לא להתעלם | רבקה מרים

כשמתבוננים היום לאחור על סחר העבדים לא מבינים איך אדם יכול היה להתייחס לזולתו כעבד. יום יבוא שבו לא יצליחו להבין איך אכלו אי פעם בעלי חיים

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! (ח"נ ביאליק, “על השחיטה“)   

המאמר שאני עומדת לכתוב עכשיו אינו מבחינתי עוד מאמר. תמיד כתבתי מתוך מחשבה או ניגון שעלו בי, מתוך הארה שהוארה בי, מתוך מצוקת שעה. גם אם עודני זוכרת במעומעם מה שנכתב במאמריי הקודמים, הרי שכל מאמר יוצא מתוך רגע מסוים וכחלום יעוף. המאמר הזה הוא אחר. אני נותנת בו את כל כולי, אפשר לומר בלי מליצה שאת ציפור נפשי אני מניחה בתוך האותיות האלה.

שנים לא כתבתי את הדברים, למרות שהם הם שבערו ובוערים בי מאז ילדותי המוקדמת. חששתי להעלותם בגלוי על הכתב מתוך אי־אמון בתגובה שיקבלו, כשיביטו בהם כבמילים מפונקות של "יפת נפש". ועוד – לגלות פצע שבאמת אינטימי לי במוסף של עיתון, ולדבר על מכאוב שברור לי מראש שלא יימצא לו מרפא?

ואם בעיתון מדובר, הרי שפעם נהגו לומר שמשהו שבוער בעיתון של היום למחר עוטפים בו דגים בשוק. אז, ראשית, היום כבר לא עוטפים דגים בשוק בעיתוני אתמול, זה לא היגייני, אבל – הנה בדיוק על אותו דג שנעטף בעיתון אני באה לכתוב כאן. דווקא בעיתון, מפני שבגלל דג שנעטף בעיתון הפסקתי לאכול דגים כשהייתי בת כשנתיים, כך סיפרו לי הוריי, אחרי שראיתי קודם לכן את החנווני מוציא את הקרפיון מתוך החבית ששחה בה ומכה בראשו עד מוות, כדי שיהפוך למעננו, מאוחר יותר, לגעפילטע פיש. פסקתי לאכול דגים לכחצי שנה, ואז שכחתי, כפי הנראה, את מקור הגעפילטע פיש ושבתי לאכלם. חדלתי מכך רק בגיל חמש עשרה, לאחר שהתארחתי אצל חברי משפחה בעין חרוד וראיתי, כשיצאתי עם נערה בת הקיבוץ למרעה, איך חולבים בנפרד את עדר הכבשים המיועד לשחיטה. הסתכלתי אז בכבשים אחת אחת וידעתי שהן מועדות להריגה. כך, אחת אחת, הבטתי בהן, ומאז לא באו לפי עוף, בשר או דג.

חשוב לי לומר שאהבתי מאוד מאכלי בשר. עדיין, למרות שמזמן אני כבר לא בת חמש עשרה, זכור לי לחלוטין טעם הקרעפלעך הבשריים שהכינה אמא, גם טעם הכבד הקצוץ שלה, ואפילו טעמם של אותם הגעפילטע פיש. לא מתוך שלא אהבתי את הטעם הפסקתי לאוכלם.

צילום: יוסי אלוני

צילום: יוסי אלוני

חובה להסתכל בהן

אבל לא כך רציתי להתחיל את המאמר הזה. לאו דווקא בסיפור האישי שלי, שהרי אין זה סיפור אישי. ולא במילים רכות של סיפור אתבטא. אני רוצה לדבר על חלק מחריד ומובנה בחיינו, שמוסיף ומתבצע בחברה התרבותית כמעשה יום ביומו, ואין כמעט מי שנותן עליו את הדעת.

כשמתבוננים היום לאחור על סחר העבדים, למשל, לא מבינים איך אדם יכול היה להתייחס לזולתו כעבד, לשעבדו, להלקותו, להורגו, לזווגו או למוכרו, לא לראות את המבט בעיניו. יום יבוא, אני בטוחה, שבו לא יצליחו להבין איך אכלו אי פעם בעלי חיים. זה ייראה נורא, מטלטל עד אימה ומזעזע, בלתי ניתן להכלה.

בשנים האחרונות נסעתי מדי שבוע להעביר סדנאות בגולן. לעתים קרובות ראיתי בדרך הבקעה העולה צפונה משאיות כפולות שבהן קומה על קומה, והן מסיעות פרות להריגה. הפרות עמדו שם מצופפות, מסתכלות על הדרך בעיניים כהות־קהות. בפעמים הראשונות שבהן נתקלתי בשיירת ההריגה הזאת הסטתי את המבט, אחר כך ראיתי חובה להסתכל בהן לכל הפחות, לא להתעלם. מאוחר יותר, כשהיה עליי להתחיל ולהעביר את הלימוד, לא יכולתי לשכוח את המראות. ידעתי שעכשיו, בדיוק ברגעים הללו שבהם אני משתעשעת במילים ובמשפטים, הן מוקרבות שם, אחת אחת, לפני הסכין.

וגם אז לא אמרתי דבר בקול, נצרתי הכול בתוכי. ידעתי, אם אומר משהו אולי יגיבו בהבנה, הבנה אמיתית אך חולפת, "נכון", יאמרו, "את באמת צודקת, זה נורא", או שיגיבו בציניות, ויגידו, למשל, "ומה, לגזר לא כואב כשאוכלים אותו?", או שידברו על חשיבות הַבִּי שתים עשרה, הנחוץ כל כך לגוף, או שיספרו שהם אכן ניסו פעם להפסיק לאכול בשר, אבל לא החזיקו מעמד. ואני, ידעתי, אגיב בשתיקה, או שאצטרף עִמם יחד לרוח הבדיחותא, כדי לא לצאת דופן, כשאני מונעת מעצמי לפרוץ בבכי או להיקרע בצעקה שאין לה קרקעית.

כי "ככה זה". כי ברור שכולם אוכלים בשר, ומה את ומי את שתעמדי לך יהירה ומתיפייפת כזאת, ילדותית ולא מציאותית.

כישרון לבעלי חיים

מאז ילדותי אני בקשר עם בעלי החיים. אני יודעת שלא כולם כך. לשלום אש יש סיפור בשם "כשרון לארץ ישראל" שבו הוא כותב שלא כל אחד מסוגל להרגיש את היופי שבארץ או את העוצמה שבה. יש כאלה, הוא אומר, שלהם יש כישרון לארץ ישראל, ורק לפניהם היא נפתחת.

כך, אני יודעת, גם בעניין בעלי החיים. לא כל אדם יכול לגשת אליהם ולראותם כפרטים, כבעלי שיח וכבעלי אישיות נבדלת. אני, שגידלתי הרבה שנים תוכונים, יכולה להעיד בפשטות גמורה שלכל תוכי יש אישיות משלו, יש נטיות לב ורגשות, וכך גם לכל כבשה ועז, כלב או חתלתול. אני בטוחה, בלי שום אפשרות להוכיח זאת, שיש אישיות נבדלת גם לכל נמלה, לכל זבוב או יתוש.

אני יכולה לספר על העורב שבא אליי בשנים האחרונות, ניצב על המעקה שלי וגם אוכל, אם אני זוכה בכך, מידי. אני קוראת לו רֵבְקֶלה, כשה"רֵב" מבטא כאן את ההברה האחרונה שבעורב. הוא מלא הומור, רבקלה, משתעשע איתי, לוקח דברים מן החצר ומראה לי אותם.

אני יכולה לספר איך הציל פעם קדם, הכלב שלי, תוכון שנפל בצד החדר ולא הצליח לעוף – קדם הגיש אותו אליי כשהוא אחוז בעדינות גדולה בפיו, כדי ששיניו לא יפגעו בו. אני יכולה לספר איך חתולה מבוגרת שהייתה לנו בשם שְׁבוֹ עצרה בלידתה אחרי שהמליטה שני גורים, כדי לעזור לחתולה הצעירה, עֶרֶב שמה, להמליט. היא משכה בפיה שני גורים החוצה, וכשסיימה ניגשה שוב לגוריה שלה והמשיכה והמליטה שני גורים נוספים.

אני יכולה להמשיך ולספר עוד ועוד. על תוכי שלי שהציל את בת זוגו הפצועה ששכבה גוועת ומדממת על רצפת הכלוב, הוא גחן אליה ועטפה בכנפו והאכיל אותה במקורו כהאכל גוזל, עד שהחלימה לחלוטין.

אין סוף לסיפורים. כל מי שמכיר בעלי חיים מקרוב מכיר סיפורים כאלה.

אבל גם מי שאין לו, בלשונו של שלום אש, כישרון לבעלי חיים, יכול לנסות להסתכל בהם פעם במבט של תלמיד כיתה א' בספר ההרפתקאות הראשון שהוא מצליח לקרוא. בעלי החיים הם מורים דגולים, הם יודעים עדיין דברים שאנחנו שכחנו מזמן.

המבט בעיני הפרה

יום יום, רגע רגע, גם עכשיו, כשאני כותבת כאן את הדברים, וגם כשהדברים הללו יתפרסמו, מתנהלות שיירות של בעלי חיים להריגה. הם נדחסים במשאיות ובכלובים, מקולפי זהות ויחס, מוסעים אל מותם. ואנחנו מחרישים. שיירות שיירות הם עוברים לפנינו מדי יום בדרכים, ואנחנו מחרישים.

מדברים על יושר ועל יושרה, על מוסר, מתווכחים על יחס לאויב או לשכן ולגר, והנה שיירות שיירות הם מוסעים לנגד עינינו ליהרג ואנחנו מחרישים. אני זוכרת שפעם, אחרי אחת השביתות באחד ממפעלי הבשר, ראיינו בטלוויזיה את אחד העובדים ששב לעבודה. הוא עמד שם בסינר לבן כשמעל ראשו מסתובבים על גבי מסילה עופות מומתים פעורי גרון. "היום", אמר, "הספקנו כבר להביא איזה עשרת אלפים. מחר אני מקווה שנצליח להוציא לפחות עשרים וחמישה אלף".

כשאני חושבת על הימים הקדומים שבהם הועלו בעלי חיים כקרבן הרי שהדבר קל בעיניי יותר, עם כל הקשה שבכך. אז, כך לפחות נדמה לי, הרגיש האדם את בעל החיים שלו כאילו שהוא חלק מעצמותו, וכשהוא סמך עליו ידיו והעלה אותו לעולה הרגיש שהוא מקריב את הפר שבתוכו, את השה התמים שבו, את עצמיותו שלו. בהמשך לתרבויות שבהן הקריבו אנשים את ילדיהם, הם הקריבו גם את בעלי החיים שלהם. לא הייתה בכך סתמיות שגורה כשם שהיא קיימת באכילת בשר היום.

נראה לי שהנביאים יצאו נגד הקרבנות כחיבור בין שמים וארץ ברגע שההקרבה הפסיקה להיות בעלת עוצמה רגשית, כשהאדם לא הרגיש עוד שאת עצמו ובשרו הוא מוסר דרך בעל החיים, והכול הפך למין טכניקה אוטומטית, נטולת פנים ופנייה, למעשה שגור ואטום.

האם האמת נעדרת כשהיא נעשית עדרים עדרים, כשמפסיקים להתייחס לפרט ורואים את העדר בלבד? כי הנה ילדים ומבוגרים צופים בלב הומה בבמבי, עופר האיילים הקטן, דופקם עולה ויורד עם דופקו של דמבו, הפילון גדל האוזניים, הם נושמים לרווחה כשגור לווייתנים אובד מושב אל האוקיינוס, וכל זאת שעה שלפניהם, על הצלחת, מבותרים ונאכלים בסכין ומזלג אחיהם של אלה.

*

איך להמשיך? יכולתי להרחיב כאן ולהגיש מצע אידיאולוגי, לדבר על מזון בריא, על מהפכה, אפילו על גאולה. ולא. לא אלך לכל המקומות האלה. מפני שלא מתוך היגיון או חזון נכתבות השורות הללו. מפני שאני רוצה להשאיר כאן רק קול בכי שהולך מקצה הארץ עד קצה והוא אינו נשמע. מפני שאחרי ימי שופר אלה אני רוצה להשמיע את זעקתו של אותו איל שנאחז בסבך בקרניו.

וְהַמַּבָּט בְּעֵינֵי הַפָּרָה אַחֲרֵי

וְהַמַּבָּט בְּעֵינֵי הַפָּרָה אַחֲרֵי.

כְּשֶׁשּׁוּב אֵינוֹ מִתְמַסֵּר וְאֵינוֹ מְיֻסָּר.

כְּשֶׁשּׁוּב לֹא יֶחְפַּץ וְשׁוּב לֹא יֶחְסַר.

כְּשֶׁנָּמוֹג הֶחָלָב. כְּשֶׁנּוֹתַר רַק בָּשָׂר.

כְּשֶׁמְּשֻׁסָּף, הָרֹאשׁ, עַל קַרְנָיו, הוּסַר.

כְּשֶׁמִּשְׁכַּן הָרְאִיָּה מְבֻתָּר וּמְנֻסָּר.

וְהַמַּבָּט, מִדּוֹר אֱלֵי דּוֹר, נִמְסָר.    

(מתוך "צל השלם", הוצאת כרמל 2013, עמ' 99). 0

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-גיליון נח תשע"ד - 843 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. תודה על הדברים המרגשים והחשובים הללו.. תודה על שביטאת את שבלבי מזה שנים רבות.

  2. מדהים!!!! את כותבת נפלא ומלאת חמלה יהודית אמיתית! כטבעונית אני מחזקת אותך, שלא כל האנשים הם כאלה ואת לא לבד ואמן ונגיע לימים טובים יותר בהם ידור זאב עם כבש ולא נדע עוד חרב או סכין קצבים!

  3. בדיוק על זה נאמר,חמלה יהודית

  4. מאיר (צמחוני)

    שבוע טוב
    תבורכי על דברייך החשובים והנכונים !
    בין השורות מצאתי מובלע סוג של יאוש או לפחות חוסר אונים. לדעתי דווקא ישנו (בעולם בכלל ובחברה הקרובה אלינו בפרט) תהליך איטי של הבנת העניין ומעבר לצמחונות. צריך להמשיך ולדבר על זה בכל פורום והימים הטובים יגיעו מהר ממה שאת צופה…

  5. הצלחת לבטא את רגשותיך למרות שהשתמשת במילים.
    אני בטוח שהאנושות תחדל ממעשי השחיטה.
    לכל ילד יש אהבת בעלי חיים מולדת.
    הגסות והקהות…..
    אין לי מילים

  6. הרגשתי כל מילה שנכתבה
    אני חושב שדייקת ובאמת
    יום אחד נביט לאחור ולא נבין
    איך יכולנו לאכול אותם
    אין ספק שאנחנו בתהליך של
    התפתחות
    עידון
    חיבור אל הראשית
    הטהור

  7. אחד המאמרים היפים והמרגשים שקראתי מזה זמן רב. מסכימה עם רבקה מרים שיבוא יום בו יתייחסו לרצח בעלי חיים באותו זעזוע שבו אנו מתייחסים היום לעבדות. תודה לך, רבקה מרים, ומי ייתן ודברים היוצאים מן הלב גם ייכנסו ללבבות רבים!

  8. דיברת מתוך לבי, השיר שכתבת העלה דמעות בעיניי.

  9. צמחונות לא פותרת בעיות של סבל והרג בעלי חיים, כי בשדות הצמחוניים משמידים בלי סוף בעלי חיים בריסוס, הדברה והרס השטח הטיבעי.
    יש הרבה חוסר הבנה, הינה מאמר על השטות שבצמחונות
    http://www.pinat-hay.com/gaga.htm

    • סליחה, זה היה מאמר שהתמקד יותר בהרצאה של גארי. הינה המאמר
      http://www.pinat-hay.com/anti-tzim.htm

    • היי יאיר.

      זה נכון שאי אפשר למנוע לחלוטין פגיעה בבעלי חיים. אבל 2 נקודות:

      רוב התוצרת הצמחית מיועדת להאכלת בעלי החיים בתעשיית המזון. לבעלי החיים דרוש הרבה יותר מזון מבן אדם. בנוסף, גם אדם שאינו טבעוני/צמחוני אינו אוכל רק מזון מן החי אלא גם מזון צמחי. כך שמעבר לטבעונות יחסוך הרבה שטחים חקלאיים ומכאן גם הרבה בעלי חיים.

      בנוסף צריך לזכור שבעלי החיים הקטנים בשדות החקלאיים מתרבים בטבעיות וחיים בחופש עד שהם מתים. בניגוד לתעשיית בע"ח שבה מרביעים באופן מלאכותי את בעלי החיים רק כדי להרוג אותם (עבור הנאה קולינרית) ועד למותם הם חיים בתנאי סבל איומים.

      אי אפשר למנוע פגיעה ב- 100%, אבל לפחות את הפגיעה הישירה בבעלי חיים אפשר.

      פינת חי הוא אתר שיש לו אג'נדה ברורה נגד טבעונות. המאמר הזה שקישרת אליו מלא בשקרים ודמגוגיה. מלבד זאת, גארי יוורפסקי הוא לא הנושא כאן. הנושא הוא – בעלי חיים שחיים בתנאים מזוויעים ונשחטים הרבה לפני מותם הטבעי (אפרוחים זכרים נגרסים חיים באותו יום בו הם נולדים, פרות לחליבה נשלחות לשחיטה בגיל 4-5 כשהם יכולות לחיות מעל 30 שנה, אם לתת 2 דוגמאות) כדי שנוכל ליהנות מארוחה שנמשכת 15, 20 דק', כשאין בזה צורך כלל – אפשר לחיות טוב, בריא, טעים ומגוון על תזונה טבעונית בלבד (ואפשר גם לא בריא אם רוצים ג'אנק פוד, יש מזה מספיק גם בתזונה טבעונית).

      אני מציעה שתחקור קצת יותר את הנושא ולא להסתמך רק על האתר הזה שהבאת. שבוע טוב 🙂

  10. קראתי את המאמר הזה כבר מספר פעמים בימים האחרונים. כתבת כל כך בעדינות וכל כך מרגש. תודה לך!

    • נראה לי שפחות או יותר התעלמת מכל מה שכתוב במאמרים האלה. אם כך, אין דרך ממשית להדיין.

      • "המאמרים" האלה הם דמגוגיים ושקריים ונכתבו ע"י אדם מהתעשייה עם אינטרס נגד הטבעונות. אני מכירה אנשים שהאתר הזה גרם להם לעבור לטבעונות לאחר שהם קראו את הטיעונים בעד אכילת בשר שמוצגים שם.

        בכל אופן, אני כן התייחסתי למה שאתה כתבת – שבשדות הצמחוניים משמידים בעלי חיים. למה שלא תתייחס לכך?

        יש 3 נקודות שאנשים צריכים לתת עליהם את הדעת:

        1. בעלי חיים הם יצורים מרגישים, שמסוגלים לחוות סבל פיזי ונפשי, יש להם אישיות משל עצמם, רצון להיות עם המשפחה/להקה שלהם, לשחק וכו'.

        2. התעשייה הזו היא אכזרית ומתעללת ובע"ח עוברים בה 7 מדורי גיהנום. ולא, אי אפשר פשוט "לשפר את התנאים" כי ההתעללות אינהרנטית לתעשייה (דוגמה קטנה: כל יום מושמדים 15,000 אפרוחים זכרים בני יום כי אין מה לעשות איתם. אז "פשוט" זורקים אותם חיים למגרסה או שמשליכים לאשפה שם הם נחנקים לאיטם). בנוסף הם מסיימים את חייהם הרבה לפני סופם הטבעי (אפרוחים כאמור בגיל יום, פרות לחליבה בגיל 4-5 כשהם יכולות לחיות מעל 30 שנה, תרנגולים לבשר בגיל מספר שבועות).

        3. זה נעשה מטעמים קולינריים בלבד. אני לא מדברת מן הסתם על איזה חור בסוף העולם שמאלה שאם לא ידוגו שם דגים אנשים לא ישרדו. במקום שבו אנו חיים יש מספיק אוכל (בריא, ג'אנק פוד ומה שביניהם) כדי לחיות מצוין, מגוון וטעים.

        בכל אופן, אתה מוזמן לכתוב לי למייל אם אתה מעוניין – meravV999 ב- gmail.com.

        • הבה נאסור, איפוא, את השימוש בבשר, ביצים, חלב צמר ועור – ואז יושמדו כל בהמות, חיות ועופות הבית (בשיטות שמתארת מירב בסעיף 2) או ישולחו לטבע וייטרפו מיידית בידי חיות הטרף…

          ומה הועילו חכמים בתקנתם?

          • בואו נשים דברים על השולחן – לא אתה ולא אף אחד שאוכל בע"ח והפרשותיהם לא עושה זאת מתוך דאגה לבעלי חיים. זו אפילו לא הסיבה השניה או השלישית לכך שאתם עושים זאת. אז בואו נפסיק עם התירוצים. (משמידים 15,000 אפרוחים זכרים בני יום *כל יום* כדי להגן עליהם? כדי שהם *לא* יושמדו?, איך זה הגיוני בכלל?).

            אנחנו אוכלים בע"יח כי זה מה שלימדו אותנו מגיל אפס. מצד אחד – מלמדים אותנו ללטף כלב, לא לבעוט בחתול. מצד שני – דוחפים לנו קציצה לפה. כמובן לא מספרים לנו מה בעל החיים היה צריך לעבור כדי להגיע לצלחת שלנו. עד שאנחנו לומדים ממה הקציצה עשויה יש לנו מגננות מפה עד לסין ואנחנו שבויים של ההרגלים שלנו. אין כל הבדל בין עגל ופרה לכלב וחתול, שניהם בעלי חיים. אבל אנחנו מתייחס לכלב כאל חיית מחמד, ואל עגל כאל מלפפון או גזר (מאוד הגיוני, נכון?).

            אז התירוץ היחיד שנשאר זה כי טעים לכם. עכשיו, האם זה שווה סבל של בעלי חיים? במיוחד כשלא חסרים דברים טעימים שלא כרוכים בסבל כל כך רב? במוות כל כך גדול?

            אם טרחתם לקרוא את המאמר הזה ולחפש טיעונים נגד טבעונות – לא נותר לי אלא לקוות שזה נעשה כי בכל זאת אתם אוהבים בעלי חיים ורק מחפשים איך ליישב את הסתירה של אכילה שלהם ובכך תמיכה בתעשייה אכזרית.

            אנחנו עושים הרבה דברים בחיים בצורה אוטומטית, בלי לשאול שאלות. זה נוח ומובן. אבל יש לכם הזדמנות לעצור ולבחון האם אכילת בע"ח, שנעשית למטרות קולינריה, היא מוסרית ועומדת בערכים שלכם (אם הם כוללים חמלה ליצור חי).

          • אם הבאת בעל חיים לעולם, אתה אפטרופוס שלו ומחובתך לדאוג לשלומו.
            כן, אותו העגל שגרמת להוולדו (לאביו ואמו לא הייתה בחירה – הם נאנסו. ממש כך), רק כדי שתוכל להתעלל בו כל חייו ולבסוף לשסף את גרונו ולאכלו – אתה אחראי לבריאותו ואושרו.

            אז אולי נכשלת, כי אינך יכול ואינך מודע לאחריות שלך.
            אבל אל תמשיך להכשל – אל תמשיך להביא בעלי חיים לעולם, ולהכשל כאפטרופוס שלהם.
            בזה שאתה מביא עוד עגלים ותרנגולות לעולם, אתה רק מביא עוד ועוד סבל לעולם.
            פשוט תפסיק להביא סבל לעולם. זה כל מה שאני מבקש.

            אולי, אם נשלב מאמצים כולנו, נוכל למצוא פתרונות לאותם בעלי חיים אומללים שכבר הבאת לעולם, באנוכיותך הרבה. כנראה שלא. כנראה שרק לקומץ קטן נמצא פתרון.
            אבל את מעגל האלימות חייבים להפסיק, ולהפסיק משמעו להביא לקיצה את תעשיית המזון מן החי.

            אם אתה לא מבין על איזה מעגל אלימות אני מדבר,
            ואם יש לך אומץ להישיר מבט ולו לרגע למציאות מזעזעת מעבר לכל דימיון,
            אני מזמין אותך לצפות בסרט "Earthlings" שזמין בחינם ביוטיוב ובמקומות אחרים.
            העולם שלנו הוא סרט אימה אינסופי ואנחנו בתפקיד המפלצת.

  11. כמה יפה כתבת!! כטבעונית בעצמי אני רוצה לחזק אותך על החלטתך לכתוב באומץ כה רב ואמן ומילים אלה יפתחו את עיניהם של עוד אנשים טובים לחמלה כלפי כל יצירי האל. חג שמח

  1. פינגבק: קריאה של שבת | הפילוסוף הבודד

  2. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 845 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: