קניין וקנאה, צוואה וטינה, משמשים בסיפור חקלאי מקומי על ריב טעון בין אח ואחות, שנכתב בשפה יפהפייה, משובצת אסוציאציות מהמקרא, השירה והספרות העברית

ראי אדמה

נירית הלִבְני

פרדס, 2013, 347 עמ'

כולנו כנראה מכירים את צמד המילים הזה, הפותח וסוגר את שיר הקינה של שאול טשרניחובסקי, שנכתב בעצם ימי המרד הערבי ב־1938: רְאִי, אֲדָמָה – פונה המשורר אל אדמת הארץ בתלונה ואהבה:

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן בְּרָכָה,מְעוֹן סֵתֶר זֶרַע טָמַנּוּ.

מטבע לשון כזה המשמש בשמו של ספר יוצר אצל הקורא ציפיות מסוימות, ודווקא מן התחום הלאומי ומתחום הדרמות הגדולות, הנטועות בהווייה הקולקטיבית. כאלה שתואמות את רוח שירו של טשרניחובסקי או את הדרמות של אצ"ג, משה שמיר ויצחק שלו. אבל נירית הלבני, כאילו להכעיס, עושה מה שאצל חוקרי הספרות מכוּנה "מעשה חתרני": לוקחת את צמד המילים ומפשיטה אותו ממטען האסוציאציות הלאומיות שלו וכאילו משיבה אותו אל פשוטו: ראי, אדמה; ראי מה אנחנו מוכנים לעשות בך ולמענך: לגדל כרמים ולייצר יין, וגם לריב עליך ריב אחים טעון, מריר, אפילו כמעט קבליסטי. אמנם המריבה שנריב לא תהיה תנ"כית ונוטפת דם כמו בין קין והבל אלא מריבה מודרנית, סכסוך על צוואה, ירושה וזכויות נדל"ן, אבל היא תהיה טעונת רגשות עזים לא פחות מזו שבתנ"ך, וכמוה תהיה פורצת מעמקי נפש ונאבקת על אהבת הורים ועל מקום וזהות. 
וזה סיפור המעשה: גדי ברנשטיין, איכר בן איכר, מחליט להוריש את נחלתו החקלאית לבנו איתן ולפצות את בתו אביטל בכסף או בזכות למגרש בשטח “שיכון הבנים“. בבוא העת, הוא מתכנן, כשאביטל תממש את קשריה עם יונתן ותעמוד להינשא לו – יודיע להם על החלטתו זו ואף ינמק את ההחלטה. אין לו ספק שזו חלוקה הוגנת והגונה: איתן הוא כבר איכר, שותפו לעיבוד המשק המשפחתי וגם איכר באישיותו, בעוד אביטל לומדת רפואה, ומתכננת – וכמוה גם חברהּ יונתן – קריירה בעלת אופי עירוני. שניהם, אביטל ויונתן, יכולים דווקא ובהחלט ליהנות מבית עם גינת־דשא על מאתיים מטר רבוע של מגרש, מבלי הטרדות והתביעות שמציב משק חקלאי.

אלא שהדברים, שלא כמתוכנן, משתבשים. מיד לאחר שגדי ואשתו בתיה חותמים על הצוואה לפני עורך הדין במשרדו המפואר בתל אביב, הוא מתוך שכנוע והחלטיות והיא מתוך אילוץ וכורח ומשום שממילא הנחלה היא ירושת משפחתו של גדי – גדי מת פתאום. הצוואה וההחלטה לחלק את הרכוש חלוקה לא־שווה נופלים על אביטל ללא נוכחותו המתווכת, המסבירה ומיישרת ההדורים של אביה. במצב זה כל השיקולים הרציונליים אינם רלוונטיים, ועל כפות המאזניים מונחים לא חשיבה הגיונית ופיצוי הוגן אלא סערה של רגשות, של זיכרונות והתחשבנויות, של אהבה־שנאה־וקנאות בין תאומים וטינות ישנות שתוססות במעמקים בין בן ובת והוריהם.

הפיצוץ המשפחתי שמתרחש בעקבות חשיפת הצוואה צפוי, אבל יש לו תוצאות מאוחרות ובלתי צפויות שכמעט עולות בחיי אדם. אותה אדמה, שבשיר הקינה של טשרניחובסקי לוקחת את “הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת…“, כמו שלקחה את מיכאל, אחיו של גדי, מתוך אדישות שותקת “אַתְּ הֲרָאִית וְאֵיפֹה?…" – הפעם, בדרך ניסית כמעט,  היא "נושאת תקווה", מרפאת את הפצעים  ו"את הענקת לנו חיים", כמו שכתב איתן, אחיה התאום של אביטל, עשר שנים קודם לכן, בהיותו בן 15 או 16, ב"מערך ההדרכה לפעולת יום הזיכרון בגדוד תבל – הנהגת מרכז".

ריב אחים טעון על אדמה צילום: שאטרסטוק

הנסיכה הכועסת

אביטל, השונה לגמרי מאחיה איתן, נחושה, דעתנית, מוכוונת מטרה ומרוכזת בעצמה. כך אפילו לדעת אביה. אחיה איתן מתאר אותה כך: "זה היה התפקיד שלי, להרגיש אשם ולרצות את אביטל. שאביטל לא תכעס, שאביטל תשמח… מה שרצית קיבלת תמיד, אבל אף פעם לא היית מרוצה… את כמו מגירה פתוחה בארונית מלאה מגירות סגורות. בתוכך כל כך הרבה בלגן ואי סדר… את בולטת החוצה ומפריעה להרמוניה…".

הספר נפתח כשהיא יושבת על העץ, נחבאת בין ענפיו ומביטה מלמעלה על חגיגת הברית־מילה של תומר, בנו של איתן. היא יושבת שם, כועסת ומנוכרת למשפחתה, "לפתע התחרטה על הרעיון המטורף הזה לבוא לכאן… חגיגה שאליה לא הזמינו אותה…". הטינה שלה והתנתקותה מן המשפחה בגלל הצוואה גורמות להם בסופו של דבר להתייאש ולהתנתק ממנה גם מצדם. וכך נחבאת אביטל על העץ ושונאת את כולם: את אחיה איתן ש"לא הוריד דמעה אחת במשך כל הלוויה (של גדי)… לכתוב ולהקריא ספרים הוא יודע, בזה הוא מומחה", היא אומרת במרירות על אחיה ושונאת את גיסתה וגם את בתיה, אמה.

בתוך הנתק הזה עומדת סבתא מרים, אמו הישישה של גדי המנוח, ומקוננת בקול רם באוזני כל הנוכחים בחגיגה על היעדרותה של אביטל, נכדתה האהובה. למזלה של אביטל ולמזלה של משפחתה, מה שנדמה כקללה באגדת "הנסיכה הנמה" "עובר גיור" ומקבל ביטוי חדש ומקורי בסיפור המקומי, הישראלי, של הלבני. כך ניתנת לאביטל הזדמנות שנייה, שמחוללת נס כפול והופכת בסופו של דבר את הקללה על פיה.

לחישה בשירים

ספרה של נירית הלבני כתוב עברית יפהפייה, ספרותית (להוציא מעידות קלות כמו "לדסקס"), מדויקת אך לא כבדה. עברית שתענוג לקרוא, שמתגלגלת על הלשון כמו פרק תנ"ך או קטע מן הספרות הקלאסית שלנו.

לכל אורכו מהדהד ספרה של הלבני אסוציאציות מילוליות וספרותיות, בראש וראשונה מן התנ"ך (לא במקרה בתיה ברנשטיין, אמם של אביטל ואיתן, היא מורה לתנ"ך), אבל גם הרבה אסוציאציות וציטוטים ארוכים של שירה. אזכורים לטשרניחובסקי כמובן, אבל גם לאלתרמן ולנתן זך, ציטוטי שירים של מאיר אריאל, קט סטיבנס ועוד. גם האב גדי, בדרכו האיכרית הצנועה, בדומה לאשתו בתיה חמורת הסבר וה"מורתית", הוא איש ספר ושירה שיודע לצטט פסוקים וסיפורים מן התנ"ך ומכיר ומוקיר ספרות.

ישנה אפילו "רשימת ספרים מומלצים לקריאה" שהכינו גדי ובתיה לילדיהם – רשימה שהייתה מקור להרבה ויכוחים בין ההורים על מה שראוי ולא ראוי להיכלל בה ועל סדר העדיפויות. לתוך הרשימה נכנסו אגדות האחים גרים, "בת מונטסומה" ו"פצפונת ואנטון". "נשים קטנות" נכנס לתוכה בקושי, וזאת על אפו וחמתו של גדי. הבן איתן עוסק בכתיבה כתחביב. משתתף בסדנת כתיבה יוצרת, וכל חייו כותב: פתקים שהם מכתבים, שירה ופרוזה, קטעי יומן וחיבורים. לאורך הספר משובצים דברים שכתב בזמנים שונים, וגם אם אין אלו יצירות מופת – הן מעידות על רגישות, חום אנושי ורצון להתחברות ולאינטימיות.

אזכור ספרותי מעניין מופיע כבדרך אגב בפתק שכותב איתן לאמו ברגע חשוב בחייו, כשהוא יוצא מן הבית לנסיעת ירח הדבש עם אשתו הצעירה סוזן. "לקחתי לך את הספר 'אל תגידי לילה' שיהיה לי מה לקרוא בנסיעה. קראתי את ההתחלה והסוף כמקובל (במשפחתנו). בסוף ראיתי משהו בסגנון של – מי שיש לו חסד ימצא חסד בכל מקום – או משהו כזה…". איתן, החם, אוהב האדם, נמשך ל"חסד" שגילה בספר. האזכור הזה שבה את תשומת לבי, משום שנראה לי שונה מאזכורים אחרים, מפורטים יותר ועל כן גם ברורים יותר.

כשהתחלתי לחפש את הקשר בין "אל תגידי לילה" לספרה של הלבני, הגעתי אל מאמר מפרי עטו של מבקר הספרות הוותיק יוסף אורן, שמופיע בספרו "מגמות בספרות הישראלית" משנת 1995. במאמרו קובע אורן שעוז משתמש בספר ההוא בטכניקת "הלחישה בשירים" לשם הבעה של רעיונות ודעות באמצעות קולם ושירתם של אחרים, ובמקרה זה של המשורר עזרא זוסמן. השיר הנוגע לעניינו של עוז הוא אחד מאוסף שירים מעיזבונו של המשורר שקובצו תחת השם "צעדים שטבעו בחול", ו"נדפס תחת כוכבית, כשיר ללא כותרת…"

שירו של עזרא זוסמן קשור באופן ישיר ל"ראי אדמה" של טשרניחובסקי, שסיפק את הכותרת לספרה של הלבני:

מַה שֶּׁאָבַד לָנוּ כָּאן

לֹא אָבַד בְּכָל מָקוֹם אַחֵר

מַה שֶּׁנִּגְזַל מֵאִתָּנוּ כָּאן

לֹא נִגְזַל בְּכָל מָקוֹם אַחֵר

וְזָעֲקָה אֲבֵדָה זֹאת

וזָעֲקָה גְזֵלָה זֹאת

וְחָדְלָה…

מַה שֶּׁהָיָה בֵּינֵינוּ

וּבֵין הַמָּקוֹם הַזֶה

לֹא הָיָה בְּשׁוּם מָקּוֹם

בספרו של עוז נועד האזכור השירי הזה לשקף כאילו “מיד שנייה“ ובדרך עקיפה את המחלוקת בין בני הזוג גיבורי הרומן בנושאים פוליטיים. נראה לי שגם הלבני משתמשת באזכור באופן דומה, אם כי הרבה יותר מורכב, מעודן ורב־משמעויות והקשרים, לא כולם פוליטיים.

זהו ספר יפה מכל הבחינות, שמוכיח את שליטתה של הלבני במכמני השפה העברית, בספרות ואפילו בהוויית חייו היום־יומיים של החקלאי במושב, וכמובן בלבם, מעשיהם וגורלם של גיבוריה. מחמאה מיוחדת מגיעה לעיצוב העטיפה, מן היפות שנראו כאן בזמן האחרון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013