ושבו בנים לגבולם | מנחם ולדמן

על רקע אווירה ציבורית וממסדית עוינת ביחס ליהודי אתיופיה, פסק הרב עובדיה באומץ כי הם בנים אובדים. רבים מהם ראו בו אבא, שותף לשמחה ולכאב

אחת הפסיקות הידועות והמשמעותיות ביותר של הרב עובדיה יוסף הייתה הכרעתו שיהודי אתיופיה הם יהודים. במסגרת פעילותי עם יהודי אתיופיה זיכני הקב"ה להיות בקשר אישי עם מרן בנושאים שונים של יהדות אתיופיה למן שנת תשמ"ג (1983) ועד לפני כשלוש שנים. הדברים שיובאו להלן יהיו לזכר המאור הגדול שהאיר את דורנו ופתח גם את השער לאחינו יהודי אתיופיה.

הכרעה היסטורית

יהודי אתיופיה שמרו על מסורת יהודית ייחודית בניתוק מוחלט מיתר קהילות ישראל. ניתוקם מיתר העם היהודי ומורשתם הדתית הייחודית, שלא ידעה את מסורת חז"ל ואת ההלכה הרבנית, הביאו לדיונים באשר לזהותם היהודית ולשאלות יוחסין וחיתון עִמם. למן אמצע המאה ה־19, כשהתחילה התעוררות מסוימת בקרב יהודי מערב אירופה וארץ ישראל לסייע לשבט ה"פלאשים" (כינויים הבלעדי של יהודי אתיופיה עד עלייתם לישראל), ריחפו מעל ההתעניינות והפעולות השונות סימני שאלה באשר ליהדותם.

גם לאחר קום המדינה לא נכללו יהודי אתיופיה בין תפוצות ישראל המיועדות לעלייה. בשנים 1958־1954 פעלו שליחי המחלקה לחינוך ותרבות תורניים של הסוכנות היהודית באתיופיה. פעילותם זכתה לעידודו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליווה מקרוב את פעילותם. פעילות הסוכנות היהודית הופסקה משום שלא הייתה הכרעה באשר ליהדותם וממילא באשר לאפשרות עלייתם לישראל.

שאלות אלו הוכרעו, למעשה, עם פרסום חוות דעתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף ביום ז' באדר א' תשל"ג (3.2.1973). את חוות דעתו הוא כתב לחזי עובדיה, שהיה באותו זמן מראשי הפעילים לעלייתם. בהסתמך על פוסקים מדורות קודמים, הרדב"ז בתשובותיו ותלמידו המהריק"ש, וכן על רבנים שחיוו דעתם בנושא – הרב עזריאל הילדסהיימר, שעמד במרכזה של ההתעוררות במחצית השנייה של המאה ה־19, הרב קוק שסייע בעניין בראשית המאה ה־20 והרב הרצוג בשנות ה־50, קבע הרב יוסף: "הפלאשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש… הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתנו הקדושה, ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה, ושבו בנים לגבולם…".

הרב יוסף ציין בחוות דעתו באשר למוצאם היהודי את חקירותיו שלו: "…וגם אני הצעיר בשבטי ישראל חקרתי ודרשתי היטב בעניניהם, לאחר שמנהיגי הפלשים פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ללא כל סייג…". הוא אכן פגש בבני העדה ובשליחים דתיים שהיו באתיופיה ובירר על אודות יהודי אתיופיה.

חוות דעתו של הרב יוסף הביאה לשינוי היסטורי ביחס מדינת ישראל ולמעשה ביחס העם היהודי אל יהודי אתיופיה. אמנם הייתה פעילות למענם והיו רבנים שעמדו בראש הפעילות וגילו יחס חיובי אולם כל אלו לא הבשילו להכרה מעשית של מדינת ישראל בשבט ה"פלאשים" כחלק מהעם היהודי. פסיקתו של הרב יוסף סללה את הדרך להכרת מדינת ישראל בבני העדה כיהודים לעניין חוק השבות ומרשם האוכלוסין ובעקבותיו הגיעו גלי העלייה.

הפלשים הם זרים

אציין שני היבטים באשר להכרעתו, כמדומני שהיבטים אלו מייחדים ומאפיינים את דרכו ההלכתית בכלל. ההיבט הראשון קשור ברקע הציבורי של פסיקתו. לכאורה אין חידוש תורני בפסיקתו, שהרי הרדב"ז כבר קבע שיהודי אתיופיה "הם משבט דן בלי ספק" (שו"ת רדב"ז, חלק ז', סימן ה) והרב יוסף הסתמך, כפי שכתב, על הרבנים שקבעו שה"פלאשים" הם יהודים. אולם אי אפשר לעמוד על אומץ לבו ההלכתי בלא הכרת האווירה השלילית שרווחה בציבור ובמִמסד ביחס ליהודי אתיופיה.

שנים רבות שלטה בקרב הממסד הישראלי ואצל אנשי מפתח בציבוריות הישראלית (ולפני קום המדינה גם בקרב ארגונים ואישים יהודיים לא מעטים) גישה המבדלת את שבט ה"פלאשים" מהעם היהודי. אמנם יש שסמכו את דעתם על רבנים שפקפקו מסיבות שונות ביהדותם אולם בדרך כלל התבססה גישה זו באופן עצמאי על זרותם ושונותם של בני העדה. יתרה מכך, בעלי העמדה השלילית ביחס ליהדותם התפלמסו עם הרבנים והדעות שמקורן בהלכה שדווקא ראו בהם חלק מעם ישראל.

הרב עובדיה יוסף עם הרב מנחם ולדמן. מימין הרבנים אלעד סנבטו ושי אברהם, 2008

הרב עובדיה יוסף עם הרב מנחם ולדמן. מימין הרבנים אלעד סנבטו ושי אברהם, 2008

דוגמה מוחשית הנה דו"ח מקיף שנכתב במשרד הקליטה על "הפלאשים". הדו"ח קובע שה"פלאשים" זרים לעם היהודי ואין לפעול כלל להגברת זיקתם למדינת ישראל. ציטוט קצר מהדברים: "מבחינה לאומית־תרבותית זרים הפלשים לגמרי לעם ישראל. מעולם לא הייתה להם זיקה כלשהי לעם היהודי…" (יוסף ליטבק, הפלשים). דו"ח זה הנו רק דוגמה אחת מני רבות לשלל ההתייחסויות השליליות ביחס לשבט שנדמה שאיננו שייך לעם היהודי. הדו"ח נכתב כחודש בלבד לפני חוות דעתו של הרב יוסף ונגנז מיד, כנראה בעקבות פרסום חוות הדעת. לאחר שהרב יוסף חקר ודרש בנושא והגיע למסקנתו ההלכתית הוא יצא כנגד חומה של התנגדות ויחס שלילי שאפיינו את הציבוריות הישראלית וקרא לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית לפעול לעלייתם כ"משימה קדושה".

ההיבט השני הנו יחסו אל דעות של חוקרים ואנשי מדע שהתייחסו לשאלת מוצאם של יהודי אתיופיה ובדרך כלל לא ראו בהם יהודים "אותנטיים", אלא קבוצה מהעם האתיופי שאימצה לעצמה זהות יהודית. בשיחתי עמו בשנת תשמ"ג ציינתי בפניו שהרב הרצוג, שעליו הסתמך בחוות דעתו לפני עשר שנים, קיבל את עמדת החוקרים. הרב יוסף ביטל מכול וכול את דעות החוקרים ותמך את יתדותיו בדברי הפוסקים ובראשם הרדב"ז. דברים אלה כתב כעבור מספר שנים בתשובה, בהתייחסו לדברי הרב הרצוג: "ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם, ומי נדחה מפני מי, אתמהה" (שו"ת יביע אומר, חלק שמיני, חלק אבן העזר, סימן י"א). יש לציין שגישה זו, המבטלת את דעות החוקרים למול דעת הרדב"ז, לא הייתה מקובלת על ידי פוסקים גדולים בדור האחרון ובהם הרב משה פיינשטיין, הרבי מלובביץ' ועוד.

יש לציין שאף שבחוות הדעת לא הוזכר הליך של גיור הנדרש מיהודי אתיופיה הרי שהרב יוסף, עוד בהיותו רב ראשי בתל־אביב ובכל שנותיו כראשון לציון, פסק הלכה למעשה שהעולים מאתיופיה יעברו הליך של "גיור לחומרא" בשל חשש שמא נתערבו בהם גויים. הליך שכזה נעשה בראשית המאה ה־20 לצעירים מיהודי אתיופיה שנשלחו ללימודים במוסדות חינוך יהודיים בארץ ישראל ובאירופה, וכן לקבוצות הצעירים שהגיעו ללימודים בישראל בכפר הנוער הדתי "כפר בתיה" בשנות ה־50 של המאה ה־20.

גיור לחומרא

בשנים תשמ"א־תשמ"ה (1984־1981) הגיעו כ־7,000 עולים מאתיופיה בדרכים חשאיות. רובם עברו הליכי "גיור לחומרא", שגם נקראו "חידוש הברית". כוהני העדה (ה"קסים") שעלו באותן שנים, ברובם ממחוז טִיגְרַאי, הסכימו להליך הגיור. ההליך נעשה בהיותם במרכזי הקליטה של הסוכנות היהודית ונמשך שעות ספורות: ניתן לעולים הסבר על חידוש הברית עם ההלכה והמצוות שלא היו ידועות ליהודי אתיופיה. לאחר מכן התקיימה טבילה במקווה לשם יהדות (בלא ברכה). לגברים הוטף דם ברית קודם הטבילה.

ב"מבצע משה" הגיעו לישראל כ־6,700 עולים במשך כחודש וחצי (חשוון־טבת תשמ"ה, נובמבר 1984 – ינואר 1985). במסגרת ההכנות למבצע ובעקבות תסיסה שהייתה כנגד הליך הגיור, קיימה מועצת הרבנות הראשית בראשות הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו ישיבה בי' בחשוון תשמ"ה (5.11.1984), ובה הוחלט להקל בהליכי הגיור לחומרא ולהסתפק בקבלת מצוות וטבילה בלא הטפת דם ברית, בהתחשב עם ברית המילה הנהוגה בקרב יהודי אתיופיה. כמו כן חזרה המועצה על עמדתה שיש לראות ביהודי אתיופיה חלק מעם ישראל, ללא עוררין, וקראה לעם היהודי ולכל מוסדות החינוך והתורה להירתם למשימה הקדושה של קליטתם.

בי' באדר א' תשמ"ד (13.2.1983), כעשרה חודשים לפני "מבצע שלמה", נשאל הרב עובדיה יוסף על ידי מר אהרן כהן שהיה חבר במועצה הציבורית למען יהודי אתיופיה באשר לעמדתו ביחס לחיוב הטבילה והטפת דם הברית. הרב בתשובתו הבהיר את אשר כתב בחוות דעתו המפורסמת וכתב דברים נחרצים באשר לצורך להמשיך את הנהוג מזה שנים רבות לעשות גיור לחומרא: "וחלילה לבטל התקנה של הגיור לחומרא, בבחינת 'ואל תסג גבול עולים אשר גבלו ראשונים', שעל ידי כך יחלק העם למחנות, לענין נישואין עם הפלשים…".

בעצם ימי המבצע, וביתר שאת לאחריו, נפתחה מערכה ציבורית כנגד הרבנות הראשית באשר לדרישת הגיור לחומרא. רבים מבני העדה חשו פגועים מעצם הספק שהוטל ביהדותם ויצאו למאבק ציבורי ולהפגנות ממושכות מול בניין הרבנות הראשית בירושלים. המאבק, שנמשך לסירוגין במהלך השנים תשמ"ה־תשמ"ו (1986־1985), היה לאחת הפרשיות הסוערות שידעו מדינת ישראל והרבנות הראשית בתחום יחסי הדת והמדינה. הגיעו הדברים עד כדי כך שהיו בקרב העולים מי שאיימו לשוב לאתיופיה, או להיבדל מן העדה היהודית במערכת מצוות ונישואין נפרדת. המאבק לווה בגילויי דעת ועצומות בעד עמדת הרבנות הראשית ונגדה. במהלכו ובעקבותיו נכתבו חוות דעת הלכתיות על מעמדם של יהודי אתיופיה.

הרב עובדיה יוסף פרסם את דעתו שמעתה אין צורך בגיור העולים. את דבריו נימק בקצרה בכתב והיא מתיישבת עם תפיסתו ההלכתית: הוא סמך תמיד ובאופן מוחלט על דברי הרדב"ז והמהריק"ש שקבעו את יהדותם ללא ספק. קבלתו בעבר את הגיור לחומרא הייתה לא מעיקר הדין אלא מתוך רצון שלא לשנות ולחלוק על הנוהג שהיה קיים ובפרט שלא הייתה התנגדות לכך מצד העולים. לאחר שפרצה ההתנגדות בכל תוקפה וכדי לקרב את העולים שחשו פגיעה כה קשה במעמדם ובזהותם חזר הרב יוסף ופסק כשיטתו.

הרב עובדיה יוסף בפגישה עם מנהיגים ופעילים למען יהודי אתיופיה, 1979  באדיבות שושנה כהן

הרב עובדיה יוסף בפגישה עם מנהיגים ופעילים למען יהודי אתיופיה, 1979
באדיבות שושנה כהן

להציל אנוסים

באביב תש"ן (1990), כשנה לפני "מבצע שלמה", החלו בני העדה שנותרו באתיופיה להגיע אל אדיס־אבבה במטרה לעלות לישראל. באותו זמן נהרו לעיר הבירה כ־20 אלף נפש והתיישבו סביב השגרירות הישראלית. יחד עִמם הגיעו כ־2,000 מבני ה"פלשמורה", בני יהודי אתיופיה שהתנצרו למן שלהי המאה ה־19. הם ראו עצמם שייכים לעם היהודי, וביקשו אף הם לעלות לישראל כמו קרוביהם היהודים.

שליחי הסוכנות היהודית ומשרד הפנים שישבו בשגרירות ישראל באדיס־אבבה, כשזיהו את המתנצרים בקרב המבקשים לעלות לישראל בחודשים שלפני "מבצע שלמה" (י"א־י"ב בסיוון תשנ"א; 24-25.5.1991), נקטו כלפיהם יחס של דחייה מוחלטת. היו גם ניסיונות לשלחם חזרה אל כפריהם. יחס זה נסמך על פרשנותם לחוק השבות, המוציא מכללו את "מי שהמיר את דתו מרצון", או שהנו "בן דת אחרת".

הרבנות הראשית לא שותפה בהכרעה על אודות בני ה"פלשמורה" שהגיעו לאדיס־אבבה באותו זמן. עמדתה הייתה שונה לחלוטין מעמדת הגורמים שעסקו בעלייה. בשעות הראשונות של "מבצע שלמה" שיגרו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו והראשון לציון לשעבר הרב עובדיה יוסף מכתבים דחופים אל ראש הממשלה יצחק שמיר, והביעו את דעתם ההלכתית שיש להציל ולהעלות את בני ה“פלשמורה“.

הרב מרדכי אליהו כתב לראש הממשלה: “יש חלק מיהודי אתיופיה אשר נאנסו להתנצר והכלל אצלנו ‘יהודי שחטא – יהודי הוא‘ ובפרט אם נעשה לא ברצונו. לפיכך, גם אותם יש להשתדל להעלות, והרבנות תדון במעמדם האישי כאן בארץ“. בלשון דומה נקט הרב עובדיה יוסף, שקרא להצלת יהודי אתיופיה “לרבות את היהודים האנוסים והבלתי רשומים (פלשמורה), שלפי הנחיית חז“ל: ישראל שחטא ישראל הוא“. עמדת הרבנים לא התקבלה, ו“מבצע שלמה“ הותיר מאחוריו כ־2,000 מבני ה“פלשמורה“ שהמתינו שעות רבות במתחם השגרירות הישראלית ובסביבתו ולבסוף הוצאו משם בעודם בוכים ושבורי לב.

בשבילי הם יהודים

הרב עובדיה יוסף, למרות שכבר שנים רבות לא כיהן כראשון לציון, המשיך כל השנים להיות כתובת הלכתית בנושא יהדות אתיופיה וגם גורם המשפיע על החלטות ממשלת ישראל. דעתו באשר ליהדותם של בני שארית יהודי אתיופיה הייתה עקבית ומובילה.

בשנת תשס"א (2001) קיימנו מר יוסף פייט, פעיל מרכזי למען שארית יהודי אתיופיה, ואנכי, פגישה עם הרב עובדיה יוסף. ביקשנו ממנו להיכנס בעובי הקורה למען העלאתם. אחזתי בידיו של מרן ואמרתי לו בזה הלשון: "כבודו, פוסק הדור, רבות וחשובות הן תשובותיו. כמדומני שהגדולה שבהן היא פסיקתו ביחס ליהודי אתיופיה. כבודו החזיר שבט שלם לעם ישראל. כבודו ישלים את המלאכה ביחס לשארית יהודי אתיופיה". מיד, בנוכחותנו, התקשר הרב אל שר הפנים אלי ישי והורה לו לפעול בעניין.

לפי בקשתו של הרב עובדיה יוסף נכנס הרב שלמה משה עמאר, עוד בהיותו אב בית דין הרבני בפתח תקווה, בעובי הקורה. הרב עמאר קיים, במשך תקופה ארוכה, מפגשים עם גורמים שונים: קסים ורבנים מבני העדה, גורמים העוסקים בגיור, אנשי משרד הפנים, חוקרים, תומכים ומתנגדים לעלייה. כמו כן ביקר במרכז קליטה ופגש עולים חדשים. בכ"א־כ"ה בשבט תשס"ב (3־7.2.2002) ביקרה באתיופיה משלחת, בראשות הרב עמאר, ופגשה את בני הקהילה הממתינים לעלייה בגונדר ובאדיס־אבבה.

בי"ד באדר א' תשס"ג (16.3.2003) התקבלה בממשלת ישראל בראשות אריאל שרון החלטה, פה אחד, להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה המבקשים לשוב ליהדותם, שהם צאצאים ליהודי אתיופיה מצד אמותיהם. ההחלטה הוגשה בידי שר הפנים וסגן ראש הממשלה אלי ישי – וגובתה על ידי הרב עובדיה יוסף והרב שלמה משה עמאר, ששימש באותו זמן הרב הראשי לתל אביב.

זכיתי להשתתף בישיבת הממשלה ובסיומה אמרתי לראש הממשלה שהיום התקבלה החלטה היסטורית שנייה; הראשונה התקבלה על ידי הרב עובדיה יוסף לפני שלושים שנה ביום ז' באדר א' תשל"ג ביחס ליהודי אתיופיה, והיום, בי"ד באדר א' תשס"ג, ביחס לשארית יהודי אתיופיה. ראש הממשלה אמר בישיבה וחזר ואמר לי: "אם הרבנים אומרים שהם יהודים בשבילי הם יהודים".

הרב שלמה משה עמאר, עם כניסתו כעבור כחודשיים לתפקיד הראשון לציון, פעל באופן נמרץ למען עלייתם של שארית יהודי אתיופיה. הוא פרסם את חוות דעתו בעניין וחזר והבהיר אותה במכתב אל ראש הממשלה אריאל שרון: "בני הפלאשמורה הנמצאים במחנות הנ"ל הם יהודים גמורים בלא ספק". עם זאת הצריך הרב עמאר הליך של "גיור לחומרא" כדי להסיר כל ספק שמא התערבו בהם נוכרים. בכל הזדמנות הוא ביטא את אהדתו ואת יחסו החם לעולים השבים לתוך עם ישראל בראותו בעלייתם מצווה גדולה. הרב עמאר היה בקשר הדוק בנושאים אלו עם הרב עובדיה יוסף וראה עצמו ממשיך את דרכו.

כאב את כאבם

הרב יוסף ליווה מקרוב את עלייתם וקליטתם של עולי אתיופיה. כל השנים היה לבו עמהם. הוא היה להם אב רחום וכתובת לכל בקשה. הוא שמח בשמחתם וכאב את כאבם. יהודי אתיופיה השיבו לו אהבה ורבים רואים בו את אביהם הרוחני. אין כאן המקום למנות כרוכל ממעשיו של מרן ואציין רק שני אירועים שבהם הייתי נוכח:

בי"ג בתמוז תשמ"ג (24.6.1983) פניתי אליו בהיותו הראשון לציון ואני בראשית שנותיי בקליטתם הרוחנית. ביקשתיו לסייע בקליטתם הדתית של ראשוני העולים ובפרט במוסדות החינוך הדתיים וזאת באמצעות פנייה אל הרבי מלובביץ'. כעבור כשבועיים, בג' מנחם אב תשמ"ג (13.7.1983), הוא שלח מכתב מפורט, כתוב בכתב ידו היפה והמיוחד, אל הרבי. לאחר שפירט את עובדת יהדותם ואת הצורך בקליטתם הדתית הוא פנה בבקשה: "לפיכך אחלי פני אדוני גאון ישראל ותפארתו שליט"א להורות לצאן מרעיתו חסידי חב"ד שבאה"ק שיואילו להחלץ חושים לקרב את אחינו הפלשים לצור מחצבתם, כמו ליתר שבטי ישראל, ולעודדם לחנך ילדיהם במוסדות התורה בישראל…". למיטב ידיעתי הרבי לא השיב וחסידי חב"ד לא קיבלו את עולי אתיופיה שלא התגיירו.

לפני כשלוש שנים וחצי עלה בפגישה עמו עניינם של התלמידים עולי אתיופיה שמוסדות חינוך דתיים סירבו לקבלם. הרב עובדיה יוסף התרגש מאוד ובכה.

הרב מנחם ולדמן עוסק שנים רבות בעלייתם ובקליטתם של יהודי אתיופיה ומנהל כיום את תוכניות היהדות באתיופיה ובישראל מטעם הסוכנות היהודית. בין היתר חיבר את הספרים "מעבר לנהרי כוש – יהודי אתיופיה והעם היהודי"; "יהודי אתיופיה – עדת ביתא ישראל"; "מאתיופיה לירושלים – יהודי אתיופיה בעת החדשה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ד, 11.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוקטובר 2013, ב-גיליון לך לך תשע"ד - 844 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. תודה לרב מנחם ולדמן היקר על הכתבה החשובה והמרגשת הזאת. ראויים הדברים האלה שיתועדו ויילמדו.

  2. מה קורה לילדים בני נוער וקשישים שעברו את הגיור המשפיל ביותר משנת 1981-1984 שזה סיוט של החיים ועדיין רודף כל אחד מאיתנו ולא מספרים לאף אחד עד היום מהבושה.ומהשפלות.אני נער הייתי באותם שנים לקחו אותי באחד הפנמיות של עלית הנוער בשט'פ עם המוסד שלמדתי בו מבלי להסביר לי לאן לוקחים אותי באחד בתי חולים במרכז הארץ עם לווי מדריכה שלי שאמרה לי רק עושים בדיקות כלליות בסוף מצאתי את עצמי מתעורר מכאבים באיזור אבר המין באחד המיטת מהרדמה כללית אני בא ללכת לשרותים כדי לבדוק מה קרה לי, עיניי חשחוך למראה עייני מלא תפרים מסביב לעבר המין שלי ובכייתי חצי שעה בתוך השרותים וכמובן שהמדריכה שיסמכתי עליה חיכתה לי ביצאה מהשרותים לא היבנתי חשבתי שהיא לא יודעת ולא רצתי לספר לה מה עשו לי..כי הידביישתי לא יכולתי להראות לה וככה חזרתי לאחר אשפוז יום למוסד שלמדתי בו מאותו יום ועד היום לא סיפרתי לאיש אפילו להורים שלי אבל היום אני מספיק בשל כדי לשאול שאלות בעיקר את המדריכה שהיית איתי…אני מאוד אשמח לשאול שאלות ולקבל תשבות כמו באיזה תאריך אפילו מסמכים המעיד שעברתי את זה בשביל לסגור מעגל אחרי הרבה שנים

  1. פינגבק: כך ננעלו השערים בפני שארית יהודי אתיופיה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: