להיות חופשי | יונתן זקס

ככל שגברו הישגי האנושות שקע הדימוי העצמי של האדם. עם אבדן הנשמה אבד גם המוסר, המבוסס על חופש הבחירה שניצב ביסוד המקרא 

מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ? וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ־לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תהלים ח, ה–ו)

ג׳ובאני פִּיקוֹ דֶלָה־מירנדולה (1463–1494) היה מענקי הרוח של הרנסנס באיטליה. ב־1486 הוא השלים את חיבורן של 900 תזות שעסקו בכל תחומי הידע האנושי ולאחר מכן פרסם את חיבורו "נאום על כבוד האדם", שמקובל לראות בו מניפסט של הרנסנס. הוא טען בו שהאדם הוא מרכז הבריאה, הישות היחידה בעולם, לבד מאלוהים עצמו, שטבעה איננו קבוע מראש. החופש שניתן לאדם מאפשר לו להמריא למעלה ממעלתם של המלאכים – או ליפול אל מתחת לדרגתן של החיות. הנה כך מדמיין פיקו את דבריו של אלוהים לאדם הראשון:

לא מושג מוגדר, גם לא חזות מסוימת ושי מיוחד העניקו לך, הו אדם, למען תוכל להשיג כל דבר אשר בו חפצת בתודעתך, ברצונך וברגשותיך; וכך הדבר הזה שלך יהיה. טבעם, המוגדר מראש, של היצורים האחרים תחום בתוך גבולותיהם של חוקים שאנו קבענו. ואילו אתה, שלא תיאלץ להיות נתון בתוך שום סייג, לפי בחירתך – והלוא לשלטון בחירה זו נתתיך – תקבע אתה עצמך את מהות טבעך… לא עשינוך שמימי גם לא ארצי, לא בן תמותה גם לא בן אלמוות, כדי שאתה – שהנך, אם אפשר להגדיר זאת כך, בעל תואר כבוד של יוצר־עצמך וצר־צורתך שלך – אתה תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר.

זהו הביטוי הנעלה ביותר שרעיון כבוד האדם זכה לו. הנאום של פיקו מזכיר לנו שההומניזם הרנסנסי היה ביסודו הומניזם דתי. גיבוריו הוקסמו מהאפשרויות שפתחו המדע והטכנולוגיה. הם חקרו את התפיסה החושית וגילו מחדש את הפרספקטיבה. הם התמחו בטכניקות בנייה והוציאו מתחת ידיהם יצירות מופת אדריכליות והמצאות הנדסיות שהקדימו את זמנן במאות שנים, מצוללות ועד מכונות מעופפות. ועם זה, רבים מענקי הרנסנס היו ספוגים אמונה דתית עמוקה, והדבר משתקף ביצירותיהם. הייתה להם תשוקה לדת ותשוקה למדע, והם שילבו אותן יחדיו בלי למצוא בכך שום סתירה.

הרנסנס באיטליה היה, במידת מה, גילויה מחדש של המסורת היוונית והרומית הקדומה באירופה הנוצרית; אבל היה בו יסוד נוסף, הניכר היטב בדבריו של פיקו. שכן הקטע שציטטנו מהנאום משקף את הקריאה המקובלת ביהדות של סיפור בריאת אדם וחווה. אין בו שום רמז לחטא הקדמון. האדם נברא בצלמו של אלוהים וכדמותו, ואפשר לראות זאת בראש ובראשונה כאשר האדם משתמש בתבונתו כדי לעמוד על טיבו של העולם. החופש והיצירתיות שלנו הם הדברים המחברים אותנו אל האלוהי.

תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר. ג׳ובאני פִּיקוֹ דֶלָה־מירנדולה, 1400

תיצור את עצמך בצורה שבה תבחר. ג׳ובאני פִּיקוֹ דֶלָה־מירנדולה, 1400

בריאה בצלם

איך הגיע פיקו לפרשנותו לבריאת האדם, שהתיאולוגיה הנוצרית הוקיעה עד ימיו כדברי כפירה מבית מדרשו הדחוי של הנזיר פלאגיאנוס? ככל הידוע, זו הייתה תוצאת מפגשו של פיקו בפדובה עם המלומד היהודי רבי אליהו דֶלְמֶדִיגוֹ, שלימד אותו עברית וארמית, הכיר לו את התלמוד הבבלי ואת פרשני המקרא היהודיים הקלאסיים, ואף הדריך אותו בשבילי תורת הקבלה. מפגשים מסוג זה היו נדירים מאוד. הנוצרים לא חיזרו אחר תורתם של יהודים, והיהודים מצדם נזהרו מללמד נוצרים. הידידות בין צמד המלומדים גרמה סבל לשניהם, איש־איש בקהילתו הדתית. פיקו הואשם בכפירה, ולדלמדיגו התייחסו מעתה יהודי איטליה בחשדנות.

"הנאום" היה נקודת מפנה בהיסטוריה של המערב, משום שהוא בישר נתק בשרשרת הגותית נוצרית ששורשיה אצל אפלטון לא פחות מאצל פאולוס: הניגוד המסורתי בין גוף ובין נפש, בין בשר ובין רוח, בין החושך שעל פני הארץ ובין זוהר הרקיע. גוף האדם, על פי מסורת זו, מוכתם בחטא. זירת הפעולה האנושית נגועה בשחיתות. רק בחסד האל יכולים בני האדם להגיע למשהו. אנחנו נְפָלים חלושים ואין בידנו לגאול את עצמנו; כולנו חוטאים.

לא זה מה שמצא פיקו בפרקים הראשונים של ספר בראשית. הוא מצא שם דמות אדם אחרת, והיא שכיוונה אותו לפתח הומניזם דתי שעתיד היה להשפיע במידה בלתי רגילה על אמני הרנסנס. החלה תקופה שהייתה היצירתית ביותר בתולדותיו הארוכות של הקשר הסבוך בין אתונה, ירושלים והנפש האירופית.

התשוקה היוונית ליופי נפגשה עם שמֵי האפשרויות הפתוחים של הרוח המקראית, והמפגש הצמיח בשדות האמנות, האדריכלות והספרות את פאר היצירה האנושית והבשיל בהם פירות בני־אלמוות של נצח. פיקו הבין שאחד הרעיונות המניעים של התנ״ך הוא ההכרה כי צלם אלוהים הטבוע באדם מתבטא בראש ובראשונה בחופש שלו.

הנפילה

חמש מאות שנה עברו, והנה לפנינו עוד מניפסט המדבר בשם ההומניזם, בחתימת ידם של אנשי מדע ורוח – מניפסט שטֶּבע האדם וכבוד האדם זוכים בו להערכה שונה למדי. על גילוי הדעת שהתפרסם ב־1997 חתומים חברי האקדמיה הבינלאומית להומניזם, ביניהם פרנסיס קריק, שהיה בין מגלי הדנ״א, הביולוג והאתולוג ריצ׳רד דוקינס, הסוציוביולוג אדוארד אוסבורן וילסון, הסופר קורט ווֹנֶגוּט והפילוסוף וילארד ון־אורמן קוַיין. על הפרק: המחקר בשיבוט בני אדם. החתומים הביעו תמיכה במחקר זה, והסבירו מדוע:

אילו סוגיות מוסריות יעלה שיבוט בני אדם? דתות מסוימות קובעות כי בני האדם שונים באופן יסודי מיונקים אחרים: בני האדם ניחנו בידי ישות אלוהית בנשמות בנות אלמוות, והדבר מקנה להם ערך שאינו בר השוואה לערכם של יצורים אחרים. טבע האדם נחשב ייחודי ומקודש… ככל שהידע המדעי מאפשר לקבוע, ההומו ספיינס הוא בן לממלכת החי. היכולות האנושיות נמצאו שונות מאלו שישנן לבעלי החיים המפותחים לא במהות אלא במידה. הרפרטואר העשיר של המחשבות, הרגשות, השאיפות והתקוות הבא לידי ביטוי אצל בני־האדם נובע כנראה מתהליכים אלקטרומכניים במוח, ולא מנֶּפש נטולת חומריות הפועלת בדרכים שאינן יכולות להתגלות בעזרת שום מכשור… לא ראוי שתפיסה של טבע האדם ששורשיה בעברה המיתי של האנושות תשמש אַמת המידה העיקרית שלנו בבואנו לקבל החלטות מוסריות בשאלת השיבוט.

על פי השקפה זו, איננו ייחודיים כלל. אנחנו חלק מהטבע ותו לא. אין שום עדות לקיומה של נשמה, ואין שום דבר ב״רפרטואר העשיר״ של יצירות הרוח האנושית המבדיל בינינו לבין צורות חיים אחרות. תקוותינו, חלומותינו והאידיאלים שלנו ״נובעים כנראה מתהליכים אלקטרומכניים במוח״ – ובמשתמע, זה כל מה שאנחנו. כמה מהמֵם הוא עצם אבדנם של ההדר, של הפליאה ושל תחושת האפשרות שהזינו את ההומניזם הרנסנסי.

אבדן זה של כבוד האדם הטביע חותם עמוק בספרות המדע הפופולרי. נעשינו ״הקוף העירום״, ״מכונת השתכפלות של גֶנים״, אורגניזם בין אורגניזמים, בלי חופש ובלי סגולה, בלי קדושה ובלי ייחוד. בסקרנו את תולדות ירידתו של האדם נתקשה שלא להרגיש שאיבדנו יותר ממה שהרווחנו. מצאנו את העולם, אבל איבדנו את נשמתנו. איך זה קרה?

זו הייתה דרמה בכמה מערכות, שארכה כמה מאות שנים. תחילה באה התגלית של קופרניקוס שכדור הארץ איננו מרכז היקום. השמש איננה מסתובבת סביב כוכב מגורינו הכחול; הארץ היא אשר סובבת את השמש. ככל שחלף הזמן, פרדיגמה זו רק תפחה בעוד ועוד סדרי גודל. לא רק שכדור הארץ אינו מרכז מערכת השמש, מערכת השמש אינה מרכזה של הגלקסיה, והגלקסיה היא בסך הכול אחת מיותר ממאה מיליארד גלקסיות המאכלסות בהמוניהן את היקום. כדור הארץ הגדול והרחב שלנו התגלה, במבט יקומי, כגרגיר אבק על פני האינסוף.

מה שקרה למרחב קרה גם לזמן. ניוטון, במאה השבע עשרה, עוד יכול היה להאמין שהעולם עומד באלף השישי לקיומו, ואף להקדיש נתח נכבד מזמנו לניסיון לברר את תאריך בריאתו המדויק. אולם כשהחל המדע להבין את מבנה שכבות המסלע, ונמצאו מאובנים, הכרח היה לדחוק את תאריך הלידה של כדור הארץ אחורה, ושוב אחורה, לכדי מאות אלפי שנים לאחור, ואז לכדי מיליונים, ולבסוף לכדי 4.54 מיליארד, ביקום שגילו 13.7 מיליארדי שנים.

ואם כך הוא, הרי פרקי הפתיחה של התנ״ך אינם יכולים עוד להיקרא כפשוטם. העולם לא נברא בשישה ימים. כל ההיסטוריה האנושית אינה אלא הרף עין בנצח. היקום הצליח להסתדר מיליארדי שנים בלי ההומו ספיינס. כיצד אפוא אנו יכולים לטעון שאנו נזר הבריאה ותכליתה?

ואז בא שפינוזה, שלימד אותנו שבמידה שאנו ישויות פיזיות אנו נתונים למרותם של חוקים פיזיקליים – וחוקים אלו הם מטבעם חוקים של הכרח. מכאן שהחופש – מתנתו הגדולה ביותר של אלוהים לאנושות, המבדילה בינה ובין בעלי החיים – אינו אלא אשליה. ישנה למעשה רק צורה אחת של חופש: המודעות להכרח. חכמתו של הפילוסוף צפונה בידיעתו שהדברים לא היו יכולים להיות אחרת.

הישרדות במקום מוסר

שפינוזה סלל את הדרך לסדרה שלמה של דטרמיניסטים מסוגים שונים, שכל אחד מהם הגדיר כוחות אחרים המעצבים את ההיסטוריה, אך כולם הסכימו שאנחנו מה שהננו מפני שאיננו יכולים להיות אחרים, ושכל המחשבות בכיוונים אחרים הן מחשבות שווא.

תחילה טען קרל מרקס שההיסטוריה האנושית כולה עוצבה בידי כו

האדם הוא בן דודם של השימפנזים. צ'ארלס דרווין, ג'ון קולייר, 1881

האדם הוא בן דודם של השימפנזים. צ'ארלס דרווין, ג'ון קולייר, 1881

חות כלכליים ובידי ניסיונותיהם של המעמדות השליטים להישאר הגמוניים. נכון, לדת יש רעיונות אחרים באשר לכוחות המעצבים את ההיסטוריה – אך היא הנותנת: הדת עצמה היא מכשיר בידי המעמדות השליטים, המשמש אותם ללמד את העניים להשלים עם גורלם בעולם הזה, לראות בו את רצון האל ולהאמין שהגמול על סבלותיהם יבוא להם בעולם הבא.

אחריו הגיע דרווין, ובאמתחתו הגילוי המסעיר שלפיו האדם הוא בסך הכול אחד מן הפרימטים, בן דודם הקרוב של השימפנזים וקופֵי האדם. קל וחומר שאינו עשוי בצלם אלוהים. בין האדם למיני בעלי חיים אחרים ייתכנו הבדלים של מידה, אבל לא של מהות. גם לְחיות אחרות, אמר דרווין, לא רק לאדם, יש רגשות, שפה ואפילו מודעות עצמית.

הבא בתור היה פרויד, שגילה את ערוץ הדחפים האפלים המפכה מתחת לפני השטח של תודעתנו. אנחנו מונעים בידי ארוס ותנטוס, אינסטינקט המין ואינסטינקט המוות. אנחנו רוצים לרצוח את אבינו ולהתחתן עם אמנו. מרצון זה נולדה אפילו הדת. לפני עידן ועידנים, הזכרים הצעירים בשבט התאגדו כדי לרצוח את אביהם, זכר האלפא. לאחר מעשה חשו חרטה עזה – שִׁיבתו של המודחק – וחרטה זו היא בעצם אלוהים וקול המצפון. הדת, אמר פרויד, היא הנוירוזה הטורדנית של האנושות.

ולבסוף (המילה ״לבסוף״ נכונה לרגע כתיבת שורות אלו, אך מי יודע אם גם לרגע קריאתן) הגיעו הניאו־דרוויניסטים, ועל הכוונת שלהם הדבר האחרון שעוד נותר לבני האדם להתגאות בו: האלטרואיזם שלהם, נכונותם לתת מעצמם למען אחרים. זה רק נדמה לנו, טוענים הסוציוביולוגים. האדם, ככלות הכול, אינו אלא אמצעי שכפול של גנים.

אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים על הקרָבה ואצילות נפש מעכשיו עד מחרתיים, אבל על פי האמת מעשינו האלטרואיסטיים־כביכול הם רק אמצעים להבטחת הישרדות הגנים שלנו ומעברם לדור הבא. אנחנו עוזרים רק לבני מיננו, וביחס ישר לשיעור הגנים שהם חולקים אתנו. ״גָּרֵד אלטרואיסט״, אמר מייקל גיזלין, ״ותקבל צָבוּע מדמם״.

ובכן אנחנו לא כלום, כוכב הלכת שלנו זניח, קיומנו הוא הרף עין בתולדות הזמן. האצילוֹת שבמחשבותינו אינן אלא מעטפת דקה לכוונות שפלות. אין חופש, יש רק הכרח. אין אמת, יש רק נרטיב הגמוני. אין יופי מוסרי, יש רק קרב רקוב של הישרדות. כמאמר הַמְלט ביום בִּיש על האדם: ״בַּמֶּה נֶחְשָׁב לִי יְסוֹד־עָפָר זֶה?״

יש בזה משהו משונה מאוד. לאורך כל תקופת ההתפכחות הזאת, יכולות ההבנה, ההסבר והשליטה של האנושות התפשטו במהירות מסחררת אל מחוזות שלא שוערו. איך ייתכן שככל שהישגי האנושות הרקיעו שחקים, הדימוי העצמי של האדם שקע לתהומות?

כתמיד, המשקיף שהרחיק ראות מכולם היה ניטשה. הוא קרא לזה ״מידה זו של התקלסות בכבוד עצמו, שהאדם הגיע אליה בדי עמל״, מפני שהדבר אינו מובן מאליו בשום אופן. ניטשה חיבר את "לגניאלוגיה של המוסר", שממנו לקוח ציטוט זה, ב־1887. אולם ההשפלה העצמית המדעית – ההתעקשות השיטתית על כך שאנחנו רק יחידות רבייה המשתכפלות בעיוורון – נמשכה מאז בלי הפוגה.

אין לזה שום הצדקה. העובדה שאנחנו ממלאים רק חלקיק מזערי מנפחו של היקום ופלח קטנטן מכּוּלִיוּתו של הזמן אינה אומרת דבר על מידת חשיבותנו. נכון, יש לנו מניעים אפלים, אבל יש לנו גם אידיאלים נשגבים, ולפעמים האחרונים מצליחים לרומם אותנו אל מחוץ לשדה הכבידה של הראשונים.

אין שום הכרח לוגי לאמץ את ״הרמנויטיקת החשד״ של המרקסיסטים, הפרוידיאנים והניאו־דרוויניסטים, הטוענת שאיננו מתכוונים באמת למה שאנחנו אומרים, ושתקשורת אנושית היא תמיד הונאה או הונאה עצמית. נאמר זאת בלי כחל ושרק: זוהי ציניות טהורה, המערערת את האמון שהיחסים האנושיים והמוסדות האנושיים תלויים בו.

רעיונות מסוכנים

אין מדובר כאן בהתחשבנות על קוצה של יו״ד. למרקסיזם ולדרוויניזם נצמד תג מחיר בחיי אדם, שגבוה כמוהו לא היה מעולם בתולדות הרעיונות. אבהיר: אין שום סיבה לחשוב שמרקס ודרווין עצמם היו מסכימים לשימוש שנעשה ברעיונותיהם. לו ידעו מה עתיד להיעשות בשמם, שערותיהם היו סומרות. ובכל זאת, הסכנה שברעיונות הללו הייתה טמונה בהם כבר מיסודם. מדוע?

ראשית, במנטליות של המוח השמאלי מובנֵית, באופן מסוים, מידה של דה־הומניזציה. הראש המדעי חושב במושגים של ניתוק, של ניתוח, של פירוק שלמים למרכיביהם. כשסוגדים למדע ומסלקים את הדת, זהו ביטוי להחלטה ברורה להניח את הרגשות האנושיים בצד למען משהו גבוה יותר, אציל יותר, גדול יותר. מכאן קצרה הדרך לגיהינום.

שנית, כפי שניטשה שאל בצדק: ״למה בכלל מוסר, כשחיים, טבע, היסטוריה הם 'בלתי מוסריים׳?״ בטבע אין מוסר. הטוב, הנכון, המחויבות והחובה אינם צרובים במהותו. אין שום דרך להסיק ממצבם של הדברים בטבע באשר למצב ש״ראוי״ שהם יהיו בו. התלמוד אומר שאלמלא נתן ה׳ את התורה ״היינו למדין צניעות מחתול ו[איסור] גזל מנמלה ו[איסור] עריות מיונה [ו]דרך ארץ מתרנגול״. אבל באותה מידה היינו יכולים ללמוד פראות מאריה, אכזריות מזאב וארסיות מצפע.

כאשר המרקסיזם, הדרוויניזם והפרוידיאניות ערערו על המושגים הקלאסיים של האנושיות, הם הסירו כבלים שהציבו גבולות ברוכים להתנהגות האנושית. הם עשו זאת בדרכים שונות, אבל כולם קיצצו את כנפיו של ה״לא״ המקראי הגדול. כאשר שום דבר אינו מקודש, שום דבר אינו בגדר חילול הקודש. אם ״השופט כל הארץ״ איננו, אין מי שיעשה משפט וצדק. נשארים רק היעילות והרצון לעוצמה.

אנחנו חופשיים

וישנה נקודה שלישית, חשובה לא פחות. המדע, כשהוא לעצמו, אינו יכול לבסס את כבוד האדם, מפני שכבוד האדם מבוסס על החופש של האדם. התנ״ך, מתחילתו ממש, מדבר על אלוהים חופשי, שאינו מוגבל בידי הטבע, שברא את האדם בצלמו, כלומר חנן גם אותו בחופש, כשציווה עליו – אך לא תכנת אותו – לעשות את הטוב. זו מגמתו של המקרא כולו, מראש ועד סוף: לחנך אותנו לכבד את החופש הזה בחיינו האישיים והבין־אישיים, ובחיי המשפחה, הקהילה והאומה. המוסר המקראי הוא מוסר החופש, הפוליטיקה המקראית היא פוליטיקת החופש, והתיאולוגיה המקראית היא תיאולוגיית החופש.

החופש הוא מושג המצוי מעבר לתחום השגתו של המדע. המדע אינו יכול לזהות חופש, מפני שהעולם שהמדע חוקר את חוקיו הוא עולם של יחסים סיבתיים. אבן אינה חופשייה ליפול או לא ליפול. הברק אינו בוחר מתי והיכן להכות. חוק מדעי הוא חוק הקושר בין תופעה חומרית אחת לאחרת, בלי התערבותם של רצון ובחירה.

כל טריטוריה שכובשים מדעי ההתנהגות של האדם היא טריטוריה שיש בה הכחשה מובלעת של החופש שיש בהתנהגות האדם. זה בדיוק מה שטענו שפינוזה, מרקס ופרויד: שהחופש הוא אשליה. אבל אם החופש הוא אשליה, כזה הוא גם כבוד האדם, המושתת על חופש זה. המדע אינו יכול שלא לחלן את רעיון האדם, חילון הפותח חלון לחילול אפשרי.

אנחנו חופשיים. אנחנו יודעים זאת בוודאות גמורה. אנחנו יודעים מה פירוש לבחור בין חלופות, לשקול אפשרויות, לכלכל צעדים, להיוועץ במצפון שלנו, לשאול בעצת אחרים וכן הלאה. ובכל זאת, לכל אורך ההיסטוריה, בני האדם מצאו דרכים אין ספור להתכחש לבחירה. ״זה לא היה אני!״, זה היה רצון האלים, או השפעת הכוכבים, או הרוחות הרעות, או המזל, או אלת המזל, או המקרה; זו הייתה הילדות העשוקה שלי, או השפעתם הרעה של חבריי, או הנסיבות הכלכליות, או המטען הגנטי. התכחשות זו החלה עוד בזוג האנושי הראשון, בגן עדן. אדם האשים את חווה, וחווה האשימה את הנחש. התירוצים שלנו השתכללו עם השנים, אבל הם נשארו מה שהיו: תירוצים.

בעיית הרצון החופשי נתונה לדיון אינטלקטואלי זה קרוב ל־2,500 שנה. אפלטון דן בה. כמוהו גם אריסטו. פאולוס דיבר בה מנהמת לבו ב"איגרת אל הרומים". אחת האמירות הקדומות ביותר בנושא מופיעה בפרק ד' של ספר בראשית. אלוהים מבין שקין כועס ושהוא עומד לבצע פשע נורא. הוא מזהיר אותו, ואומר לו שאף על פי שהוא נתון לרגשה חזקה הוא יכול לשלוט בעצמו:

וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ? וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב, שְׂאֵת; וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד, ו־ז).

כיום אפשר לספר זאת גם במונחים פיזיולוגיים. קין חווה גודש רגשי באמיגדלה, אותו אזור במערכת הלימבית שבמוח המופקד על תגובות ״הילחם או ברח״, ובהן הכעס. אלוהים משדל אותו להשתמש באזור הפרה־פרונטלי בקליפת המוח, הרציונלי והשקול יותר, המסוגל לחשוב מעבר לרמה המיידית של אני־כאן־עכשיו. מדעי המוח מראים לנו היכן מתנהל הקרב על החופש – אך לא את החופש עצמו. עליו אנחנו יכולים לדעת רק מתוך התבוננות עצמית.

חוויות וירטואליות

הסכנות הגלומות במדעיזציה של האדם לא נגוזו. הן התגלגלו בצורות חדשות. אחת מהן היא השימוש הנרחב בתרופות לשליטה במצבי רוח ובהתנהגות, כגון ריטלין. השימוש בתרופות לטיפול במצבים כמו הפרעת קשב היפראקטיבית אינו רע כשהוא לעצמו, אבל אסור להתעלם מהסכנה הטמונה בתפיסת חלקים גדלים והולכים של חיי הרגש כמצבים הדורשים טיפול, במקום כתגובות שמצופה מהאדם עצמו לנהל אותן במסגרת השליטה העצמית המוסרית שלו.

כל מדיקליזציה של התנהגות אנושית, הפיכתה לעניין רפואי, היא סילוקה של התנהגות זו מתחומי החופש והאחריות. מגמת המדיקליזציה המתרחבת עלולה אפוא ביום מן הימים להעמיד באור בעייתי את כל רעיון החופש והאחריות האישית. כשזה יקרה, הצדק הפלילי כולו – החוקים, בתי המשפט, המשפטים, העונשים – יתרוקנו ממשמעות, ומפרי חוק יטופלו בלובוטומיה, ניתוח לניתוק בין אונות מוח, כפי שנעשה בכמה מקומות בשנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים.

הצדק ייעלם, ואת מקומו תתפוס השליטה החברתית. יקום עולם חדש אמיץ, ברוח הרומן הידוע של אלדוס האקסלי שנשא שם זה: עולם שבו אנשים כבר אינם מקווים, שואפים ואוהבים, אלא מכוּוָּנים לשביעות רצון מתמדת באמצעות תרופות משנות־תודעה וחוויות וירטואליות. עולם כזה אפשרי לחלוטין כבר היום. את גלישתנו אליו עוצרת רק האמונה שאנחנו חופשיים, שאנחנו ראויים לאושר שהוא יותר מאקסטזה נרקוטית פרי מעלליו הנוירוכימיים של הסרוטונין. אבל אין שום ערובה שתמיד נחשוב כך.

אם בני האדם הם אורגניזמים מן השורה, שדבר אינו מייחד אותם מן החיות, אין שום הצדקה לרעיון שעלינו להתייחס לכל בני האדם כאל מטרות ולא כאל אמצעים. למרבה האירוניה, האתיקה החילונית העכשווית מתייחסת אל בני האדם כאל בעלי זכויות מפני שיש להם אוטונומיה, יכולת בחירה, בשעה שהפסיכולוגיה האבולוציונית ומדע המוח מערערים על עצם הרעיון שאנחנו חופשיים. סתירה זו, העומדת בלב ההשקפה החילונית על האנושיות, לא תוכל להתקיים לאורך ימים.

אין זה מקרה שנושא החופש מרכזי בתנ״ך, אך נמצא רק בשוליה הקלושים של הספרות המדעית. היחס בין הנפש לגוף, או בין התודעה למוח, מקביל בדיוק ליחס בין אלוהים לעולם החומרי. אם יש רק עולם חומרי, יש רק מוח ולא תודעה, ויש רק יקום ולא אלוהים. האי־קיום של אלוהים והאי־קיום של החופש האנושי צועדים יד ביד.

נשיאת דגל החופש ברמה, למרות כל ההתכחשויות לו הקיימות תמיד ומתחלפות תדיר, היא סימן ההיכר המייחד את המונותיאיזם האברהמי כפילוסופיה בפני עצמה. אנחנו חופשיים. האדם הוא החיה הבוחרת. ״הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה — וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים״ (דברים ל, יט). החיים הם בחירה. בעובדה זו טמון כבודנו כבני־אדם. אם אין לנו חופש, מה מבדיל בינינו ובין בעלי החיים שאנחנו הורגים למטרותינו שלנו, לפעמים אפילו לשם ספורט? מה הופך אותנו מעֶצם לעצמיות? אם אנחנו מתכחשים לחופש בתיאוריה, סופנו שנאבד אותו למעשה, כפי שקרה בגרמניה הנאצית ובברית המועצות, וכפי שעדיין עלול לקרות בדרכים חדשות שעדיין לוטות בערפל.

כדי להבטיח את רעיון כבוד האדם, חייב להילוות למדע קול אחר. לא קול של אופוזיציה, אלא קול של הומניזציה. הקול שנהגנו לכנותו ״נשמה״. אין הגנה גדולה יותר על כבוד האדם מאותו ביטוי בפרק הראשון של התנ״ך, שהעז לקרוא לאדם ״צלם אלוהים״.

ערוך מתוך ספרו של הרב פרופ' יונתן זקס "השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות", אשר יראה אור בחודש הבא (מגיד, 2013) בתרגומו של צור ארליך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-גיליון נח תשע"ד - 843 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: