בעיניים חדשות | תומר פרסיקו

הרב יעקב נגן, ראש כולל הלכה בישיבת הסדר, מוצא קשר בין נבואה למדיטציה ובין מזרח למערב ועוסק ללא הרף במפגשים

ר' זלמן שחטר־שלומי, מהמנהיגים הרוחניים המרכזיים של ההתעוררות הרוחנית היהודית בארה"ב, מספר על הפעם הראשונה שבה יצא לנסות לעניין יהודים בקרבה אל האלוהות. הייתה זו שנת 1948, והוא היה אז חסיד חב"ד שנשלח על ידי הרבי לעשות נפשות בקמפוסים באמריקה. יחד עם ר' שלמה קרליבך היו שניהם למעשה ה"שלוּחים" הראשונים של חסידות חב"ד, ולמעשה היהודים הראשונים שלקחו על עצמם, כמשימה אישית, לנסות להחזיר יהודים בתשובה.

שחטר־שלומי מספר שהוא לקח בקבוק שנאפס, כמה זוגות תפילין, טייפ־רקורדר גדול עם ניגונים חסידיים והגיע אל אוניברסיטת ברנדייס. הוא וקרליבך הציבו שולחן, וכשהגיעו יהודים להתעניין מה בפיהם קרליבך החל לספר סיפורים. "בעוד שלמה מספר סיפורים", משחזר שחטר־שלומי, "מישהו אמר: 'זה נשמע כמו מיסטיקה הודית'. אז לקחתי את הבחור הזה הצידה ושאלתי אותו: 'אתה קורא את האופנישאדות? האם קראת את הבהאגווד גיטה?' וכולי. ואז הייתי אומר: 'שלנו עוד יותר טוב!'".

וכך התחיל מפעל ההחזרה בתשובה של חב"ד. האנקדוטה הזאת מעניינת לא רק משום ערכה ההיסטורי, אלא מפני שהיא מגלה לנו עד כמה ותיקה התחרות על לבבות היהודים בין דתות המזרח לבין מסורת אבותיהם. כבר בסוף שנות הארבעים, מתברר, היו יהודים שחיפשו רוחניות במזרח, וכבר אז ניסו סוכני ה"קירוב" היהודים לשכנע אותם שאין כל צורך לרעות בשדות זרים, שכן בתורת ישראל לא חסר דבר.

שיבה לחוויה הדתית המקראית. הרב יעקב נגן, דרמסלה, 2006

שיבה לחוויה הדתית המקראית. הרב יעקב נגן, דרמסלה, 2006

לחיות מתוך נוכחות

את הרב יעקב נגן (46), אב לשבעה המשמש כר"מ וכראש כולל ההלכה בישיבת ההסדר בעתניאל, אני מכיר מהשנים שבהן כתבנו יחד בערוץ הניו־אייג' של אתר מעריב־nrg. אני זוכר לטובה את היצירתיות והרוח החופשית שאפיינה את כתיבתו, ושמחתי מאוד לשמוע שספר פרי עטו יצא כעת לאור. נגן הוא יהודי אורתודוקסי, אבל העניין שלו בדתות המזרח אינו רק בגדר “דע את האויב“. הוא מוכן להודות, כפי שגם יודו שחטר־שלומי וקרליבך בהמשך דרכם, שיש לנו, כיהודים, מה ללמוד מהדרכים הרוחניות שהתפתחו בהודו ובסין.

מדוע הספר שלך בנוי לפי סדר פרשות השבוע?

“מרסל פרוסט ניסח פעם את אתגר החיים כ‘לא לגלות ארצות חדשות אלא לראות את הישנות בעיניים חדשות‘. אני רוצה להתבונן על יסודות החיים מהמקום המוכר, פרשת השבוע, ולנסות לראות אותם בעיניים חדשות. מכאן גם שמו של הספר ‘להתעורר ליום חדש: קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים‘. בפרשיות התורה ישנו עיסוק בערכי היסוד של החברה – זהות, מוסר, צדק ומשפט, וכן בבעיות היסוד של האדם, מערכות יחסים בין איש ואישה, בין אדם לחברו, בין האדם לבין האלוהים“.

למה צריך קריאה מתחדשת, מה רע בקריאה שהייתה עד עכשיו?

"התקווה שלי היא שהקריאה המתחדשת של הטקסט תפתח את האדם לקריאה מתחדשת של החיים. בהתחדשות אני מרגיש את המגע הישיר עם החיים ואת חווית הנוכחות. אני חווה את החיים כמסע וחיפוש בלתי פוסק וההתחדשות מאפשרת לי להמשיך לנוע קדימה, 'בקשו פניו תמיד'".

בספר אתה מזכיר מדי פעם את המפגש שלך עם הודו ודתות המזרח. כידוע, יהודים רבים מוצאים לאחרונה את החיבור שלהם לחיי הדת, לאלוהות, דרך דתות המזרח. למה לדעתך הם לא מוצאים את מבוקשם ביהדות? 

"נראה לי שיש מספר סיבות לכך: ראשית, טענה מרכזית שטענתי בספר היא שהיהדות מכילה בתוכה יסודות המזוהים עם תורות המזרח וכן יסודות שהם עיקרי החשיבה המערבית. בשפה אחרת, היהדות מכילה בתוכה את ה'להיות' של המזרח עם ה'לעשות' של המערב. למשל, השבוע מתחלק לשישה ימים של לעשות, לשנות את פני העולם ולתקנו, ושבת, שהיא יום של להיות. ההכלה היא בעיניי בשורה גדולה, אך היא גם עבודה יותר מורכבת מאשר להדגיש רק זווית אחת. לדוגמה, ספרו של אקהרט טולה, The Power of Now, רואה את משמעות החיים ביכולת לחיות מתוך נוכחות, מתוך ההווה. דברים שקראתי אצל טולה עזרו לי להבין טוב יותר קטעים מסוימים בכתבי הרב קוק. מצד אחד זה מקל מאוד להסביר את הרעיון ולממש אותו. מאידך, אני מרגיש שבתפיסתו יש צמצום נוראי של מהות החיים.

“עם זאת, נראה לי שהסיבה העיקרית היא שרק בשנים האחרונות התעצם העיסוק בצדדים הרוחניים ביהדות. רבים פשוט לא הכירו את הפנים האלה. פגשתי פעם בפסטיבל ‘בומבמלה‘ מורה למדיטציה, תלמיד של אושו, שחזר בתשובה בזכות ספר של אושו על סיפורי הבעל שם טוב. קודם לקריאת הספר הוא לא ידע שבכלל יש דברים כאלה ביהדות.

 “אני מרגיש שההתעצמות של הרוחניות בזמננו היא למעשה שיבה לחוויה הדתית המקראית שהתאפיינה בשיח הישיר עם אלוהים, ובנבואה השואבת מן הכוח המדמה של האדם. הרבה עמדו על הזיקה העמוקה בין נבואה למדיטציה, שעוסקות שתיהן בהתעלות אל מודעות גבוהה יותר. התנ״ך רווי שירה ופיוט, והוא משמש מקור להשראה רוחנית עד עצם היום הזה. עולמם של גיבורי התנ״ך מלא ברגש – הם אוהבים, שמחים ובוכים“.

חזרה לחיים עצמם

אם כך, מה קרה, מתי זה אבד?

"לטענת הרב קוק, נקודת מפנה הייתה בסוף בית ראשון. תקופת התנ"ך הייתה תקופה של רוחניות גדולה וכן של חטאים גדולים, כאשר החטאים – רצח, אלילות ועריות – נבעו לדעתו מעיוות של תכונות המאפיינות את הרוחניות, דמיון ורגש. עזרא הסופר שינה את הקו של התורה, והדגיש יותר את הלימוד והדקדוק בהלכה, כקונטרה לזרימה הטבעית של הרוחניות".

 אז התפתחות התורה שבעל־פה וההלכה חנקה את הרגש. איך לדעתך ניתן להחזיר אותו?

"הרב קוק רואה בנצרות ובשבתאות ניסיונות כושלים להחזיר את היסודות האלו ליהדות. הם נכשלו כיוון שלא היה בהם איזון וחיבור ללימוד ולהלכה. החסידות הצליחה להחזיר פנים רבות של רוחניות לתוך החוויה הדתית של עבודת ה', והרב קוק האמין שמשמעות החזרה של העם היהודי לארצו היא חזרה לחיים עצמם ומהם למקומות של הרוחניות".

אבל אנחנו רואים שזה לא המצב. הנה דווקא כשעם ישראל חוזר לארצו, רבים מגלים שאת הרוחניות הם מוצאים בהודו. אולי כדאי פשוט להודות שיש תורה אצל גויים שמקרבת אותנו להקב“ה?

"האלוהים שאני מאמין בו רוצה שיהיו עמים רבים בעולם. כך אני קורא את הסיפור של מגדל בבל בפרשת נח. בתחילה האנושות הייתה מאוחדת, והיה זה האלוהים שפיזר אותה על פני האדמה, פיזור שהיה לא רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי, כך שכל עם קיבל שפה משלו. עולם מגוון, עולם עם פנים רבות, הוא עולם יותר גדול ויותר עשיר. בכך אני חלוק על ג'ון לנון שבשירו "דמיין" קרא לביטול העמים.

"כאשר אני מוצא שיש משהו בעם אחר שיכול לעזור לי להתקרב לקב"ה זה מחזק את אמונתי שאלוהים הוא אלוהים גדול שנתן מטובו לכל העמים. זה הולם את התפיסה הקבלית שבכל דבר יש ניצוץ אלוהי. אולם כמו שמזהיר המשל התלמודי, צריך להיזהר ולאכול את הפרי ולא את הקליפה. אני שמח ללמוד מהאחר, זה מאפשר לי להיפגש איתו באמת. אם אני חושב שכל הטוב נמצא אצלי, אין לי כלל אפשרות להיפגש עם האחר אלא רק להתנשא מעליו. במפגש אמיתי אתה נותן אך גם מקבל".

מה שאתה אומר משמח. עולה ממנו שאתה מוותר על משהו מהייחודיות היהודית. אתה אומר שהיהודים הם אולי מיוחדים אבל הם לא מיוחדים בהיותם מיוחדיםאחרים גם הם מיוחדים, וגם להם יש תרומה ייחודית לעולם. גם לטיבטים, גם לאינדיאנים וכו'.

"המקום המיוחד של היהדות בעולם אינו שולל את קיומם של שפע ודברים טובים בכל מיני מקומות אחרים. התנ"ך מתחיל לא בסיפור של עם ישראל אלא בסיפור בריאת העולם ובמרכזו – סיפור בריאת האדם, אבי כל האנושות. עם ישראל הוא חלק מהסיפור הגדול של האנושות. יחד עם זה, אני מאמין שבתוך הסיפור הזה יש ייעוד ושליחות מיוחדת לעם ישראל. בתולדות האנושות היה מקום מיוחד ליהדות בהפצת העולם של האמונה באל אחד, הערכים האלוהיים של מוסר, צדקה ומשפט. אני רואה גם את העיסוק האינטנסיבי של העולם בכל המתרחש בישראל כביטוי מודע או לא מודע לעובדה הזאת".

דואליזם ואחדות

מה בנוגע למדיטציה? אנחנו רואים שיש עניין יהודי רב בדרכים המדיטטיביות מהמזרח.

"המטרה של מדיטציה אינה השעה ביום שבה מתרגילים, אלא עשרים ושלוש השעות האחרות שבהן האדם יחיה מתוך תודעה אחרת. תרגלתי בעבר מספר שיטות של מדיטציה, אך מה שמתאים עבורי הוא כיוון קוגניטיבי, עיצוב התודעה הבסיסית שבה אני חווה את המציאות מתוך הפנמה של תובנות על החיים. חלק מהתובנות המכוננות בחיי באו מתוך המפגש עם החיים עצמם, כאשר תפיסתי היא שהחיים הם סיפור שיש לקרוא ואף להעמיק בו. חלק אחר של התובנות למדתי מאנשים ומספרים. בייחוד אני מרגיש שקיימת הפריה והרמוניה במפגש בין תובנות מספרים ותובנות מהחיים.

"אתן דוגמה לכך: פעם במהלך תפילת ראש חודש הגעתי לפסוק 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. תהיתי על איזה יום הכתוב מדבר. כל כך הרבה אושר הסבה לי התובנה ש'זה הַיום עשה ה'…' מדבר על היום! באותו רגע לא רק הבנתי את המשפט אלא פשוט חוויתי אותו, ידעתי בכל כולי שעצם החיים, בלא תלות במה שמתרחש במהלכם, הם שמחה, עצם החיים הם ברכה. מאז, כל הזמן התובנה הזאת מתחדדת ומעמיקה, מתוך ספרים וסיפורים אין ספור.

"מזה עשר שנים אני פותח כל שיעור שלי בציון התאריך ובאמירה יחד עם תלמידיי של הפסוק 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אמירת הפסוק מדי יום מחזירה אותי שוב ושוב לתובנה ולאתגר שהוא מציב בפנינו".

בספרך אתה כותב ש"דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם", זאת בניגוד לדתות המזרח שמציגות תפיסה יותר הוליסטית ואחדותית. קשה שלא להבחין בכך שכיום התפיסה הדואליסטית קשה עבור רוב המערביים, ושרבים תופסים את המציאות כאחדות אחת, בין אם זו מטריאליסטית לחלוטין ובין אם היא קדושה או אלוהית. האם אתה עצמך סבור שהאלוהות היא משהו שונה לגמרי מהעולם, ואם כן, האם אתה לא מרגיש שקשה היום לשכנע את תלמידיך בכך?

"כפי שאתה אומר, יש שתי תפיסות בסיסיות לגבי היחס שבין האלוהים והעולם. דתות המערב מבוססות בעיקר על דואליזם, על קיומה של הפרדה בין אלוהים לבין העולם, כאשר הקיום העצמי הנפרד של כל אחד מהם מאפשר דו־שיח. ניתן לנהל עם אלוהים מערכת יחסים של ממש, עם רגשי אהבה, יראה וכעס. על פי השקפה זו, אלוהים נתפס במושגים אנושיים, כמו אב ('אבינו מלכנו') או אהוב (הדוד בשיר השירים).

"דתות המזרח, לעומת זאת, הן לא־דואליסטיות. אלוהים והעולם הם אחד, ואילו החוויה הדתית היא הכרת האחד שמאחד את הכול (האחד בהינדואיזם הוא הברהמן, 'התפשטות אין־סופית', ואילו בבודהיזם האחד הוא 'האַין', הריק). אחת הבשורות של הקבלה היא האמירה ששתי התפיסות נכונות, שיש שני רבדים למציאות. ברובד הגלוי של המציאות אלוהים והעולם נפרדים ומתנהלת ביניהם מערכת יחסים, ואולם ברובד הפנימי של המציאות הכול הוא אחד, הכול אלוהות.

"ניתן להסביר את היחס המורכב בין אלוהים לבין העולם במשל האהבה שבין איש לאישה. כדי שתהיה אהבה בין בני זוג לכל אחד מהם צריך להיות מקום שבו הוא נבדל בהווייתו ובאישיותו מן הזולת. מתוך המרחב שביניהם יכולים בני הזוג לצאת החוצה, להיפתח זה אל זו, לקיים מערכת יחסים ולאהוב. עם זאת, השאיפה היא להרגיש בתוך החלל הזה את המקום שבו השניים הופכים לאחד וחווים את המציאות יחד. אפשר לומר שאהבה היא המתח הפורה שבין להיות שניים יחד לבין להיות אחד יחד. ברובד הנגלה, האיש והאישה הם שניים ומודעים כל אחד לקיומו של הזולת, אך בפנים הם אחד, כלשון אדם הראשון בגן עדן – 'עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי'. כך הוא היחס שבין אלוהים לעולם".

מהמזרח אל האסלאם

בעבר היית בהודו. האם תגיע לשם שוב?

"הייתי בהודו, אבל הקישור שלי ליסודות שנחשבים 'מזרח' הגיע בראש ובראשונה מתוך החיים עצמם, בהמשך הם נפתחו מתוך לימוד מקורות יהודיים ורק אחר כך נסעתי להודו. נסעתי מתוך תקווה שהמפגש עם אנשים שונים ומסורות שונות יהיה פורה. בנוסף, משום שחשובה לי שאלת הרוחניות בחברה הישראלית, היה לי צורך לראות את ההוויה הישראלית בהודו.

"עם זאת, לאחרונה אני עוסק פחות במפגש שבין היהדות והמזרח ויותר במפגש בין היהדות לאסלאם. בעיקר עכשיו לאחר פטירתו של מורי וידידי הרב מנחם פרומן ז"ל, בוער בי הצורך להמשיך את עבודתו בתחום זה. הרב מנחם הבין שבגלל שכל כך הרבה מתחים באזורנו נובעים מדת ומאמונה באלוהים, הפתרונות יצטרכו גם כן לבוא מהמקום הזה. הייתי רוצה לחדש את השיח הדתי בין היהדות והאסלאם שהיה מאוד פורה בימי הביניים. יש לכך צימאון גם בצד שלהם. לאחרונה ביקרתי אצל שייח' בנצרת. ביתו מלא ספרים מהרצפה עד לגג, כולל התלמוד והזוהר. האלוהים יכול להיות כוח אדיר שמפריד בין בני אדם, אך גם כוח שיכול לחבר ביניהם".

_________________

סיפור מסע אישי
 | יניב מזומן

YomChadashFlatלהתעורר ליום חדש

קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים

יעקב נגן

מגיד, 365 עמ'

 “להתעורר ליום חדש“ הוא ספר מסע חיים של אדם מחפש. מחבר הספר, הרב יעקב נגן, מביא בו את התובנות והגילויים של המשמעויות שלאורן הוא חי. המסע שלו מתחיל בארון הספרים היהודי – בתנ“ך, בתלמוד, בחסידות ובקבלה, וממשיך בדברים שהוא למד מאנשים שהוא פגש בדרכו. יש בו תחנות גם מהתרבות הכללית – שירה, ספרות, מוזיקה וקולנוע. כל המקומות האלו נרקמים יחד והספר הוא סיפור המפגש בין המחבר לבין התחנות שפגש במסע שלו.

במהלך הקריאה בספר הרגשתי שאני נמצא עם יעקב נגן במסע. באופן טבעי לסיפור מסע חיים, הספר כתוב בקול ייחודי ואישי. הוא מדבר אל הקוראים בשפה אינטימית ומשתף אותם בסיטואציות יום יומיות מחייו וחיי משפחתו המתחברים לרעיונות ולתובנות שהוא מעלה. לעתים הספר אף כתוב בשפה הקרובה לשפת הדיבור. אבל הכתיבה האישית לא גורמת להרגשה שזה רק סיפור מסע פרטי. כך מצאתי את עצמי בקריאה מרגיש שהכותב מצליח לבטא במילים חלקים במסע שאני עברתי וגם לוקח אותי למקומות לא מוכרים.

הספר מכוון לאנשים המבקשים הבנה מעמיקה יותר של הקיום. הוא מתייחס למציאות הרוחנית והתרבותית של הזמן הזה ושלנו בתוכה ומציג את תפיסת המציאות ואת הדרך להתייחס אליה. הוא טוען שהדרך שבה אנחנו מפרשים את המציאות משפיעה על הדרך שבה נחווה אותה ובתוך כך מציג גישה מאוד אופטימית והסתכלות בעין טובה על המציאות ועל האדם:

שאלו פעם את הרבי מקוצק היכן אלוהים נמצא, והוא השיב: "אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס". התודעה של כל אחד ואחד מעצבת את המציאות שלו. לעתים קרובות ההבדל במהות החיים בין שני אנשים נובע פחות מהשוני בתנאים החומריים ביניהם ובעיקר בהבדל בתפיסתם את המציאות.

הסופר יוסף חיים ברנר אמר פעם לרב קוק: "בכל מקום אתה רואה רק אור, ואילו כל מה שאני רואה זה חושך". תהיה זו טעות להסיק שאחד מהם צודק ואילו השני חי באשליה. נכון יותר לומר שכל אחד מהם חווה את המציאות בצורה אחרת. זו גם אחת התובנות המרכזיות של הפוסט־מודרניזם: חלק בלתי נפרד מן המציאות הוא הפרשנות שלה. השאלה האם אלוהים הוא חלק מהמציאות הקיומית של האדם ואם אפשר לחוות את נוכחותו תלויה מאוד בתפיסת המציאות של האדם (עמ' 144־145).

כשעמדתי מול הספר, עוד לפי התחלת הקריאה, הייתה לי תחושה מעורבת של סקרנות אך גם חשש מפני ספר מהסוגה הניו אייג'ית שבו רעיונות רוחניים מנותקים או שטחיים בסגנון 'איך לחיות חיים טובים של אושר'. החשש הזה מתבדה כבר עם תחילת הקריאה. אחד ההישגים של הספר בעיניי הוא הצלחתו לבטא רעיונות עמוקים בשפה פשוטה ומובנת. בכך הוא הופך אותם לנגישים – וזו אמנות של ממש. חשש אחר שהיה לי לפני הקריאה הוא מכך שהספר מסודר על פי פרשות השבוע. ספרים מעין זה קיימים למכביר על המדפים ובשל הצורך לכתוב על הפרשות על הסדר בחלק מהספרים הכתיבה על חלק מהפרשות מאולצת. הספר לא נופל לבור הזה. פרשות השבוע משמשות עבורו בסיס להמראה ולעיסוק בשאלות קיומיות ורוחניות. כפי שהמחבר כותב בעצמו, הספר אינו ספר על פרשת השבוע שיש בו תובנות על החיים, אלא ספר על החיים המולבש בתבנית של פרשת השבוע ולכן הוא יכול להיקרא גם ברצף וגם פרשה פרשה.

הספר מצליח לקשור בקלות רעיונות ממקורות השראה שונים. הוא מחבר עולמות ויש בו עושר של רחבות דעת. הוא מדבר בכמה שפות ונראה שגם הקורא הדתי וגם הקורא החילוני עשויים להרגיש שהוא מדבר בשפה שלהם. "להתעורר ליום חדש" הוא לא רק ספר מעניין, אלא ספר שאפשר לעשות איתו עבודה פנימית. מי שקורא אותו בלב פתוח יכול להרגיש שהוא השפיע עליו, הצליח להזיז משהו בתוך עולמו. כותרת המשנה של הספר, "קריאה מתחדשת של התורה ושל החיים", מציבה יעד גבוה. בסוף הקריאה התחושה היא שהוא מקיים את ההבטחה. יש בספר חכמה ורגישות שנובעים מתוך החיים ומתוך הספרים, ומהמפגש ההדדי ביניהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 באוקטובר 2013, ב-גיליון נח תשע"ד - 843 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. א. התפיסה (ללמוד מדתות המזרח) יפה ומעניינת. רק צריך להזהר במה שאמרו חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין".
    ב. לדעתי, מי שבקי מספיק בתורה לאורכה ולרחבה, לא נזקק לתורות המזרח, אלא מוצא את הרוחניות שלו ואת שיטתו בתוך היהדות, בבחינת עשה לך רב.
    ג. אף שברנר חווה את כל המציאות כחושך, לא ניתן לומר שהוא גם צודק. המציאות היא אחת. השאלה היא כיצד מסתכלים עליה, והסתכלותו מוטעית.

    • שלמה,

      רוב מכמני ההגות שבתורה הופקו כתגובה לאתגרי הזמן. כל הראשונים כתבו בתגובה לפילוסופיה ביניימית. היום האתגר החדש דורש הפקת שמן חדש. ללא לחץ מבחוץ ספק אם היינו מגיעים לשיאי "רוחניות" שאנו מכירים.

  2. אני באמצע קריאה – ספר מרתק ומעיר עיניים!
    ניתן לרכוש כאן: http://www.korenpub.com/HE/products/maggid/maggid/9789655261431

  3. לשלמה – בנוסף לדבריו של אליהו :
    בעבר הייתי בקי בהרבה ממכמני התורה , כולל תורת הסוד. ואף על פי כן הייתי חולה נפשית ופיזית (זה מה שהיום אני יודע בדיעבד).
    מה שהכי עזר לי בסופו של דבר זה תרגול הנקרא צי גונג , שהיום אני גם מלמד אותו. בזכות התרגול הזה למדתי מהי הרמוניה , מהי נשימה , מה זה אומר "לפעול מתוך המרכז שלי" , מה זה אומר "להיות מודע" , מה זה אומר להיות רך מצד אחד ויציב מצד שני , מה זה "חיבור לעצמי" וכל זה מה שריפא אותי.
    העניין הוא שכאשר נרפאתי , הייתי מסוגל להסתכל על אנשים ולראות את חוסר האיזון שלהם. עד כמה הם "לא הרמוניים" – זה מתבטא בקול , בתנועות , בהליכה , בצורת החשיבה …. ונבהלתי ממה שראיתי. וכמובן לא היה הבדל בין דתיים ללא דתיים.
    אך הדבר המבהיל מכל היה עדיין לפני – הסתכלתי על התורה שלנו , ועל המציאות שלנו וראיתי עד כמה היא "לא הרמונית" ! עד כמה התורה חולה לאחר אלפיים שנות גלות , ועד כמה היא יוצרת אנשים חולים ! ולא לחינם חזל קראו לת"ח קצירי ומריעי …
    אינני מצייר תמונה אידיאלית של המזרח , ואני מודע גם למחלות של דתות המזרח. אך מנסיוני יש לנו הרבה מה ללמוד מהם , דברים שאולי היו אצלינו בעבר ונשכחו בגלות. כיום התפיסה שלי את התורה איננה בדיוק אורתודוכסית , אך היא בריאה יותר. תורתי היום מחוברת למי שאני , מחוברת לריבונו של עולם , הרבה יותר מבעבר.

    • סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים

      אם להיות בריא משמעו למצוא פגמים אצל כולם – אולי עדיף להיות חולה?

      • אולי.
        אך בסופו של דבר זה כמו "חוש אומנותי" – אתה יכול לזהות מוזיקה הרמונית , ואתה יכול לזהות מוזיקה לא הרמונית.
        זה לא משהו שכלי , זה פשוט "חוש".
        זה נכון שעם ההתפתחות רואים יותר פגמים וחוסר הרמוניה , אך מצד שני רואים גם את הפוטנציאל של חוסר ההרמוניה להפוך להרמוניה.

        כי חוסר ההרמוניה והסבל גורמים בסופו של דבר להתפתחות ולהתקדמות למצבים הרמוניים יותר ויותר עד אינסוף.
        וכנראה שזוהי תכלית בריאת העולם בו נמצאים כל כך הרבה סבל וחוסר הרמוניה. דווקא מתוך הסבל והחושך מתגלה האור בעוצמה רבה יותר.

  1. פינגבק: להתעורר ליום חדש – ראיון עם הרב יעקב נגן | לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: