תאומי בראשית | חיותה דויטש

התגובה האנושית לחורבן יכולה להיות שיתוק ופחד או פאניקה והימלטות, אבל גם התייצבות מול החיים, באהבה או במאבק. זה החידוש בהופעתו של אברהם

סרט ישן, "שולחנות נפרדים" שמו, מתאר חבורת אנשים המתגוררת במלון קטן בעיירה אנגלית נידחת. הם בורחים מהעולם, איש מסיבותיו הוא, לכל אחד צרותיו ומשבריו. לאורך הסרט הם מנוכרים זה לזה, יושבים בשולחנות נפרדים, ורק בסופו הם מוצאים את הדרך לשוחח כיחידים וכקבוצה מתוך כנות, אנושיות וחמלה.

סיפור העולם הוא סיפור התגובה האנושית לחורבנותיו. בפרשות שהיו לנו עד כה – תיבות נח, מבול וים של דינוזאורים נכחדים, אנשים מבקשים מקלט מהפורענות ואם הם זוכים – הם מוצאים מקלט כזה בדמותה של תיבת עץ ענקית או בית שפותח בפניהם את דלתותיו.

החוש הראשון

בסרט מאוחר הרבה יותר, "חוש מושלם", איש ואישה מתוודעים זה לזה בזמן קצת בעייתי. העולם סביבם מתחיל להשתנות, חוקיו מופרים. וירוס כלשהו תוקף את האנושות, ומעלים אט אט את החושים. בתהליך ארוך אך יציב נעלמים חושיהם של בני האדם.

זה מתחיל בחוש הריח. קצת מרגיז, אבל זניח. עם הריח מסתלק גם חוש הטעם. ענף המסעדות במשבר. האיש, במקרה שלנו, הוא שף. עבודתו בסכנה. עבודתה של האישה, לעומתו, מעולם לא הייתה חשובה יותר – היא מדענית אפידמולוגית, חוקרת מגפות בבית החולים. האמת על המגפה המתפשטת נודעת לה לפני כולם.

אחר כך נעלם לו חוש השמיעה. היעלמותו מלווה בפרצי זעם מפחידים. התפרצויות אלימות ברחובות, ביזה, פאניקה. התקפי הזעם חולפים לבסוף אבל משאירים את העולם חירש לגמרי.

לו היה מדובר בסרט הוליוודי, משלחת מדענים הייתה מתארגנת זה מכבר לפתור את הבעיה, ואחרי משברים כאלה ואחרים, עליות ומורדות, הצלחות וכישלונות, היו צוות של גיבור וגיבורה יפי תואר מלווים בדמויות משנה יפות קצת פחות פותרים את הבעיה ומוצאים את התרופה לשיגעון הזה. אבל לא בסרט מהסוג הזה עסקינן.

להתבונן באנושות המתפרקת מנכסי צאן הברזל שלה. מתוך "חוש מושלם"  צילום: יח"צ

להתבונן באנושות המתפרקת מנכסי צאן הברזל שלה. מתוך "חוש מושלם"
צילום: יח"צ

הסרט שעליו אני מספרת כאן הוא סרט מינורי מאוד. עניינו הוא להתבונן באנושות המתפרקת מנכסי צאן הברזל שלה – יכולותיה הטבעיות להרגיש את העולם ולתאר את מה שמתרחש. את הבהלה שחשים האנשים, את יכולת ההסתגלות המופלאה שלהם. אחרי משבר הריח חזרו אנשים לאכול במסעדות. מתברר שהם לא באים לשם רק בגלל הטעם אלא בשביל סיבות אחרות, אולי חשובות יותר – הישיבה בצוותא, הפינוק בעובדה שמישהו מגיש לך את ארוחותיך. אפילו ביקורת המסעדות בעיתונות מתעשתת וחוזרת לעצמה בשינויים מתחייבים מהמצב: במקום לתאר טעמים וריחות, היא מתמקדת במראה ובמרקם.

כשנעלם חוש השמע, המצב כמובן חמור יותר ואף מסוכן, אבל אפילו לזה אפשר להיערך: שלטים גדולים עם הנחיות בסיסיות בשפת הסימנים נתלים במקומות ציבוריים. החיים ממשיכים. כעת, מתחיל הציבור להתכונן לבלתי נמנע: סילוקו של חוש הראייה. חבורות חבורות לומדות ללכת בעיניים קשורות. ומה יהיה השלב הבא? ומה יקרה לצמד הנאהבים, גיבורי הסרט?

התקפת הזעם המקדימה את החירשות חיסלה זמנית את הקשר הנרקם בין השניים והם נפרדים אבל העולם המתפרק והולך מחזיר אותם זו לזרועותיו של זה. מתברר כי מחלה נוראית מסוגלת אמנם ליטול מהאדם את חושיו השונים, אבל לא את החוש המושלם שלו – יכולתו הבסיסית להיצמד לאנשים שהוא אוהב, ולשאוב מהם נחמה ומרגוע.

"אני פחדנית", אומרת השחקנית הנפלאה ריטה היוורת' בתפקידה כטורפת הגברים המזדקנת בסרט "שולחנות נפרדים", "אני מפחדת להתמודד לבדי עם המחלה שלי, עם הזקנה". והרי ההבנה הזו בדיוק אמורה לאחד את האנשים כולם בהתייצבם מול החיים ומוראותיהם.

אברהם הלוחם בדרכים

בפרשות השבוע של תחילת ספר בראשית לומד האדם על העולם, על עצמו ועל מגבלותיו. בשבוע שעבר הצליחה תיבת נח להכיל קומץ אנושי שנס על חייו מפני מגפת רשע ושחיתות המתחוללת בחוץ. בפרשת השבוע הבאה, וירא, שוב מגפת רשע וחורבן הבא בעקבותיו. מלאכים בלבוש אנשים מחפשים מקלט מספיחיה של אותה רשעות עצמה. לוט מעניק להם את המקלט הזה, ובשל כך גם זוכה להימלט בעצמו מפני הרעה. סיפור העולם, כמתברר מפרשות השבוע האלה, הוא סיפור התגובה לחורבנות. הגירוש מגן עדן, מגדל בבל, המבול, סדום ועמורה. אבל בפרשה הנוכחית, לך לך, חידוש עצום: גיבור חדש מופיע בעיר. עוד מעט יתחיל אברהם את סיפור התיקון. לא עוד הימלטות ומציאת מחסה, אלא פעולה סיזיפית, נחושה, לתיקונו המוסרי והחברתי של העולם מן היסוד.

אברהם, בניגוד לדימוי הקצת מיושן שלו, הוא דמות הוליוודית הרבה יותר ממה שאנו רגילים לחשוב. אברהם הוא המדען המחפש את הנוגדן לווירוס התוקף, הוא השוטר שלא מהסס לתת אגרוף לפושע. הוא לא רק שופך צקון לחשו בתפילה לפני בוראו, מודע לאפסותו הקיומית ונאחז באהוביו, אלא יוצא לקרב, נלחם בטבע האנושי וברוע. עושה נפשות בחרן ובכל מקום אחר שבו התערבותו נצרכת. ואם להזדקק לדימוי הרב־סולבייצ'יקי הידוע – אברהם הוא "איש האמונה" כמובן, אבל גם ובעיקר "איש ההדר".

מעלות ומורדות פקדו את הסיפור האנושי מאז ועד היום – איש ההדר ואיש האמונה למדו במשך השנים לחיות זה בצד זה וגם להתכחש זה לזה. ספרו החדש של ראובן נמדר, "הבית אשר נחרב" (שנידון במוסף זה לאחרונה במאמר ביקורת של שמואל פאוסט), מדבר על מה שאירע לאיש ההדר המופלא, המלא מעצמו ושוכח את תאום הבראשית שלו – איש האמונה. אותו חלק שבו שמודע להיותו עפר מן האדמה, אנושי ובן חלוף, המודע לעובדה שיש בורא לעולם, ומה אנוש כי תזכרנו.

כשמו, עוסק "הבית אשר נחרב" בחורבנות ובתגובה האנושית להם. נטישתו של פרופסור אנדרו כהן את אשתו ובנותיו – החרבתו את הבית הפרטי שלו – מאפשרת לו חיי רווחה, אסתטיקה וחופש. אבל לא לעולם חוסן, ופקיעתה המתבקשת של בועת ההצלחה, הנעורים והכוח תעמיד אותו בפני אותם חלקים של המציאות – ושל עצמו – שעד כה היטיב להתכחש להם. במקביל לכך, גם ניו יורק המרוצה מעצמה, החיה בניכור אקדמי לרבדים אנושיים שלמים ומדממים המצויים ברקע, תפגוש לבסוף במגדליה המתמוטטים. קירותיה של בירת העולם המערבי, עיר מקלט ליהודיה הנמלטים מעצמם ומהסיפור העתיק שלהם, דקים, ונוטים להיסדק בקלות. אסון וכאב יתפסו את מקומם הראוי להם מששת ימי בראשית, ויחזירו את העיר ואת האדם לפרופורציה הנכונה.

חוש מושלם – במאי: דיוויד מקנזי, בריטניה 2011

שולחנות נפרדים – במאי: דלברט מאן, ארה"ב 1958

הבית אשר נחרב – ראובן נמדר, כנרת, זמורה־ביתן, תשע"ג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: