במקל, בלחי חמור או בשיניים | יעל מאלי

 בעזרת מה רצח קין את הבל? התנ"ך לא מרבה בפרטים, ואמנים רבים נתנו לחידה פרשנות אמנותית, שהיא גם תשובה לשאלה כיצד רוצח האדם את זולתו

סיפור קין והבל הוא סיפור מכונן. קין והבל הם האחים הראשונים בעולם, וכפי שכתב פעם קישון, כשהרג קין את הבל הוא רצח רבע מהאנושות. קוראי פרשה זו מנסים מאז ומתמיד לרדת לפשרה, ודרכה להבין משהו על הדרך שבה מערכת יחסים, אפילו – ואולי דווקא – בין האנשים הקרובים זה לזה ביותר, עלולה להשתבש ולהידרדר. המקרא אינו מקל עלינו. הוא אינו מספר מה אמרו האחים זה לזה בשדה, אינו מפרש מהי סיבת ההריגה, אינו מציין מהו כלי הרצח ואינו מתאר את האופן שבו הוא בוצע. הכתוב אף אינו מכנה את המעשה "רצח" אלא "הריגה".

חז"ל, בבראשית רבה פרשה כב ובמקורות נוספים, העמיקו לדרוש את המילים המעטות המתארות את השתלשלות האירועים ולהציע תשובות לשאלות הקיומיות העולות מן הסיפור. כאן נתמקד באחת מהשאלות שבהן עסקו חז"ל – מה היה כלי ההריגה:

וַיַּהַרְגֵהוּ" – במה הרגוֹ? ר' שמעון אמר: בקנה הרגו… רבנין אמרו: באבן הרגו… רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: כתיב (תהלים לז) "חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָם" – זה קין, "לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ" – זה הבל (בראשית רבה, פרשה כב).

כאשר אנו מדמיינים את הכלי שבו הרג קין את הבל, אנו מדמיינים את הנסיבות שבהן התרחש הרצח ובכך תורמים להכרעה המוסרית ביחס אליו. בקביעה שקין הרג את הבל באבן, למשל, עשוי האירוע להצטייר כמו מריבה שהסלימה. מקל ואבן הם חפצים המצויים בשדה. לעומת זאת, ההצעה שקין הרג את הבל בחרב מכוונת אותנו להבנת האירוע כרצח בכוונה תחילה.

אמן הרוצה לתאר את סיפור קין והבל עומד בפני אותה הכרעה מוסרית שנדרשו לה חז"ל. בחירתו בכלי הריגה זה או אחר משקפת את ההכרעה המוסרית שלו ביחס לרצח. הארכיטיפיות של רצח הבל על ידי קין הופכת הכרעה ערכית זאת להכרעה פרדיגמטית, המתארת עמדה כללית ביחס לרצח באשר הוא. האמן אינו יכול להסתפק בתיאור כלי הרצח, אלא חייב לתאר גם את דמויותיהן של הנפשות הפועלות שהמקרא, שממעט בתיאורים חיצוניים בכלל, אינו עושה בהם שימוש במקרה לפנינו.

כפי שניתן לשער, בדרך כלל מתוארים קין והבל כדמויות סטריאוטיפיות ומנוגדות: קין מרבה להופיע כדמות גברית כהה, איש חסון ושעיר, לעתים גם מכוער ובעל מאפיינים פרימיטיביים, מעין "אדם קדמון". לתיאור זה יש הד בשם "קין", הנדרש מלשון קניין ומתייחס לאדם הקשור לעולם החומר. ואילו הבל יתואר בדמות נער בהיר ויפה תואר, בעל חזות עדינה ורוחנית. גם תיאור זה יכול להישען על מדרש השם "הבל", המבטא ארעיות וחוסר אחיזה במציאות: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת א, יד).

לא הסיפור הקלאסי של תוקף וקורבן. אודילון רדון, קין והבל, 1886

לא הסיפור הקלאסי של תוקף וקורבן. אודילון רדון, קין והבל, 1886

הישרדות דרוויניסטית

ר' יוחנן קורא תיגר על התפיסה הרואה בהבל את הקרבן העדין והחלש ובקין את התוקפן האלים. "אמר רבי יוחנן: הבל היה גבור מקין, שאין תלמוד לומר 'וַיָּקָם' אלא מלמד שהיה נתון תחתיו" (שם). באמירה זו מאתגר ר' יוחנן את ההבנה שלנו ביחס לסיפור. אם הבל היה חזק מקין, ואף נאבק בו וכמעט ניצח, אולי אין כאן סיפור קלאסי של תוקף וקרבן אלא אירוע מורכב יותר?

סיפור קין והבל זכה לתיאורים אמנותיים רבים מספור. בהמשך דברינו נבחן שלוש הצעות אמנותיות לתיאור דמותם של קין והבל ולתיאור כלי ההריגה, ונתייחס בקצרה למשמעות העולה מכל תיאור.

הצייר הצרפתי אודילון רדון (1840־1916) היה דרוויניסט מובהק בהשקפתו. רדון חקר את הרגשות הפנימיים של האדם, ועבודותיו מייצגות את רוחות הרפאים והמפלצות שבתוכו. רדון רצה שעבודותיו תהיינה מעוררות השראה, לא מוגדרות ולא מוחלטות, ושתתפרשנה לשני פנים.

הרישום של קין והבל מציג דמויות גבריות שריריות החסרות מאפיינים אישיים. המקל שבידי קין משמש חפץ מזהה (אטריבוט) לדמותו. הפנים של קין והבל מוסתרים. הרישום מקפיא רגע קריטי במאבק האלים בין האחים, את הרגע שלפני ההכרעה. קין תוקף את הבל במלוא העוצמה, דמותו ממלאה את התמונה. הבגד המינימלי שלובש קין משתתף אף הוא במאבק והצל במרכז הגלימה מסמן באופן מטפורי את לבו השחור. הבל מוטל על הקרקע, נשען על זרועותיו. הוא הודף ברגלו את קין, רגע לפני שתנחת עליו המכה הקטלנית. רדון תיאר את קין כמי שמניף את האלה מעל לראשו כדי להנחיתה על ראש הבל. לפי פרשנותו תאוות רצח השתלטה על קין. עצירת האמן רגע לפני הנחתת האלה הופכת את הצופה לשותף פסיבי במעשה הנורא. הוא רואה את הרצח העומד להתרחש מול עיניו ואין לאל ידו למונעו.

ההתרחשות מתבצעת בחלל ריק. לא ניתן לשייך את הדמויות לתקופה היסטורית, למקום או לזמן. נראה כי האמן רצה לתאר את הדמויות כבעלות מאפיינים פרמיטיביים, ולרמוז בכך על מנגנון ההישרדות הדרוויניסטי המפעיל גם את בני האדם. התיאור העל־זמני מרמז על כוונת האמן להציג את רצח הבל כמציאות שחוזרת ונשנית. לדעת האמן, כל אדם עלול למצוא עצמו בסיטואציה הישרדותית שבה הוא עלול לרצוח את רעהו.

רדון, כמו אמנים רבים – יהודים ונוצרים – בחר לתאר את קין מניף מקל. מקל הוא חפץ הנמצא בשדה. “בקנה הרגו“, אמר ר‘ שמעון. ייתכן שרמז כאן למדרש השם קין. קת החנית מכונה “קין“: “וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת“ (שמואל א כא, טז). שמו מרמז על האלימות האצורה בו. השימוש במקל מצביע כאמור על מריבה שהסלימה ולא על רצח מתוכנן. ואכן רדון מתאר דמויות נאבקות שאין בהן חלש וחזק, אין אשם וצודק, אין נסיבות מקִלות, אין “מניע לפשע“. רדון מנכיח רק את האלימות האנושית, שכדי לבצע את זממה מנצלת כלי שנמצא בסביבה. אם נלך בעקבות ר‘ יוחנן, אף ייתכן שהמקל הוא מקל הרועים שהיה קודם בידי הבל, רועה הצאן, ובמהלך המריבה נלקח ממנו על ידי קין שגבר עליו.

 יאן ון אייק, קין רוצח את הבל (הערצת השה), 1432

יאן ון אייק, קין רוצח את הבל (הערצת השה), 1432

בלחי חמור

האמן הפלמי יאן ון אייק, מגדולי הציירים בצפון אירופה במאה ה־15, תיאר את הריגת הבל כחלק מיצירה מונומנטלית המכונה "הערצת השה הקדוש". היצירה נחשבת לאחת מיצירות המופת בהיסטוריה של האמנות, ונמצאת בקתדרלה הגותית "באווֹ הקדוש" (saint bavo) בגנט, בלגיה. היצירה עוסקת בדימוי של ישו, “שה האלוהים“ ((agnus dei, המוקרב על גבי המזבח. הבחירה בסיפור רצח הבל מרחיבה את הדימוי של ישו כמי שנושא במותו את הכפרה על חטאי האדם. בתיאולוגיה הנוצרית, ובעקבותיה באיקונוגרפיה הנוצרית, הבל הוא דמות מטרימה (פרהפיגורטיבית) המייצגת את מות ישו. ון אייק מתאר את קין המזוקן והתוקפן לעומת הבל הקרבן העדין והמתולתל, בהתאם לסטריאוטיפים המקובלים. בידו הימנית לוחץ קין על צווארו של הבל הזועק בכאב. בידו השמאלית הוא אוחז עצם לסת של בעל חיים, המזכירה לנו את “לחי החמור“ של שמשון. כלי הריגה זה אינו נזכר במקרא ולא מצינו מבין הפרשנים והדרשנים היהודים מישהו שקושר אותו לקין, אך בייצוגים רבים באמנות הנוצרית, החל מהמאה ה־10, הוא כלי הרצח המזוהה ביותר עם רצח קין.

קשה להתחקות אחר התהליך שהביא לבחירה בלחי החמור ככלי ההריגה. חוקר האמנות היהודית מאיר שפירו טען שחל כאן שיבוש בתרגום לסקסונית עתיקה של המילים CAIN BONA, שפירושן רצח קין, שכן עצם לסת בסקסונית היא CINBON. אין אישור להנחה מעניינת זו. לחי חמור המשובצת בשיניים המקוריות או באבני צור שימשה מגל פרהיסטורי שנועד לקציר תבואה. בכך השימוש בה מתאים לתקופה שבה מדמיינים הציירים את סיפור קין והבל. חוקרת אחרת, רות מלינקוף, טוענת שהאמנים הכירו את המגל הקדום ובחרו בלחי החמור שלדעתם שימשה את קין החקלאי.

ייתכן שהבחירה בלחי החמור לא נעשתה על פי מקורות ארכיאולוגיים או לשוניים, אלא בתהליך של השאלה אמנותית־חזותית. הציירים הנוצרים נזקקו לדימוי של כלי רצח שהוא ארכיטיפ מוכר. הם הכירו מן התנ“ך את לחי החמור של שמשון, ששימשה כלי הרג יעיל: “וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן – בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם; בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ" (שופטים טו, טז). הם ידעו שקין היה עובד אדמה ושיערו שהוא השתמש במגל־יד העשוי מלחי חמור. הבחירה בלחי החמור אינה מצביעה כנראה על קישור רעיוני בין סיפור הגבורה של שמשון לבין סיפור הרצח של קין. העובדה שלחי החמור הפכה לכלי הרצח המקובל ביותר בדימויים החזותיים הנוצריים מעלה בדעתי את ההשערה שכבר לפני אלף שנה השיקול החזותי – “מה שמצטלם היטב“ – גבר לעתים על השיקול הפרשני העיוני. האם ניתן ללמוד מכך על היחס לרצח של האמנים ושל פטרוניהם (מזמיני היצירות)? האם יש פה תפיסה של האלימות כרגע אסתטי?

השימוש בלחי החמור עלול ליצור אצל המתבונן הנוצרי, המכיר את סיפורי “הברית הישנה“, אסוציאציה חיובית. הוא עלול לקשר מעשה רצח עם גבורת המושיע, שמשון הגיבור. בעיתונות נוכל למצוא מקבילות רבות של תיאורי אלימות “פוטוגניים“: האלימות “מו­ֹכֶרֶת“. ייתכן שבבסיס ההצגה של תיאורי האלימות נמצא גרעין חינוכי, כמו בתיאור קין והבל, המבקש מהמתבונן להיזהר מן האלימות ומתוצאותיה. אך דומה שבתיאורים בני ימינו, כמו בתיאורים העתיקים, גובר המרכיב האסתטי על המרכיב המוסרי. בזיקה לדברי ז‘אן בודריאר, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה־20, הדימוי אינו משמש עוד שיקוף של המציאות וגם לא פרשנות שלה אלא עיוות של המציאות. לא פעם אף משמשת יצירת דימוי לעיצוב מחודש של יחסנו אל המציאות. מי שמוקסם מגבורתו של “קין־שמשון“ עלול להעריץ את האלימות ואף לאמץ אותה כדפוס התנהגות במקום להוקיעה.

תנ"ך אַלבָּה, 1430

תנ"ך אַלבָּה, 1430

שיתוף פעולה מפתיע

התיאור האחרון שנציג נמצא בתנ"ך אַלְבָּה, כתב יד ספרדי־נוצרי שנוצר בהשפעה יהודית ומביא איתו עולם דימויים מרתק. זהו כתב יד מאויר, שכתיבתו הסתיימה בשנת 1430 והוא התרגום הראשון של התנ“ך ושל פירושיו לשפה הקסטיליאנית. איש כנסייה ידוע, דון לואיס דה גוזמן, ציווה על הרב משה אראגל דה גוודלחרה ממקדה לתרגם את התנ“ך מעברית לקסטיליאנית ולהוסיף פרשנות ואיורים. הרב, שחשש כי התרגום יתנגש עם עקרונות הנצרות ובכך יחשוף את יהודי ספרד להתקפות מצד הנוצרים, סירב בעקשנות לעשות זאת ולהגנתו טען לאיסור הלכתי על הוספת איורים בכתבי יד תנ“כיים. מחאתו, המתועדת במכתבים בינו לבין דון לואיס, שרדה. לבסוף נאלץ הרב להסכים לעסוק בתרגום ובהנחיית המאיירים.

איש הכנסייה מינה שני נזירים לפקח על עבודת הרב. מספר אמנים נוצרים הועסקו כדי לאייר את הטקסט. התוצאה הסופית הייתה יצירת מופת. כתב היד ידוע בשם תנ“ך אַלְבָּה, על שם הבעלים האחרונים שלו. הרב אראגל לא קיבל שכר על עבודתו, ועקבותיו אבדו. רוב יהודי מקדה התנצרו בסוף המאה ה־15, אבל השם אראגל לא מופיע בין היהודים שהוטבלו. לאחר סיום הכתיבה ב־1430 הועבר כתב היד לבחינה בידי צנזורים פרנציסקאנים בטולדו. תנ“ך אלבה מכיל 334 איורים מרשימים וכן פרשנות מילולית וחזותית, הנשענת על מקורות יהודיים לצד מקורות נוצריים. הפרשנות ברוח יהודית נעשתה על ידי הרב משה אראגל, שגילה בעבודתו עצמאות ואומץ רב. הספר עשיר בציטוטים פרשניים ממקורות רבניים קלאסיים כגון התרגומים, המדרשים והתלמוד, וגם מיצירות מאוחרות יותר כגון ספר הזוהר. איורים רבים הנלווים לטקסט נעשו ברוח הפרשנות היהודית המסורתית. מתוך כך ניתן לשער כי האמנים קיבלו מהרב משה הנחיות מפורטות.

איור קין והבל שבכתב יד זה מהווה עדות ליצירת איור לסיפור מקראי מתוך שיתוף פעולה יוצא דופן בין התפיסה הקתולית לתפיסה היהודית. סיפור קין והבל מתואר בארבע תמונות שרק אחת מהן מובאת כאן. בתמונות האחרות מתוארים קין והבל כשמעליהם מצוירת דמות האל עם מאפיינים של ישו הנוצרי. תיאור כזה נעשה ברוח קתולית מובהקת. קין והבל מתוארים בכל ארבע התמונות לפי הסטריאוטיפים המקובלים: פני קין עטורי זקן, שערו אדמוני (מזכיר את עשו), והבל בהיר שיער ועדין.

בתמונה הרביעית, המובאת כאן, הרצח מתואר באופן חייתי שאינו מוכר לנו מן המדרש או ממקורות חזותיים נוצריים. קין רוכן על הבל ונועץ שיניו בצווארו, דם זורם מפיו של קין ונשפך על בגדי הבל. ההשערה היא שהאמן צייר את קין הנושך על פי הנחיות רבי משה אראגל, שבחר, כנראה בהשראת ספר הזוהר, לתאר את קין כחיה רעה הרוכנת על טרפה. “אמר ר‘ יצחק: בוא וראה, בשעה שהרג קין את הבל, לא היה יודע איך יוצאת נשמתו ממנו. נשך אותו בשיניו כנחש“ (זוֹהר בראשית נד ע“ב, מתורגם).

לפי ר‘ יצחק לא היה כלי רצח. עשיית כלים באה מתוך יכולת משוכללת, המצביעה על אחד ההבדלים בין בעלי החיים לבני האדם. קין המתואר כנושך את הבל מסמל אדם המאבד את צלם האנוש שבו והופך לחיה. המדרש בספר הזוהר מתאר את קין נושך כנחש. הנחש הוא סמל לחטא, לריחוק מהא־ל. הסכנה האורבת לפתחו של האדם היא להיות מושפע מהנחש וללכת בדרכיו. נראה שהזֹוהר, ובעקבותיו הרב משה אראגל, רצו להדגיש שמי שהורג אדם אינו ראוי להיחשב עוד כחלק ממשפחת האדם.

בשנת 1992 קם מלך ספרד, חואן קרלוס, ביטל את צו הגירוש של יהודי ספרד ובאופן רשמי קיבל בברכה את כל היהודים בחזרה לספרד. במהלך הטקס, שנערך בארמון פארדו במדריד, נמסר למלך עותק פקסימיליה מפואר ביותר של תנ“ך אלבה שיצא לאור ביוזמתו של אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בספרד, מוריס אטשואל, כעדות וכסמל לפיוס ולחידוש ההבנה בין העם היהודי לעם הספרדי בדורנו. אם יותר לי להוסיף, היוזמה של אטושאל מהווה הנגדה אופטימית לסיפור שבו עסקנו כאן. יהי זכרו ברוך.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2013, ב-גיליון בראשית תשע"ד - 842 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. שבת שלום,

    בפעם הבאה שאת מעתיקה מאמר מאוניברסיטת בר אילן (מפרופ' דניאל שפרבר המחלקה לתלמוד), לפחות תתני מקור מדויק של ספר הזהר:
    בראשית ב' אות שמא:

    שמא) אמר רבי יצחק, ת"ח בשעתא דקטיל קין להבל לא הוה ידע איך נפק נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא: אר"י, בוא וראה, בשעה שקין הרג להבל, לא היה יודע איך תצא הנשמה ממנו, כלומר, שלא היה יודע, שעל ידי מעשיו שעושה יוציא מן הבל את נשמתו. וימות. והיה נושך אותו בשיניו, כנחש.
    פירוש. כי נתבאר שקנא אותו על נוקבא יתירה, שפירושו שרצה להמשיך האורות מלמעלה למטה, ולגלות את מלכות הרביעית החסרה בבחינת מחזה ולמטה כמ"ש לעיל. אבל לא ידע שעי"ז תתגבר מדת הדין ויפסק הזווג גם מחזה ולמעלה ויסתלק החיות מהבל וימות, כנ"ל, אלא אדרבא חשב שגם הבל יהנה ממעשיו. וז"ש והוה נשיך ליה בשיניה כחויא, שהיה נושך אותו בשיניו כמו נחש הקדמוני והרגו. פירוש. כי כל הנמשך נמשך דרך הפה. אבל הנמשך בקדושה נמשך מכח השפתים, שהם המסך שבפה, שה"ס זווג דנשיקין הממשיך השפע ממדרגה למדרגה. והנמשך שלא בקדושה, כמעשה נחש הקדמוני. נמשך מכח השנים, כלומר, שחסר שם תקון המסך בכלי מלכות, הנקרא שפתים, והשפע נמשך ממעלה למטה שזה נבחן לנשיכה. שבדרך זה הביא הנחש המיתה לעולם. ונודע שמעשה קין היה כחטא העץ הדעת, (כנ"ל דף קצ"ד ד"ה וזה) שגם הוא החליף הנשיקה לנשיכה, כי משך השפע בלי מסך ממעלה למטה, שעי"ז נסתלק נשמת הבל כמ"ש שם, הרי שקין נשך אותו בשיניו כמעשה נחש הקדמוני, ומכח זה הרגו. ביה שעתא לייט וכו': בו בשעה קללו הקב"ה, והיה הולך לכל רוחות העולם, ולא מצא מקום שיקבל אותו, עד שהכה עצמו על ראשו, ושב לפני רבונו, ואז קבלה הארץ אותו במדור התחתון. כלומר שתשובתו לא היתה שלמה. וע"כ לא קבלו הארץ שלנו.

    שנה טובה ועבודה פוריה, העיקר שתלמדי לעבוד נכון

  2. אדון נכבד, למרות שהשתמשתי במקור שמופיע גם במאמר של פרופ' שפרבר, לא העתקתי את המאמר, אני בטוחה שגם אתה יודע זאת וחבל שנקטת בלשון פוגענית. מאמרי לא עסק בפרשנות הזוהר אלא בפרשנות אמנותית. אין מדובר במאמר מדעי ובמסגרת מאמר בעיתון מיותר לצטט את מאמר הזוהר, למרות חשיבותו. שים לב שהבאתי מקורות פרשניים תוך ציון שמות המחברים, וגם העליתי השערות מקוריות. אשמח אם תתייחס לתוכן מאמרי ולא תסתפק בהערות נוזפניות.
    בכל מקרה, אני שמחה שקראת ומאחלת גם לך שנה טובה, שנת לימוד ויצירה, יעל

  3. יעל שלום רב
    אני מודה לך על מאמרך המעניין . אנו עוסקים בנושא תאורתי ביותר ולכן לדעתי לעולם לא נדע מה באמת
    קרא שם .דעות המפרשים למיניהם הם רק דעות חסרי בסיס שניבנו במקרה הטוב על חצי רמז.מה שכן
    עולה מהסיפור.קין ״הרג״ את הבל אחיו .וכתוצאה קיבל עונש להיות נע ונד.עונשו לא יצא לפועל מאחר
    ומיד לאחר המיקרא בנה עיר לקח אשה ונולדו לא ילדים,
    לא רק שלא נענש אלה קיבל פרס .הבטחה והגנה מאלוקים שאף אחד לא יעז להרע לו .בהחלט סיפור
    מוזר אם תתרכזי בתוכן בסיפור וללא הבהרות חסרות שחר
    שבוע טוב .ברכה. והצלחה
    משה מזרחי.קולומבוס אוהיו .ארה״ב

    • לשאלתו של מר מזרחי, שעונש הגלות של קין לא יצא לפועל, שהרי בנה עיר –

      אולי דוקא בגלל שנגזר על קין להיות נע ונד, לא רצה לשתף בגורלו את אשתו ובנו, ולכן בנה להם עיר בה יהיו מוגנים בעת שהאב נודד.

      כך הנחה משה את בני גד ובני ראובן שקיבלו עליהם להיפרד ממשפחתם ולצאת חלוצים לכיבוש הארץ: 'בנו לכם ערים לטפכם', שבחומותיהן יהיו הנשים והילדים מוגנים עד שישובו האבות.

      אולי קיבל עליו קין את גורלו של הבל להיות רועה צאן הנע ונד אחר המרעה. דורות רבים אחריו נקראים רועי צאן נודדים שוכני אהלים בשם 'קינים' (למשל 'וחבר הקיני נפרד מקין').

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      הרמב"ן (ובעקבותיו ר' שלמה אפרים מלונטשיץ בעל 'כלי יקר') עומדים על הלשון 'ויהי בונה עיר' שגם במעשה הקניין התקיימה קללת אי היציבות. קין בונה ובונה ומלאכתו לא מגיעה מעולם לידי סיום.

      בעל 'כלי יקר' רואה את קין כאב-טיפוס לאדם ששאיפת הממון שלו לא באה לכלל סיפוק: 'כי זה דרכם כסל למו, שכל האוהב קנייני האדמה כקין וחבריו לעולם הוא בונה והולך ולא יוכל לגמור בניינו לעולם, כי לעולם אין בידו די… וכל ימיו אין לו מנוחה…'. ראו שם באורך.

      • בפיסקה לפני האחרונה:

        … שגם במעשה הבניין התקיימה קללת אי היציבות…

      • יש לומר שעונש הנדודים שהוטל על קין הוא טיפול בשורש הבעיה הנפשית שהביאה אותו למעשה – הקנאה.

        בנדודיו מגלה קין כמה העולם גדול, יש בו מקום בשפע להגשמת החלומות של כ-ו-ל-ם ואין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה.

        קין שלמד להבין כמה מטופשת היא הקנאה, עושה מעשה של תיקון שהוא ההיפך הגמור של קנאה – בונה עיר לבנו, אף שהוא יודע שהוא עצמו לא יוכל לעולם ליהנות מפרי עמלו ולגור בעיר שבנה.

        את חטא האגוצנטריות מתקן קין במעשה שהוא אלטרואיסטי במאה אחוזים!

        • גם בשם שנותן קין לבנו 'חנוך' יש תיקון. חוה הרגישה שהילד הוא יצירה שלה 'קניתי איש את ה", ומכוח זה יש לה זכויות עליו. גם בבן השני 'הבל' מבטאת חוה את ההרגשה שהבן בא מכוח ההורים, הוא כאויר שיצא מנשמת אפם של הוריו. אף קין מרגיש כהורה ביחס לאחיו הקטן, והוא מתוסכל כשאחיו הקטן עולה עליו.

          כעת הוא קורא לבנו 'חנוך', מתוך הבנה שהוא אינו ניגש אל בנו כבעל זכויות, הבן אינו שייך לו. קין ניגש אל בנו כאל אישיות בעלת ערך עצמי. הוא משמש לו כמחנך וכחונך, המסייע לבן להוציא את יכולותיו שיאפשרו לו אף לעלות על אביו.

          [אף חוה תיקנה וקראה לבנה השלישי 'שת', בהדגשה 'כי שת לי אלקים' – הבן אינו יצירתם וקניינם של ההורים, אלא משימה שהשית עליהם ה'].

  4. משה שלום רב, אני שמחה שגם בקולומבוס הרחוקה יש קוראים למאמרי. תודה על תגובתך. הסיפור אכן מוזר ונתון לפרשנויות שונות ואף סותרות זו את זו. להבנתי, העיקר הוא לא 'לדעת מה באמת קרה' אלא לקחת אל חיינו את התובנות והלקחים ולהשתדל לתקן את מעשינו. אני עוסקת בחקר אמנות ומעניינות אותי הפרשנויות השונות, מקורן ומשמעותן והדיאלוג שהן בונות עם הטקסט המקראי,
    בהצלחה גם לך וחורף בריא, יעל, עיר דוד, ירושלים

  5. לגבי הכאת הבל בלחי החמור –

    אולי הקשר הוא על ידי הפסוק במיכה ד,יד: 'בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל', והמשכו 'ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיותבאלפי יהודה ממך יצא לי מושל…', שניתן לדורשו על המשיח מבית דוד הסובל בתחילה בזיון למען עם ישראל ובסופו של דבר יעלה לגדולה וימשול על כל העולם.

    הנוצרים כידוע דרשו את הפסוק על משיחם, שכפי שנזכר במאמר דימוהו להבל, ומהכאה 'על הלחי', קצרה הדרך להכאה 'בלחי', באמצעות לחי.

    • דוגמא מפורסמת ליצירה שיסודה בטעותו של האמן בהבנת המקרא, היא טעותו של מיכלאנג'לו שהצמיח למשה רבנו קרנים מתוך טעות בהבנת הביטוי: 'כי קרן אור פניו'.

  6. מר לוינגר, רעיון מבריק, שווה בדיקה בתרגומים ללטינית

  7. עוד שתי הערות בנושא:

    א. המוטיב של 'נשיכה בשינים בצואר' שב'תנ"ך אלבה' – אפשר שנלקח מדברי רבי ינאי על כוונתו הרעה של עשו בנשיקתו ליעקב: 'אמר לו רבי ינאי: אם כן למה נקוד עליו? אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש…' (בראשית רבה, פרשה עח,ט).

    וכפי שהזכירה הגב' מאלי, יש הקבלה בין קין והבל לבין יעקב ועשיו: קנאת האח הגדול 'איש השדה' באחיו הקטן 'יושב האהלים' רועה הצאן ה'בטלן' הנוטל את תשומת ליבו של האב.

    ב. את הדיון במדרש על אופן ההריגה: 'במה הרגו? רבי שמעון בן גמליאל אומר בקנה הרגו… דבר שעושה חבורה; ורבנן אמרי באבן הרגו… דבר שהוא עושה פצעים' (ב"ר כב,ח) – ניתן להבין כנסיון להבין מה שעבר על הקרבן. רבנן מתמקדים בפציעה הפיזית, הפצע הגורם לשפיכת הדם. לעומתם מדגיש רשב"ג את החבורה, הפצע הפנימי, שאולי אינו כרוך בנזק פיזי בולט – אך הפצע הנפשי אוכל מבפנים וכואב שבעתים.

    ומכאן מוסר לנו האוחזים בקנה-הכתיבה, שיהיה הקנה שלנו קנה-בושם. לא נהיה מהבוטים כמדקרות חרב אלא מאלה שלשונם 'לשון חכמים מרפא'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • רשב"ג ורבנן לומדים על מעשהו של קין מדברי למך 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי'. אפשר שהבינו שקין לא התכוין להרוג את הבל אלא לפצעו ולא היה מודע לעוצמתו ולתוצאות שבאו ממעשהו. אף עונשו: גלות, יש בו להצביע שהיה שוגג. אף הנצי"ב ב'העמק דבר' הלך בכיוון שקין היה שוגג. ואכמ"ל.

  8. מר לוינגר, תודה על ההרחבות מאירות העיניים, מפאת 'קוצר הגליון' לא יכולתי להרחיב בדברי פרשנות. מצטרפת גם לאיחולים

  9. שלום רב,

    נקודה למחשבה, מבאר רש"י על שמות פרק כא, פסוק יג. "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה, וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ–וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם, אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה".

    והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? והאלהים אנה לידו, במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג.

    הצלחה וברכה

  10. שלום אדוני החותם בשם shalom76,
    אני שמחה לראות שאתה ממשיך לעקוב אחר הדיון ולהביע דעתך. מכיוון שהכפשת את שמי בפומבי על לא עוול בכפי, אודה לך אם גם תחזור בך באותה במה, בברכה, יעל

  11. שלום כותב המאמר .
    רציתי להגיד לך שהמאמר כתוב בלשון עילגן, שגיאות כתיב, ובצורה לא מדויקת.
    פספסת המון פרטים וחלק גדול מהפרטים הכתובים בכלל לא נכונים.
    ממליץ לך בחום למחוק את המאמר ואולי לעבוד עליו מחדש..

    • כמה תיקונים לתגובה שלעיל

      בשורה 1: 'שלום כותב המאמר'. צ"ל: 'שלום כותבת המאמר'
      בשורה 2: 'בלשון עילגן', אולי צ"ל: בלשון עילגת'?
      בשורה 3: אדרבה ילמדנו מר דניאל, מה 'פוספס' ומה לא נכון במאמר? דומני שבקצת מאמץ יכולת לזכותנו בתגובה עניינית שהיינו יכולים ללמוד ממנה משהו, וחבל!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: