פלורליזם לא הלכתי | דוד בנבנישתי

רצונם של רבני "בית הלל" להתיר קבורת חיילים גויים בבית קברות יהודי מובן, אך תשובתם אינה עולה בקנה אחד עם דרך המשא ומתן ההלכתית המקובלת. ההזדקקות לדעת היחיד בסוגיה חושפת כי הבקשה להקל קודמת להלכה

 איני מכיר את ארגון "בית הלל" או את חבריו וחברותיו לעומק, כל הידוע לי עליהם מסתכם בעיון בפרסומיהם השונים במדיה ובעלונים שהם מוציאים מעת לעת, אולם אף מהכרה ממוצעת ניתן להבחין בנקל שמדובר בארגון המתיימר להיות חלופה רבנית־אורתודוקסית להנהגה הציונית דתית השמרנית מדי לדידו, מתוך מגמה ושאיפה ברורה לתפוס את מקומו כגוף בעל השפעה חינוכית והלכתית כאחד.

לצורך כך הארגון מפיק ניירות עמדה הלכתיים והשקפתיים מתוך ניסיון גלוי לטוות קשרים בין ההלכה למציאות החיים הישראלית היום יומית, וביתר חידוד – לערכי המודרנה אשר בכללם חיזוק מעמד האישה והחלת שוויון בין יהודים לגויים. העקרונות שצוינו כאמור מופיעים במצע הרעיוני של "בית הלל". גישה זו – חרף הישגיה הברוכים בתחום קירוב הרחוקים לדברי תורה – רצופה סכנות ואתגרים לא פשוטים, שהרי בשעה שאדם ניגש לפסיקת הלכה במגמה מודעת של הטמעת ערכים ובמיוחד כאלו שאינם תורניים במובהק אורבת לפתחו סכנת הטשטוש בין בירור הלכתי הוגן ומעמיק לבין ציון יעד והליכה בדרך פלפולית מתוחכמת יותר או פחות לעבר היעד המבוקש. דרך זו רחוקה מעולמה של תורה שבעל פה בכלל והלכה פסוקה בפרט.

עיון מדגמי בתשובה אחת מגיליון "בית הלל" האחרון שעוסקת בהיתר קבורת חיילי צה"ל גויים לצד חיילי צה"ל יהודים חושפת מבין השיטין את הבעייתיות הרבה בגישתם של חברי הארגון לדברי הלכה, וכפי שניווכח – גישה זו גוררת פירות בוסריים למדי בתחום ההלכתי.

כאמור, "בית הלל" מהווה חלק מתופעה שנותנת משקל יתר לתפיסתו המחשבתית של הפוסק, אשר יוצר נטייה להתעלמות מניתוח יסודי של צירי השאלה ההלכתית מבחינה טקסטואלית מדוקדקת, וכן מליבון הלכתי־למדני בהיר של יחסי הגומלין והכוחות שבין השיטות השונות בסוגיה. לא זו בלבד, התשובה הנזכרת גם מעוררת סימני שאלה גדולים למדי לגבי כנותם של חברי הארגון המתיימרים לכונן שיח תורני־רבני המתבסס על דרכי נועם ועל הקשבה מתמדת לשטח.

מקורות תלמודיים מפורשים להפרדה בין קבורת יהודים לגויים. בית הקברות הצבאי בהר הרצל  צילום: פלאש 90

מקורות תלמודיים מפורשים להפרדה בין קבורת יהודים לגויים. בית הקברות הצבאי בהר הרצל
צילום: פלאש 90

דעת יחיד ופסיקה

בגיליון האחרון שהתפרסם מובאת כאמור תשובה של פוסקי "בית הלל" סביב סוגיית היתר קבורת חיילים גויים בבית קברות בצמוד ליהודים. מחד ניצבים המקורות התלמודיים המפורשים לאיסור וכן מנהג ישראל להפריד בין קבורת יהודים לגויים, ומאידך ברור רצונם של פוסקי "בית הלל" להתיר קבורת יהודים בצד נכרים. היתר שכזה עשוי להביא לאחדות השורות ולהעצמה של לכידות כלל החיילים המשרתים בצה"ל. אין לי ספק שרצונם טהור אך מסופקני אם מעשיהם רצויים. מסקנת "בית הלל" היא שקיימת חובה להתיר הלכה למעשה קבורה של חיילים שאינם יהודים לצד חיילים יהודים בבתי הקברות הצבאיים בניגוד לנוהל המקובל ברבנות הצבאית עוד מימי קדם בכהונתו של הרב גורן זצ"ל וזאת חרף הטעמים העקרוניים של אחדות וסולידריות.

אין בכוונתי להיכנס למשא ומתן של הלכה בארוכה. לא רק שאין זהו הפורום המתאים לכך, אלא שספק בידי האם ניתן להתווכח ולנהל משא ומתן הלכתי עם קבוצה שעושה בחדרי התורה שבעל פה כבתוך שלה, ולמעשה נראה שאינה מקבלת את "כללי המשחק" ההלכתיים, אך לצורך הבהרת טענתי דלעיל לגבי אופי הלימוד של בית המדרש ההלכתי של "בית הלל" אכנס לכך בקצרה.

נתמצת בקצרה את המקורות ההלכתיים המובאים בתשובה: המובאה הראשונה היא סוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (מז, א) שבה נפסק שקיים איסור הלכתי לקבור אדם רשע בצד אדם צדיק. הפוסקים הרחיבו את חלותו של דין זה גם ביחס לקבורת גוי לצד יהודי. המקור השני לאיסור הוא סוגיית הגמרא במסכת גיטין (סא, א) המסבירה שניתן לקבור מתי נכרים עם מתי ישראל משום דרכי שלום, והפרשנים מדגישים שדין הסוגיה נאמר אך ורק לגבי עצם החיוב לקוברם, אך ודאי קיים איסור לקוברם בקברי ישראל. לאחר מכן מביאים רבני "בית הלל" ארבעה נימוקים עיקריים להקל. אנסה לנתח את אותם נימוקים מתוך מגמה לחשוף את העיוותים שעליהם הצבעתי לעיל.

הנימוק הראשון שמובא בתשובה להיתר הוא פסיקת הרמב"ם, שהרי הרמב"ם אינו מעתיק את דין "אין קוברין רשע אצל צדיק" וממילא כנראה אינו פוסק דין זה להלכה. חרף העובדה שפסיקת הרמב"ם מהווה דעת יחיד מובהקת שהרי היא עומדת בניגוד לפסיקת כל שאר הראשונים והשולחן ערוך, מסקנתם להיתר קורמת עור וגידים, ובלשונם: "מכל מקום, ניתן כשמתעורר צורך לכך לסמוך על שיטת הרמב"ם". אכן, כלל נקוט הוא בעולמה של הלכה שניתן לסמוך על דעת יחיד בשעת הדחק, ואכן במקרים חריגים שבהם משפחת החלל מפצירה באנשי הרבנות הצבאית לקבור את יקירהּ ליד חבריו היהודים ניתן להקל ולהסתמך על דעת היחיד של הרמב"ם, אך ברור שניסיונם של "בית הלל" להפוך את ההסתמכות על דעת היחיד למדיניות ההלכתית והקבועה של הרבנות הצבאית, משמעותו ברורה: ביטול ההפרדה בבתי הקברות בין גויים לישראל.

הניסיון להפוך דעת יחיד – חשובה ככל שתהיה – להלכה פסוקה הוא בגדר אבסורד הלכתי ואינו צריך לפנים, אך מעניין שדווקא בהקשר לסוגיה הנידונה כתבו גדולי הפסוקים שאין לסמוך על הרמב"ם בדין זה כנגד כל הראשונים. כך כתב החתם סופר בתשובותיו בחלק יורה דעה בסימן שמא, ובניסוחו הבהיר והחד של הרב משולם ראטה בספרו "קול מבשר" חלק א' סימן א':

אולם לדינא פשיטא דאין לסמוך על הרמב"ם נגד רוב הפוסקים הרי"ף ורא"ש וטור ושו"ע שהעתיקו הדין דאין קוברין רשע אצל צדיק.

משאלות הלב

צר לי שתופעה זו יצאה מן הכלל כדי ללמד אותנו על הכלל, ויותר משהיא דוגמה לטעות הלכתית היא מהווה גם נייר לקמוס למדיניות פסיקת ההלכה של חברי "בית הלל", שהרי כמעט בכל סוגיה ניתן למצוא דעות יחיד שלא התקבלו הלכה למעשה ונמצאות בשולי רשות הרבים ההלכתית, וכמדומני אין דרך נוחה מזאת כדי להפוך את ההלכה כחומר ביד היוצר ולהוביל את שורת הדין למשאלת לבו של הפוסק.

תופעה של אימוץ דעת יחיד נוכחת גם בנימוק הבא להיתר שהובא בתשובתם. המובאה הנידונה היא מדברי ר' יואל סירקיס בספרו "בית חדש" על הטור, המתיר לכאורה לקבור אינו יהודי לצד יהודי כדי למנוע סכסוכים. וכפי ניסוחם בתשובה: "מפני דרכי שלום ניתן לקבור יהודי ואינו יהודי זה לצד זה".

נראה שמבחינה הלכתית ההתבססות על דעת ר' יואל סירקיס כנגד כל שאר הפוסקים מהווה טעות כפולה, שהרי מעבר להסתמכות על דעה יחידאית טענה שכזו מהווה עיוות של ממש בסדר השתלשלות התורה שבעל פה, שהרי שיטת הב"ח עומדת אל מול שיטת גדולי הראשונים ומול שיטת השולחן ערוך שמבחינה היררכית עדיפים עליו. דומני שהנקודה החורזת צירוף של דעות יחידאיות ומתן משקל הלכתי רב לדעות אחרונים היא התפיסה ההלכתית־רעיונית של "בית הלל" המאפשרת להם לעשות בעולם ההלכה כבתוך שלהם.

ברם, לבר מהבעיות בתחום דרכי הפסיקה, דומה שיש כאן לימוד שטחי ולקוי של המקורות. מעיון בדברי הב"ח נראה שמעולם לא עלה על דעתו להתיר קבירת גויים לצד יהודים, וכל מגמתו הייתה להתיר קבורת גויים בבית קברות יהודי ובלשונו "בחצר אחד".

הב"ח עצמו מביע הסתייגות בפירוש ובחריפות מעצם ההיתר לקבורת ישראלים לצד גויים משום דרכי שלום, ובלשונו:

דהיתירא אתי לאשמעינן דאם מצאם הרוגים עם ישראל יכול לקבור מתיהם בקברי ישראל ואף על גב דאין ספק שאין קוברין גוי אצל ישראל דאפילו ישראל רשע אין קוברין אצל צדיק כל שכן גוי אצל ישראל וכדכתב הר"ן סוף פרק הניזקין מכל מקום יכול הוא לקבור מתי גוים עם מתי ישראל בחצר אחד מפני דרכי שלום כיון שמצאם הרוגים יחד.

תשובת "בית הלל" המנסה להעמיס בדברי הב"ח משמעות הפוכה מעידה על אותה נקודה שהצבעתי עליה לעיל – חתירה לכיוון מגמה מוגדרת מייתרת את העיון במקורות ומורידה את רמת הנכונות לברר את העניינים עד תום. חוששני שעניין זה צריך לשמש תמרור אזהרה לכל החושב להסתמך על פסיקותיהם של "בית הלל". טעות זו מטילה צל כבד ביחס לרצינותם ואיכותם ההלכתית של הפסקים היוצאים מתחת ידיהם של חברי "בית הלל".

התערבות בוטה

מכאן נפנה לדון בשתי הטענות האחרונות של "בית הלל" – העוטות אופי כללי ומערכתי יותר. ראשית, בתשובה נאמר ששיפור כושר הלחימה של החיילים הנובע מכך שידעו שלעת אסון יקברו אותם לצד חבריהם לנשק מוגדר "פיקוח נפש" והוא דוחה איסורים וממילא יתיר קבורת נכרי, כעין אותו היתר עקרוני לפינוי חללים בשבת בזמן לחימה שהעניק באופן מצומצם הרב שלמה זלמן אוירבך לרב הלפרין בזמן מלחמת יום הכיפורים.

טענתם השנייה מעניינת יותר. לדעתם, בהתבסס על ההנחה שעילת האיסור לקבור גוי ליד ישראל היא האיסור לקבור רשע אצל צדיק, אם החיילים הנכרים מתו על קידוש השם ודאי וודאי שאינם מוגדרים "רשעים", שהרי הם כהרוגי לוד שאין ברייה עומדת במחיצתם, וממילא לא קיימת כלל בעיה הלכתית לקוברם ליד חיילים יהודים. חרף העובדה ש"בית הלל" מסיימים שההכרעה בנושא זה שמורה לרבנות הצבאית שיכולה במקרים חריגים לנטות מפסיקתם, עצם כניסתם של רבני "בית הלל" לדיונים שנוגעים ללִבת הקיום של יחסי נכרים ויהודים בצה"ל מתמיהה ופוגעת, מה גם שניסוחם אינו בגדר הצעה אלא בגדר מתן "פסק עקרוני", אף שברוב נדיבותם השאירו לרבנות הצבאית ה"מרא דאתרא" מקום להתגדר בו.

לדעתי, התערבות והתווית מדיניות לרבנות הצבאית ללא התייעצות עמה הן מעשה לא הלכתי ולא מוסרי. האם זהו השיח של דרכי נועם שאותו מבקשים "בית הלל" לייצר? שמא עלתה בדעתם הבעיה ההלכתית והמוסרית הכרוכה בדחיקת רגלי ה"מרא דאתרא"? האין אלו אותם רבנים שהגנו על הרבצ"ר הרב רפי פרץ וכינו אותו "מרא דאתרא" במהלך הוויכוח הסוער שהתרחש לגבי היתר שירת נשים בטקסים לחיילי צה"ל?

חוששני שתשובתם של "בית הלל" עלולה לגרום נזק מערכתי ממשי. האם רבני "בית הלל" כה מנותקים מהשטח עד כדי כך שלא זכו להבין את ההבדל שבין פינוי חללים המוטלים בחום השמש וגורמים לירידה חדה במצבם הנפשי ובתפקודם המקצועי של חברי היחידה לבין שיפור אגבי שספק אם קיים בקבורה בצוותא?

קשוביםלמי?

בהקשר זה ראוי לציין את סיפור המעשה ביחס להיתר חילול שבת להעלאת מורל הלחימה של החיילים ששמעתי מפי אחד מתלמידיו המובהקים של הרב שלמה זלמן אוירבך, שהוא כאמור מקור הפסק. סיפר לי אותו תלמיד שלאחר שפסק את אותו הפסק ביקש שלא יפרסמו אותו, "כיוון שעוד יגיע היום שיגידו שהתרתי לחלל שבת בשביל לחמם לחיילים מזון". לצערי גם כאן שגו "בית הלל" והרחיבו היתר צדדי שנאמר ביחס לפינוי חללים ליסוד עקרוני, דבר שמבחינה מערכתית מהווה טעות קשה. כבר שמענו על מפקדי יחידות שהזמינו להקות צבאיות בעיצומה של השבת לצורך "העלאת רוח הלחימה", והעבירו אוכל בשבת לצורך "חיזוק רוח החיילים". פוסק הקשוב באמת לשטח יודע שבמערכת הצבאית צריך לפעול ברגישות יתרה בנוגע להיתרים כאלה וצריך לבחון כל היתר בצורה מקיפה.

בנוסף, אציין שטענתם שחיילים שמתו על קידוש השם אינם מוגדרים רשעים אלא קדושי עליון כבר הועלתה על שולחנם של הרבנים הצבאיים, ודן בכך הרב שלמה גורן זצ"ל והתיר לקבור חייל גוי שמת על קידוש השם (ראו שו"ת תרומת הגורן חלק ב' עמוד 196). אמנם, מהקשבה מינימלית לשטח עולה שלא ניתן ליישם במסגרת הצבא עיקרון זה כהיתר גורף, שהרי רוב רובם של החיילים שמתים לצערנו במשך שירותם הצבאי אינם נהרגים על קידוש השם והגנת עם ישראל, וממילא אין מקום להתיר להם להיקבר ליד יהודים. החלטה מערכתית על קבורת נכרים ליד יהודים ברוב רובם של המקרים לא תכלול כלל חללים שמתו על קידוש השם, שלגביהם קיים היתר לקוברם לצד נכרים.

וכאן הבן שואל – האם אותה "הנהגה תורנית קשובה" אכן כשמה כן היא, קשובה לשטח, או שמא מדובר על קבוצת רבנים, חשובה ככל שתהא, המנסה לעצב את סדר היום ההלכתי־השקפתי בעזרת המדיה הכתובה והאינטרנטית מתוך מגמת ביסוס של תפיסת עולם מודרנית־מערבית וזאת ללא כל קשר הכרחי לדרישות ולצרכים העולים מהשטח. לצערי, לאור הדברים שהצגתי אכן נראה שעיקר עניינה של "בית הלל" לעצב חברה בצלמה־בדמותה, פלורליסטית ומאמצת את ערכי המערב, ללא קשר הכרחי לצורכי הדור ומצוקותיו.

דוד בנבנישתי הוא בוגר בית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית. לומד לבחינות ההסמכה לרבנות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. שמיים, נגשים לפסיקת הלכה "במגמה מודעת של הטמעת ערכים".

    יענו הפונדמנטליסטים, המיוצגים כל כך במדויק במאמר, אף פעם לא עושים את זה. אצלם תמיד הכל לשם שמיים. כולל הרשע כלפי גויים, כלפי רבני בית הלל, כלפי מי שלא חושב כמוהם וכלפי מי שלא מקבל את האקסיומות החלולות עליהן הם בונים את מגדלי הבלע הפורחים באוויר שלהם.

    והופתעתי לגלות שיש דבר כזה "בית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית". לתומי חשבתי שתפקיד הרבנות הצבאית מתמצה באספקת שרותים דתיים. האם ראשי הצבא יודעים שתחת חסותם ובתקציבם מתנהל "בית מדרש" החותר תחת ערכי היסוד של הצדק, השיוויון וחזון הנביאים עליהם קמה מדינת ישראל, שעליה אמור הצבא להגן?

  2. דוד בנבנישתי חושף את הפרצוף האמיתי של רבני בית הלל. הם, שומו שמיים, נגשים לפסיקת הלכה "במגמה מודעת של הטמעת ערכים".

    יענו הפונדמנטליסטים, המיוצגים כל כך במדויק במאמר, אף פעם לא עושים את זה. אצלם תמיד הכל לשם שמיים. כולל הרשע כלפי גויים, כלפי רבני בית הלל, כלפי מי שלא חושב כמוהם וכלפי מי שלא מקבל את האקסיומות החלולות עליהן הם בונים את מגדלי הבלע הפורחים באוויר שלהם.

    והופתעתי לגלות שיש דבר כזה "בית המדרש להלכה של הרבנות הצבאית". לתומי חשבתי שתפקיד הרבנות הצבאית מתמצה באספקת שרותים דתיים. האם ראשי הצבא יודעים שתחת חסותם ובתקציבם מתנהל "בית מדרש" החותר תחת ערכי היסוד של הצדק, השיוויון וחזון הנביאים עליהם קמה מדינת ישראל, שעליה אמור הצבא להגן?

  3. כיוון שישנם כאן כל כך הרבה תלמידי חכמים, מישהו מוכן לספר לי מה דעתו של השו"ע בענין?
    אני לא מצאתי.

  4. בוא ונצא רגע מהדיון ההלכתי ה"יבש" –
    אדם שהוא מספיק טוב כדי להילחם לצידינו ולהיהרג לצידנו , הוא גם מספיק טוב כדי להיקבר לצידינו.
    זה שיקול ערכי בסיסי , ואנושיות בסיסית. ואם צריך לסמוך על דעת יחיד על מנת להכשיר זאת , אז הרמב"ם הוא עמוד חזק ואיתן לסמוך עליו.
    אני מניח ששיקול ערכי זה עמד לנגד עיניהם של רבני בית הילל , וגם בגמרא יש מקרים של הסתמכות על דעת יחיד בעת הצורך.

    גם אם לא נהרג בקרב , אלא בתאונת דרכים או אנליודע מה , כל עוד המדינה והצבא מכירים בו כ"חלל צה"ל" , ונותנים לו זכויות של חלל צה"ל על כל המשתמע מכך , אינני רואה מקום לא להכיר בו ככזה.

    אגב , אחד הסרטים שמרגשים אותי עד דמעות זה "להציל את טוראי ראיין" , ובסוף הסרט רואים את ראיין המבוגר שכבר זכה להקים משפחה , הולך ומבקר בבית הקברות את חבריו שמסרו את חייהם להצילו. וכך נראה בית הקברות ורואים זאת גם בסרט –
    http://www.tofes630.com/blog/?p=3

    כשאני רואה את מגיני הדויד שם בין כל הצלבים , אינני אומר לעצמי "אוי להם שנקברו אצל רשעים" , אלא אשריהם של אלו שזכו למות על קידוש ה' במלחמה במפלצת הנאצית. אינני חושב שיש "חברה" לעולם הבא טובה יותר מחברה כזו.

  5. יוסף, דומני שמה שכתבת מוסכם על כולם וגם על כותב המאמר שהאמת שקשה שלא לראות שהכעס על רבני בית הלל הנחה אותו בכתיבת המאמר וקצת חבל על כך

    העניין הוא שלמרות שדומני שכולם יסכימו למה שכתבת בכל זאת אי אפשר להכריע בסוגיה הלכתית ללא כללי הפסיקה שכמובן טיעונים מהסוג שהעלית נלקחים בחשבון ועוד איך בהלכה ש״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״ אך חייבים להכריע דרך הצד שהגדרת כ״יבש״

    לגבי מה שכתבת על פעמים שמשתמשים בדעת יחיד- זה נכון וגם דוד בנבנישתי כותב המאמר מסכים עם זה והשאלה הנשאלת מתי אפשר לעשות שימוש בדרך זו שיש. בה גם סכנה שכל אחד יבנה במה לעצמו ויהיה שמח .אני מסכים שמדובר בשאלה שיש לא מעט מה לדון בה.

    נ.ב
    אומנם אנו חלוקים בהרבה דברים בוויכוחים בינינו כאן באתר לפחות מסתבר שאנו חולקים ביחד את ״להציל את טוראי ראיין״(-: אהבתי גם את הסרט וכמוני כמוך מראה המגיני דוד על המצבות לצד הצלבים שהמשותף לכל הקברים הוא שהקבורים שם נהרגו כלוחמים נגד כתף אל כתף נגד הנאצים ימ״ש גם העלה אצלי את השאלות הנידונות במאמר הזה אך צריך לזכור כאמור שרגשי הלב צריכים לעבור את המסך ההלכתי

    • גם אני מסכים לכל מה שכתבת. ואם יש לנו דיעה כמו של הרמב"ם שניתן להסתמך עליה , זה בהחלט עובר את המסך ההלכתי.
      אומנם יש הטוענים כי דין זה של "לא לקבור צדיק אצל רשע" הוא דאורייתא , אך הדיעה המקובלת היא למיטב ידיעתי שזהו דין דרבנן.
      וכאשר כל הדיון הוא על דין דרבנן כאשר הרמב"ם לא הביא כלל דין זה להלכה , ויש נימוקים ערכיים כבדי משקל להקל (ספציפית בנידון דידן של חיילים גויים שנהרגו במהלך שירותם בצה"ל) , זה עובר גם מסך הלכתי. ההלכה איננה מנותקת משיקולים ערכיים , וגם בגמרא יש דוגמאות להסתמכויות להלכה על דעת יחיד כאשר יש צורך אמיתי.
      (למשל "נהוג עלמא כתלתא סבי וכו'")

  6. ראוי לציין בהקשר זה את פסיקת הרב עובדיה יוסף זצ״ל ביביע אומר ח״י יו״ד עמ׳ שח

    שאומרת שראוי לומר קדיש על חייל דרוזי שנהרג והקריב את חייו למען עם ישראל

    יעויין שם שלא מתעלמים חלילה מהקרבה זו ועם ישראל אינו כפוי טובה לתומכיו

  7. הערה קטנה: מהגמ' תענית דף י"ח ע"ב משמע שהרוגי לוד היו יהודים , שכן המלך שרצח אותם אמר להם " אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם – יבוא אלוקיכם ויציל אתכם".

  8. מיכאל בן אדמון

    השולחן ערוך אכן לא מביא דין זה בסימן העוסק בהפרדה בקבורה. ואין זה סתמי. בבית יוסף הוא מעלה טענה לפיה יש מצב פה יהיה אסור לקבור יהודי רשע ליד גוי צדיק, כלומר שאלת ההפרדה בקבורה תקפה לשני הכיוונים ואין הכרח – וזו אפילו טעות – לזהות באופן ישיר בין גוי לרשע, כפי שהר"ן ביקש לעשות בפירושו לגיטין. משמע, יש כאן בסיס ערכי לדבריו. חוץ מזה, יש בעולם ההלכה מלא מקורות ההולכים בכיוון הזה של פסיקת רבני בית הלל, ובמיוחד בהלכה כזו המוגדרת כרפויה, וסקירת הכותב פשוט אינה מאוזנת.

    • בס"ד י"א בכסלו ע"ד

      לכב' ד"ר מיכאל בן-אדמון – שלום רב,

      דברי הב"י שהזכרת נאמרו ביו"ד סי' שס"ז בהקשר למובא ב'כלבו': 'השוחט לעכו"ם ואוכל עמו, אם מת אין הולכין אחר מטתו', בעוד שלגבי נכרי שמת נאמר שיש ללוותו ארבע אמות. והוא מסביר שמדובר בישראל שאוכל משחיטה שיש בה חשש שנעשית לעבודה זרה. וכידוע ישראל העובד עבודה זרה גרוע מגוי העובד ע"ז.

      לעומת זאת בדין 'אין קוברים רשע אצל צדיק' מדובר אפילו בהבדלי מדרגות קלים, כמבואר בטור ושו"ע יו"ד סוף סי' שסב, שאפילו צדיק ובינוני אצל חסיד מופלג אין קוברים, ומובן ה'קל וחומר' שלמדו הרשב"א, הריטב"א והר"ן ועוד ראשונים, לגוי שאינו משתייך כלל לדת היהודית, שלא ייקבר עם יהודים.

      לגבי הברייתא 'קוברים מתי נכרים עם מתי ישראל… מפני דרכי שלום' (גטין סא,א) מביא הב"י ביו"ד סי שסז, שני הסברים של הראשונים. את רש"י המפרש 'עם מתי ישראל' – לא בקבר ישראל, אלא מתעסקים בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל'. לעומת זאת לדעת הר"ן הלשון 'עם מתי ישראל' לאו דוקא 'דהוא הדין כשמצאו עובדי כוכבים לבד, שמתעסקין בהם'.

      הר"ן מחזק את דבריו מנוסחן של הברייתות המקבילות בתוספתא ובירושלמי, שבהן נאמר שקוברים ומנחמים מתי נכרים משום דרכי שלום, ולא מוזכר כלל ועיקר 'עם מתי ישראל'. נראה שמרן נוקט לעיקר כדעת הר"ן, שכן בשו"ע בסי' שסז,א נקט כלשון התוספתא והירושלמי: 'קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום' ולא הזכיר כלל 'עם מתי ישראל'.

      בכבוד רב, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. הן רש"י והן הר"ן מדברים על מתי נכרים 'שנמצאו', משום שבימיהם הקפידו הכל להיקבר עםבקברות אבותיהם, ושום נכרי לא היה מעלה בדעתו לבקש להיקבר בקברות ישראל, ולפיכך המציאות היחידה בה היתה הוה אמינא כזאת הוא במת שנמצא בדרך ואין לו יודעים ומכירים.

      • גם כיום שבתי הקברות הם ציבוריים ולא משפחתיים, מקובל אצל בני כל הדתות שמעדיפים להיקבר בבית קברות השייך לדתם, שכן בית קברות נחשב למקום קדוש שבו נערכים טקסים דתיים ותפילות..

  9. לדעת הגאון רבי משה פיינשטיין (אגרות משה, יו"ד ח"ג סי' קמו), אין האיסור לקבור יהודים ונכרים יחד נובע מדין 'אין קוברין רשע אצל צדיק', שהרי 'אף אם בני נח ששומרים שבע מצוות המחוייבות, אין לקבור אצלם… אלא הוא מצד דאין להם קדושת ישראל'. ראו 'גשר החיים' לגרי"מ טיקוצ'ינסקי, פרק כז,ב, שכתב כי 'לבית הקברות נתנו קדושת וכבוד בית הכנסת'.

    בטור ובשו"ע יו"ד סוף סי' שסב, נראה שגם בין צדיקים יש הבדלי מדריגות, כדברי הטור: 'וכן אין קוברין צדיק וכל שכן בינוני אצל חסיד מופלג'. בב"י שם הביא מקור לזה מהגמרא (מועד קטן יז,א) על צורבא מרבנן שחטא ועשה תשובה, וכשנפטר הביאוהו למערת חסידים ולא קיבלוהו, למערת דיינים וקיבלוהו.

    ייתכן שהפתרון לבעיה הוא כפי שעשתה ה'חברא קדישא' בתל אביב, שייחדה חלקה מיוחדת ל'חסידי אומות העולם'.

    יהי ה' בעזרם של חיילינו מכל האומות העומדים על משמר ארצנו וערי אלקינו, ישמרם מכל פגע רע.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • … ישמרם מכל פגע רע ויאריך ימיהם ושנותיהם בטוב ובנעימים.

    • לגבי שיטת הרמב"ם – לדעת הג"ר יצחק אריאלי, אין הרמב"ם חולק. וכך כתב ב'עיניים למשפט', סנהדרין מז,א, ציון א': 'שאין קוברין… בר"מ ובסמ"ג אינו מפורש, וסומכין על מה שהביאו דברי המשנה (לעיל מו,א) ששתי קברות וכו' ובגמ' אמרו הטעם לזה הא דלעיל'.

    • בסוגיא זו כדאי לעיין בתשובותיו של הגאון רבי דוד צבי הופמן, בשו"ת 'מלמד להועיל', יו"ד סי קכז-קכח.

    • וכך כותב הראי"ה קוק:

      בדבר השאלה, שהגויים מבני דת הישמעאלים בקשו מקהלת ישראל להקצות בעדם מקום בבית הקברות של ישראל, אם מותר לעשות כן משום דרכי שלום.

      לעניות דעתי נראה שבדבר שישנה התנצלות גלויה, אין בזה משום דרכי שלום… ואם כן מאחר שהנהוג הוא בעולם, שכל בני הדתות השונות הינם על פי רוב מחולקים בבתי קברות… וממילא אין בזה משום איבה, ואי אפשר להחליט בשביל כך לסור מההלכה מפני דרכי שלום…

      (דעת כהן, סי רא. וראו עוד יביע אומר חלק ז, יו"ד סי' לו)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: