ושאר המצוות התלויות בארץ שייכות במהותן לארץ ישראל אלא אפילו שמירת שבת וכשרות הן תלויות במהות ארץ ישראל.  רעיון זה מביא אנשים לחשוב שייתכן שמבחינה דתית יש להעריך יותר חיים של חילוני בארץ ישראל מחיים של שומר מצוות בגולה.

הרב ערן טמיר, ר"מ במכון מאיר, מדגיש את שיטת הרמב"ן בספרו בנתיבי הגאולה (עמודים 34־40). הוא מביא עוד ראשונים ואחרונים המסכימים עם גישת הרמב"ן אך אינו מזכיר בשום מקום שייתכן שיש מחלוקת בנידון. הוא אפילו מצטט קטע ארוך מהמהר"ל משום שבהסברו השני המהר"ל מפרש את גישת הרמב"ן. אמנם ההסבר הראשון של המהר"ל הנמצא בקטע המצוטט שונה מהבנת הרמב"ן, אך את זאת הרב טמיר אינו טורח לומר במפורש לקוראיו. בשורות הבאות נראה שיש בהחלט מקום להציע לצד הרמב"ן גם דעות אחרות שסירבו לקבל את גישתו.

יש שהבינו שהמדרש המקורי בספרי התייחס לתרומות ומעשרות ולא לתפילין ומזוזה. הלא הספרי אינו מזכיר במפורש באילו מצוות מדובר ולראיה מדרשים מקבילים (איכה רבה א נד, ירושלמי קידושין ד א) הזכירו בפירוש דווקא תרומות ומעשרות. הגר"א אפילו טען שלכך התכוון רש"י, למרות מה שכתוב ברש"י שלנו. לדעתו רש"י כתב "הפרישו תרומות עשרו מעשרות", אך המעתיק כתב בראשי תיבות ה"ת ע"מ, ובדורות אחרי זה טעו ופירשו "הניחו תפילין עשו מזוזות". כמובן ניתן לומר שזה לא הפשט האמיתי ברש"י ואין לשיטת הגר"א תמיכה מכתבי היד, אך נראה שהגר"א פשוט לא היה יכול לקבל את הרעיון שחיוב קיום מצוות בחו"ל הוא רק כדי שלא יהיו הדברים חדשים כשנחזור לארץ ישראל. גם רבי יעקב צבי מקלנברג בספרו הכתב והקבלה שואל על רש"י: "הא תפילין ומזוזה חובת הגוף נינהו ואינן תלויות בארץ", ומציע הסבר דומה להסברו של הגר"א.

המהר"ל בספרו גור אריה מנסה אף הוא לנטרל את המשמעות הרדיקלית של המדרש. לדעתו ברור שיהודי חייב במצוות בחו“ל. ה“הווה אמינא“ לפטור אותו מתפילין ומזוזה היא מפני סיבות המיוחדות לשתי מצוות אלו דווקא:  “ויש מפרשים כי כאשר גלו בין האומות ואין לישראל מקומות ובתים בפני עצמם רק על דרך שאלה ושכירות ואם כן לא יקיימו ישראל מצות מזוזה בגלות שאין להם בתים מיוחדים וכן תפילין מפני שצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין דבימיהם דאגת וטרדת הגלות יותר וגורם היה היסח הדעת“. שוב, ייתכן שהמהר“ל טועה בהבנת רש“י אבל ברור שיש לו נטייה לומר שאף פעם לא הייתה הווה אמינא לפטור את יהדות הגולה ממצוות. בדרך זו הולך גם הרדב“ז שמסביר את ההווה אמינא של הספרי על בסיס הקושי של קיום מצוות בגלות “מפני דוחק השעבוד וגזירת השמדות… ואפשר כי מצד האונס יבטלו אותם [המצות]“ (שו“ת הרדב“ז חלק ו סימן  ב‘ אלפים קנד).

נראה אם כן שגדולי ישראל לא מעטים סברו שמצוות שאינן תלויות בארץ תקפות בחו“ל בדיוק כמו שהן תקפות בארץ ישראל. לדעתם, הרעיון שיהודים פטורים ממצוות בחו“ל לא בא בחשבון וברור היה להם שיש ערך עצמאי ומהותי בקיום מצוות גם בספרד או בבבל. בעל משך חכמה אומר זאת בצורה מפורשת וברורה: “אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בארץ ישראל ובחוץ לארץ [לבד מצות התלויות בארץ]“ (פירושו לשמות לב, יט). המעוניין במקורות נוספים על הנושא מוזמן לעיין במאמרו המאלף של אביעזר רביצקי בקובץ המאמרים ארץ ישראל בהגות היהדות בימי הביניים.

כנזכר, הרמב“ן ואחרים דגלו בגישה אחרת ויש לכל יהודי הזכות ללכת בעקבותיהם. אף על פי כן, חשוב להציג את מגוון הדעות כדי שתלמידינו יכירו את הדעות השונות בנושא וגם המכריע כצד אחד ידע שקיימות גם גישות אחרות. אין ספק שיש קהילות דתיות בעולם המדגישות פחות מדי את החשיבות והמרכזיות של ארץ ישראל ביהדות ואולי הן צריכות ללמוד יותר רמב“ן. אולם בציבור הדתי לאומי בארץ זו לא הבעיה. אדרבה, לפעמים נשמע הרעיון שאי אפשר להגזים בחשיבות של מצווה זו. הרב קוק כבר לימד אותנו שניתן להגזים ולהפריז על המידה בכל ערך חיובי וזה נכון גם ביחס לארץ ישראל. שילוב הדעות החולקות על הרמב“ן בשיח הציבורי שלנו יביא לגישה יותר מתונה ויסייע בשמירה על פרופורציות נכונות יותר.

חילול מוסרי

רבים בציונות הדתית מצטטים את יחזקאל לו, פסוקים טו־כד, כדי להראות שיציאת עם ישראל לגלות נחשבת כחילול השם. בפסוקים אלו כתוב שיש חילול השם בגלות ישראל כשהעמים אומרים "עם ה' אלה ומארצו יצאו".  לעתים אלו צועדים אף צעד נוסף קדימה וטוענים שכל נסיגה או ויתור על שטחים בארץ ישראל מוגדרים כחילול השם. יש שמרחיבים את הרעיון עוד יותר ואומרים שכל ביטוי לחולשה פיזית או פוליטית של מדינת ישראל נחשב חילול השם. מנגד, על חילול השם של ההתנהגות המוסרית של עם ישראל כלפי אומות העולם שומעים הרבה פחות  (המעוניין בדוגמאות ומקורות נוספים יעיין נא במאמרי בכתב העת Tradition מחורף שנת אלפיים).

המעיין בחז“ל יתקשה למצוא דוגמאות של חילול השם התלוי בחוזק או בחולשה של העם היהודי (דוגמה אחת ניתן למצוא בפתיחה לאיכה רבה א, טו). יתרה מכך, אין בחז“ל מקרה שבו חשש מחילול השם כזה משפיע על ההחלטות של היהודים איך להתנהג או להגיב. מצד שני, יש הרבה מקורות בחז“ל המזכירים את חילול השם המוסרי ומקורות אלו בהחלט משפיעים על הדרך שבה אנחנו אמורים להתנהג. אביא שתי דוגמאות. לפי התוספתא בבבא קמא (י, טו) גזל הגוי יותר חמור מגזל מישראל בגלל חילול השם. כמו כן, במקום שיש חשש של חילול השם חייבים להחזיר את אבידת העכו“ם (בבא קמא קיג, ב).

בנוסף, חז“ל השאירו לנו הנחיות ברורות למקרים שבהם שני סוגים של חילול השם באים לידי עימות ביניהם.  כשיהודי נמכר לעבדות אצל אדון נכרי יש מצווה לשלם לנכרי כדי לשחרר את היהודי (עיינו ויקרא כה, מז־נב). לפי חז“ל מדובר אפילו ביהודי הנמכר להיות שמש לעבודה זרה. בכל אופן חייבים לשלם את כל הכסף המגיע לגוי כדי לשחרר את היהודי. רש“י (שם כה, מח) מוסיף שאין לבוא עליו בעקיפין, דהיינו להשתמש בתחבולה או במרמה, מפני חילול השם. יש  כאן מקרה די משפיל – יהודי נמכר לעבדות אצל גוי בבית עבודה זרה – אבל בכל זאת חילול השם שבחולשה היהודית אינו משפיע על ההלכה ואינו מאפשר כל סוג של רמאות כדי להציל את היהודי. חילול השם שבהתנהגות לא מוסרית נזכר כאן דווקא כסיבה לחייב תשלום מלא לנכרי.

דוגמה נוספת. הגמרא (יבמות עט, ב) אומרת שדוד המלך היה מוכן למסור את משפחת שאול לגבעונים כדי למנוע חילול השם, שלא יגידו שהעם היהודי אינו מעניש את אלו שפשטו ידם בפרנסה של גרים. יש כמובן קושי בהענשת משפחת שאול עבור החטאים של שאול, אבל זה נושא נפרד. לענייננו, מתברר שלא דואגים כל כך להשפלת כבוד עם ישראל מבחינת הכוח שלנו בזירה הפוליטית, אבל כן דואגים למעמד המוסרי שלנו ביחס לגרים בלאום.

קטע מעניין בדברי הרב קוק מציג את הדברים בצורה דומה. הגמרא אומרת שלא נכנסים לחורבה בגלל חשד, מפולת ומזיקין (ברכות ג, ב). על דרך הדרוש, הרב קוק מפרש שמדובר בסיבות להארכת הגלות. נעיין בהבנתו לגורם החשד:

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כוונה שניה במאמר זה שרומז גם כן על איחור הגלות אע"פ שבידו יתברך לשוב שבותנו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו יתברך בנו… הא' שלא יאמרו אומות העולם שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדלותם שיש חס ושלום משוי פנים בדבר והרי כשגלו בני יהודה היה גם כן קידוש השם שאמרו אפילו לבני ביתיה לא נסיב אפיה אם כן יש חלול השם בדבר חס ושלום אבל כשישראל משלימים מעשיהם יש קדוש השם כשהעמים רואים גדלותם והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב (עין אי“ה שם).

לפי הרב קוק, במובן מסוים גלות ישראל היא קידוש השם, כי יש בה הוכחה שה‘ הוא א־לוהי המשפט שמעניש גם את עם ישראל כשמגיע להם. אם הוא יחזיר אותנו לארצנו בלי שנזכה לזה, יהא חילול השם בכך שהעמים יגידו שה‘ איננו מתנהג במשפט צדק. הרעיון שחולשתנו בגלות ועצם מציאותנו מחוץ לארצנו הן חילול השם כלל אינו בא לידי ביטוי בדבריו. אולי לפי הבנת הרב קוק, הפצת הרעיון של ה‘ כשופט צדק היא יותר מרכזית ביישום הגורם של חילול השם.

כדי להבין את תפיסת חילול השם אצל רבנים במחנה שלנו, אביא דוגמה מובהקת מכתבי הרב שלמה אבינר.

אומר יחזקאל הנביא: כשעם ישראל בגלות זהו חילול השם שאין כמותו, זהו חילול השם בהא הידיעה. כשעם ישראל מושפלנשלט על ידי זרים, זהו המצב של חילול השםיעקב אבינו קונה את הבכורה המגיעה לו בדין בנזיד עדשים. האין זה ביזיון? גם הברכה מגיעה לו כדת ושוב עליו ליטול אותה בערמה, ולהתחפש בבגדי עשו אחיולאחר מכן מבקש עשו להרגו ועליו לברוח מפניו. שוב מופיע יעקב במסכנות, בחולשה ובפחדנותלבן מבקש להרגו והוא בורח. משנתפס ונשאל: מדוע ברחת, הוא מתנצל ומבקש מחילה. אחר כך הוא פוגש את עשו אחיו וקורא לו "אדני עשו" שבע פעמים. הלא זה מרתיח את הדם. הוא מגיע לשכם, חוטפים ואונסים את בתו. לאחר מכן מעשה שמעון ולוי. גם זה חילול השם. כך מסדרים חשבון? צא והילחם! (מחיל אל חיל, עמודים 181־182).   

חילל השם המוצג בקטע זה הוא כל כולו שאלה של כבוד וחוזק, של השפלה וחולשה, ללא כל קשר להתנהגות מוסרית. ההבדל בין גישה זו ובין גישת המפרשים הקלסיים בא לידי ביטוי משמעותי בסוף הקטע. לפי הרב אבינר, התחבולה של שמעון ולוי היא חילול השם בגלל שלא לחמו בצורה ישירה. לפי הרמב"ן, יעקב כעס על מעשה שמעון ולוי בגלל שלא הייתה להם הצדקה להרוג עיר שלמה בעבור חטאם של שני אנשים. כותב הרמב"ן: "ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חילול השם שיעשה הנביא חמס ושוד" (פירושו לבראשית מט, ה). יש פער תהומי בין חילול השם לפי הרמב"ן ובין חילול השם על פי הרב אבינר.

בדוגמה האחרונה יש מקום לומר שלא מדובר רק בחוסר איזון, אלא גם בעיוות של היהדות. חילול השם שאמור להיות גורם לרגישות מוסרית הופך להיות מקור לשאיפה לכוח פוליטי וצבאי. גם אם נאמר שלא מדובר בסילוף אלא רק בחוסר איזון, יש סיבה לדאוג ולפעול לשיפור המצב. כפי שכתבתי בתחילת דבריי, יש הרבה סיבות מוצדקות לגאווה בציבור שלנו. עם זאת, כמו בכל חברה, יש גם נקודות הדורשות שיפור. עם כל החשיבות של המפעל הציוני, של ארץ ישראל ושל כבוד עם ישראל, הגזמנו הרבה פעמים בערכים האלו ולא הגענו לאיזון יותר מתון ובריא. אם נלמד את מגוון הדעות, נצליח לקיים את דברי הרב קוק שאמר "אין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהיה הקיצוניות מזיקתה" (אגרות הראי"ה חלק א אגרת כ).

הרב יצחק בלאו הוא ר"מ בישיבת אורייתא

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 באוקטובר 2013, ב-גיליון וירא תשע"ד - 845 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. כבוד הרב
    מאמרך מפגין ידע והבנה רבה בפרושים הרבים בנושא.מאמר מרתק .ומעניין
    שאלתי היא מה מטרת המאמר?האם כבודו רומז על עול וגזל בהתישבות יהודים באדמות יהודה ושומרון?
    ולכן הציטטות.בהחלט כך אפשר לפרש את הכתוב.בתיקוה שטעות בידי
    בהצלחה.וברכה.
    משה מזרחי.קולומבוס .אוהיו

  2. קריקטורה של מגיב 2

    משה מזרחי היקר, לא בוררה לי התדהמה האוחזת במקלדתך בין רוחב ידע, בהירות והבנה לבין טיעונים על גזל, עוון וכיבוש. או שמא מהרהורי לבך אתה משליך, בחושבך עמוק בלבך שמא יש במפעל ההתנחלות סוג של עוון.

  3. עם הטיעון הכללי של המאמר, שחייבים ללמד ציבור גם דעות השונות ואף סותרות את האידאולוגיה המוצרהת שלו, אי אפשר שלא להסכים. צרות מוחין הנובעת מצנזורה עצמית הינה בעייה כלל עולמית, ופעמים רבות היא אף עומדת מאחורי עמדות אידאולוגיות-לכאורה.
    מה שכן הפריע לי במאמר הוא הניסיון להוכיח מצורה אחת של גאולה לאחרת, ואסביר: לפי מה שלמדתי, לפחות, ישנן שתי צורות שונות של גאולה היכולות לקרות לעם ישראל ולהוציא אותו מן הגלות, שתיהן באות לידי ביטוי בחלוקת הפרשיות האחרונות של התורה: ניצבים-וילך לעומת שירת האזינו. הגאולה הראשונה היא גאולה נסית-פתאומית המובלת ישירות ע"י הקב"ה. גאולה זו באה מתוך תהליך תשובה כללי של עם ישראל, ולכן בואו הוא פתאומי וניסי באופן גלוי. הגאולה השנייה מגיעה ללא תשובה. לא אעסוק בגורמים לה, אך רק אציין שהיא נקראת 'גאולה טבעית' והיא פועלת בדרך הטבע, ללא הכוונה גלויה (נסתרת כמובן שכן). גאולה זו היא גם הדרגית ומובן שאנו נמצאים רק באחד משלביה. התיאולוגיה הדתית לאומית כפי שאני מכיר אותה טוענת שהתרחשה גאולה טבעית ולכן תיאורי גאולה נסית(גלויה) אינם רלוונטיי. רבים מהתאורים מתאיים את הצורה הראשונה, וודאי הקטע המתאר את הפירות היוצאים מדי יום ביומו משתייכים אליה. אעפ"כ, את היבול המשובח שמוציאה ארץ ישראל בימינו עדיין אפשר לשייך לברכת האל גם בלי קשר לגאולה, אלא להבנה הפשוטה של 'אם את מצותי תשמורו' וכו'.
    באשר לרמב"ם, אציין שעם כל גדולתו,לא ממנו אנו למדים על שלבי הגאולה בשל העובדה הפשוטה שמדובר בהוגה רציונליסט, שכבר בתקופתו התקיפו אותו חכמים שמשנתו לא יכולה להתאים לתורת הגאולה. חלקם ואף הרחיקו לכת וטענו שאיננו מאמין בדחיית המתים(ואף הוא הודה שלשיטתו אין זה אפשרי, ואף על פי כן הוא מאמין בכך). ובכלל, כדי להאמין בביאת המשיח ובכך ש'הכל יהיה בסדר' צריך מידה לא מבוטלת של אופטימיות ומעוף מחשבה, מה שלא מתאים לניתוח רציונלי וקר.
    באשר לטיעון שלהקמת המדינה ישנה משמעות נוספת לזו הגאולית, זו הנקראת רעיון ה'גוי קדוש' (נראה לי שלזאת הכוונה, אשמח אם יתקנו אותי), ומכאן שגם לשם כך היה כדאי להקימה, אתמהה: הכיצד אי אפשר לראות את הקשר בין הרעיונות? הרי כחלק ממטרתו של עם ישראל להביא את ידיעת הבורא לכל העולם, עומד קיום ה'גוי קדוש' כתנאי הכרחי לכך,(אני שואב את המקורות לטיעון זה מתוך הגותו של הרב-פרופסור אליעזר ברקוביץ') ולכן עצם הגלות הוא טרגדיה השייכת לעולם כולו! או במילים אחרות, אם עם ישראל לא קיים כאומה בין האומות, הוא לא יוכל להפיץ את הרעיון שהוא נוצר למענו באופן אפקטיבי, ובכך תימנע את הגאולה הכללית של העולם. אם כך, רעיון ה'גוי קדוש' והגאולה כרוכים זה בזה. באשר לדעות פוליטיות ותפיסות גבריות שמשתרבבות לתוך הישיבות באין מפריע, נראה לי שהן פשוט משמשות חלק מהמחנכים כאמצעי למשוך בני נוער עם טמפרמנט לתוך ישיבותיהם ותפיסותיהם.

  4. די לפחדנות
    מאמר מנומק ומביא כבוד למגזר הסרוג היחיד עדיין בין .שס לאגודה שלא הולך כמו עדר.אלא מבחירה חופשית בוחר כל יום באהבת אלוקים ואדם

    חר

  5. מאמר מבריק המביא כבוד למגזר הסרוג.החושב והבוחר בתורה באדם ובאלוקים מבחירה חופשית כל יום מחדש

  6. ממליץ לכולם ללמוד את סדרת "בניין אמונה" של הרב ערן טמיר ממכון מאיר. נמצא בארכיון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: