מקול שופר ללהקות רוק | טלילה אלירם

התחייה המוזיקלית בציבור הדתי היא ביטוי לזיקה שבין היהדות לשירה ולניגון. הספר, שמפגיש בין פילוסופיה, תאולוגיה ומוזיקה, מקדיש פרק מיוחד לקשר בינם לבין הציונות

11000202011bכינור נשמתי

המוזיקה בהגות היהודית

דב שוורץ

אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ג, 397 עמ'

העשייה המוזיקלית ויוצריה – מאז יובל "אבי כל תופס כינור ועוגב", דרך דוד המלך והלוויים ועד להקות רוק המלחינות מוזיקה חדישה לטקסטים מהמקורות מחד גיסא ויצירות קונצרטנטיות המשקפות רעיונות ציוניים מאידך גיסא – עומדים במרכז ספרו החדש של פרופ' דב שוורץ. זהו אחד הספרים החשובים שראו אור במהלך השנים האחרונות בנושא המוזיקה בהגות ובעשייה הדתית.

הספר ברובו עוסק בגישתם של חכמי ישראל במרוצת הדורות, מאז ימי הביניים ועד ימינו אלה (ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, הראי"ה, חכמי הקבלה, אנשי החסידות ועוד), לנושא של מקום המוזיקה ביחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. עוד בפתח הדיון מקפיד המחבר להגדיר את המונחים שבמחלוקת, כשהוא תומך את דבריו במגוון רחב של אסמכתאות ומקורות, כולל כאלה שאינם עוסקים ישירות בהגות היהודית (כגון: אריסון, זיגמונד פרויד, מרטין היידגר, אומברטו אקו, א"ד גורדון ועוד).

שוורץ מבחין בשלושה שלבים בהתפתחות הגישה של ההוגים היהודים כלפי נושא המוזיקה, שלבים שלעתים משתלבים יחד. בשלב הראשון נתפסה המוזיקה ככלי שרת בהליכי התודעה הדתית, כעוזרת לטקס הדתי וכמי שמשמשת מרכיב חיוני בחיים השוטפים. לדוגמה, כאשר התגבשו שבטי ישראל לעם אחד, לאחר יציאת מצרים ונס קריעת ים סוף, פרץ העם בהנהגתו של משה בשירה. קהל של שישים ריבוא שר את שירת הים כביטוי של שמחה ודבקות במי שהוציאם ממצרים. ולעומת זאת, בזמנים של גלות ומכאוב תלה העם את כינורותיו על ערבי נחל והשירה פסקה.

בשלב השני שמזהה המחבר, המוזיקה מסמלת ערכים אמוניים ומשמשת מטפורה של כוונות ביחסים שבין אדם למקום. חלק מההוגים קבעו שהקב"ה מתבטא באופן סמלי גם דרך המוזיקה. השופר, למשל, נתפס כמתווך בין הקול הא־לוהי לקול הארצי. המוזיקה של השופר קשורה, לפי הקבלה, לרבדים עליונים ועם הכוונות הנכונות מסוגלת לדברים ייחודיים.

בשלב השלישי, שהוא בן זמננו, המוזיקה עצמה נחשבת כעבודת א־לוהים. לדוגמה, הניגון בחסידות. בשלב זה המוזיקה היא ערך דתי אוטונומי. המוזיקה יוצרת סוג של חוויה דתית אסתטית ופואטית ומהווה דרך ייחודית להבעת כוונות אמוניות.

כוכבי זמר חסידיים כחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי החרדית. יעקב שוואקי      צילום: פלאש 90

כוכבי זמר חסידיים כחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי החרדית. יעקב שוואקי צילום: פלאש 90

להשרות רוח שמחה

לאחר הדיון בתהליכי התפתחות הגישות הפילוסופיות כלפי המוזיקה היהודית עובר המחבר לפרק ייחודי: "ציונות, דת ומוזיקה", ובו הוא סוקר את התפתחות העשייה המוזיקלית (לרבות עשייה חינוכית) בקרב הציונות הדתית, בעיקר במאה העשרים. לצורך כך מבחין שוורץ בשלושה תחומים של עשייה מוזיקלית: מוזיקה דתית – חזנות ומסורות מוזיקליות של בית הכנסת, כולל מקהלות ושירת חזנים; מוזיקה עממית – זמר פופולרי, שירה בציבור, להקות פופ ורוק, זמר חסידי רוקיסטי; ומוזיקה קונצרטנטית אמנותית, היונקת משורשים ציוניים ודתיים, שנכתבה ובוצעה בארץ ובחו"ל. הפרק הוא מסמך נדיר הכתוב בתמציתיות, אך מכיל בתוכו את המרובה. הוא משקף עבודה של איסוף וליקוט של חומר אשר התפרסם, וכן לקחי ראיונות וניתוח תכתובות, יומנים ומחברות שירים, וכל זאת בראייה רחבה של התמונה כולה על רקע ההגות היהודית עד המאה העשרים.

השינוי הרב בתפיסת המוזיקה בולט בין השאר כאשר המחבר מצטט מתוך חוקת תנועת בני עקיבא סעיף שבו נקבע התפקיד של השירה בציבור "לעודד את החברים, להשרות רוח של שמחה על כל פעולותיהם, להרגילם לבטא את הלך רוחם ע"י שיר, ולפתח את הרגש הדתי ע"י שירים דתיים" (עמ' 237). שוורץ מתאר את המעבר שחל משירה אידיאולוגית למוזיקה קלה כולל חזנות נשים, להקות נשים, כוכבי זמר חסידיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות הפנאי החרדית, להקת הרבנות הצבאית הראשית ועוד פעילויות המתרחשות בשלב זה.

המחבר מתייחס גם לחינוך המוזיקלי הדתי, הפורמלי והבלתי פורמלי, וכן ליחסי הגומלין שבין השירה בחוגים החילוניים לאלה הדתיים. בהקשר לכך, מן הראוי לציין שאין ספק שאחד המעיינות שמהם נובעת הסוגה הקרויה "שירי ארץ ישראל" משמש מקור חשוב ומיוחד לניגון שבפי בני הציונות הדתית.

המחבר לא חוסך שבטו מהגופים הממונים בממסד הציוני־דתי על שלא הקדישו מספיק מאמץ לתיעוד, איסוף ומחקר בתחום המוזיקה הנהוגה בציבור זה, הן בתחומי בית הכנסת, הן במסגרות העממיות והן באולמות הקונצרטים. לדעתו תחום זה טעון מחקר מקיף, והוא רואה עצמו כמציב ציוני דרך בלבד.

לפנינו ספר שהוא מקור חשוב ובסיסי למחקרים מתקדמים בנושא המוזיקה של העם היהודי הן מבחינת ההגות והן מבחינת הביצוע. ספר שמעניק לא רק רקע ומסגרת למחקרים עתידיים אלה, אלא גם קצה חוט ביבליוגרפי. אך מעבר לתרומתו האקדמית, הספר מומלץ לכל חוקריה ואוהביה של המוזיקה היהודית באשר הם.

ד"ר טלילה אלירם, מנהלת המרכז לחקר השיר הישראלי במחלקה למוזיקה, אוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ראש השנה תשע"ד - 839, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: