לא הכול הבל | יורם קירש

לאחר מסע פסימי, ספר קהלת מצליח למצוא משמעות לחיי האדם. מסקנתו רלוונטית לימינו, כשהיא זוכה לחיזוק מהמדע המודרני ונותנת תקווה גם למי שאינו מאמין בא־לוהים

ספר קֹהלת הוא יחיד ומיוחד בין ספרי התנ"ך בסגנונו ובדעות המובעות בו. מאפיינת אותו גישה פסימית המתמצית במילים "הֲבֵל הֲבָלִים הכל הָבֶל" (א, ב). כלומר – שום דבר בחיי האדם אינו בעל ערך. הפסימיות נובעת מכך שעל פי דעתו של קהלת, אדם הרוצה להגדיר מטרה לחייו יתקשה לעשות זאת. הוא מגיע למסקנה זו לאחר שניסה למצוא טעם ותכלית לחייו בכמה דרכים כגון צבירת רכוש, הנאות חושים וחיפוש חכמה, ומצא כי כל הפעולות הללו אינן נותנות לאדם תחושה של חתירה אל תכלית או אל מטרה ראויה. חיים המתנהלים בלי מטרה ובלי תקווה להשיג בהם הישג ממשי הם, על פי דעת קהלת, חיים חסרי ערך, כלומר חיי הבל.

למרות האכזבות שנחל קהלת בניסיונותיו להשיג תכלית בחייו, יש בספר קהלת אמירות אופטימיות שמלמדות כי המחבר "לא הרים ידיים", ואף נדמה כי מצא בסופו של דבר דרך אשר, על פי ניסיונו, יכולה להוביל לחיים בעלי משמעות. לאחר שמונת הפסוקים הראשונים בפרק ג, שמדגימים את הרעיון כי "לכל זמן ועת לכל חפץ", חוזר קהלת לבעיית התכלית – או חוסר התכלית – של החיים, שבה התחבט בפרקים א ו־ב. הפעם הוא מצליח למצוא לבעיית התכלית תשובה יפה ומעמיקה הנראית משכנעת גם היום.

קהלת מאמין שברבות הימים האדם יגלה את חוקי הטבע. עמק חפר, 2013 צילום: פלאש 90

קהלת מאמין שברבות הימים האדם יגלה את חוקי הטבע. עמק חפר, 2013
צילום: פלאש 90

תכלית נסתרת

התשובה של קהלת לבעיית התכלית היא בעיקרה זו: העובדה שאני איני יודע מהי תכלית חיי אין פירושה שאין תכלית לחיים. אני יכול, אומר קהלת, להוכיח שיש תכלית לחיים, גם אם היא נסתרת מבני האדם. ההוכחה מתבססת על ההתאמה בין כישוריו של האדם לבין משימות מסוימות שעליו כנראה לבצע בדרך להגשמת אותה תכלית נסתרת. את הרעיון הזה מפתח קהלת בשלושה פסוקים.

בפסוק הראשון שואל קהלת: "מה יתרון העושה באשר הוא עמל?" (ג, ט). כלומר, לאור כל מה שנאמר עד עכשיו, מה התועלת בטרחה שהאדם טורח בחייו? הרי כל ההישגים שהאדם משיג בחייו הם הבל וריק מכיוון שאין הם מתקיימים לאורך זמן, ולכן החיים הם בעצם חסרי תכלית. ואז הוא עונה: "ראיתי את הענין אשר נתן א־להים לבני האדם לענות בו" (ג, י). כלומר – ערכתי תצפיות על מעשי בני האדם במהלך חייהם; מעשים המונעים על־ידי הכישורים והשאיפות שטבע בהם א־לוהים בורא ומתכנן. עתה בא הפסוק החשוב מבין השלושה: "את הכל עשה יפה בעִתוֹ; גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף" (ג, יא).

אפשר לפרש את הפסוק הזה כך: כשאנו מתבוננים בטבע אנו משתאים נוכח הסדר הקיים בו. בעל כורחנו אנו מגיעים למסקנה שהעולם נוצר בחכמה, ושכל מה שיש בו ומתרחש בו מופיע בצורה יפה ובזמן הנכון – יפה ובעתו (המסקנה הזאת משתלבת עם הפסוקים שבתחילת הפרק המלמדים אותנו כי "לכל זמן ועת לכל חפץ"). יתר על כן, כשאנו מתבוננים ביכולתו של האדם להתמודד עם הטבע, וביכולתו לבנות חברה אנושית מתפקדת, ברור לנו כי הוא ניחן בכישורים שמאפשרים לו להתחבר אל עולם הטבע ואל החברה האנושית.

הכישורים הללו נוצקו בנו על־ידי מי שברא אותנו: הא־לוהים, על־פי קהלת, או האבולוציה, על־פי המדע המודרני. על הבורא הזה אפשר לומר כי "גם את העולם נתן בלבם", כלומר, הוא נטע בגֶנים האנושיים יכולות שמאפשרות לאדם לחקור את העולם ולהתמודד איתו. הוא החדיר באדם רצון לאכול ולשתות – כדי שישרוד; יצר מין, כדי להבטיח את המשכיות המין האנושי; תבונה, כדי שיכבוש את הטבע וינצל את העולם לתועלתו; תחרותיות, כדי שיתקדם וישיג הישגים בחייו; וסקרנות ונטייה לחקור במופלא ממנו, כדי שיחקור את העולם ויגלה את צפונותיו.

כל זה נעשה מבלי שהאדם ידע איך עשה זאת הבורא ומהי התכלית הסופית של הדברים. זהו כנראה פירוש המשפט "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה הא־להים מראש ועד סוף". למרות כפל השלילה ("מבלי אשר לא") הכוונה ברורה: האדם אינו יכול לעמוד על כל הפרטים של מעשי הבורא מתחילתם ועד סופם. הוא אינו מכיר את הדרך שבה הוטבעו בו היצרים, הדחפים והתשוקות שגורמים לו לפעול כפי שהוא פועל, ואינו יודע את התכלית הסופית של כל אלה. ואולם העובדה שאין אנו יודעים כיצד נעשים הדברים, ומה המטרה שלה נועדו, אין פירושה שהמטרה אינה קיימת. מהעובדה שיש בנו יכולת להכיר את העולם, לחיות בו ולחקור אותו, אפשר להסיק כי נוצרנו לתכלית מסוימת, על אף שתכלית זו אינה ברורה לנו כל צורכה.

פסוק יא הוא אפוא התשובה לשאלה "מה יתרון העושה באשר הוא עמל?". אחריו באים שני הפסוקים האופטימיים: "ידעתי כי אין טוב בם (=בחיים), כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה, וראה טוב בכל עמלו, מתת א־להים היא" (ג, יב־יג), ומהם אפשר להסיק כי התשובה של פסוק יא סיפקה את קהלת ונתנה תשובה לתהיותיו. יש בכך היגיון משום שהאמונה שלחיים יש תכלית יכולה להרגיע את האדם המתלבט והמתייסר, גם אם אינו יודע מהי התכלית הזאת (ואולי טוב שאינו יודע, כי חוסר הידע גורם לו לחוש שהוא יכול לבחור בעצמו את תכלית חייו).

על אף שאין האדם יודע את תכלית חייו, העובדה שגופו ונפשו מתוכנתים לביצוע פעולות מסוימות מאפשרת לו לתת תשובה מעשית לשאלה: מה עלי לעשות בחיי כדי שישיגו את מטרתם? התשובה היא: עשה מה שהאינסטינקטים והתבונה שלך מתוכנתים לעשות. אכול ושתה כדי לשרוד; הקם משפחה והשתדל לגדל ילדים שישרדו גם הם ויקימו משפחות משלהם; פעל למען החוסן והיציבות של החברה שבה אתה חי, ולמען החוסן והיציבות של הציביליזציה האנושית כולה; וגם – השתמש בתבונתך כדי להרבות את הידע על העולם, משום שהרצון לחקור את העולם מוטבע בנו, ומכאן שהפעילות הזאת היא בין הדברים שהאדם צריך לעשות בחייו.

פוטנציאל של התפתחות

מנקודת מבטו של האדם המודרני, אנו יכולים להסביר את תשובתו של קהלת לשאלת תכלית החיים בעזרת המשל הבא. חִשבו על יצור חד־תאי כגון אמבה, שחי לו בשלולית מים לפני מיליארד שנה, כאשר בעלי החיים היחידים שאכלסו את פני האדמה היו יצורים חד־תאיים כמוהו. נניח, לשם הדיון, שהאמבה שלנו ניחנה בתבונה ובמודעות עצמית, ויש לה אפשרות לתקשר עם יצורים חד־תאיים אחרים, ויכולת לבדוק את העולם שמחוץ לשלולית. לאור חקירותיה הייתה האמבה שלנו עלולה על נקלה לשקוע בהרהורים קודרים על עליבותה, על חוסר יכולתה לשנות משהו בעולם ועל חוסר התכלית של חייה.

נניח שמישהו היה מופיע ומספר לאמבה שתוך כמה מאות מיליוני שנים עשויים צאצאיה להפוך ליצורים הרבה יותר משוכללים, ואחד מהם, שייקרא אדם, ישלוט בעולם ויהיה מסוגל להשפיע על תופעות טבע רבות. אפשר לשער שתחזית זו הייתה משפרת את מצב רוחה ומשכנעת אותה שלחייה יש תכלית ראויה, והיא – להעמיד צאצאים שברבות הימים יהפכו לאותו יצור פלאי, האדם, שיוכל להגשים את כל מה שהיא אינה מסוגלת לעשות (האמבה מתרבה על ידי התחלקות. לשם פשטות כינינו את תוצאות ההתרבות הזו בשם "צאצאים"). אנו יכולים לטעון שאף על פי שאין לאמבה שום ידע על אותו עתיד רחוק שבו צאצאיה ישלטו בעולם, אפשר לומר שלחייה יש תכלית ומטרה, שמוגדרות על ידי הפוטנציאל ההתפתחותי הטבוע בה.

המצב שלנו כבני אדם טוב בהרבה ממצבה של אותה אמבה קדמונית. גם בנו קיים הפוטנציאל הגנטי להתפתח ליצורים יותר משוכללים מאשר אנו היום (למשל, יותר חכמים ויותר טובים ומוסריים), ובנוסף לכך יש לנו גם אפשרות לפתח את החברה האנושית למצב שבו היא תוכל למלא תפקידים שונים ביתר יעילות מאשר היום, וזאת גם בלי שיתרחש שינוי גנטי בגזע האנושי. בניגוד לאמבה, התבונה שלנו והידע שלנו מאפשרים לנו לחשוב על מטרות שונות שהמין האנושי והחברה האנושית יכולים להגשים, למשל – להציל מינים נדירים של בעלי חיים מהכחדה ואפילו להשתמש בנפלאות ההנדסה הגנטית כדי לשחזר מינים שאבדו ואינם, למנוע תופעות הרסניות כמו התחממות גלובלית וזיהום האטמוספרה, ולבנות חברה אנושית טובה יותר וצודקת יותר.

מצבנו משופר לא רק בהשוואה לבעלי החיים שנמצאים מתחתנו בסולם האבולוציוני, אלא גם בהשוואה לקהלת ולשאר הפילוסופים של העולם העתיק. בניגוד לקהלת, אנו יכולים, כאמור, להעלות על דעתנו מטרות ראויות שונות שהחברה האנושית יכולה להגשימן (ושקהלת לא חלם שהן אפשריות), ושכל פרט ופרט בחברה יכול לתרום לקידומן בכוחותיו הוא. יתר על כן, בניגוד לקהלת שלא ידע דבר על הדרך שבה "גם את העולם נתן בלבם", לאנשים בימינו, המכירים את תורת האבולוציה ואת הגנטיקה המודרנית, יש ידע על הדרך שבה התפתחנו מיצורים חד־תאיים שוכני שלוליות ליצורים רב־תאיים בעלי תבונה ומודעות עצמית, המסוגלים לשנות את העולם כולו לטוב או לרע.

במאמר מוסגר נוסיף כי ייתכן שקהלת צפה את האפשרות שבזכות דורות של רודפי חכמה כמוהו יתגלו בסופו של דבר הכוחות והחוקים השולטים בעולם, ולכן השתמש בכפל השלילה ("מבלי אשר לא ימצא האדם") ששקולה מבחינה לוגית לחיוב. כלומר, קהלת אולי רומז כי הוא מאמין שברבות הימים האדם כן "ימצא את המעשה אשר עשה הא־לוהים", דהיינו יגלה את חוקי הטבע.

משמעות רטרוספקטיבית

משל האמבה מעלה את השאלה הבאה. מי שמאמין שהתפתחות החיים עלי אדמות היא פעולתו של הא־ל, לא יתקשה לראות את התכלית בחייה של אמבה, ובוודאי בחיים האנושיים, משום שלפי השקפתו, בעת שהאמבה הקדמונית חיה, פוטנציאל ההתפתחות שהיה גלום בה כבר היה ידוע למתכנן הא־לוהי. ואולם מה נאמר למי שאוחזים בהשקפה החילונית, שלפיה התפתחות החיים נובעת אך ורק מתהליכי האבולוציה הדרוויניסטית, שהם מכניסטיים, חסרי מודעות ואקראיים לחלוטין, ולכן קשה לייחס להם כוונה ותכלית?

במילים אחרות, כדי להניח כי התכלית של האמבה הקדמונית, ותכלית האדם עלי אדמות, הן חלק מתוכנית קוסמית לשיפור העולם, צריך להאמין באיזו "רשות מתכננת עליונה" בעלת מודעות ויכולת תכנון, כלומר בא־לוהים. במאמר מוסגר נציין כי גם מי שאוחז בהשקפה דתית אינו יכול להתעלם מהאבולוציה הדרוויניסטית, שהיא תיאוריה מדעית מבוססת היטב וכל אדם רציונלי, חילוני או דתי, חייב לקבל אותה. הגישה של הפונדמנטליסטים הנוצרים בארה"ב, שדורשים להוציא את האבולוציה מתוכנית הלימודים בבתי הספר, או להעמיד אותה על בסיס שווה ל"תיאוריה" הבריאתנית (שלפיה כל המינים החיים היום נבראו בצורתם הסופית בימים הרביעי והחמישי לבריאה, כפשוטו של מקרא בספר בראשית), היא לחלוטין בלתי קבילה. הגישה של הוגים דתיים מודרניים, קתוליים, פרוטסטנטיים ויהודים, טוענת שהאבולוציה אמנם התרחשה כפי שמתארים המדענים, אך היא שימשה מכשיר בידי הבורא לצורך תכלית מסוימת שנקבעה מראש. גישה זו (המכונה "אבולוציה תיאיסטית") אינה סותרת את הממצאים המדעיים, ועולה בקנה אחד עם הדוקטרינה הדתית.

הגישה החילונית, לעומת זאת, טוענת כי אין שום יד מכוונת מאחורי האבולוציה, המורכבת משרשרת של תהליכים מקריים חסרי מודעות. לפי הגישה החילונית, אם נתעקש לייחס לתהליכים המקריים האלה תכלית מסוימת נוכל לייחס להם רק תכלית קצרת טווח שהיא: שמירה על חיי האורגניזם עד שיעמיד צאצאים שגם הם מסוגלים לשרוד ולהתרבות. כולנו יודעים מה רב האושר הכרוך בגידול הדור הבא (תוכנתנו כך שמשימה זו תגרום לנו אושר), אבל אם זו התכלית היחידה של החיים, נשאלת השאלה מהי התכלית של הדור הבא? מנגנון שכל תכליתו היא ליצור עוד דור ועוד דור אינו יכול לשמש בתפקיד של "רשות מתכננת" מרחיקת ראות, ואינו יכול להעניק משמעות ותכלית ראויות לחיים שלנו או של כל יצור אחר.

כנגד הטענות הללו אפשר להעלות את התשובה הבאה. כאשר הופיע על־פני כדור הארץ אדם תבוני, בעל מודעות עצמית, הוא היה מסוגל לקבוע לעצמו יעדים ומטרות ובכך להעניק משמעות ותכלית הן לחייו כפרט והן לקיום האנושות כולה. מכיוון שקיומו של האדם מחייב הופעת יצורים פרימיטיביים יותר בשרשרת האבולוציונית, הענקת משמעות לחייו מעניקה משמעות רטרואקטיבית לשרשרת כולה, גם אם השרשרת הזו התפתחה בעזרת תהליכים אקראיים ומכניסטיים.

לפי תשובה זו, הגישה החילונית שכופרת בנוכחות א־לוהים ביקום אינה חייבת לוותר על הענקת תכלית ומשמעות ליקום ולהתפתחות החיים עלי אדמות. היא יכולה להטיל את תפקיד הענקת התכלית על התבונה והמודעות האנושית, במקום על התבונה והמודעות הא־לוהית של הגישה הדתית. האדם יכול לתת משמעות להתפתחות החיים ואפילו להתפתחות היקום כולו באמצעות הסתכלות על התהליכים המכניסטיים של היווצרות היקום ושל ההתפתחות הדרוויניסטית כעל תהליכים שבדיעבד יש להם מטרה ותכלית – לברוא יצור בעל תבונה ומודעות שיכול לחקור את היקום ולהעניק משמעות לקיומו.

נציין כי ראייה רטרוספקטיבית (ראייה לאחור) של תכלית היקום עומדת ביסוד תיאוריה פיסיקלית־פילוסופית בשם "העיקרון האַנְתְרוֹפִּי". התיאוריה הוצעה על־ידי כמה פיסיקאים בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר חישובים הראו כי די בשינוי קטן באחד הקבועים הפיסיקליים היסודיים כדי שקיום חיים ביקום לא היה אפשרי. הפיסיקאים העלו את השאלה: האם רק במקרה הקבועים הללו קיבלו ערכים שמאפשרים התפתחות חיים? אחת התשובות הייתה אותו "עיקרון אנתרופי", שגרס כי הקבועים הפיסיקליים אינם שרירותיים, אלא חל עליהם האילוץ שהם צריכים לאפשר הופעת חיים ביקום (או, לפי גרסה אחרת, חיים אינטליגנטיים. אנתרופוס ביוונית = אדם).

לכאורה, המסקנה מהעיקרון האנתרופי היא שהקבועים הללו נובעים משיקול דעת של א־לוהים או של ישות עליונה כלשהי. ואולם רוב הפיסיקאים שעסקו בנושא חשבו על אפשרות אחרת. יש עיקרון של תורת הקוונטים שממנו אפשר להסיק כי בתנאים מסוימים, מדידה פיסיקלית מניבה תוצאה בעלת משמעות רק כשיש "הכרה" או "מוח חושב" מאחורי מכשיר המדידה. מהעיקרון הזה אפשר להגיע למסקנה מרחיקת לכת, שלתופעה פיסיקלית יש משמעות רק כאשר היא משפיעה, או תשפיע בעתיד, על צופה בעל הכרה. מכאן קצרה הדרך לספקולציה שהיקום לא היה יכול להיווצר ולהתפתח אם לא היו צפויים להופיע אי שם בעתידו יצורים בעלי הכרה.

לגרסה זו של העיקרון האנתרופי לא הייתה הצלחה רבה כתיאוריה פיסיקלית, משום שהניסיונות לבנות שרשרת סיבתית המובילה מהעתיד (הופעת חיים אינטליגנטיים) לעבר (תכונות היקום בעת היווצרותו) לא עלו יפה, ואף הוכח כי ההנחה שהעתיד יכול להשפיע על העבר יוצרת פרדוקסים. ואולם בשנות התשעים של המאה העשרים הוצעו דרכים חלופיות המובילות לעיקרון האנתרופי, והמבוססות על תיאוריות קוסמולוגיות על מבנה היקום (תיאוריות העוסקות ב"יקומים מקבילים".)

השתלבות בתוכנית גדולה

אני לא מציע כאן עיקרון דומה לעיקרון האנתרופי, ולא מניח שלהופעת האדם הייתה "השפעה לאחור" על היווצרות היקום. מדובר ברעיון הרבה יותר צנוע. הנחת היסוד שלי היא שההשקפה החילונית, שלפיה אבולוציה עיוורת ומכניסטית יצרה את החיים ואת החיים התבוניים, היא לגיטימית וקבילה לא פחות מההשקפה הדתית שדוגלת בבריאה א־לוהית. ואולם, אני סבור כי גם לפי ההשקפה החילונית אפשר לייחס לשרשרת החיים עלי אדמות תכלית, מעצם העובדה שבסופו של דבר היא הובילה להיווצרות תבונה ומודעות בתוך היקום המכני וחסר המודעות. הדבר נובע מכך שהאדם בעל התבונה והמודעות יכול, רטרוספקטיבית, לראות תכלית באותם תהליכים מקריים, מכניסטיים וחסרי בינה שהובילו ליצירתו.

בין לאמונה כי א־לוהים, בורא ומתכנן, מניע את העולם, ובין לאמונה כי מי שעושָׂה זאת היא התפתחות עיוורת שהאדם נותן לה משמעות בדיעבד – עובדה היא שאנו חוליה בשרשרת קוסמית ארוכה שתחילתה במפץ הגדול וסופה נעלם מאיתנו. קהלת חש בזאת מבלי לדעת את כל המדע שאנו יודעים. כשאנו מודעים לכך שאנו חלק ממערכת גדולה ומורכבת, העולם נעשה פחות מפחיד. אם יש מעין תוכנית ארוכת טווח, שכוללת את התפתחות היקום ואת התפתחות החיים עלי אדמות, ואנו משתלבים בתוכנית הזאת ואפילו מסוגלים לנסות להבין אותה, אזי אין סיבה לתחושת האפסות של הפרט.

אמונה זו בתוכנית הגדולה משנה את ראייתו הפסימית של קהלת. היא מאפשרת לו להתבונן בצורה שונה בתופעות שהפריעו לו בעבר, ולתת תשובה לשאלות שהטרידו אותו. למשל, לשאלה מה צריך האדם לעשות בחייו יש לו עכשיו תשובה פשוטה וברורה: "לשמוח ולעשות טוב בחייו" (ג, יב). גם התרעומת על חוסר הצדק בעולם מפנה את מקומה לתחושה שבמסגרת "התוכנית הגדולה" הדברים יבואו בסופו של דבר על תיקונם.

בהמשך פרק ג הוא כותב:

אמרתי אני בלבי: את הצדיק ואת הרשע – ישפֹּט הא־לֹהים, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה (יבוא גמול) שם (בעתיד) (ג, יז).

ובפרק ה' הוא חוזר:

אם עֹשק רש, וגזל משפט וצדק, תראה במדינה, אל תתמה על החפץ (על הדבר), כי גבֹה מעל גבֹה שומר, וגבֹהים עליהם (ה, ז).

בפסוק יפה זה מביע קהלת את אמונו במערכת קוסמית רבת שכבות, שבה אי צדק ברמה מסוימת מתוקן ברמה שמעליה. איך הדבר מתיישב עם האבחנה שלו כי "יש צדיק אֹבד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו" (ז, טו) ועם חוסר האמון שלו בשכר ועונש בעולם הבא? תשובה אפשרית היא התשובה הבאה: הכעס על העוול והסבל וחוסר הצדק בעולם גורם לכך שאנשים בעלי מצפון (כמו קהלת עצמו) מתריעים וזועקים וקוראים לתיקון המצב. ברבות הדורות המאמצים הללו עשויים לשאת פרי ולגרום, למשל, לשיפור מערכת המשפט, לפיתוח מערכת יעילה וצודקת לטיפול בעוני ולמאבק יעיל יותר במחלות. השגת היעדים הללו כבר לא תעזור להמונים שסבלו בעבר ושעברו מהעולם מבלי לקבל פיצוי על סבלם. אבל היא יכולה לתת משמעות לסבל הזה, משום שהוא שגרם בסופו של דבר לשיפור המצב ולבניית עולם טוב יותר.

המאמר מעובד מתוך ספרו של פרופ' יורם קירש על תכלית החיים והדרך אל האושר על פי ספר קהלת, העומד לראות אור בהוצאת "ידיעות ספרים"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בספטמבר 2013, ב-גיליון סוכות תשע"ד - 841 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. איזה משמעות לחיי האדם אתה מוצא?. וכי יש לחיי האמבה משמעות בכך שבעוד מליוני שנים יצא אדם ממוטציה שלה? בסה"כ קהלת טוען שאין ערך לחיים כאשר הסוף של כולם ידוע בבית הקברות. והנאות החיים אפילו למי שיש יותר הנאה מסבל, אינם אלא הבל הבלים

  2. דבר אחד בידנו ואיש לא יכול לקחת ממנו. לעשות טוב ולהאיר פנים לעצמנו ולזולתנו. להשאיר אחרינו עולם קצת יותר יפה ונעים ממה שקיבלנו. והיה זה שכרנו.

    הבל הבלים הכל 'הבל', לדעת כמו הבל להודות על הטוב. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו.

    • נו באמת!!! עוד מנטרה ללא משמעות אמיתית.

      • ניסית?

        • כדאי גם לקרוא את ספרו של ויקטור פראנקל, 'האדם מחפש משמעות'.

        • אתה הופך את היוצרות. מדובר על "משמעות" לחיים. ולא על תכנית למלא את הזמן.

          • לדוד – שלום רב,

            את הזמן ניתן למלא גם בעיסוקים חסרי משמעות ואף בעיסוקים שליליים, אך אלה מותירים בסופם טעם מר של ריקנות. לא כך עשיית הטוב, הטעם הטוב של עשיית הטוב נחרת בלב ונותן משמעות לחיים.

            כשם שאנרגיה פיזית אינה הולכת לאיבוד, כך הוא באנרגיה רוחנית. היא מטביעה את חותמה בנפש האדם, עושה אותו לאדם טוב יותר 'שכר מצוה מצוה', ומגדילה את החשק להיות טוב יותר ויותר.

            אבל היא מטביעה את חותמה גם על כלל החברה האנושית, לא רק בבחינה המטאפיזית של הצטרפות ל'אוצר הטוב הכללי', אלא גם בהיותה מופת לרבים המעצים את השאיפה שלהם ללכת בדרך הטובה.

            כפי שבהתפתחות חומרית ומדעית, כל הישג מקדם את האנושות הלאה – כך הוא גם בהתפתחות רוחנית ומוסרית. צעד קטן לאדם הוא צעד חשוב לאנושות.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            וראה גם במאמרו של ראם דה האן, 'משתלבים בחיים', באתר זה, על העולם הבא כעולם ההולך ובא ומקרין מן העתיד כבר על ההווה.

  3. אתה כותב: "הטעם הטוב של של עשיית הטוב נחרת בלב ונותן משמעות לחיים" אלו מילים!!!
    בדיוק כמו לומר: " הכסף הגנוב שנשאר בכיס ומאפשר הנאות מהחיים נותן משמעות לחיים ".
    כותב קוהלת מדבר על משמעות החיים, ומסקנתו שאין שום משמעות לחיי האדם, הכל חולף וכלה עם מותו. גם ההנאות, גם החכמה, הכל הבל

    • כותב קהלת הלך לעולמו לפני יותר מאלפים שנה. חכמתו לא אבדה במותו. עובדה היא שאנחנו (יחד עם אנשים רבים בכל הדורות ובכל התרבויות) דנים ומתווכחים למה התכוון ומנסים למצוא דרכו פתרון לשאלות הקיומיות שלנו – אלפי שנים אחריו!

  4. אכן כותב קוהלת חזר לעפרו, גם סוקרטס, אפלטון, ואריסטו, מה התועלת והתכלית לחייהם? זה שאנו ממשיכים ודנים בנושאים פילוסופיים שגם הם התלבטו בהם, לא מוסיף להם דבר. גם ללא כתביהם אנו היינו דנים ומתפלספים, זה חלק מתכונות האדם, האם זה תכליתנו? האם לשם התפלספות נוצרנו? האם לאחר מותנו ישאר לנו משהו?. הבל הבלים הכל הבל, טען קהלת וצדק!!! וזה לא הוסיף תכלית לחייו.

    • לדוד – שלום רב,

      המציאות הפיזית אכן חולפת, ואם אנחנו מחפשים בה לבדה את התכלית הרי באמת 'הבל הבלים הכל הבל'. מאידך, לא מתקבל על הדעת שעולם כל כך מתוכנת ו'מתוקתק' יפעל ללא מטרה ותכלית.

      מדברי קהלת עצמו: 'ודע כי על הכל יביאך אלקים במשפט', עולה שיש משמעות לכל מעשה של האדם, גדול וקטן. אם עשית טוב – השגת את תכליתך, מילאת את שליחותך ותפקידך, ניצלת את הכוחות שטבע בך הבורא לעשות את עצמך ואת עולמך למשכן לטוב ולחסד לאור ולנועם 'כי זה כל האדם'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לשאלתך 'מה נשאר לאדם אחרי מותו?' אם מקובל במדע שאין כילוי לחומר ולא לאנרגיה אלא שינויים במצבי צבירה – מדוע קשה להבין שאותו דבר נכון גם לגבי האנרגיה הרוחנית שבנשמה?

      • וכפי שכבר אמרתי לעיל, חיים מכווני מטרה, שיש בהם שאיפה תמידית לאמת, לחכמה, לטוב וליושר – מעניקים לאדם טעם בחייו כאן ועכשיו, טעם ששום הנאה חומרית לא תיתן לו.

  5. טעם בחיים זה עניין אישי. כל אחד וטעמו, האחד מוצא טעם בחיים בעישון סמים, והאחר מוצא טעם בחיי סגפנות, איש איש ואשליותיו.
    "האנרגיה הרוחנית שבנשמה" זה צירוף מילים חסרי משמעות. המילה "אנרגיה" כשלעצמה יש לה מובן, זה מונח מתחום הפיזיקה שניתן למדידה. "רוחני" זה תואר השם, זה מושג דקדוקי המתאר תופעה או מצב. "נשמה" זה שם שניתן לדבר שאין אנו יודעים בדיוק להגדירו. עכ"פ הצירוף הוא חסר משמעות.
    הפסוק "ודע כי על הכל יביאך אל' במשפט" הוכנס לקהלת עם הפסוקים המסיימים את הספר כדי לתת לו לגיטימציה. אין קשר בין כל הספר לפסוקים אלו.

    • גם מה שאיננו יודעים להגדירו ולמודדו הוא קיים, ועוד איך קיים. החכמה קיימת, האהבה קיימת, השאיפה לטוב וליושר קיימת, והן באמת 'כל האדם',

      ועל זה מלא קהלת גם בדברי שמחה. לא בהישגיו החומריים ישמח האדם, אלא בעמלו. בעצם העמל והחתירה התמידית אל האמת ואל הטוב, מוצא האדם את אושרו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • את המורכבות של קהלת ביטא הלל במשפט קצר: מחד הערך הייחודי של כל אדם, שאין לו תחליף – 'אם אין אני לי מי לי'; והערך הייחודי של כל רגע בחייו – 'ואם לא עכשיו אימתי', ולאידך גיסא – 'וכשאני לעצמי מה אני'.

        האדם 'מוצא את עצמו' כשהוא יודע שהוא חלק, חלק שאין לו תחליף, אבל חלק, של המערכת הנפלאה שנקראת עולם. כשמתחברים אל המציאות השלימה, אז יש משמעות לכל אחד מאיבריה.

        אולי משום כך, הפעם היחידה שנזכר שם הויה בקהלת היא בפסוק 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה". בחיבור אל הזולת, סוד הווייתו של האדם.

    • קהלת י"א ט': שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ; וְדָע, כִּי עַל-כָּל-אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט.
      זה לא הפסוק המסיים את הספר, אלא סוף הפרק הקודם לו. אפשר להסיק ממנו כל מיני דברים, בכל מקרה קשה יותר לטעון שהפסוק הזה הוכנס מאוחר יותר.

  6. חכמה, אהבה, שאיפה. אינם דברים ממשיים ולכן אי אפשר לומר שהם "קיימים". הם תארים בלבד. "דברי חכמה" "אני אוהב אוכל סיני" וכו' בעוד נשמה אינה מוגדרת, בלתי מושגת, ולכן אין מי שיודע על מה הוא מדבר.
    "בעצם העמל והחתירה התמידית אל האמת ואל הטוב מוצא האדם את אושרו." כל אחד מוצא את אושרו בדברים אחרים, ועדיין מציאת אושר בחיים אינם "תכלית החיים". בסה"כ רגעי אושר בחיי האדם הם מועטים, וחולפים אולי מותירים זברונות, אולם גם הם חולפים עם האדם.

    • אם האדם הוא אוסף מולקולות המסתובבות, למה הוא מחפש 'תכלית'?

      התכלית איננה האושר. התכלית היא החתירה אל האמת האהבה והטוב.

      אלא שהאדם בנוי כך שהדברים החיוניים טבועים בו כצורך חזק, יש בו צורך לאוכל ולאויר החיוניים לקיומו, וצורך זה זועק כשאינו מתמלא.

      לא פחות חזקים הצרכים ה'רוחניים' – הצורך למטרה ולמשמעות בחיים, הצורך באהבה וקשר חברתי, הצורך להיות מוסרי, הצורך בחכמה ודעת והצורך בחירות. והם זועקים עד לשמים כשהם חסרים, כי הנשמה היא 'כל האדם'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. בני. פרק י"א וי"ב הינם פרק אחד. (כמובן שהחלוקה לפרקים הינה של המדפיסים הנוצרים במאה ה-15 ) פרק י"ב הוא המשך ישיר של פרק י"א והפסוק הראשון בפרק י"ב מתחיל ב-ו' החיבור. כך שפסוק ט' בפרק י"א הינו קשור ישירות לסיום ספר קהלת שהוסף כדי להכשירו.
    כדי לעמוד על הדעה האמיתית של מחבר הספר בנדון ראה:
    קהלת פרק ג

    (יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל:
    (כ) הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר:
    (כא) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ:
    (כב) וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו:

    קהלת פרק ט

    ג) זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים:
    (ד) כִּי מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת:
    (ה) כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם:
    (ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
    (ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:
    (ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר:
    (ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:
    (י) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה: ס

    • ואולי, כמו בספרי הגות אחרים כגון איוב, בנוי הספר כדיאלוג בין מאמין לספקן, ואתה 'מקפד סופו', משאיר את ההוה-אמינא ומקצץ את המסקנה?

      • אף שיר השירים בנוי כדיאלוג בין הדוד לרעיה.

        בקהלת אין צורך לראות זאת כדיאלוג, אלא כביטוי לתהליך נפשי העובר על האדם. ימי הזקנה מביאים להתפכחות מהאשליה של 'כל אשר בכוחך עשה', ואז מבין האדם: העולם כשלעצמו 'הבל הבלים'. את משמעותו יקבל האדם והעולם בחיבורו עם אלקיו 'את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם',

        כשהאדם רואה את עצמו כשליחו של המלך לתיקון העולם, נעשה הוא שותף לקב"ה במעשה בראשית, וחייו ועמלו זוכים למשמעות. לא ההצלחה היא הקובעת, אלא המאמץ – לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל הימנה. אנו עושים את הצעד הראשון וה' יגמור בעדנו.

        • תיקון בתחילת פיסקה 2:

          … אלא כביטוי לתהליך נפשי של התלבטות העובר על האדם. בשיאו ימי הזקנה המביאים סופית להתפכחות…

          • כנראה שמגילת קהלת המצויה בידך שונה מזו שאני מכיר. במגילה המצויה אצלי אין רמז ל"התפכחות", אכן בסוף המגילה הכל הפוך, ואין מנוס מהקביעה שמישהו הדביק סיום למגילה המתאים לרצונו להכשיר אותה.

          • אין מהפך פתאומי במגילה.

            המגילה מליאה בהתלבטות בין ההכרה 'שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך' (ב,יג), לבין השאלה 'כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר' (ב,טו). הוא מנסה לברוח אל הנאות החיים 'שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו' (ב,כד), וגם בזה אינו מוצא מנוח. ההנאה אינה תלויה באדם 'כי מיד האלקים היא… כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני האלקים (ב, כה-כו).

            ואז בא הכיוון של השמחה במעשה הטוב עצמו 'כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו' (ג,יב). מתוך אמונה 'כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם … והאלקים יבקש את נרדף' (ג,יד-טו). כנגד זה עולה השאלה 'הכל הולך אל מקום אחד… מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה…' (ג,כ-כא). דוקא אי הודאות לגבי העתיד מביאה את קהלת לתובנה שעצם עשיית הטוב היא יסוד השמחה 'כי אין טוב אשר ישמח האדם *במעשיו* כי הוא חלקו' (ג,כב).

            גם הפרקים הבאים מלאים בדברים בשבח החכמה, קריאות להיזהר ולציית לדבר האלקים, יחד עם השאלות על הגמול ועל 'מה יהיה הסוף'.

            גם פרק יא לא מביא פתרון לשאלת 'מה יהיה', אלא מראה לנו שבחיים כך זה הולך. מי שמחכה לידיעת העתיד לא יעשה דבר. 'שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור'. משקיעים, נוטלים סיכון, מתוך ציפיה 'כי ברבות הימים תמצאנו'. אי הודאות לגבי העתיד לא צריכה לשתק אותנו, כי אם להמריץ – 'בבוקר זרע את זרעך ובערב אל תנח ידך כי אינך יודע הזה יכשר או זה' (יא,ו).

            ובכל זאת האדם לא נרגע ורוצה לראות את האור כאן ועכשיו, 'לא בעתיד בשמים, עין בעין נראה אור'. האור שמציע קהלת בחלקו השני של פרק יא הוא האיזון. 'שמח בחור בילדותך ויטיבך ליבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך' – מרץ הנעורים, המהול בזהירות וביישוב הדעת של הזקנים. לא משתוללים משמחה ולא רותחים מכעס 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך'. כשאדם מוצא את האיזון בחייו – אז 'מתוק האור וטוב לעינים' ואז שורים בו השמחה וטוב הלב גם יחד

            מי שלא שכח את בוראו, חי את כל חייו באיזון וכלכל את חייו במשפט, שוחק ליום אחרון. בשלוות נפש הוא 'מחזיר ציוד'. חוזרים הביתה. העפר הולך לארץ והרוח חוזרת אל האלקים אשר נתנה. היא בעצם לא 'חוזרת' – מעולם לא נפרדה ממנו… הספינה עברה את הים הסוער בשלום ושבה בשמחה לנמל הבית.

  8. האדם אינו מחפש תכלית, רק תמהוניים שלא מוצאים את מקומם על האדמה, מחפשים תכלית. האדם הניצב על הקרקע מחפש למקסם את ההנאות שבחייו, אין לאדם צרכים רוחניים, אין לאדם צורך למטרה ומשמעות בחיים, כל הצרכים שאתה מונה, צרכים חברתיים, אהבה, מוסר, דעת, חירות, אינם צרכים "רוחניים", הם צורכים חברתיים שהאדם יצר כדי לחיות בצורה שמאפשרת חיים נוחים, עם מקסימום הנאות.

    לגבי קוהלת, אין כאן ספר הדן בשתי אפשרויות, כל הספר מוליך למסקנה כי אין תכלית לחיים, ואין אחר המוות מאומה, לא דין ולא דיין, לטעון כי המקנה הפוכה ללא הוכחה זה איוולת

  9. מקובר,
    כמו קוהלת, לא היית צועק מה שאתה צועק, אם היית יכול באמת לקבל את זה.
    אין לך מפלט מלעסוק בתכליתך חביבי.
    כל מי שלא משלה עצמו, מניח שיש תכלית כאשר הוא מתלבט מה לעשות בחייו.
    ויש בינינו אמיצים שמודים שהתכלית איננה ידועה.

  10. דוד ידידי!
    האשליה הזו שאני כותב מתוך ראציונאל מזוקק, יש בה משהו משכר… לחשוב שאני בניוטרל ולעשות קולות של סמי טריילר…
    ואך אילו הייתי אמיץ ומתבונן עמוק בתוך ליבי ורואה את צלליתי האפורה והמאוכזבת, עקב עומס האכזבות שחויתי, האויבים שרכשתי, והמטרות והשאיפות המלהיבות שהתמוססו לנגד עיני או בתוך ידי [ובתוך זה, כמובן, הכספים ומוקדי השליטה], ועל הכל החרדה הגדולה שלי מיום המחר, אולי היה לי אומץ להעביר הילוך מרוור'ס.
    מאד מעריך אותך
    ידיד נאמן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: