כאן כן מודיעין | ניר מן

פעילות המודיעין בשנות החמישים שודרגה על ידי משה דיין. ספר מחקרי חדש מתאר את הקמת אגף המודיעין, לפעמים בשפה חלולה מבית מדרשם של יועצים ארגוניים

969447 אמ"ן יוצא לאור

העשור הראשון לאגף המודיעין בצה"ל

עורכים: דוד סימנטוב ושי הרשקוביץ

מערכות, 2013, 264 עמ'

ספר חדש ומסקרן יצא זה עתה לאור בהוצאת "מערכות" ועניינו העשור הראשון של אגף המודיעין (אמ"ן). בספר מתוארים בתמציתיות תהליכי הקמת אגף המודיעין, והוא נשען על מפעליהם המחקריים של ההיסטוריונים יואב גלבר (שורשי החבצלת, ניצני החבצלת) וזהבה אוסטפלד (צבא נולד).

חשיבותו המחקרית של הספר נעוצה במקור הארכיוני שעמד לרשות המחברים – מסמכי גנזך אמ"ן. התיעוד המקורי מקנה לספר את מהימנותו המחקרית ואת חשיבותו כבסיס נתונים לניתוחים צבאיים ואקדמיים בעתיד לבוא. ניכר שבכתיבת הספר השקיעו המחברים, דוד סימנטוב ושי הרשקוביץ, מלאכת איסוף שקדנית, והצגת תכניו ערוכה על בסיס נושאִי ולא ככרוניקה מתוארכת בסדר רץ. גישה זו תורמת לסקירת פרקים תמטיים בהקמת אגף המודיעין ותוכל להועיל לחקר תחומים ממוקדים.

השתבללות לשונית

עם זאת, הספר לא חף מליקויים. הניסוחים המתחכמים והתחביר המסורבל בפרק התאורטי הראשון אינם מקִלים על הקורא. למרבה האירוניה, בפרק זה נסמכים המחברים על טיוטת ספר תורתי שכתב האלוף יהושפט הרכבי בשנת 1957, בהיותו ראש אמ"ן. חיבור מסווג זה היה מיועד לבית הספר הגבוה למודיעין אך הוא לא פורסם וכתב היד נגנז בארכיון צה"ל. המחברים מצטטים מובאות מטיוטת הספר שכתובות בלשון מדויקת וברורה לכל נפש, ללא המינוח החדשני שנשמע מתקדם לכאורה אך גלומה בו בעייתיות מהותית.

ניתן לטעון שההתקטננוּת המילולית היא בגדר נוקדנות גרידא, ועריכה יותר מוקפדת הייתה מנכּשת את האיזמים ה"עדכניים"; אך לא אלה הם פני הדברים. את ההגדרות "תפקידה [תכליתה?] של תפוקה [ייעוד?] זו הוא לייצר ידע" ו"מודיעין הנדרש לטובת [לשם] הפעלה טקטית" אפשר אולי לפטור בסלחנות ככשל בהגהה; אבל המשכן – "לוחמת מודיעין חשאית – ההיגיון החשאי הוא המוביל בלוחמה מעין זו..", ו"הלוחמה החשאית והאיסוף החשאי נמצאים בעולמות תוכן דומים ובעולמות פעולה זהים" כבר מעידים שהכשל אינו מתחום עריכת הלשון. מה זה "ההיגיון החשאי", "מוביל" ו"עולמות תוכן"? השעטנז הבלתי נסבל של כִּלאי מושגים הוא הפרה בוטה של עקרון הפשטות הצבאי ("עניין המודיעין מטבעו הוא מסובך ולכן פישוטו דורש מאמץ", כמאמר הרכבי, עמ' 77).

מיותר להזכיר את סוללות עורכי הדין שנדרשו להתפלפל במסכת משפטי פרשת צאלים ב' בסוגיית פירושו של המונח האומלל "ירכז ויוביל" שהמציא אהוד ברק עבור עמירם לוין. מיותר גם להזכיר את הפיאסקו של המלת"ם הזכור לרע (המכון לחקר תורת המערכה), שהתאוריות החלולות וטרמינולוגיית האוויר החם שהפריח יצרו את תסמונת מגדל בבל שערוותה נחשפה במלחמת לבנון השנייה. יותר מכול זכורים דבריו של מח"ט שבע כשיצא מפקודת המבצע במהלך הקרב ואמר שאיננו מבין מה אמר האוגדונר. למותר לציין שהתוצאה הסופית של אי ההבנות נוסח "ירכז ויוביל" ו"נחילי ההשתבללות" הייתה חיילים הרוגים בשטח. כתיבה צבאית חייבת להיות מדויקת וברורה ללא שמץ יצירתיות מילולית. המקוריות הוורבלית וההגדרות העמומות, שכל אחד יכול לפרשן כראות עיניו, הן אֵם כל חטאת בהגות ובכתיבה הצבאית.

זאת ועוד, בעריכת הלשון בספר מוטב היה למחות כמה גִנדורי לשון מצויצים במקום לחזור ולהתהדר בהם, דוגמת – "ראשות אמ"ן". מה ומי זה "ראשות אמ"ן"? ראש אמ"ן, סגנו וראשי המחלקות (כולם או חלקם)? השימוש בהמצאה זו פסול מעיקרו מפני שהוא מכשיר שרץ אמורפי העומד בסתירה גמורה לדיוק הנדרש בהצבעה על הכתובת המוגדרת – ראש אמ"ן, מטה אמ"ן או מפקדים בכירים באמ"ן.

כך גם השימוש ב"שיח האמ"ני", ב"מִטריית האג"ם" או ב"פורום המטכ"ל". אין דבר כזה "פורום" מטכ"ל! יש מטה כללי שמקיים דיונים, ויש עיתונים וגנרלים שכדי להישמע "חשובים" מוסיפים את הקידומת המיותרת "פורום" (ואז הישיבות נשמעות, כמובן, הרבה יותר "אינטלקטואליות"). למרות שה"פורום" נטמע בסלנג הצבאי, מקומו של ביטוי ז'ורנליסטי זה לא יכירנו בספר מחקרי בהוצאת "מערכות". יצוין גם שראשי התיבות של מוצב הפיקוד העליון ("הבור") נקבעו בהוראת הפיקוד העליון כמצפ"ה (ולא מצפ"ע), וראוי היה שלפחות בפרסומים רשמיים של צה"ל ההוראה תמולא כלשונה.

חי והבין את שדה הפעולה הצבאי. משה דיין בתום מבצע קדש, 1956
מקור: Avneref

רבין, דיין ומחלוקת החלל

ב־20 בדצמבר 1953, שבועיים לאחר שמונה משה דיין לרמטכ"ל, הוא הודיע על הפיכת מחלקת המודיעין באג"ם לאגף עצמאי במסגרת שינוי מבני מקיף שערך במטכ"ל. ההנמקה להחלטה התבססה על "חשיבות המודיעין לצה"ל, עיסוקו בנושאים מדיניים […] והעברת תפקידים מלשכת הרמטכ"ל למודיעין" (עמ' 36). מהלך זה ראוי למחקר מעמיק לעצמו, אך בספר הוא מצוין בשני עמודים וחצי בלבד ללא הסבר כלשהו לגורמיו התפיסתיים. אפילו ביאור המשמעויות הפרקטיות של שלוש הכותרות הסתמיות לעצמן ("חשיבות המודיעין לצה"ל") נפקד מהכתוב. אילו "תפקידים מלשכת הרמטכ"ל", לדוגמה, הועברו לסמכות אמ"ן, ולמה? אפשר שמהלך זה היה המשמעותי ביותר בהתפתחות המודיעין הצבאי בשנות ה־50, וביטויו האפסי בספר משקף את גישת המחברים להסתפק בציון אירועים ובתיאור תהליכים מבלי לנתחם.

השינוי במעמדו של המודיעין הוא מרתק מבחינת תרומתו של דיין להתפתחות המטכ"ל, למרות שהוא אישית היה חסר השכלה צבאית אלמנטרית. דיין, שאולי לא ידע לבטא את תפיסותיו במינוח תאורטי, "חי" והבין את שדה הפעולה הצבאי וחולל אינטואיטיבית את השינויים המבניים והתפיסתיים מרחיקי הלכת (המעבר למטוסי הסילון, התמרון היבשתי באמצעות השריון, פירוק הפיקוד השמיני) נוסף על הכריזמה הפיקודית שלו. דווקא בתחום שבו יצא שמו לתהילה – הקמת חטיבת הצנחנים, הנחלת היוזמה ההתקפית והדבקות במטרה (ברוח מורשת הפלמ"ח) – הוא הפגין מנהיגות סוחפת, אולם לא הייתה בכך חדשנות תפיסתית פורצת דרך.

אופייני שהוויכוח הלוהט בדרג המטכ"לי התמקד בשאלת ייעודיו של קצין המודיעין, ולא בשאלה המהותית של מעמד אמ"ן. דיין גרס כי הקמ"ן צריך להתמחות בתחומי המודיעין כמו גם בעניינים מדיניים וערביים, ואילו יצחק רבין, אלוף פיקוד הצפון בקיץ 1955, טען שהתמקצעות הקמ"ן צריכה להתמקד בנושאי מודיעין האויב ולא במזרחנות. מבלי לגרוע כהוא זה משיעור קומתו של הפיקוד הבכיר דאז, מרביתו היה משולל השכלה צבאית פורמלית, ואת התנצחויותיו הוא ליבן על המדוכה שברזיה הוא שלט, ופחות בסוגיות התורתיות בדרג המטכ"לי.

לסוגיית הפיכת מחלקת המודיעין המטכ"לית (ממ"ן) לאגף המודיעין נודעת חשיבות מחקרית רבה בבחינת הקריאה שהועלתה לאחרונה להפוך את אמ"ן מאגף במטכ"ל לזרוע בצה"ל. כלומר, להפכו מאגף מטה המופקד על הנדבך המודיעיני בהערכות המצב המטכ"ליות ובגיבוש התוכניות ופקודות המבצע לזרוע (כמו זרוע היבשה, חילות האוויר והים) הממונה על בניין הכוח. יש המרחיקים לכת ותובעים להקנות לאמ"ן סמכויות של הפעלת הכוח בדומה לאלו של הפיקוד המרחבי. חלק משורשיו ההיסטוריים של ויכוח תפיסתי זה, לרבות המחלוקת העזה הנטושה כיום בין חיל האוויר ואמ"ן בדבר הסמכויות במרחב החלל, נעוצים בהחלטת דיין ההיא, שלא עוגנה במצע תורתי מנומק ושצוינה בספר אגב אורחא.

ארגון עובדי פלחה

מטבע הדברים הפעילות המסקרנת ביותר בפעילות המודיעין בשנות ה־50 התנהלה בתחום המבצעי; קרי, מעשי חבלה, "פעולות מיוחדות" ולוחמה כלכלית (נגד החרם הערבי). הספר אינו מסיר ולו גם את פאת שובלו של מעטה החשאיות המכסה את הנושא, ומסתפק בציון פרשת "עסק הביש" במצרים כדוגמה מייצגת ללוחמה החשאית.

בתקריות הגבול עם הירדנים בערבה בשנת 1950 התעוררה בעיה של העברת המידע המודיעיני במהלך התרחשותן. בעיה זו התגלעה במלוא חומרתה כעבור חצי שנה בקרב בתל מוּטילה שמצפון לכנרת. בספר נסקרת הבעיה, מצוינים הגורמים המעורבים, המחלוקות והתוצאות. רק שחקן אחד נפקד מהתיאור – המוציאים לפועל. כיצד הועבר המידע המודיעיני – ברצים על אופנועים? בקשר אלחוטי? בטלפונים קוויים? באשגרים מוטסים?

הכתוב מתגדר בתיאור תהליכים ומתעלם לחלוטין מהאמצעים הטכנולוגיים, מהתשתית המבוּנָה (אוהלים, ביתנים, מתקני הפעלה) ומחיילי המודיעין עצמם – מי ומי היו המגויסים? מה היה מסלול השירות ומה היו תנאיו? מתבקש הסבר קצרצר לקורא העכשווי, שכבונוס נוסף יכול "לצבוע" את הטקסט האינפורמטיבי ולהפיח בו רוח חיים. בהקשר לרענון עינו של הקורא קשה שלא לתהות ולהתקומם על עיוות חלק מתצלומי הספר (במיוחד התצלום על כריכת שער הספר).

בספר מוזכרים בתמציתיות נכונה אירועי מפתח מודיעיניים בעשור הראשון – מבצע סוזאנה ("הפרשה"), לכידת חוליית ההאזנה של אורי אילן בסוריה, מלחמת סיני (מבצע "קדש"), מבצע רותם (1960) – שכל אחד מהם זכה כבר ליותר מספר אחד. ראוי לשבח את מחברי הספר שכללו את פרשת מבצע "רותם" בספר. בחריגה מתחום העשור הכרונולוגי ה"קשיח" מימשו המחברים את סמכותם לנקוט גישה מחקרית עצמאית שמאפשרת לבחון ברצינות את סוגיית ההתרעה המודיעינית בעשור הנדון. המחדל המודיעיני באי־חשיפת החדרת הכוחות המצריים לסיני בפברואר 1960 מיצה, הלכה למעשה, את הנחות היסוד ואת עקרונות ההפעלה של תפיסת ההתרעה שנבנתה באמ"ן בשנות ה־50, וביתר שאת לאחר מלחמת סיני.

בסיכום הספר נכתב: "צה"ל היה שונה מהותית כארגון מהמחתרות של תקופת היישוב ולא היווה המשך שלהן ולא ביטוי למיסודן". משפט מביך זה מציב סימן שאלה על טיבה של הלקטורה המחקרית שעבר כתב היד, ובמילים פחות מכובסות הוא מבטא בורות היסטורית. צה"ל לא היווה המשך ל"מחתרות"; צה"ל היה המשכו של ארגון אחד בלבד – ארגון ההגנה, צבא המדינה שבדרך. צה"ל הוקם על בסיס התשתית הארגונית והמבנית של ההגנה, ומפקדי צה"ל – מדרג השדה ועד דרג הפיקוד העליון – היו חברי ההגנה (מְתֵי מעט ממפקדי האצ"ל והלח"י מונו לתפקידי פיקוד זוטרים).

ועוד נכתב שם: "[ב]תוך פחות מעשור הפך הארגון למערכת ממוסדת ומתואמת הפועלת על פי עקרונות מסַדרים, שפה מושגית והבנה משותפת של כל רכיביה לגבי התפוקות הנדרשות מהם". משפט זה ממחיש את השחתת הכתיבה הצבאית בהשפעתם הממאירה של היועצים הארגוניים. הרי את אותו המשפט ניתן היה לכתוב על "תנובה" או על הנהלת ארגון עובדי הפלחה. הטיעון המופרך מבית מדרשם של כל מיני "מכוני מחקר צבאיים" שכאילו ניתן לכמת ייעודים צבאיים לפי שיטות מדידה של תשומות ותפוקות תעשייתיות או על בסיס גאנט של תזרים בנקאי, תדרוש מאמץ פירוסי לעקרו משורש. חזקה על יהושפט הרכבי, שמחברי הספר חוזרים ומעלים על נס את פועלו, שהוא מתהפך בקברו בחיבוטי מחילות מהאץ־קוצץ הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ד, 18.10.2013

פורסמה ב-18 באוקטובר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וירא תשע"ד - 845, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: