הדקדוק העברי לא ירד לעולם עם השפה העברית ורבים מעיקריו נוסחו 
על־ידי ר' יהודה חיוג' בן המאה העשירית, אבי הדקדוק העברי המדעי

שלושת חיבורי הדקדוק של ר' יהודה חיוג' במקורם הערבי ובתרגומם לעברית חדשה

מהדורה ביקורתית

עלי ותד ודניאל סיון

אוניברסיטת בן־גוריון, תשע"ב

מאימתי החלו לכתוב דקדוק לשפה העברית? מתי נוצרו המונחים קמץ, פתח, שווא, שורש, בניין, משקל, ועוד כיוצא באלה? באיזו תקופה נוצקו היסודות לתפיסות הדקדוקיות כמו מערכת התנועות, השורש העברי, מערכת הבניינים? איני יודעת אם רבים מהתלמידים הלומדים את הלשון העברית בבתי הספר והמשתמשים במונחי הדקדוק הנזכרים כדבר שבשגרה וגם מהבוגרים שכבר למדו מקצוע זה – התעניינו בשאלות אלו.

התשובות לשאלות מורכבות ואינן מעור אחד: כל מונח ומקורו שלו, כל תפיסה דקדוקית ויסודותיה המיוחדים לה. אך אם נבוא להצביע על אישיות מסוימת שתרמה ביותר להתגבשות הדקדוק העברי כמות שהוא בימינו – הרי זה ר' יהודה חיוג', הנקרא בפי חוקרי הלשון העברית "אבי הדקדוק העברי המדעי", הגדרה שעוד נעמוד על טיבה בהמשך.

יהודה חיוג', שחי ופעל במאה העשירית לספירה, נולד בעיר פאס במרוקו, ואת עיקר חינוכו קיבל בקורדובה שבאנדלוסיה שהייתה באותה תקופה מרכז תרבותי חשוב ביותר הן בעולם המוסלמי הן בעולם היהודי. לא הרבה ידוע על אודותיו, אך את תהילתו לדורות קנה בזכות ארבעה חיבורים שכתב: ספר הפעלים בעלי אותיות הרפיון; ספר הפעלים הכפולים; ספר הניקוד; ספר הליקוטים.

כל החיבורים נכתבו בערבית־יהודית שהייתה השפה השלטת בקהילה היהודית בסביבתו. ככל הידוע, שלושת החיבורים הראשונים ניתרגמו לעברית פעמיים: פעם אחת על ידי רבי משה אבן־ג'קטילה (במאה האחת־עשרה), ובשנית – על ידי רבי אברהם אבן־עזרא (במאה השתים־עשרה). בזכות תרגומים אלה זכתה תורת חיוג' לתפוצה בקרב הקהילות יודעות העברית.

בעת החדשה זכו ספריו לכמה הוצאות: י"ל דוקעס הוציא לאור בשנת 1844 את שלושת החיבורים הראשונים בתרגום אבן עזרא. את החיבורים האלה בתרגום אבן־ג'קטילה הוציא לאור יוחנן נוט בשנת 1870. מוריס יאסטרוב הוציא לאור בשנת 1897 את שני החיבורים הראשונים בלשונם בערבית, אך למהדורה זו חסרונות משמעותיים, הן בגלל המעבר שעשה מערבית־יהודית באותיות עבריות לערבית באותיות ערביות, הן משום כתבי היד שעליהם הסתמך, הן מחמת השיבושים שנפלו בה.

למהות הנוכחת־נפקדת של השורשים קרא חיוג' "נח נעלם"

עטרה ליושנה

המהדורה הנוכחית של שלושת החיבורים הראשונים שמנינו, בעריכתם ובההדרתם של פרופ' דניאל סיון וד"ר עלי ותד, באה להחזיר עטרה ליושנה ולהעמיד את תורת חיוג' על דיוקה ועל דקדוקיה. המהדירים סיון וותד ידועים בקהילה האקדמית כחוקרים מובהקים של הדקדוק העברי בימי הביניים ובייחוד של תורת חיוג'.

פרופ' סיון, פרופסור מן המניין ומראשי החוג ללשון העברית באוניברסיטת בן־גוריון, מוערך בקהילייה האקדמית כאחד מגדולי החוקרים בני זמננו בלשון העברית ובלשונות השמיות ומן היצירתיים שבהם. כבר בשנת תשמ"ט פרסם את מאמרו "חיוג' היה הוגה קמץ ספרדי" (לשוננו, נג) ובו ביסס והוכיח את הדעה שהגיית הקמץ בפי חיוג' הייתה כקמץ המקובל במבטא הספרדי ולא כקמץ המקובל במבטא הטברני כפי שחשב החוקר חנוך ילון. באותה שנה פרסם גם את מאמרו החשוב על "השורשים במקרא והגזרות העלולות לפי חיבוריו בדקדוק של יהודה חיוג'" (נתפרסם באנגלית ב־HUCA) ובו האיר את שיטת השורשים של חיוג‘. בשנת תשס“ג כתב על “שינויים בנוסח המקרא בדיוניו הדקדוקיים של ר‘ יהודה חיוג‘“ (בתוך: קול ליעקב: אסופת מאמרים לכבוד פרופ‘ יעקב בן־טולילה) ובתשס“ט ייחד מאמר ל“שורשי ל“א בכתבי יהודה חיוג‘“ (בתוך: צפנת פענח: מחקרי לשון מוגשים לאלישע קימרון). בכל אלה תרם רבות להבנת תפיסותיו הדקדוקיות של יהודה חיוג‘.

נוסף על עבודתו המחקרית בתחום זה ובתחומים אחרים, בלשון המקרא ובשפות שמיות עתיקות, הורה סיון באוניברסיטת בן־גוריון, באוניברסיטת בר־אילן ובמוסדות אקדמיים נוספים, ושימש במשך שנים רבות ראש החוג ללשון העברית בבן־גוריון. כן הוא עומד בראש הוצאת הספרים של האוניברסיטה ובמסגרתה עודד את פרסומם של חיבורים מדעיים רבים וחשובים, אף תמך בחוקרים בראשית דרכם האקדמית. אישיותו מאירת הפנים ונועם הליכותיו משכו לחוגו חוקרים צעירים ותלמידים נאמנים.

ד“ר ותד כתב את עבודת התזה באוניברסיטה העברית על “משנתם הלשונית של ר“י חיוג‘ מבעד למונחיו במקורם הערבי ובתרגומם העברי“ שלימים נתפרסמה כספר (חיפה 1994). עבודה זו הייתה בזמנה פריצת דרך בהבנת משנתו של חיוג‘ ומשמשת כלי עזר חשוב לחוקרים בתחום זה עד היום. מאז הספיק ותד לכתוב דוקטורט ועוד מחקרים וכן הוא מרצה בכיר במכללת בית ברל.

כאמור, החיבור בין שני חוקרים אלו הניב מהדורה דו־לשונית של שלושת חיבורי חיוג‘ הנזכרים: המקור בערבית־יהודית ותרגום חדש לעברית בת־זמננו; מהדורה המבוססת על כתב יד של הספרייה הבודליאנית באוקספורד (פוקוק 99) שנבחר הן משום קדימותו הן משום שלמותו, בלוויית חילופי גרסאות לכתבי יד אחרים, והנקייה מהשגיאות שמנינו בקודמותיה. המהדירים לא הסתפקו בההדרה ובתרגום אלא הוסיפו גם השוואות למדקדקים בני זמנו של חיוג‘ ולאחריו והפניות לספרות המחקרית בת־זמננו.

נוכח־נפקד

מהי בעצם החשיבות הרבה של תורת חיוג' ומהם עיקרי תפיסותיו של חיוג'? התשובה בקצרה נמצאת במבוא למהדורתנו (עמ' יז): "שלושה חידושים גדולים שבזכותם הטביע חיוג' את חותמו על הדקדוק העברי…: 1. כל שורש עברי עשוי שלוש אותיות לפחות. 2. מילה אינה יכולה להיות עשויה אות אחת בלבד, אלא לעולם היא עשויה שתי אותיות לפחות: האחת שבה מתחילה המילה, ואות זו לעולם היא מלווה תנועה…; ואות שבה מסתיימת המילה, ואות זו לעולם איננה מלווה בתנועה… בין אותיות אלה… יכולות לבוא אות נעה או אותיות נעות או אף אות נחה ואפילו שתי אותיות נחות. 3. [חיוג'] קבע את המושג 'אלסאכן אלליין', כלומר 'הנח הנעלם'".

מבין העיקרים האלה החידוש המפורסם ביותר הוא זה הנמנה בסעיף הראשון. לפני הופעת משנתו של חיוג' נהגה שיטת השורשים הרבגונית, שלפיה השורש מיוצג רק על ידי אות הנמצאת בכל מופעי הצורות הנגזרות ממנו. לדוגמה, לפי שיטת קודמו מנחם בן סרוק (בן המאה העשירית) – מי שכתב את המילון העברי הראשון בעברית ("מחברת") על אדמת ספרד – השורש של הצורה "נתן" הוא "ת", כיוון שרק זו מופיעה בכל הנטיות הפועליות, שכן המחפש את הנו"ן הראשונה בצורה "אתן" לא ימצאנה, והמחפש את הנו"ן השנייה בצורה "נתתי" – לא תימצא לו, ושתי הנו"נין אינן באות בצורת המקור "תת". לפי שיטה זו יש שורשים בעלי אות אחת, בעלי שתי אותיות ועד שבע אותיות!

אשר לצורות כמו "שב" ו"קם" חידש חיוג' ששורשיהן מונים שלוש אותיות: שתיים נראות ואחת (זו שביניהן) – נעלמת, ורק לעתים היא מופיעה, למשל כאם קריאה בצורות "ישוב" ו"קום" או במימושים אחרים. למהות נוכחת־נפקדת זו קורא חיוג' "נח נעלם". כיום שורשים אלו ידועים בדקדוקנו כשורשים מגזרת "נחי ע"ו". זוהי תורתו של חיוג' על רגל אחת, וכפי שאפשר לראות, שיטתו שולטת בתורת הלשון העברית עד ימינו אנו.

אני בטוחה שגם קהיליית החוקרים גם אנשי הלשון והספר המתעניינים בתרבות ישראל ובשורשיה ימצאו עניין רב בספר יסוד זה.

פרופ' לובה חרל"פ היא המשנה לעניינים אקדמיים במכללת ליפשיץ בירושלים, ראשת "המרכז ללימודי הטקסט" ועורכת כתב־העת "העברית" באקדמיה ללשון העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013