כשמתבוננים היום לאחור על סחר העבדים לא מבינים איך אדם יכול היה להתייחס לזולתו כעבד. יום יבוא שבו לא יצליחו להבין איך אכלו אי פעם בעלי חיים

הַתַּלְיָן! הֵא צַוָּאר – קוּם שְׁחָט! (ח"נ ביאליק, “על השחיטה“)   

המאמר שאני עומדת לכתוב עכשיו אינו מבחינתי עוד מאמר. תמיד כתבתי מתוך מחשבה או ניגון שעלו בי, מתוך הארה שהוארה בי, מתוך מצוקת שעה. גם אם עודני זוכרת במעומעם מה שנכתב במאמריי הקודמים, הרי שכל מאמר יוצא מתוך רגע מסוים וכחלום יעוף. המאמר הזה הוא אחר. אני נותנת בו את כל כולי, אפשר לומר בלי מליצה שאת ציפור נפשי אני מניחה בתוך האותיות האלה.

שנים לא כתבתי את הדברים, למרות שהם הם שבערו ובוערים בי מאז ילדותי המוקדמת. חששתי להעלותם בגלוי על הכתב מתוך אי־אמון בתגובה שיקבלו, כשיביטו בהם כבמילים מפונקות של "יפת נפש". ועוד – לגלות פצע שבאמת אינטימי לי במוסף של עיתון, ולדבר על מכאוב שברור לי מראש שלא יימצא לו מרפא?

ואם בעיתון מדובר, הרי שפעם נהגו לומר שמשהו שבוער בעיתון של היום למחר עוטפים בו דגים בשוק. אז, ראשית, היום כבר לא עוטפים דגים בשוק בעיתוני אתמול, זה לא היגייני, אבל – הנה בדיוק על אותו דג שנעטף בעיתון אני באה לכתוב כאן. דווקא בעיתון, מפני שבגלל דג שנעטף בעיתון הפסקתי לאכול דגים כשהייתי בת כשנתיים, כך סיפרו לי הוריי, אחרי שראיתי קודם לכן את החנווני מוציא את הקרפיון מתוך החבית ששחה בה ומכה בראשו עד מוות, כדי שיהפוך למעננו, מאוחר יותר, לגעפילטע פיש. פסקתי לאכול דגים לכחצי שנה, ואז שכחתי, כפי הנראה, את מקור הגעפילטע פיש ושבתי לאכלם. חדלתי מכך רק בגיל חמש עשרה, לאחר שהתארחתי אצל חברי משפחה בעין חרוד וראיתי, כשיצאתי עם נערה בת הקיבוץ למרעה, איך חולבים בנפרד את עדר הכבשים המיועד לשחיטה. הסתכלתי אז בכבשים אחת אחת וידעתי שהן מועדות להריגה. כך, אחת אחת, הבטתי בהן, ומאז לא באו לפי עוף, בשר או דג.

חשוב לי לומר שאהבתי מאוד מאכלי בשר. עדיין, למרות שמזמן אני כבר לא בת חמש עשרה, זכור לי לחלוטין טעם הקרעפלעך הבשריים שהכינה אמא, גם טעם הכבד הקצוץ שלה, ואפילו טעמם של אותם הגעפילטע פיש. לא מתוך שלא אהבתי את הטעם הפסקתי לאוכלם.

צילום: יוסי אלוני

חובה להסתכל בהן

אבל לא כך רציתי להתחיל את המאמר הזה. לאו דווקא בסיפור האישי שלי, שהרי אין זה סיפור אישי. ולא במילים רכות של סיפור אתבטא. אני רוצה לדבר על חלק מחריד ומובנה בחיינו, שמוסיף ומתבצע בחברה התרבותית כמעשה יום ביומו, ואין כמעט מי שנותן עליו את הדעת.

כשמתבוננים היום לאחור על סחר העבדים, למשל, לא מבינים איך אדם יכול היה להתייחס לזולתו כעבד, לשעבדו, להלקותו, להורגו, לזווגו או למוכרו, לא לראות את המבט בעיניו. יום יבוא, אני בטוחה, שבו לא יצליחו להבין איך אכלו אי פעם בעלי חיים. זה ייראה נורא, מטלטל עד אימה ומזעזע, בלתי ניתן להכלה.

בשנים האחרונות נסעתי מדי שבוע להעביר סדנאות בגולן. לעתים קרובות ראיתי בדרך הבקעה העולה צפונה משאיות כפולות שבהן קומה על קומה, והן מסיעות פרות להריגה. הפרות עמדו שם מצופפות, מסתכלות על הדרך בעיניים כהות־קהות. בפעמים הראשונות שבהן נתקלתי בשיירת ההריגה הזאת הסטתי את המבט, אחר כך ראיתי חובה להסתכל בהן לכל הפחות, לא להתעלם. מאוחר יותר, כשהיה עליי להתחיל ולהעביר את הלימוד, לא יכולתי לשכוח את המראות. ידעתי שעכשיו, בדיוק ברגעים הללו שבהם אני משתעשעת במילים ובמשפטים, הן מוקרבות שם, אחת אחת, לפני הסכין.

וגם אז לא אמרתי דבר בקול, נצרתי הכול בתוכי. ידעתי, אם אומר משהו אולי יגיבו בהבנה, הבנה אמיתית אך חולפת, "נכון", יאמרו, "את באמת צודקת, זה נורא", או שיגיבו בציניות, ויגידו, למשל, "ומה, לגזר לא כואב כשאוכלים אותו?", או שידברו על חשיבות הַבִּי שתים עשרה, הנחוץ כל כך לגוף, או שיספרו שהם אכן ניסו פעם להפסיק לאכול בשר, אבל לא החזיקו מעמד. ואני, ידעתי, אגיב בשתיקה, או שאצטרף עִמם יחד לרוח הבדיחותא, כדי לא לצאת דופן, כשאני מונעת מעצמי לפרוץ בבכי או להיקרע בצעקה שאין לה קרקעית.

כי "ככה זה". כי ברור שכולם אוכלים בשר, ומה את ומי את שתעמדי לך יהירה ומתיפייפת כזאת, ילדותית ולא מציאותית.

כישרון לבעלי חיים

מאז ילדותי אני בקשר עם בעלי החיים. אני יודעת שלא כולם כך. לשלום אש יש סיפור בשם "כשרון לארץ ישראל" שבו הוא כותב שלא כל אחד מסוגל להרגיש את היופי שבארץ או את העוצמה שבה. יש כאלה, הוא אומר, שלהם יש כישרון לארץ ישראל, ורק לפניהם היא נפתחת.

כך, אני יודעת, גם בעניין בעלי החיים. לא כל אדם יכול לגשת אליהם ולראותם כפרטים, כבעלי שיח וכבעלי אישיות נבדלת. אני, שגידלתי הרבה שנים תוכונים, יכולה להעיד בפשטות גמורה שלכל תוכי יש אישיות משלו, יש נטיות לב ורגשות, וכך גם לכל כבשה ועז, כלב או חתלתול. אני בטוחה, בלי שום אפשרות להוכיח זאת, שיש אישיות נבדלת גם לכל נמלה, לכל זבוב או יתוש.

אני יכולה לספר על העורב שבא אליי בשנים האחרונות, ניצב על המעקה שלי וגם אוכל, אם אני זוכה בכך, מידי. אני קוראת לו רֵבְקֶלה, כשה"רֵב" מבטא כאן את ההברה האחרונה שבעורב. הוא מלא הומור, רבקלה, משתעשע איתי, לוקח דברים מן החצר ומראה לי אותם.

אני יכולה לספר איך הציל פעם קדם, הכלב שלי, תוכון שנפל בצד החדר ולא הצליח לעוף – קדם הגיש אותו אליי כשהוא אחוז בעדינות גדולה בפיו, כדי ששיניו לא יפגעו בו. אני יכולה לספר איך חתולה מבוגרת שהייתה לנו בשם שְׁבוֹ עצרה בלידתה אחרי שהמליטה שני גורים, כדי לעזור לחתולה הצעירה, עֶרֶב שמה, להמליט. היא משכה בפיה שני גורים החוצה, וכשסיימה ניגשה שוב לגוריה שלה והמשיכה והמליטה שני גורים נוספים.

אני יכולה להמשיך ולספר עוד ועוד. על תוכי שלי שהציל את בת זוגו הפצועה ששכבה גוועת ומדממת על רצפת הכלוב, הוא גחן אליה ועטפה בכנפו והאכיל אותה במקורו כהאכל גוזל, עד שהחלימה לחלוטין.

אין סוף לסיפורים. כל מי שמכיר בעלי חיים מקרוב מכיר סיפורים כאלה.

אבל גם מי שאין לו, בלשונו של שלום אש, כישרון לבעלי חיים, יכול לנסות להסתכל בהם פעם במבט של תלמיד כיתה א' בספר ההרפתקאות הראשון שהוא מצליח לקרוא. בעלי החיים הם מורים דגולים, הם יודעים עדיין דברים שאנחנו שכחנו מזמן.

המבט בעיני הפרה

יום יום, רגע רגע, גם עכשיו, כשאני כותבת כאן את הדברים, וגם כשהדברים הללו יתפרסמו, מתנהלות שיירות של בעלי חיים להריגה. הם נדחסים במשאיות ובכלובים, מקולפי זהות ויחס, מוסעים אל מותם. ואנחנו מחרישים. שיירות שיירות הם עוברים לפנינו מדי יום בדרכים, ואנחנו מחרישים.

מדברים על יושר ועל יושרה, על מוסר, מתווכחים על יחס לאויב או לשכן ולגר, והנה שיירות שיירות הם מוסעים לנגד עינינו ליהרג ואנחנו מחרישים. אני זוכרת שפעם, אחרי אחת השביתות באחד ממפעלי הבשר, ראיינו בטלוויזיה את אחד העובדים ששב לעבודה. הוא עמד שם בסינר לבן כשמעל ראשו מסתובבים על גבי מסילה עופות מומתים פעורי גרון. "היום", אמר, "הספקנו כבר להביא איזה עשרת אלפים. מחר אני מקווה שנצליח להוציא לפחות עשרים וחמישה אלף".

כשאני חושבת על הימים הקדומים שבהם הועלו בעלי חיים כקרבן הרי שהדבר קל בעיניי יותר, עם כל הקשה שבכך. אז, כך לפחות נדמה לי, הרגיש האדם את בעל החיים שלו כאילו שהוא חלק מעצמותו, וכשהוא סמך עליו ידיו והעלה אותו לעולה הרגיש שהוא מקריב את הפר שבתוכו, את השה התמים שבו, את עצמיותו שלו. בהמשך לתרבויות שבהן הקריבו אנשים את ילדיהם, הם הקריבו גם את בעלי החיים שלהם. לא הייתה בכך סתמיות שגורה כשם שהיא קיימת באכילת בשר היום.

נראה לי שהנביאים יצאו נגד הקרבנות כחיבור בין שמים וארץ ברגע שההקרבה הפסיקה להיות בעלת עוצמה רגשית, כשהאדם לא הרגיש עוד שאת עצמו ובשרו הוא מוסר דרך בעל החיים, והכול הפך למין טכניקה אוטומטית, נטולת פנים ופנייה, למעשה שגור ואטום.

האם האמת נעדרת כשהיא נעשית עדרים עדרים, כשמפסיקים להתייחס לפרט ורואים את העדר בלבד? כי הנה ילדים ומבוגרים צופים בלב הומה בבמבי, עופר האיילים הקטן, דופקם עולה ויורד עם דופקו של דמבו, הפילון גדל האוזניים, הם נושמים לרווחה כשגור לווייתנים אובד מושב אל האוקיינוס, וכל זאת שעה שלפניהם, על הצלחת, מבותרים ונאכלים בסכין ומזלג אחיהם של אלה.

*

איך להמשיך? יכולתי להרחיב כאן ולהגיש מצע אידיאולוגי, לדבר על מזון בריא, על מהפכה, אפילו על גאולה. ולא. לא אלך לכל המקומות האלה. מפני שלא מתוך היגיון או חזון נכתבות השורות הללו. מפני שאני רוצה להשאיר כאן רק קול בכי שהולך מקצה הארץ עד קצה והוא אינו נשמע. מפני שאחרי ימי שופר אלה אני רוצה להשמיע את זעקתו של אותו איל שנאחז בסבך בקרניו.

וְהַמַּבָּט בְּעֵינֵי הַפָּרָה אַחֲרֵי

וְהַמַּבָּט בְּעֵינֵי הַפָּרָה אַחֲרֵי.

כְּשֶׁשּׁוּב אֵינוֹ מִתְמַסֵּר וְאֵינוֹ מְיֻסָּר.

כְּשֶׁשּׁוּב לֹא יֶחְפַּץ וְשׁוּב לֹא יֶחְסַר.

כְּשֶׁנָּמוֹג הֶחָלָב. כְּשֶׁנּוֹתַר רַק בָּשָׂר.

כְּשֶׁמְּשֻׁסָּף, הָרֹאשׁ, עַל קַרְנָיו, הוּסַר.

כְּשֶׁמִּשְׁכַּן הָרְאִיָּה מְבֻתָּר וּמְנֻסָּר.

וְהַמַּבָּט, מִדּוֹר אֱלֵי דּוֹר, נִמְסָר.    

(מתוך "צל השלם", הוצאת כרמל 2013, עמ' 99). 0

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013