אוהב ומקרב רחוקים | רפאל בנימין פוזן

שישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא להקפות שניות בישיבת פוניבז' לרקוד עם מייסד הישיבה, הרב כהנמן. וגם: קושיות על הקב"ה ושיעור על ילדה יהודייה קטנה

כשישים שנה חלפו מאז נסעתי עם אבא ז"ל להקפות שניות בישיבת פוניבז'. ולא אנו בלבד, רבים מתושבי תל אביב של פעם עשו להם מנהג להגיע לפוניבז' שבבני ברק במוצאי שמחת תורה. ועדיין איני יודע מהו שהותיר עליי רושם כה עז; האם זוהי דמותו הנהדרת של "הרב מפוניבז'" מייסד הישיבה, או הרגע היקר שבו אני – ילד תל אביבי במכנסיים קצרים חבוש ברט – נמשך למעגל במאור פנים בידי אחד הבחורים האומר "בוא ילד, תרקוד איתנו. וזה אבא שלך? גם האבא". וכבר אני מרקד במעגל, מחזיק בידו של אבא, והמעגלים מתפתלים, ופתאום אנו במעגל הפנימי הרחב מאוד, ואני רואה את הרב מפוניבז' מוביל את הטור בנהרת פנים, מחזיק ביד איש אחד שחזותו מודרנית – לא רב ולא בחור מהישיבה – המתברר לי אחר כך כשופט המנוח ד"ר קיסטר.

וכשהשירה האדירה "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו" הנמשכת לפחות עשר דקות לצלילי קלרינט יחיד מתחלפת ל"שאו שערים ראשיכם", נהפכים המעגלים באחת לארבע מחנות: שורות מזרח ומערב מתקדמות אלה לעומת אלה, ובשורות צפון ודרום רוקדים אחורנית, ומיד נהפך הסדר וחוזר חלילה. ולפתע אני מזהה מרחוק שני ילדים כמוני, חברים מתל אביב, שגם הם ברוקדים ותחושת הזרות והניכור כבר איננה ו"חברים כל ישראל". ולאחר שעה ארוכה, כשאבא גורר אותי מהמעגל שלא נאחר לאוטובוס האחרון בקו 61 לתל אביב, אני מבקש להישאר עוד אבל מאוחר "ונחזור שוב בשנה הבאה", ואכן כך היה. גם בסוכות נהג אבא לבקר את הרב מפוניבז' זצ"ל ופעם או פעמיים אף לקחני עמו.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

קרא לי אפיקורוס

מה לאבי ז"ל מיוצאי גרמניה עם הרב מפוניבז'? ומה לי, שראיתיו בילדותי ובנעורי רק פעמים ספורות – ומעולם לא למדתי בישיבתו – לספר עליו ודווקא השנה?

אולי בגלל המעשה ששמעתי מעד מהימן בקיץ האחרון, שהחיה אצלי מחדש את דמותו הגדולה: בשנותיה הראשונות של פוניבז', כשההיכל הגדול כבר היה בנוי והקפות שמחת תורה נמשכו כשלוש או ארבע שעות, היה הרב פורש מדי פעם לפוש ולשתות לחיים בחדר סמוך שבו ישבו המקורבים. פעם נכנס הרב וראה את ר' משה פורטמן, הש"ץ הקבוע בפוניבז' בימים נוראים, יושב ובוכה. מששאלו לסיבת בכיו, הצביע על ר' פלוני ואמר: הוא קרא לי אפיקורוס! ולמה, שאל הרב. התברר שזה עתה תיאר ר' משה אקציה איומה שערכו הנאצים ימ"ש בעיירתו בשמחת תורה.

ומשסיפר כיצד הם רוצצו גולגלות של תינוקות בני שנתיים ושלוש על הרצפה כדי לחסוך מקום ברכבת, הטיח בנהמת לבו דברים כלפי מעלה ועל כך זעף שכנגדו וכינהו אפיקורוס. הביט הרב בשני האנשים, שניהם ממקורביו ומנאמני הישיבה, ואמר: שניכם צודקים! רק מי שנמצא בשיעור של ראש ישיבה רשאי להקשות עליו קושיות. אבל מי שלא היה נוכח – אינו יכול לדבר. אתה ר' משה היית נוכח בשיעור של ריבונו של עולם וזכותך לשאול קושיות, אבל לך [האיש השני] אסור לדבר…

איזו חכמה, ואיזו גבורת נפש ואהבת ישראל, מפי אדם שבעצמו איבד את אשתו וילדיו בשואה ורק בן אחד שרד.

מתוך כך עלו אצלי זיכרונות יקרים נוספים השזורים בדמותו, כולם על תורה, שואה וארץ ישראל – שלושת הנושאים שמילאו את נפשו ואליהם היה חוזר תמיד.

זכור לי במעומעם המשא ההירואי, הכמעט נבואי, שנשא בחנוכת היכל הישיבה, נאום ששודר אז ברדיו. ואגב, לאותו מעמד הזמין הרב את נשיא המדינה יצחק בן צבי ואף תלה לכבודו את דגל המדינה כדרכו מדי שנה ביום העצמאות (והעיד באוזניי תלמיד חכם חשוב שכשתלמידים שונים רצו למחות, הזהירם ה"חזון איש" לבל יצערו את הרב מפוניבז', ומי שדעתו אינו נוחה – שייסע לפתח תקווה). הרב שפתח בעברית ועבר ליידיש דיבר בקול בוכים על חורבן ישיבת פוניבז' בשואה, אבל המשיך בגבורה ובתעצומות נפש והכריז על בניינה מחדש בבני ברק בסימן הפסוק "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" המתנוסס על היכל הישיבה.

הגנרל הסורי

ובאותו עניין: שמורה עמי קלטת ביידיש מדרשתו הנפלאה בפתיחת אחד מ"ירחי כלה" שבה דיבר על… ילדה קטנה ונביא, מלך ישראלי וגנרל סורי. באותה שנה חלה פרשת פינחס לפני שלושת השבועות ועל כן קראו את ההפטרה הנדירה על אליהו הנביא הקובל לפני ה' בהר חורב: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ־לֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" (מלכים א יט). אבל הקב"ה בתשובתו "מפטר" אותו מתפקידו כנאמר שם: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ… וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", ופירש הרב:

עם כל הזעם המוצדק, עם כל האמת הזועקת מפיו, אליהו מקבל כתב פיטורין: "ואת אלישע תמשח תחתיך". הדור מקולקל וטעון תיקון אבל הוא לא מתאים לך אליהו, אלא לתלמידך אלישע. תלמידך מסוגל לעסוק עם נוער, אבל אתה גדול מדי. דווקא אתה אליהו המכריז "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אתה תהפוך למלאך הברית ותלמד סנגוריה, ועליך יכריז הנביא האחרון "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג־כד). ואולם כעת הוא דור אחר, הזקוק לאלישע דווקא. ומדוע? כי אלישע העוסק ב"בני הנביאים", בנוער, מסוגל למשוך אותם. ואף על פי שאין מקום "בישיבה שלו" וגם אין אוכל לפרנסם כמסופר במלכים [וכאן מגביה הרב קולו וקורא: יידען, לערען תנ"ך! (יהודים, לִמדו תנ"ך!)], עקב רוחו הגדולה השופעת על הנוער הצעיר – בנים וגם בנות – הם מתלכדים סביבו ובונים מחדש תורה בארץ ישראל.

מכאן עובר הרב לתאר את הצלחת אלישע בחוגי הנוער. ולאחר שהוא חוזר על "יידען, לערען תנ"ך!" וכובש את הקהל , הוא פותח בקריאה מוטעמת היוצאת מחום הלב: "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו… וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן, וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ: אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב, ה).

 אתם שומעים? יש ילדה יהודייה בבית הגנרל הסורי. א יידישע מיידעלע. ולה יש פתרון לצרעת של הגנרל: אם ייסע לנביא אלישע בשומרון, הוא ירפא אותו! ומלך ארם השומע לעצתה שולח "ספר" – איגרת דיפלומטית אל מלך ישראל שבסופה כתוב: "וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ". ואולם המלך הרואה במכתב איום־התגרות־מלכודת קורע קריעה, כי הוא משוכנע שזוהי פרובוקציה: "וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱ־לֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ? כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי". אבל הכתוב ממשיך: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ־לֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ? יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל!".

וכאן הרב מגביה קולו בהתרגשות וזועק:

תראו מה קרה לנו פה בארץ ישראל! המלך היהודי לא יודע שיש נביא, אבל דער יידישע מיידעלע, הילדה היהודייה – היא כן יודעת!

ואיך ייתכן כזאת? אם מלך ישראל לא יודע שיש נביא בישראל, כיצד ידעה עליו הילדה הקטנה? כי אלישע פעל בתוך הנוער וגם היא שמעה עליו…

ובחכמתו הרבה, הרב רומז למצב העכשווי בארץ ישראל עם הרבה לימוד זכות על ילדי ישראל הזקוקים גם הם למי שיבוא וידריך את הדור שלנו, "כי כולנו עם שרידי חרב. והישועה תבוא כאשר גם בקיבוצים יהיו הרבה ירחי כלה…", כמו שהיה שגור הרבה על פיו.

חכמה, גבורת נפש ואהבת ישראל. הרב יוסף כהנמן בחנוכת ישיבת פוניבז‘, 1953 הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון. הופק ע"י פוטו בירנפלד, תל אביב

חכמה, גבורת נפש ואהבת ישראל. הרב יוסף כהנמן בחנוכת ישיבת פוניבז‘, 1953
הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון. הופק ע"י פוטו בירנפלד, תל אביב

הירחי כלה הראשון

גם קשרי אבי מורי ד"ר מיכאל פוזן ז"ל עם הרב מפוניבז' זצ"ל נטוו בעריסת "ירחי כלה", הגם שעוד קודם לכן זכה ליהנות מאורו: אבא למד בנעוריו בישיבת פפד"מ שאותה יסד חתנו של רש"ר הירש רבי שלמה ברויאר שהיה גם המרא דאתרא [כשלצידו שימש סבי הרב גרשון פוזן זצ"ל כדיין הקהילה במשך חמישים שנה]. בדרך כלל למדו בישיבה מסכתות מסדר מועד ומסכת חולין שעניינן הלכה למעשה כדרך ישיבות הונגריה וכך התנהלו גם השיעורים. ואולם, סיפר אבא, פעמיים זכינו לשמוע גדולי תורה מליטא ופולין: את רבי מאיר שפירא מייסד הדף היומי ואת הרב מפוניבז'. כל אחד מהם כשהזדמן פעם לעירנו הוזמן לתת שיעור בישיבה והותיר רושם גדול. שניהם היו אז בשנות הארבעים לחייהם ושניהם הקסימו את כל השומעים בסברותיהם, בחריפותם, באדריכלות השיעורים ובחן הרב ששפעו.

ואולם עיקר הקשר של אבא עם הרב נוצר ב"ירחי כלה הראשון" שאינו מוזכר בספרי הביוגרפיה החרדית על הרב מפוניבז', וזה הדבר: עם עלייתו ארצה בתרצ"ט הצטרף אבא לצוות מורי בית ספר מוריה בתל אביב בניהול ר' אהרן מאיר פויכטוונגר (שכידיד נעורים של אבא מפפד"מ נקרא בפיו מקס, וכך נשאר שמו במשפחתנו). הוא יסד את "מוריה" ברוח "תורה עם דרך ארץ" של יראי גרמניה והיה איש חכם ויקר ומוקיר רבנן. החל משנת ת"ש, ארבע שנים אחר שעלה ארצה לתל אביב, התגורר בגבעת רוקח בבני ברק שהיו בה אז חורשה ושני בתים בלבד (רק בשנת תש"ז הוקמה במקום ישיבת סלבודקה).

גם החזון איש היה גר בסמוך ומקס סיפר לי שזכה לא פעם לשיחות עמו. והנה סמוך לאותו הפרק הגיע לבני ברק גם הרב מפוניבז', בודד וגלמוד. משהכיר את מקס (בני ברק הייתה קטנה למדי) מהר מאוד נקשרה ביניהם ידידות אמיצה, כי לרב לא היו ספרים ומקום ללמוד ומקס העמיד לרשותו כיסא ושולחן וגמרות בגינה שליד ביתו (תמונה זו זכורה היטב לצאצאיו החיים עמנו ומהם שמעתיה).

כבר אז חלם הרב על ישיבה שיקים ועוד יותר על רעיון ה"ירחי כלה"; קירוב בעלי בתים לתורה בפרק זמן של שבוע או יותר. אבל מנין ימצא אותם והוא עצמו זר וחדש? אמר לו מקס: בבית ספר מוריה שאני מנהל ישנה קבוצת מורים יראי שמים יוצאי גרמניה שבוודאי ישמחו ללמוד תורה מהרב. אבל היכן, שאל הרב. כאן, בבית ובחורשה הסמוכה, השיב מקס. וכך היה, כמו שסיפר לי אבא.

ולכן כשהיה אבא מבקר את הרב בסוכות ומציג עצמו כאחד מ"הירחי כלה הראשון במוריה" אורו פני הרב והשיחה קלחה ואני כילד יושב נפעם [בבגרותי שמעתי מאבא שפעם התגלגלה השיחה על מינוי בחיר ישיבת סלבודקה רבי אברהם אליהו קפלן (ראה על אודותיו ברשימתו של ש' טיקוצינסקי במוסף "שבת" גיליון כי־תצא) כראש בית המדרש לרבנים בברלין אחר פטירת רד"צ הופמן. ואמר הרב: באותו הפרק חלפה אצלי המחשבה להציע את עצמי [ואולי אמר: הצעתי עצמי] לתפקיד, אבל כששמעתי שפנו לרא"א חזרתי בי כי הוא עלה עליי בהרבה…].

חלפו שנים, ואני כחבר "עזרא" בתל אביב הגעתי עם חבריי לשעלבים לחתונת יצחק הילדסהיימר המדריך שלנו (תשי"ז). הרב מפוניבז' שסידר חופה וקידושין דרש [בעברית] בסעודה ופנה גם אלינו הילדים בהזכירו את "הרב מאיר שלנו", הוא הרב מאיר שלזינגר, רב הקיבוץ ותלמידו משכבר בפוניבז' [וראוי להזכיר את חיבתו הגדולה לחברי קיבוץ שעלבים. הרב הגיע לשהות עמהם בשבת בראשית תשי"ב הראשונה לשמיטה, סמוך לעלייתם לקרקע. וכששאלתי איך הגיע, השיב הרב מאיר: כנראה על סוס ועגלה מהצומת… וסיפר לי הרב מאיר שכשפרצה מלחמת ששת הימים טלפן אליו הרב ואמר שהוא יפנה פנימייה שלמה בפוניבז' כדי לשכן את הנשים והילדים, ועוד כהנה].

*

דמות גדולה היה הרב מפוניבז' זצ"ל. אגודאי ללא ספק, אבל מתון, אוהב ומקרב רחוקים. גם יחסו החם למדינת ישראל – על אף הביקורת – היה מן המפורסמות. זכה להעמיד תורה בארץ ישראל אחר השואה בישיבת פוניבז'. תעמוד זכותו להמשך קיומה בשלום ובמישור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ד, 27.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בספטמבר 2013, ב-גיליון בראשית תשע"ד - 842 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. מאמר יפה מאוד

    נהניתי לקרוא יישר כח לרב פוזן על הדברים

  2. ואם כבר הזכיר הרב פוזן נוסטלגיה מההקפות השניות של ישיבת פוניבז בילדותו אז לטובת המעוניינים סרטון מהקפות שניות בפוניבז משנה שעברה

    ואגב העניין גם ההקפות שניות של ישיבת מרכז הרב הנערכות מידי שנה בבית הרב קוק בירושלים הן עוצמתיות במיוחד ולמרות הצפיפות הרבה במקום השמחה והדבקות מרקיעות שחקים והצפיפות פשוט מתגמדת לעומת האווירה המיוחדת

    בקיצור מומלץ בחום

  3. ייש"כ לרב פוזן.
    בציבור החרדי ידוע סירובו לכהן כחבר כנסת מטעם אגו"י, למרות הפצרות רבות מצד מנהיגיה. השמועה אומרת שנימוקו היה: 'התלמוד אומר שיש לקרוע קריעה כאשר שומעים דבר כפירה, אם אבחר לכנסת, כמה בגדים אצטרך לקרוע שם! אין לי תקציב לכך'. לי נראה שהסיבה האמיתית היא שהוא פשוט לא היה בקו הרעיוני עם אגו"י. גם בליטא הוא ייצג רשימה חרדית עצמאית בשם 'אחדות', אך לא מטעם אגו"י.
    בקרוב יראה אור מאמרי 'ובהר ציון תהיה פליטה': הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז' ומפעליו החינוכיים', בתוך: 'הגדולים – אישים שעיצבו את היהדות החרדית בישראל' (ב' בראון ונ' ליאון עורכים), מכון ון ליר בירושלים ומרכז שז"ר לתולדות ישראל.

    • שלמה,ועל דבריך על יחסו של הרב כהנמן למדינה אפשר להוסיף את נימוקו למנהגו לא לומר הלל ביום העצמאות אך גם לא תחנון בשנינות ש"אני לא יותר ציוני מבן גוריון הוא לא אומר ביום העצמאות לא הלל ולא תחנון אז גם אני נוהג כמותו"

      כמובן שמעבר לשנינות מדובר בתפישה שאומנם לא מתלהבת מהמדינה בעוצמה יתירה אך גם רואה את היתרונות והברכות מהמדינה שמהם אי אפשר להתעלם

      תפישה מעניינת הנמצאת בתווך בין ההשקפה ה"גאולית" ביחס למדינה לבין ההשקפה ה"יתדניקית"

      תפישה המעידה על המורכבות של הרב כהנמן כפי שהיא מובאת במאמר של הרב פוזן

  4. על יכולת הנאום הסוחפת של הרב מפוניבז' –

    קראתי בשעתו (אולי ב'מעשה שהיה' בעלון 'שבת בשבתו' לפני כמה שנים?), מזכרונותיו של יהודי דתי שהיה קצין במלחמת השחרור.

    הוא מספר שיום אחד קורא לו המג"ד ומבקשו: 'קח אותי לדרשה של הרב מפוניבז". לשאלתו: 'על מה ולמה?' ענה המג"ד: 'אני צריך לשפוט חייל על נפקדות. החייל טוען שהיה בדרשה של הרב מפוניבז' והיה מרותק לדברים ומשום כך איחר. אינני יכול לשפוט לפני שאתרשם בעצמי האם אכן כל כך קשה לעזוב את הדרשה באמצע'.

    לקח הקצין את המג"ד לדרשת הרב מפוניבז'. קבעו ביניהם שאחרי חצי שעה ייצאו. עברה חצי שעה, עברה שעה, עברו שעתיים, והמג"ד יושב מרותק. בסוף הדרשה אמר המג"ד: 'אני מבין את החייל!'.

  5. כתבה יפה ומעניינת, אך חוששני שהיא מעבירה מסר שגוי.

    נדמה לי שבסבטקסט של הכתוב (ויסלח לי הרב פוזן אם אין זו כוונתו) יש מסר בדבר קיומה של "תורה עם דרך ארץ בהשגחת הבד"ץ", כלומר לגיטימציה מצד "גדולי התורה" החרדים ליהודים שהם אוהבי תורה ומוקירי רבנן אבל לא מצייתים כאוטומטים להוראות של רבני החרדים בשאלות של פרנסה או פוליטיקה.

    אחרי הנסיון העגום של תנועת פא"י חבל להשחית מלים על חוסר ההתכנות של התופעה הזו, אבל בכל אופן אכתוב משהו.

    הנה הרב מפונוביז' רקד עם השופט קיסטר. האם מי מתלמידיו מחה נגד פסקו של הרב אברהם יוסף ולפיו שופטים אינם מצטרפים למניין? האם לא ברור לכל בר בי רב שהם מסכימים לפסק הזה, או לפחות לתמונת העולם העולה ממנו? אלא מאי, אתם רוצים להגיד שהם לא הבינו את תורתו של רבם, או שהם מסלפים אותה? נדמה לי שיש הסבר אחר, סביר יותר, לסיפור הזה.

    בזמנו טבע לנין את המושג "אידיוטים מועילים", המתאר את אותם אנשים שאינם מאמינים באמת בגרסה הנוקשה של הקומוניזם בה הוא האמין, אבל בכל זאת כדאי "לקרב" אותם, לפחות זמנית, כי הם מביאים תועלות כאלו ואחרות ועושים לברית המועצות יחסי ציבור טובים. אידיוטים מועילים כאלו מקבלים יחס חביב, מעלים אותם לשלישי ונותנים להם שאר כיבודים חסרי משמעות, אבל לעולם לא מוותרים להם ויתור אמיתי, משהו שדורש מחיר בפועל ממש ולא סתם חיוכים נחמדים ומלים ריקות.

    מי שיקרא את ספרו של יצחק ברויאר "דרכי" יראה אוטוביוגרפיה של אדם כזה, אלא שהוא היה מספיק מפוכח ומספיק תקיף בדעתו בכדי להבין שעושים ממנו צחוק ולפרוש מהמשחק המשפיל. מי שילמד על היחסים בין הרב קלמן כהנא לחזון אי"ש, או בין ר' בנימין מינץ לרבי מגור, (הגם שהם היו יותר מסובכים מהתיאור החד ממדי הזה) דומני שלא יאחר מלגלות את המוטיבים הזהים.

    אינני מפקפק בכנותם של הרגשות המתוארים במאמר הזה. אבל בכל זאת – האם הרב כהנמן עודד פעם תלמיד בטלן בישיבתו להתגייס? האם הוא אמר או כתב שבתי דין אזרחיים אינם ערכאות? האם הוא הציע ליהודי שבנו לא מתאים לחיידר ללכת לבית ספר דוגמת "מוריה"? אולי כן, אבל משום מה לא זו המסורת שעברה לתלמידיו. גם אם הרב עצמו היה שונה, המערכת החברתית בה הוא פעל לא מאפשרת, בסופו של יום, לתת למי שמחוץ לה מעמד של מאן דאמר "אמיתי".

    • ולנדב –

      לפי הבנתך: מתן יחס של כבוד לאדם שאין בינו ובינך הסכמה ואולי אף יש ביניכם מחלוקת נוקבת, הוא מעשה של צביעות, כדרכו של לנין שקירב אנשים שראה בהם 'אידיוטים מועילים'.

      ואולי הלך רבי יוסף שלמה כהנמן בדרכו של סבו אהרן הכהן, שהיה 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', וכדיוקו של רבי צבי יהודה הכהן קוק, שלא נאמר כאן 'אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה' אלא 'אוהב את הבריות' מעצם היותם בריותיו של הקב"ה, ובכך 'מקרבן לתורה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולשאלתך: 'האם היה מעודד הרב כהנמן תלמיד שאינו שוקד על לימודו להתגייס?'. בזמנו של הרב כהנמן היה 'הנח"ל החרדי' מסלול מקובל בציבור החרדי. ראה במאמר על ר' יצחק דרקסלר, 'לא מתחרט', באתר זה.

        בתגובתי לאותו מאמר הבאתי את דברי הרב אהרן ישעיה רוטר (ב'קונטרס שערי אי"ש) שה'חזון אי"ש' אמר למי שרצה להירשם בצורה פיקטיבית כתלמיד ישיבה כדי לדחות את הגיוס, שאם ראש הישיבה ישאל אותו הוא יורה לו שלא לרשום את הבחור, שכן כל הפטור לבני ישיבות 'עומד על חוט השערה' וניצולו למי שאינו לומד עלול להביא לביטולו.

        • לגבי ד"ר יצחק קיסטר ושאלת ה'ערכאות' –

          לא רק הרב כהנמן קירב את ד"ר קיסטר. הוא היה גם מבאי ביתו של החזון איש והיה מתייעץ עימו בקביעות. יש להניח שהרב מפוניבז' והחזו"א אהבו את מערכת המשפט החילונית יותר מהרב הרצוג שפסק שיש לה דין 'ערכאות' (הוא והרב עוזיאל סירבו להשתתף בחנוכת בית המשפט העליון עקב אי נכונתה של המערכת להיזקק למשפט התורה).

          כלפי קיסטר היה יחס מיוחד, שכן הוא שאף ופעל בכל מאודו לשנות את ה'אג'נדה' של מערכת המשפט ולהטביע עליה את חותמו של משפט התורה.

          את ה'אני מאמין' של קיסטר יש לראות באמור עליו ב'אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו' (מאת דוד תדהר, עמ' 4529):

          'תלמוד למד באופן פרטי. הרבה לעסוק בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים. את לימודיו במדעי המשפט והחברה סינן תמיד דרך הגמרא, וכך הגיע להתעמקות מיוחדת בסוגיות רבות במשפט העברי, בעיקר בבעיות משפחה ובטיפול בנוער וילדים לגבי עבריינות נוער ואימוץ'.

          עיקר עיסוקו כשופט היה בדיני משפחה, בהם הכיר המחוקק (בזמנו, לכל הפחות) בחלותו של הדין הדתי, ובדיני אימוץ, שכל עיקרו מיוסד על 'דינא דמלכותא'. נושאים בהם קל יותר להימנע מסתירה חזיתית בין משפט התורה למשפט המדינה.

          וכך אומר תדהר: 'את עיקר פעילותו בבית המשפט המחוזי. בעיקר גאה הוא בעבודה שהשקיע במשפטי האימוץ. הסדיר את עבודת האימוץ בתל-אביב. לא היתה פרוצדורה או חוק והוא הניח את היסודות לכך. נתן פסק דין שילדים חייבים לתמוך בהוריהם. ואח"כ בזמן חקיקת חוקי הסעד והמשפחה, הביאו בחשבון פסקי דין אלה כבסיס לחקיקה' (שם).

          '

          • בפיסקה הראשונה:

            … יש להניח שהרב מפוניבז' והרב הרצוג לא אהבו את מערכת המשפט החילונית יותר מהרב הרצוג…

            • תיקון לתיקון דלעיל:

              יש להניח שהרב מפוניבז' והחזון איש לא אהבו את מערכת המשפט החילונית יותר מהרב הרצוג…

            • ובפיסקה האחרונה:

              … 'את עיקר פעילותו בבית המשפט המחוזי ריכז במשפטים הקשורים בבעיות משפחה. בעיקר גאה הוא…

          • דבריו של הרב הרצוג על המשפט החילוני מצוטטים ע"י הרב בנימין לאו:

            כך כתב בראשית שנות המדינה, הרב הראשי חישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (התורה והמדינה, כרך ז-ח, עמ' י):

            לדעתי אלף פעמים גרוע מכל יחיד או יחידים או קהילה בישראל ההולכים לערכאות של גויים, כשעם ישראל בארצו, בתור שכזה, דן על פי חוקים זרים. המבלי אין אלקים בישראל וגו'.

            כבר דן התשב"ץ ז"ל על אלה המתדיינים בערכאות, אפילו של המוסלימים, כאילו מייקרים שם של אלילים. שאף על פי שהמוסלימים בודאי אינם עובדי אלילים כלל וכלל, הרי אינם מכירים בתוקפה של תורת משה, ואין צריך לומר בתורת חז"ל, שלפי טענתם כבר פקעה, ולפיכך הם דנים על פי משפטים משלהם. ועל כן ההולך לפניהם מייקר תורתם ומבטל תורת משה וחז"ל, ודנוהו כמייקר שם אלילים.

            ומעתה אני אומר, שעם ישראל בתור שכזה ובארץ קדשו, כשהוא מזניח תורתנו הקדושה והוא דן על פי חוק זר, אף על פי שהחוק ההוא אינו מתיימר לנבוע ממקור על אנושי ואין לו אופי דתי, בכל זאת הרי הוא בועט בתורת אלקים חיים כפי שמסרוה ופירשוה הנביאים ורז"ל ורבותינו הפוסקים ממשה רבנו עד היום, ותוצאותיו שלמצב מחפיר ומכאיב זה מי ישורן?

            (ב' לאו, ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, תל אביב 2005, עמ' 179)

            • לקשר בין הגרי"ש כהנמן לשופט ד"ר קיסטר, ניתן למצוא הקבלה בקשר שהיה בין הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן לשופט פרופ' מנחם אלון. ראו במאמרו של הרב אליעזר מלמד, 'הגאון האחרון מוילנה', באתר 'ישיבה'.

              • על יחסיו המורכבים של הראש"ל הרב יצחק נסים עם השופט חיים כהן, ראו בספרם של מ' בניהו וש' מייזליש, מן ההר אל העם – חייו ופועלו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים ז"ל, תל אביב תשנ"ג, עמ' 190-191.

                הרב נסים הגיב בחריפות כאשר היה השופט כהן מביע דעות אנטי-הלכתיות בפסקיו. מאידך היתה דלתו של הרב פתוחה בפני השופט כאשר ביקש להתייעץ עימו בענייני הלכה הנוגעים לפסקי דין שלו. כהן אף היה מוזמן לסעוד על שולחנו של הרב בשבתות וחגים, עד שנשא גרושה ואז פסק להתארח בבית הרב, אך ההתייעצויות בענייני הלכה נמשכו.

                בשנת תשט"ז פנה אל הרב נסים סגן נשיא בית המשפט העליון, ד"ר שניאור זלמן חשין, בשאלה: האם יכיר בית דין רבני בצו אימוץ של בית משפט העושה את הילד המאומץ ליורשו? הרב נסים השיב לו שלצו כזה לא יהיה תוקף הלכתי שכן דיני הירושה שבתורה הם 'חוקת משפט' שאינה ניתנת לשינוי. אך אם לא ינקטו לשון ירושה, אלא יקבעו בצו האימוץ שנכסי המאמץ יינתנו בתורת מתנה למאומץ אחרי אריכות ימיו ושנותיו של המאמץ – אז יהיה תוקף הלכתי לדבר. בנושא זה עסק עו"ד ר' משה בן-דוד בעבודתו, 'הרב יצחק נסים – פסיקה בעידן של תמורות', בהנחיית ד"ר אריה אדרעי.

            • דברי הרב הרצוג בעניין חרפת המשפט החילוני שהוזכרו לעיל, כלולים במאמרו 'לקראת מדינה יהודית', בתוך: הרב יהודה שביב (עורך), בצומת התורה והמדינה – מבחר מאמרים מתוך קבצי "התורה והמדינה" בעריכה מחודשת, א (תשנ"א), עמ' 3-13.

          • ד"ר קיסטר פירסם בשנת תשי"ג חוברת בשם 'אימוץ ילדים בישראל' ושלחה בין השאר אל הגאון רבי אליעזר יהודה ולדינברג בבקשה לקבל את חוות דעתו על הדברים. הרב משיב לו בהערכה: 'ושבעתי עונג מאופן הרצאת הדברים בצורה ברורה וממצה. תוכנה משקפת לפני הקורא בבהירות מצב האימוץ בארצנו. ויותר מעל הכל נהניתי על אשר כתורה וכדת עשה לתת מקום בראש לחוק תורתנו הקדושה והנצחית. ילך נא בכוחו זה לעזור בישראל להחדרת ולהאדרת חוקי התורה בקרב אנשי החוק והמשפט (ציץ אליעזר, חלק ד, סי' כב).

            ברם הרב מעיר על 'מה שכבו' מחליט בפשיטות ובסתמיות… שבספרות ההלכה נפסק שאפשר לכנות את המאומץ כבנו של המאמץ, ויכול המאומץ להיקרא באופן רשמי כבנו של המאמץ בשטרות ובמסמכים', והרב מציב הגבלות וסייגים למסקנה כוללנית זו. יעויין שם בפירוט ואכמ"ל.

  6. נדב,אתה אכן צודק בכך שזה שהרב כהנמן רקד עם שופטים וכיו"ב לא מעידות כלל על הסכמה שלו עם פועלם ומעישהם ובדיוק כמו שמידי שנה עשרות אנשים מהציבור הדתי לאומי מגיעים לשמחות בית השואבה של החסידויות במאה שערים ומתקבלים בברכה וזה כמובן לא מעיד על כך שאותן חסידויות מקבלות את ההשקפה הדתית לאומית כלגיטימית

    [אגב משעשע לראות איך בשמחת בית השואבה של תולדות אהרן כשמושר "בשלטון הכופרים" החבר'ה מהציבור שלנו זורמים עם העניין ורוקדים שם עם כולם לשמע השיר הנ"ל]

    אבל לגבי תהייתך האם תלמידים מסלפים את תורת רבם אז למרבה הצער התופעה הזו קיימת גם קיימת

    אתה יכול לראות את זה במובהק במקרה של ר' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שאומנם לא שלח את בניו לבני עקיבא אך דעותיו בעניין היחס לציונות לא היו קרובות כלל לדעות של יתד נאמן ובכל זאת לא מעט חרדים מספרים בובע מעישעס על קנאותו כביכול בנושא וזה גם הגיע לפסים של צנזורה בתשובותיו על היתר המכירה ועל שאלת מעמדה ההלכתי של אילת

    ויעויין על כך בספרו של הרב אמיר משיח "הלכה בתמורות הזמן במשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך"

    כך גם יעויין בשרידי אש ח"ד במאמר על משנתו של רש"ר הירש שם הרב ויינברג מותח ביקרות קשה על תלמידים ותלמידי תלמידים של רש"ר הירש שהיו בעלי השקפה חרדית מתבדלת בעניין לימודי חול שטענו שרבם עודד את שיטת "תורה עם דרך ארץ" רק בדיעבד ולא לכתחילה והרב ויינברג טען שהיה זה עיוות וסילוף האמת ביחס לשיטתו האמיתית של רש"ר הירש.

    ככה זה כנראה קורה אצל רבנים בעלי דעות מורכבות וכך גם קורה לא רק בציבור החרדי אלא גם אצלנו כאשר אנשים מהאגף הליברלי בציבור שלנו מנסים להיתלות ברב קוק והרב סולוביצ'יק תוך כדי התעלמות כמעט מוחלטת מהמורכבות שבדרכם ובשמרנות ההלכתית שאפיינה אותם בנוסף לרעיונות המחודשים שלהם

    לי אישית זה קרה לא מזמן כאן באתר עם מגיב שמציג את דרכו כמושפעת מהרב שרקי ואת עצמו כ"חולה על הרב שרקי"-אומנם לא כאן כי אם באתר אחר- וכשהקשתי עליו משיעורים של הרב שרקי שם הוא התבטא באופן שונה לחלוטין מהמסרים של אותו מגיב שמדבר בשם דרכו אז אותו מגיב ניסה לתרץ זאת בתירוצים שונים ומשונים

    כמו למשל שהרב שרקי בשיעוריו המופצים לקהל הרחב לא חושף את דעתו האמיתית ובעצם יוצא שהשיעורים הנ"ל הם מעשה תעתועים [והיכן הוא אומר את דעתו האמיתית? בחברותא סודית עם אותו מגיב בחדר עם תריסים מוגפים או במרתף סודי? לאותו מגיב פתרונים]או שהשיעורים שהבאתי בתור דוגמא הם דרשנות בעלמא שלא מכוונת לדעתו למעשה וכיו"ב אפולוגטיקה תפלה

    ככה שישנם תופעות כאלו וצריך לזכור זאת

    • לאמיר – שלום רב,

      השיר 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים' הוא שיר המבטא בצורה מופלאה את חזון הציונות הדתית. אין אנו מאמינים ש'הכופרים' שולטים על תהליך צמיחת גאולתנו, הכל הוא מהלך אלקי, שיש הזוכים לקדמו בצורה מודעת ויש המקדמים אותו בלי להיות מודעים.

      אין לדון את הדור המוכן למסור את נפשו למען עם ישראל כ'כופרים' אלא יש לדונם לכף זכות כטועים, שסגולת ישראל מאירה בהם ועתידה לצאת אל הפועל בשלימות, ובסופו של דבר יקויים בהם 'יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא גאולתם'.

      לפיכך גם אם יש קלקולים בדרכם, קלקולים המתבטאים במידה רבה 'בחוקותיהם', באימוץ מערכת משפט וערכים הזרים לתורה, 'אין אנו מתחשבים' בכך, כי אם 'בדרך הקודש נלך באש ובמים, בדרך הקודש נלך – נקדש שם שמים'.

      כשנשתלב בכל מערכות העשייה במדינה, ונפעל בהן לאורה של תורה, אז 'נקדש שם שמים' ונוכיח שניתן להקים מדינה מתוקנת וחברה מתוקנת לאור התורה, ואז בע"ה 'יעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם'.

      ובינתים משלבים ידים הכיפות הסרוגות של הציונות הדתית עם הכיפות הסרוגות של ה'רב אהרלאך', תלמידי רבי אברהם יצחק הכהן עם תלמידי רבי אברהם יצחק קאהן – יחדיו ירננו!

      בברכה, ש.צ. דורי-דע

      • יואליש אימבער

        אדרבה, כבר יסד הפייט, ר' נפתלי הערצקא אימבער: 'כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה, עוד לא אבדה תקוותנו…'. הציפיה לציון צריכה להיות 'בלבב פנימה' שלא לאבד את התקווה. עלינו להמתין בסבלנות בפאתי מערב, כשרק עינינו צופיות לציון, ולא חלילה לעלות בחומה, עד שיבוא גואל צדק ויושיענו!

    • סתם הערה בקשר לרב ויינברג: יש סדרה של ספרים עם מאמרי הרש"ר הירש על המועדים שיצאו בהוצאת "נצח". בתחילת כל כרך יש מאמר על הרש"ר הירש מאחד מממשיכיו. המאמרים בשני הכרכים הראשונים הם של יעקב רוזנהיים ויצחק ברויאר, והמאמר בכרך השלישי הוא של הרב ויינברג. לפני המאמר של הרב ויינברג העורכים כותבים במעין התנצלות שלרב ויינברג היתה "שיטה יחודית" שנויה במחלוקת לגבי פרשנות דבריו של הרש"ר הירש. עולם הפוך…

  7. ש.צ גדווווול קבל אייקון גדול (-:

    אני מציע שתשלח את הפרשנות הזו לשיר לבד"צ העדה החרדית שיאשרו אותו ואולי יתלו את הפירוש שלך על השיר בקירות בית המדרש של הרב אהרלך ובחוצות מאה שערים(-:

    וברצינות אכן כדברי סוף דבריך משובב נפש לראות מידי שנה את הציבור הגדול שמגיע לשמחות בית השואבה במאה שערים כאיש אחד בלב אחד מכל הסגנונות והסקטורים אכן "יחדיו ירננו"

    אם הרב פוזן התחיל בנוסטלגיה מסוג זה אז אפשר להוסיף גם את הדברים הנ"ל

    • וכעת זכינו לביקור האדמו"ר מ'שומרי אמונים' ביישובי השומרון, ראו במאמרו של שמעון כהן, 'האדמו"ר: יש קדושה בציבור הדתי לאומי', באתר 'ערוץ שבע'.

  8. http://www.inn.co.il/News/News.aspx/263093

    והנה הכתבה מ"בשבע" על ביקורו של האדמו"ר משומר אמונים בשומרון

    מי יודע אם בעוד חמישים או מאה שנה ירדו הלהבות במחלוקת הציונים-חרדים כמו שבתהליך היסטורי ירדו הלהבות במחלוקת החסידים-מתנגדים מחלוקת שהייתה קשה יותר מהמחלוקת בין החרדים והדתיים הלאומיים וכיום המחלוקת הזו שייכת לעבר

    ימים יגידו

  9. ניר, ברור שתגובה כזו על הרב ויינברג היא צפויה ואלו שהרב ויינברג מאשים אותם בעיוות דרכו של רש״ר הירש לא נשארים דוממים ללא תגובה וברור שמבחינתם הם הם ממשיכי דרכו של רש״ר הירש

    אבל דווקא הרב יצחק ברויאר שהזכרת נכדו של רש״ר הירש העיד על סבו שאף פעם הוא לא התבטא על ״תורה עם דרך ארץ״ אלא הוא חי לאור ״תורה עם דרך ארץ״ כלומר הוא האמין בכל ליבו בדרך זו

    דווקא באחד מהספרים הבסיסיים של עולם הישיבות הליטאי בתורת המוסר ״מכתב מאליהו״ הרב דסלר זצ״ל מתייחס למפעלו של רש״ר הירש והוא לא טוען שמדובר במפעל דיעבדי אלא הוא פשוט אומר שם שלדרכו של רש״ר הירש הייתה חשיבות והצלחה בגידול המקפידים על קלה כבחמורה במצוות אצל יהודי גרמניה אך מאידך לטענת הרב דסלר שיטתו לא הצליחה להצמיח בגרמניה דור של תלמידי חכמים גדולים כמו בישיבות במזרח אירופה שם למדו תורה בלבד

    יש כמובן הרבה מה לדון במסקנה זו של הרב דסלר מבחינה עובדתית ועוד על כל פנים הדיון בדבריו מעניין

  10. דברי הרב דסלר על שיטת ישיבות מזרח אירופה לעומת ״שיטת פרנקפורט״ (כך מכונה על ידו שיטתו של רש״ר הירש)שדיברתי עליהם נמצאים ב״מכתב מאליהו״ ח״ג עמ׳ 356-357 יעוייין שם

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 844 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: