פרחחים באירופה | שלום רוזנברג

בפירושו של הרש"ר הירש ברכת יעקב לשמעון ולוי זוכה למשמעות אקטואלית. מעשיהם היו טובים בגלות, לא בארץ

 כפי שלימד אותנו רבי יצחק, תלמידו של הפטריוט הגדול רבי יוחנן, ספר בראשית הוא ספר גיאופוליטי. בספר זה נקבעים גבולות הארץ על ידי מעשה האבות. המאורעות המתרחשים בחיי האבות מהווים מעין נבואה על מה שעתיד להתרחש. "מעשה אבות סימן לבנים". הקונפליקט בין יוסף והאחים מנבא את סכנת פילוג השבטים, שבטי יוסף מול שבט יהודה. יש ב"בראשית" חזון שלום, גוי גוי בגבולותיו. אלא שבשלב מסוים מתרחש משבר ביחסים בין ישראל לכנען, אונס דינה וחטיפתה, טרגדיה שכנגדה לא יכול היה יעקב לעשות כלום, ונקמתם של שמעון ולוי. הם פשעו. ולמרות זאת, קריאתם מחרידה אותנו עד עצם היום הזה: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?"

הגנה יהודית

יעקב אבינו ביקר קשות את מעשה האחים בברכתו האחרונה (בראשית מט, ה־ז). הייתה זאת קללה, אך קללת אב, שאינו מקלל את הבנים אלא את אפם ועברתם: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". יעקב מסיים את דבריו בנבואה: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". דברים אלה נתפרשו יפה בפרשנות הקלאסית. אנו נתמקד כאן בפירושו המופלא של ר' שמשון רפאל הירש. אינני יודע אם הניתוח הבלשני שהוא מציע מתקבל על הדעת. מכל מקום, מאחורי ניתוח זה מסתתרת אינטואיציה קיומית חשובה באקטואליות שבה.

ר' שמשון רפאל הירש מבחין בפירושו בין "אֲחַלְּקֵם" לבין "וַאֲפִיצֵם". המחלק – טוען ר' שר"ה – רוצה שמה שבידו יהפוך לנחלת הכלל. הוא מחלק דבר "למען יזכו בו רבים ככל האפשר". לא כן המפיץ, בהוראתו המקורית. הוא מפורר דבר שלם, "לבטל את ליכודו ושלמותו". "אֲחַלְּקֵם" היא אכן קביעה חיובית. "אֲפִיצֵם" – שלילית. להבדל זה עלינו להוסיף גם את ההבחנה בין "יעקב" ו"ישראל". "יעקב" מסמל את הגלות, קיום שיש בו "השפלה ורדיפות". "ישראל" לעומת זאת מציין את המדינה היהודית הריבונית. מכאן נובעת מסקנה שלא ציפינו לה. "אָרוּר אַפָּם", יש בנזיפת שמעון ולוי שלילה אך גם חיוב! הגבול שבין השלילה לחיוב מצוי בהבחנה שבין יעקב לישראל.

עתה מסוגלים אנו לחבר את הרמזים ולהגיע לפירוש הפרדוקסלי. קיומנו כ"יעקב" בגלות, קיום של חוסר אונים, זקוק לפעמים לשמעון ולוי, להגנה יהודית, אף אם היא תיעשה ביוזמה פרטית. כדברי רש"ר הירש: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי… צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פזורינו היו בינינו גם בני שמעון ולוי. אלה החיו בנו את הכוח והעוז, את האש והגאווה היהודית האצילה".

יוזמה מזיקה

עד כאן "יעקב", בברוקלין ולונדון, בפריס ואנטוורפן. שם חייבים אנו לקחת "חלק" מתעוזת האחים. לא כך בישראל, "במדינה היהודית הפורחת", לפי רשר"ה, אֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. בישראל יש למנוע לחלוטין תופעות מעין אלו. את מלוא משמעותו של המסר יכולים אנו להבין רק היום, כשהריבונות והעצמאות חוזרות לעם ישראל.

כשבידנו כלים ממלכתיים, היוזמה של שמעון ולוי, יוזמה שאחיהם לא היו שותפים לה, הופכת מזיקה. לא רק כך. תג המחיר הפרטי – אסור. אנו חייבים בפעילות קולקטיבית, משותפת, אחראית, בהנהגת הממשלה הלגיטימית. ובלשון ר' שר"ה: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי – במועצותיהם אל יחליטו על רצון האומה… בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי – במעשיהם אל ייגעו בכבוד הלאומי". עצם האף היה מוצדק בהחלט, אך באפם ביצעו רצח, בכעסם הרגו חפים מפשע. ואולי ב"ה לא הרגו איש, אך פגעו באינטרסים ובצרכים חשובים של המדינה.

אנו מבינים את הבעיות המתעוררות לפעמים בגלל התנהגות לא נאותה של הממשלה אצל הרבה מצעירי משרתי ה', תינוקות דבית רבן ואף מלמדיהם, צאצאיהם הרוחניים של לוי ושמעון. זיכרונות עמומים משמעון ולוי המקוריים, שבידיהם היו כלי זין ולא רק כלי כתיבה, מתעוררים בהם.

אלא שבאופן פרדוקסלי בישראל הפעילות "הפרטית" של בני שמעון ולוי יכולה להיות הרסנית. היא פוגעת בכולנו כאן ועכשיו, אך גם בהם עצמם. אל נא אחיי תרעו. התנהגות זאת יוצרת עבור כולנו מלכודות. חבל, אך גם חבל עליכם ועל עתידכם. אנא, זכרו את דבריו האקטואליים של רבי שמעון בן אלעזר (תוספתא עבודה זרה א, ו): "אם יאמרו לך ילדים בנה בית המקדש אל תשמע להן, ואם יאמרו לך זקנים סתור בית המקדש, שמע להן. מפני שבנין ילדים סתירה, וסתירת זקנים בנין".

הרש"ר הירש האמין שהקיום היהודי הריבוני יאפשר לנו לקיים את חזון הפוליטיקה הטהורה. הוא לימד אותנו שצוואת יעקב מטילה "קללה על כל התפרצות הפוגעת במוסר ובמשפט, ולו גם נעשתה לטובת הכלל". והוא הוסיף: "מדיניות ודיפלומטיה מכירות רק בחוק האינטרסים".

עמים רבים מסתירים את האינטרסים בטלית של הומניות מזויפת. אחרים יצרו קונצנזוס מוסרני המגנה אותנו תוך שהם עצמם מטהרים את השרצים שהם מגדלים ומסתירים. לא זאת היא דרך ישראל: "כי גם בחיי הכלל, ולמען הכלל, יש לטהר לא רק את המטרות – אלא גם את הדרכים והתחבולות". האם חזונו של הרש"ר אפשרי? קשה לי להאמין בכך, אך בואו ננסה זאת עד גבול יכולתנו, עד ולא עד בכלל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: