עד המלחמה הגדולה | חבצלת פרבר

העידן שאחרי המלכה ויקטוריה, שהתאפיין בגעגוע רומנטי לעבר ובשאיפה לקדמה כאחד, מתועד בגאוניות ברומן שכתבה בייאט. כדי ליהנות ממנו יש לצלוח שפע מידע והערות שיפוטיות

967699ספר הילדים

א"ס בייאט

מאנגלית: שירלי אגוזי

מחברות לספרות, 2013, 806 עמ'

כשהספר "Possession" של דֵיים אנטוניה סוזאן בייאט (מאחורי ראשי התיבות א“ס מסתתרת העובדה שמדובר בסופרת ולא בסופר) יצא לאקרנים ב־2002 (בעברית הוא נקרא “מכתבי אהבה“) בייאט הייתה בשיא פרסומה ומעמדה בעולם הספרות: זוכת פרס “בוקר־מאן“ ופרסי ספרות בינלאומיים חשובים, “אבירת מסדר האימפריה הבריטית“, ולאחר מותה של איריס מרדוק – הסופרת האנגלית הגדולה ביותר בסוף המאה העשרים.

“Possession“ עוסק במקביל בתקופה הוויקטוריאנית ובהווה, וכך גם הספר שכתבה אחריו: “מלאכים וחרקים“ (עם עובד, 1996) – שנובלה אחת שלו מתייחסת למחקריו של צ‘רלס דרווין ולפוריטניות הוויקטוריאנית המזויפת, וגיבורי הנובלה השנייה הם המשורר אלפרד טניסון בן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה וידידו ארתור הנרי האלאם. הספר הנוכחי, שנכתב ב־2009, חוזר כמעט לאותה תקופה ועוסק בשנים שלאחר מות המלכה ויקטוריה ועלייתו למלוכה של בנה, אדוארד השביעי – התקופה האדוארדית.

לאחר היציבות מגיעה מלחמת עולם. ויקטוריה ואלברט עם ילדיהם, פרנץ קסוור ווינטרהאלטר, 1846

לאחר היציבות מגיעה מלחמת עולם. ויקטוריה ואלברט עם ילדיהם, פרנץ קסוור ווינטרהאלטר, 1846

מניפה אדירה

העלילה נפתחת ביוני 1885, במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" לעיצוב על שם המלכה ויקטוריה ובעלה (V&A Museum) שבלונדון. מפגש בין טום וג‘וליאן, שני ילדים ממשפחות “בורגניות־טובות“, ובין פיליפ, נער ממשפחת כורים שנמלט מביתו, פותח את הספר. טום הוא ילד בן שתים עשרה, תמים וטוב, מוגן מן העולם בזכות החלטתו של אמו לתת לו “חינוך ביתי“ ולא לשלוח אותו לפנימייה, כמקובל באותם ימים בשכבה החברתית של משפחת וֶלווּד.  ג‘וליאן הוא נער בן חמש עשרה, שכבר פיתח תחכום מסוים בעקבות המפגש שלו עם העולם, דהיינו עם מסגרות החינוך הפנימייתי.

הוריו של טום הם אוליב וֶלווּד, סופרת אגדות, ובעלה האמפרי, בנקאי שהופך בהמשך לעיתונאי. ג‘וליאן קיין הוא בנו של אוצֵר במוזיאון. פיליפ בא מעולם חברתי שונה לגמרי: מעיירה שבה האוויר ספוג באדים רעילים מן המפעלים, וממשפחת פועלים פשוטה, שבה הסיכוי של תינוק למות תוך חודשים אחדים מהולדתו מובְנה אל תוך הפסיכולוגיה המשפחתית. כל הילדים בבית ישנים במיטה גדולה אחת ואין לאף אחד פינה פרטית לעצמו, והדבר שפיליפ כוסף לו יותר מכול הוא מעט שקט.

מן ההתחלה הפשוטה הזאת פורשת בייאט מניפה אדירה, מרובת צבעים וגוונים, עשירה בדמויות, בעלילות־משנה ובתובנות פוליטיות, תרבותיות ואמנותיות. עלילה שנעה בין לונדון לבין בית משפחת וֶלווּד בכפר, בין אנגליה לפריז של “התערוכה הבינלאומית“ ולגרמניה של הקייזר. בין בנקאים ובתי משפט ואמני קרמיקה וציירים. לא נעדרים מן העלילה גם תיאטרון ותיאטרון בובות, אגדות וחוקרי פולקלור, מכשפות ופיות. מקום חשוב בסיפור תופסים משפט הדיבה והמין של אוסקר וויילד ותומכיו הליברליים, ומאידך גיסא – תנועות אמנותיות ורעיוניות כגון ה“Arts and Crafts“ שדגלה ב“חיי פשטות ושיבה אל הטבע“, אמנים אנגליים “פּרֵה־רפאליטיים“, ג‘ורג‘ ברנרד שאו ותנועות סוציאליסטיות־פביאניות ואנרכיסטיות.

כל הרשימה המפורטת הזאת מוצאת את מקומה בין עמודיו של הספר עב הכרס הזה, ועוד לא הזכרנו התייחסויות של בייאט לספיריטואליזם (נגד), לזכויות הנשים (כמובן בעד), לגרמנים, למערכת החינוך ועוד ועוד. התוצאה היא ספר שמצד אחד הוא יצירה ענקית ומרהיבה ומצד שני הוא מייצר תחושה של כובד ועומס בלתי אפשריים.

בייאט היא ללא ספק מתעדת גאונית של העידן שבין מותה של המלכה ויקטוריה למלחמת העולם הראשונה. אותו עידן שמתאפיין בהליכה בו־זמנית אחורה וקדימה: ניאו־גותיות וחזרה לטבע, החייאה של מיתוסים עתיקים, ספיריטואליזם ואגדות עם ומוזיאון (“ויקטוריה ואלברט“) שנותן בית לגעגועי העבר ומכנס כל מה שעוצב ויוצר עד אז. ומצד שני, התפוררות המשפחה, מאבק לחופש מיני, הכיוון העתידי – הטכנולוגיה, השאיפה להשתחרר ממגבלות האדמה ולנסוק למרומים, רכבת הקיטור וראשית החשמל ועוד.

חגיגות ליל קיץ

אנגליה של "מפנה המאה", המעבר בין המאה ה־19 למאה ה־20, קוטפת את הפירות הבאושים של המהפכה התעשייתית הבלתי מבוקרת, העשן, הזוהמה, תאוות הבצע והעקירה ההמונית של אוכלוסייה מרוששת מן הכפר אל ערי התעשייה החדשות ההולכות ומתפשטות. עשן רכבות הקיטור מרעיל גם כפרים שאליהם עוד לא הגיעו המכרות, תעשיות הברזל והפלדה, וילדים ונשים מועסקים בעבודת פרך שמונה עשרה שעות ביממה בתנאים אל־אנושיים.

באותה אנגליה עצמה, השסועה מבחינה כלכלית ופוליטית, חוגגים בני משפחת וֶלווּד, אוליב, האמפרי ושבעת ילדיהם, יחד עם חברים, אורחים ומוזמנים – וביניהם גם ג'וליאן ואביו ופיליפ הנער המאומץ. זוהי חגיגת "אמצע הקיץ" ברוח פגאנית, תחפושות של פיות ופרפרים וציפורים, "חלום ליל קיץ" של שקספיר ופנסי נייר מצוירים (חגיגה המכונה אגב בתרגום לפעמים "אמצע הקיץ" ולפעמים "סוף הקיץ").

דבר אינו מרמז על כך שאחרי היציבות הנצחית של המלכה ויקטוריה וקלות הדעת העליזה של המלך אדוארד יגלוש העולם אל מלחמת עולם. בייאט מיטיבה לתאר את אווירת הקרנבל, ורק הערות־אגב של "מספרת כול־יודעת", שמביטה מלמעלה על המריונטות הספרותיות שיצרה למעננו, מעירה, שופטת ומבקרת – מקלקלות לנו את תחושת הקלילות. אנחנו חשים שמשהו נחבא בין הצללים ושהנועם לא יארך לנצח.

מעמד העל הדידקטי של הסופרת מתגלה שוב ושוב בהערותיה השיפוטיות על הדמויות ומעשיהן. לא רק תוכן הספר עוסק בעבר, אלא גם טכניקת הכתיבה מיושנת. הספר משופע בקטעי "אגב" שאינם שייכים לעלילה אלא מיועדים לספק מידע־רקע נוסף, שלמען האמת ניתן לוותר עליו. כך בעמ' 17 אנחנו מקבלים שיעור על תולדות המבנים והארכיטקטורה של  מוזיאון V&A ופרק 48 מלא ציטוטים מנאומים פוליטיים שאמנם ממחישים את אווירת טרום־מלחמת העולם הראשונה, אבל כאן הם ארוכים ומכבידים ומקומם בספרי ההיסטוריה ולא ברומן.

מיקוד בתוך גודש

מתוך הערבוביה, הפיזור והגודש הספרותי, נובט כמעט במפתיע משהו חדש: משהו ממוקד, כמעט נקי מן הציניות והלגלוג שמלווים כמו צליל מתמיד וטורדני את המסופר. בייאט שבה להתרכז במספר קטן של דמויות, והעלילה נטענת רגש, הזדהות ועומק. מרגשים במיוחד פרק 44, שמתאר בעדינות ורגישות את "טום בארץ התחתיות", ופרק 49, שמוקדש למאבק ההתאבדותי של הסופרג'יסטיות הלוחמות למען שוויון הנשים. ולבסוף, חלקו האחרון של הספר, העוסק במלחמה. בייאט בוחרת לתאר מעט ככל האפשר מן הקושי והסבל של הקרבות ולשים את הדגש על המתים, הפצועים והשבים מן המלחמה. כתוצאה מבחירה אמנותית זו, הפרקים 52־55 הם מן הטובים והמבריקים בכלל יצירתה.

חלק זה של הספר גם נגוע פחות ברעה שמאפיינת את המהדורה העברית שבה המתרגמת והעורכת מצטרפות בחדוות עשייה לעומס ולגודש של הספר. עמודי הספר ושוליהם משובצים במאות הערות שמסומנות בכוכביות. המידע בהן חורג בדרך כלל ממה שנחוץ לקורא. לשם מה עלינו לדעת שגרנצ'סטר הוא "כפר ציורי סמוך לקיימברידג'…" (עמ' 732), או בעמוד 90 – תרגום שם השיר הגרמני אולי נחוץ, אבל תקציר התוכן מיותר. וכך עוד ועוד מידע מלומד אך מיותר.

התרגום של שירלי אגוזי טוב, אפילו טוב מאוד, ומנהיר את הטקסט המקורי שמציב רף לשוני בלתי אפשרי כמעט בפני קוראי אנגלית ומתרגמים, אבל ישנם גם פגמים מעצבנים. למשל בטקסט הגב של הספר: "פנות המאה" במקום המונח המקובל "מפנה המאה". נראה גם שהמתרגמת אינה בקיאה במטבעות לשון אנגליים. מטבעות לשון בשפות זרות מכשילים תדיר את המתרגמים שלנו ואגוזי אינה היחידה שנפלה בפח.

 ועצה למתקשים: למי שמתעייף מן העומס וחוסר המיקוד של החלקים הראשונים מומלץ לדלג אל פרק 37 או 41, ולקרוא את סוף הספר. פרקים אלה הם הם "ספר הילדים", והם מייצגים את כל העוצמה והיופי שמצויים בשפע – גם אם לא תמיד בגלוי – בכתיבתה של בייאט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013

פורסם ב-27 בספטמבר 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון בראשית תשע"ד - 842, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתוב מעולה, מומלץ!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: