לא מסוגל להצטמצם | ריקי רט

ראובן טבול, מראשי מדרשת "שובה", מחתן זוגות חילוניים וכתב דוקטורט על היצירה הספרותית של משה שמיר. עכשיו הוא מוציא ספר סיפורים שהוא רואה בו חלק מלימוד התורה שלו ומדבר על (חוסר) אפליה עדתית

ראובן טבול הוא גם דוקטור לספרות וראש החוג לספרות במכללת "אורות ישראל" באלקנה, גם מראשי מדרשת "שובה" בעפרה וגם רב המחתן ומלווה זוגות דתיים ושאינם, ותמיד כותב. כשאני שואלת אותו איך הוא עושה את כל זה הוא משיב "אני לא מבין איך אפשר לוותר על משהו מתוך זה – האקדמיה, חינוך, עבודה עם חבר'ה דתיים ושאינם, תרבות, עיסוק עם העולם הזה, הקמת משפחה. אני פשוט חייב את כל הדברים האלה ביחד. אני לא מסוגל להצטמצם באיזו פינה. בסופו של דבר כל דבר מזין אחד את השני. הכתיבה למשל היא חלק מלימוד התורה שלי, היא לא מקצוע או תחביב או תחום עיסוק, היא פשוט נמצאת שם כל הזמן כשחלק מהדברים יראו אור בסוף וחלק לא. אני לא מקדש את הפרסום".

ספרו "בעוד לילה" ("ידיעות ספרים"), מיצירותיו שכן ראו אור, גורמת לך לחלום על צלילה לתוך המגירות הגנוזות של טובל. באחד מלילות חג החנוכה יוצאים דיירי בניין ירושלמי למסע של גילויים – ר' יודה המורה לשעבר, תמר השכנה המחפשת אחרי בעלה שנעלם ביום בהיר אחד, רבקה ונחום ניצולי השואה שמאחורי שנות הנישואין הרבות שלהן מסתתרים סודות, ר' שלמה אברהם גר הצדק והשכן מהקומה השנייה המתפרנסים מתליית מודעות. כולם משוטטים בעוד לילה במסע שישנה את חייהם ואת חיי הסובבים אותם.

הדמויות שלו, בשפה ייחודית לו, מנהלות דיאלוג עם עולמן הדתי והרגשי. הגם שאין בספר עלילה עוצרת נשימה או מפתיעה, תמצאו את עצמכם עוקבים בדבקות אחר עלילות הלילה ההוא. אך מעבר לכול זהו ספר שמעורר בך תקוות על עולם היצירה מתוככי בית המדרש.

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

א־לוהים בשם חדש

אנו נפגשים ערב שמחת תורה לשמוע על השילוב בין תורה וכתיבה. "בסופו של דבר זה סיפור פשוט על לילה בתלפיות. היכולת לספר את זה בצורה חדשה, בצורה שאף אחד עוד לא סיפר, זה בעיניי האתגר הגדול ביותר", אומר טבול.

"ניתן להשוות זאת לאתגר הגדול ביותר בדורנו מבחינה רוחנית. כמה סימנים מכוונים אותנו לשם – החזרה לארץ ישראל, תורת הפנימיות ותורת הרב קוק. יש לנו כיום היכולות וגם המחויבות לסדר את הכוונות ואת המילים בצורה שונה. צריך לשנות את המנגינה, לספר את עצמנו ואת א־לוהינו כמו שאף אחד עוד לא שמע. לקרוא לו בשם חדש. המציאות והעשייה ההלכתית לא משתנות אך המשמעות מקבלת פנים חדשות. המשימה היא אמיצה פעמיים – גם מצד המהפכנות שבה וגם מצד השמרנות שבה, הרבה יותר מלהקל באיזו קטנית או להוסיף עזרה רביעית".

טבול אף מוצא דמיון בין לימוד התורה והכתיבה. "הסכנה הגדולה ביותר שסופר מתמודד איתה, בדיוק כמו בלימוד התורה, היא שההקשבה והעיסוק בטקסט יכולים ליצור במקום קרבה ואינטימיות איזה חיץ, זרות. הזרות מתחילה מהמקום שבו הופרה הברית, מקום מנוכר שיכול להוביל אותי ליכולת אסתטית מדהימה ותובנות אבל בסופו של דבר הברית נטמאה. הכתיבה יכולה לגלוש לשם בקלות, נכון יותר לומר – לברוח לשם, גם לימוד תורה יכול לגלוש למקום שאני ניצב לידו, לא בתוכו. הברית שאני מדבר עליה מקיימת לבוחרים בה מרחב אמיתי של מפגש, מרחב כן וחופשי אבל גם בעל קול שתובע ממני משהו, מבקש תשומת לב מלאה. אני שואף לכרות ברית עם הקוראים שלי, שהטקסט יהיה מרחב מתווך ולא איזה מניפסט חיצוני או רק יצירה אסתטית מדהימה ככל שתהיה".

מאז יצא הספר לאור מכנים אותך יורשו של הרב סבתו. זה מחמיא לך?

 "כל אדם דתי שיכתוב משהו ישוו אותו לרב סבתו  – ראש הישיבה שכותב על המזרחיות הירושלמיות בשפה עגנונית – אבל לשמחתי הרבה אנשים שקראו את הספר זיהו את יעקב שבתאי ואת אהרון אפלפלד הרבה יותר מאשר את סבתו או עגנון. אני מנסה להתחמק מהתפקיד של מספר הסיפורים. זה תפקיד שהרבה אנשים תופסים אותו כסופר, וזה שונה לגמרי מלהיות סופר. בעיניי השוני בין מספר סיפורים, תפקיד שבטי של פעם, לבין היות סופר הוא עצום. להיות סופר זה ממש לא לספר את הסיפור אלא לספר סיפור וכל הזמן לחשוד בו. זה לקרוא את הטקסט כמה פעמים ולעצב אותו כל הזמן מחדש, להגדיר את עצמי דרך הכתיבה והסיפור. זו פעולה מאוד סיזיפית בעיניי, יש בה עמל מאוד גדול".

העמל הזה לא השתלט על עולמך?

"הכתיבה שלי היא מאוד בשוליים של החיים. החיים כשלעצמם הם הסיפור. אני לא הולך למשרד לכתוב ויושב שם ומתרכז שמונה שעות רק בכתיבה. הכתיבה אצלי היא תמיד תוך כדי. לפעמים אני כותב לעצמי בדוא"ל כשאני באמצע משהו אחר, כדי לא לשכוח. את 'בעוד לילה' כתבתי במשך חמש שנים. היה רגע בירושלים שעליתי לאוטובוס ופתאום ראיתי את אחת הדמויות מהספר מול עיניי. זה הרגע שכסופר אתה חושב שהשתגעת. מצד אחד ההליכה עם הדמויות היא מוחלטת, אבל מצד שני זה לא שכל היום מוקדש לספר. מצד שלישי, הכתיבה היא מוכרחת לגמרי. כמו התפילה שמלווה את היום, גם הכתיבה היא לא מרכז יומי – אני לומד, אני מקים משפחה, אני מלמד, אבל הכתיבה היא מוכרחת. קשה לעבור זמן בלי לכתוב. זה פשוט קורה".

מצאת את עצמך מוחק וכותב, כי אולי יש דברים שלא מתאים שרב יעלה על הכתב?

"התשובה שלי היא חד משמעית – לא. אני לא מנסה להצטייר כמלאך א־לוהים אבל השאלה הזאת לא צצה ולו פעם אחת בזמן הכתיבה שלי. אני משתדל לכתוב כפי שאני חי. אני חי בשמחה חיים מלאים. לא אגיד שאין אתגרים והתמודדויות, אבל אני לא מרגיש שהם עולים אצלי על שולחן הכתיבה. כל מה שמחקתי היה רק בגלל שלא היה כתוב טוב, לא בגלל שלא הייתי שלם עם התכנים".

כיוצר דתי הוא מעיד על עצמו: "עברתי את כל השלבים של היצירה הדתית באבולוציה שלה – פחד גדול: יש דבר כזה סופר דתי? הוא לא עסוק כל הזמן רק בלמחוק? זה לא ביטול תורה לכתוב פרוזה?". בסופו של דבר צלל עמוק לתוך תהליך העשייה עד ליצירה מוגמרת ומוקפדת. "הקהל התרגל לחפש דברים טובים מיוצרים דתיים, כבר לא קונים וקוראים משהו רק כי הבן של החזן כתב אותו".

שלושה בני"שים בסדנה

טבול נולד בירושלים לפני 37 שנים למשפחה דתית־לאומית. הוריו עלו מצרפת והשתקעו בעיר הקודש, שם בנו "בית של תורה אבל עם המון פתיחות. בית שקראו בו המון ספרי חול, אבל היה בו מסע פנימי לכיוון התורה והדת. בית שהעניק הרבה חופש ורוח של חיפוש והתחדשות. אני מתפלל שאעביר את זה הלאה לילדים שלי, את התחושה של לחיות בתוך מסגרת אבל להיות בתנועה תמידית. רבי נחמן אומר שיש עניין להפוך תורה לתפילה ותפילה לתורה – ואני אומר שסופר תפקידו להפוך תפילות לדמויות. לפעמים אני פוגש סיטואציה ואני שואף להפוך את זה לסיפור, לקחת רצונות, געגוע, ולתת לזה פרצוף. זוהי העבודה הקשה של סופר. האמנות של אדם שכותב פרוזה. העבודה הקשה היא לתת פרצוף ודמות לכל הכמיהות ותנועות הלב".

הוא למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" ואחר כך ב"עטרת כהנים". "זו חוויה מכוננת מאוד חזקה ללמוד בתוך הרובע המוסלמי, בתוך העיר העתיקה, כשהחלון משקיף על הר הבית. ומעבר לזה ישנה החוויה הטוטלית של לימוד תורה. היום זה חסר לי. המקום המוחלט פינה את מקומו למורכבות, לחיפוש, אבל אני מאוד שמח שהבסיס שלי נמצא באיזו חוויה טוטלית". תוך כדי השירות הצבאי נשא טבול את רחל ולאחר שהשתחרר למד מספר שנים בישיבת רמת גן. אז גם החל לכתוב. "תמיד קראתי המון, כל סוגי הספרות, כולל ביוגרפיות, ובאיזשהו שלב זה פשוט התחיל לנבוע החוצה. אין לי חוויות של כתיבה למגרה".

ביחד עם שני חברים נוספים הוא הצטרף לסדנת כתיבה של פרופ' אורציון ברתנא כדי לנסות ולהוציא מעצמם את המיטב. שלושה בני"שים בתוך סדנה תל אביבית. ברתנא קלט את הכישרונות הצעירים בין כל הפנסיונרים שהגיעו לסדנה וטיפח אותם. הרעיונות והחלומות הפכו לאט לאט למילים על הכתב. "באנו עם רעיונות מופשטים, מאוד מאוהבים ברעיונות ובמילים, והוא פשוט התחיל לחנך אותנו לכתוב, להפוך את המחשבות לדמויות, לשים את הכול בתוך מסגרת ולבנות עלילה".

משם הוא המשיך ללימודי ספרות באוניברסיטה הפתוחה. תוך כדי התחיל לכתוב סיפורים קצרים. את הסיפורים הבוסריים העז ושלח למשה שמיר שערך את מדור הספרות בכתב העת "נתיב". "כבני"ש צעיר הייתה לי הערכה עצומה אליו. עבורי הוא היה סופר קדמון שהתחיל לכתוב עוד לפני שעמוס עוז בכלל חשב לעשות את זה. התגובה שלו הייתה מדהימה. הוא הגיה את הסיפורים ופרסם אותם בנתיב". אחר כך פרסם טבול כמה סיפורים גם ב"נקודה". סיפורים קצרים מגוונים שחלקם קשורים לחוויה הדתית וחלקם לא. כמה שנים אחר כך פרסם טובל קובץ סיפורים קצר בשם "מענה". "זה קובץ בוסרי עם טעויות שאני מאוד נהנה לעלעל בו גם היום ולחזור אליו. זה קובץ מקסים שפתח שער בתוכי לעסוק ביצירה. לשמחתי גם התגובות היו טובות ומשמחות".

"סופר קדמון". משה שמיר            צילום: ראובן קסטרו

"סופר קדמון". משה שמיר צילום: ראובן קסטרו

לאחר מכן אף כתבת את עבודת הדוקטורט שלך על יצירת משה שמיר.

“בהמשך להיכרותי עם שמיר התגלגלה סדרת פגישות־שיחות עמו יחד עם עודד מזרחי ואלחנן ניר. כל מפגש נקבע מראש סביב יצירה אחת משל שמיר. המפגשים נמשכו עד קרוב לפטירתו וחלקם תועדו בספר ‘בעט ברזל בציפורן שמיר‘. כאשר נגשתי לעבודת הדוקטורט היה אך טבעי שאנסה לכבד את שמיר במחקר, מה עוד שביחס לציר כתיבתו הגדול בכל קנה מידה או משמעות (זמן, סוגות שונות וכו‘) לא נעשו עליו כלל מחקרים מקיפים.

האם הדבר קשור לדעותיו הפוליטיות ולמהפך שעשה ב־67‘?  אין לי תשובה ודאית, אך ההתעלמות האקדמית היא עובדה מוכחת. אותי משכה בעיקר כתיבתו ההיסטורית של שמיר במובנה הכפול – היסטורי במובן העבר (‘מלך בשר ודם‘, ‘כבשת הרש‘, ‘יאיר‘ ועוד סיפורים קצרים); והיסטורי במובן תיעוד ההיסטוריה בעודה מתרחשת (‘הוא הלך בשדות‘ או ‘במו ידיו‘). ההקשבה העמוקה של שמיר לעברו היהודי והלאומי העניקה לו את הכישרון לזהות וליצור את המיתוס בעודו מתהווה. קשה לחשוב על היצירה העברית במאה האחרונה ללא שמיר“.

פמיניזם ורטרו

טבול הוא מראשי מדרשת שובה לבנות שייסדה הרבנית רבקה שפירא בעפרה. המדרשה מיועדת לבנות אחרי שירות לאומי או צבאי, חלקן בעלות תשובה שרוצות ללמוד תורה.

"התורה הנשית מאוד מיוחדת", הוא אומר. "הייחודיות שלה נובעת מנקודת הבסיס, כמו ששמעתי מהרב יהודה עמיטל – לימוד התורה הנשי הוא מתוך תנועה פנימית של עבודת הלב, איזושהי דרישת לב של הנשים. יש פה בעצם אדם שחוזר אל האבֵדה שלו. זה שבר את הבנליות, את המסגרת הישיבתית שעם ישראל התרגל אליה. עצם העובדה שנשים ביקשו ללמוד יצרה מפגש מיוחד עם התורה, שפה חדשה".

איך אתה מתייחס לגל ה"פמיניסטיות חסרות חוש הומור" בחברה הדתית.

"אם מסתכלים על הפמיניזם כתנועה עולמית, אז אנחנו די מאחור. נעבור עוד גלים שחלקם יהיו עכורים וחלקם צלולים, אבל בסופו של דבר התנועה הנשית היא תנועה שמבקשת כמו כל תנועה פוסט מודרנית להשתית אידיאולוגיה מתוך הקשבה לחוויה הפיזית. מבחינה פילוסופית התנועה הפוסט מודרנית היום חוזרת באופן זהה על היסודות של הפילוסופיה הקלאסית. לנו זה נראה מהפכה, אבל זה בעצם רטרו.

אחת מהחוויות של הפילוסופיה הקלאסית היא הניסיון להשתית את הדת על בסיס החוויה הפיזית, הנרטיב, כל אחד והנרטיב שלו. זה מחזיר את האדם לחוויה המאוד אישית שלו. אני מאמין שהמטרה בסוף היא להחזיר את האדם לחוויה הפיזית שלו. המפגש הראשוני ביותר של האדם עם בוראו הוא דרך הגוף שהוא ברא לו. אדם יצטרך ללמוד תורה מתוך החוויה הפיזית שהוא חווה וממילא חייב להיות הבדל בין איש לאישה. צורות החיים והיכולות הן שונות וזה גם מוביל לענווה מאוד גדולה. בסופו של דבר דרושה כנות להקשיב לאיך אני מרגיש, מה מצב הרוח שלי, האם אני בחופש. בחירוֹת פנימית. אלו הדרישות הבסיסיות ללימוד תורה".

לצד העבודה החינוכית והתורנית במדרשה, טבול הוא ראש ההתמחות לספרות במכללת אורות ישראל. הוא החליף בתפקיד את פרופ' הלל ויס, מנחה הדוקטורט שלו. "המטרה שלנו היא להכין פרחי הוראה – לחנך את המחנכים של הדור הבא, אבל גם ללמד ספרות ברמה אקדמית. בחמ"ד היום מגלים את האמנות, ממחול דרך קולנוע וספרות, תיאטרון ועוד. הציבור הדתי לאומי מתחיל להפנים שהאמנות היא לא רק מכשיר להעביר את האידיאולוגיה אלא יש בה גם שאר רוח. זהו פנאי שבסופו של דבר מעניק לאדם קומה רוחנית נוספת".

ומה דעתך על ביטול בחינת הבגרות בספרות, כפי שהציע השר פירון?

"אני חושש שמרוב הורדות של מקצועות, בית הספר יהפוך להיות רק 'הפסקה פעילה'. ברצינות, אני חושב שהמגמה כיום בקרב מקבלי ההחלטות היא להוריד סימני קריאה ולנסות לשים יותר משפטים עם שלוש נקודות, יותר לתת לילדים להמציא את עצמם ולהיות קשובים אליהם. כך הוא גם עולם המדרש. כשמו כן הוא, דרישה רעיונית נוקבת, אבל היכולת של חכמים לספר סיפור ולפרש אותו בצורות מהפכניות נובעת מתנועה מאוד פנימית של הקשבה. התורה מאמינה במי שמקשיב לה. במקום להיות עסוקים בלדבר צריך להאמין בהקשבה, יש בזה משהו מרגיע ומאוד אמיתי, מין תנועה של מסורת שעוברת בצורה מאד רכה".

זוגיות מעורבת

לצד פעילותו כסופר ומחנך טבול הוא גם רב מלווה זוגות ומקדש מטעם "צהר". "ההצטרפות ל'צהר' הייתה לפני מספר שנים. בהתחלה הצטרפנו כמדריכים לכלות וחתנים. זאת חוויה זוגית מדהימה ומשמעותית, גם בתוך הזוגיות שלנו. אנחנו מקפידים להדריך רק זוגות. התחלנו עם ההדרכה שזה כשלעצמו סיפור אינטימי וקדוש ומתוך זה התגלגלתי גם לרבנים המחתנים, וזה מאוד מרגש אותי. כל חופה היא נורא מרגשת ומיוחדת. בכל חופה המשימה הכי גדולה היא להקשיב לזוג ולזהות איזו התרגשות, סיפור או אירוע משמעותי עבורם, ודרכו להשתלב בתוך היחד שלהם. הבסיס הוא הקשבה עמוקה לזוג. אני לא מנסה לכפות את הסיפור שלי אלא להוביל אותם בתוך הסיפור שלהם. רוב הזוגות הם חילונים או מעורבים, שזה קורה יותר ויותר".

טבול אגב מאמין שזוגיות כזאת היא הרבה יותר חזקה ומשמעותית מ"סתם" זוגיות: "מהצד זה נראה מאוד מסובך, נפיץ, אבל זוג מעורב זה זוג שיותר מדבר על הזוגיות שלו. כל הממדים של החיים שלו הם לא מובנים מאליהם".

הספר שלך עוסק הרבה בזוגיות. הזוגיות דומיננטית אצל הדמויות שלך, ואולי יותר מכול אצל תמר, שמחפשת בלילה ההוא אחר בעלה שעזב אותה.

"תמר חווה זוגיות במשבר, והשאלה היא אם בכלל יש לה סיכוי. אני מציב מולה את הדמויות שאומרות לה את זה. בחוויה האישית שלי הלכתי עם ניסיון שקוף לקרוא את שיר השירים בתוך ימינו ולהגיד – גם אנחנו הולכים בעולם שבו פני א־לוהים מכוסות. אנחנו לא חיים בתוך ניסים או גילויים מיסטיים. אנחנו מאמינים לגמרי בוודאות שהוא ישנו, שהוא מפעיל את כל העולם, לא מתייאשים מלבקש את פניו. אז מה אנחנו? חיים בסרט? אנחנו מאמינים תמימים? זו שאלה שכל אדם חייב לשאול את עצמו.

“בתמר יש נואשות וחמלה ומוזרות, אבל אני קצת מקנא בה. יש בה מקום פנימי של אמת שבעיניי הוא מתנה גדולה בתוך אינטימיות זוגית. זה נכון שהדמויות בספר מחפשות בית, מחפשות זוגיות. הכמיהה הגדולה ביותר שלי היא לשבור את הבנליות של הניכור. יש בירושלים משהו מאוד קר. בירושלים יש כבדות, והכבדות הזאת יכולה בקלות למחוק את האינדיבידואל. הדמות החמישית בספר היא ירושלים שמבקשת גאולה בלילה הסוער והגשום הזה“.

לא חשתי אפליה

כשאני שואלת אותו, כדוקטור ממוצא מזרחי, על השד העדתי שאמנון לוי הוציא מהבקבוק, הוא מסרב לשתף פעולה עם תזת המסכנות. "החיים היטיבו איתי. מעולם לא חשתי אפליה".

ביום כיפור שימש טבול בעל תפילה במניין הספרדי. לצד התפילה בנוסח אבותיו, כהרגלו שילב בתפילה גם ניגונים חסידיים וניגוני קרליבך. "הניגונים הם חלק מאוד מהותי מהעמידה שלי מול השם, והניגונים החסידיים בפרט. בחזון שלי גם השפה האשכנזית צריכה לגלות את השפה הספרדית מתוך הפריה הדדית. לגבי השירה החסידית, אפשר לומר שתורת הבעל שם טוב ביקשה לעורר איזה גן ספרדי רדום בתוככי אירופה. אני מוצא קשר מאוד גדול בין ההתנהלות הספרדית הקלאסית לבין תנועת החסידות. אם נבקש מהמזרחיות את הקול שלה בתוך מרחב הלימוד הישראלי, אנחנו נבקש דרישה למלאות חיים, לכוחות נפש שמתגלים לפעמים בצורה בוטה, בעיקר מתוך רצון להיות, אל מול התנועה המערבית שיצרה תזה מאוד מדויקת ומאופקת של א־לוהים. התורה רוצה את הכול, התורה מבקשת את כולך.

"אפשר לראות את זה בחזרה בתשובה של אורי זוהר ובני דורו אל מול החזרה בתשובה של בני דורנו. היום אנחנו רואים חזרה בתשובה שהיא טוטלית. אנשים נכנסים אל תוך התורה עם כל היצרים. התורה היא לא רק חכמה, אלא בית. בעבר, אם חזרת בתשובה אז כוחות החיים נסגרו בבוידם. לא היה מקום ליצירתיות המטורפת של אורי זוהר, אז הוא פשוט מחק אותה. בעולם של אורי זוהר גם הספרות וגם היצירה בחוויה הפנימית זה ביטול תורה, בריחה על חשבון לימוד התורה. והיום לעומת זאת אני נוסע באוטו ומתלבט אם לשמוע את אביתר בנאי או את עמיר בניון. כל הרוח הגדולה והמתוקה הזאת זו רוח שמבקשת את א־לוהים בחיים. א־לוהים לא נשאר רק בתוך סוגיה בגמרא, אלא הוא נמצא גם ביחסים בזוגיות, גם בתסכולים וגם ביצרים של התאווה והקנאה".

הדמויות בספר שלך מנהלות דיאלוג עם הדת, עם א־לוהים. אילו תגובות קיבלת מאנשים לא דתיים על הספר? הצלחת לדבר גם אליהם?

"אני מקווה שהצלחתי לפשט את השאלות הדתיות לשאלות עומק שנוגעות בכל נשמה ובכל בקשת רוח. קיבלתי כמה וכמה תגובות חמות מקוראים לא דתיים. המסע שבספר כבש אותם, הם הצטרפו לדמויות כמעט בלית בררה. נדמה לי שבעיקר בשל החמלה הפשוטה והאנושית ששרויה מעל הלילה הזה".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2013, ב-גיליון בראשית תשע"ד - 842 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: