החוזה הראשון | יצחק קראוס

יובל שנים לפני הרצל, גיבש הרב אלקלעי תוכנית מדינית להקמת בית יהודי בארץ ישראל, אך הרבנים התנגדו והתוכנית נכשלה. קווים לדמות מבשר הציונות שנשכח, לרגל יום פטירתו בד' בתשרי

באמצע המאה הי"ט זרחה שמשו של הרב יהודה אלקלעי (בן ר' שלמה חי), מבשר הציונות המעשית והמדינית הראשון. במאה זו העם היהודי נע בין שני קטבים: פוגרומים ועלילות שונות כנגד היהודים, ופעילות יהודית לקבלת שוויון זכויות ורצון להתערות בעמים. ההשלכה מהרצון להגיע לשוויון זכויות שינתה את פני העם היהודי וקם לו היהודי המרוחק מחיי תורה ומצוות ומרעיון השיבה לארץ ישראל. הרב אלקלעי טען בלהט שאין פתרון קיומי או רוחני לעם היהודי כל עוד הוא בגלות ו"בעיית היהודים" תיפתר רק על ידי שיבה כללית של העם היהודי לארץ ישראל, למסגרת חיים מדינית שלמה של תורה ועבודת כפיים. רעיון זה הביע הרב אלקלעי כחמישים שנה לפני תיאודור הרצל, והוא לא זכה לתואר "חוזה המדינה" אף שהוא חזה אותה בעיני רוחו.

הרב אלקלעי שיום פטירתו יחול ביום ד' בתשרי לא זכה לכבוד הראוי לו, לא בחייו ולא אחר פטירתו. לאור זאת אעלה מספר קווים מעטים לזכרו, וראוי הוא הרב אלקלעי שמשנתו הדתית־ציונית תילמד ותופץ לציבור.

לא חדל מלקרוא לשוב לארץ ישראל. הרב יהודה אלקלעי

לא חדל מלקרוא לשוב לארץ ישראל. הרב יהודה אלקלעי

תשובה כללית

הרב אלקלעי נולד בסרייבו (סרביה) בשנת תקנ"ח (1798). אביו רבי שלמה חי היה מלמד, שהקפיד ללמד את השפה העברית ואת הדקדוק העברי. ביחס לימי נעוריו יש גרסאות שונות, האם עלה עם הוריו לארץ ישראל או לא, ואין פרטים (גם לא במשנתו) על השהות בארץ ישראל (ראו רומן עליו: יהודה בורלא, כיסופים, ת"א, תש"ג). בין רבותיו: הרב אליעזר פאפו בעל "פלא יועץ", ורבו המובהק הרב יהודה ביבאס, המוזכר בספריו פעמים רבות. בשנת תקפ"ה (1825), בהיותו בן 27, התמנה לרב העדה הספרדית בזמלין, ושימש בתפקידו עד עלייתו לארץ ישראל בשנת תרל"ד (1874). ספרו הראשון "דרכי נועם" ("קיצור כולל כמעט את כל דרכי הלשון והליכותיה בלשון צח ספרדי") עוסק בדרך החינוך, והוא מדגיש את חשיבות לימוד השפה העברית.

שנת ת"ר היא שנת המהפך של הרב אלקלעי. עלילת הדם בדמשק בשנה זו השפיעה על דרכו. בשנת תר"ג (1843) הוא פרסם את ספרו "מנחת יהודה" ובו פירט את תוכניתו הלאומית־מדינית. כתביו הרבים מכונסים בשני ספרים בעריכת יצחק רפאל, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ה (ההפניות להלן ממהדורה זו).

הרב אלקלעי היה נאה מקיים ובשנת תרל“ד (1874) עלה עם אסתר רעייתו לארץ ישראל. גם בארץ לא חדל מלקרוא את הקריאה לשוב לארץ ישראל, ולא זכה לכבוד הראוי לו. הוא הלך לעולמו בירושלים בשנת תרל“ט (1878) ונקבר בהר הזיתים.

בקובץ “פתח כחודה של מחט“, המוקדש לתשובה הכללית במשנתו של הרב אלקלעי, מוצגת שאלה קלאסית על שיטת הרמב“ם בהגדרת מצוות התשובה. הרמב“ם מגדיר את מצוות התשובה כווידוי, “וידוי זה מצוות עשה הוא“ (הל‘ תשובה, א, א), ושואל הרב אלקלעי: “קשה לי מפני מה מנה הרמב“ם את מצות התשובה כלאחר יד, כשיעשה תשובה חייב להתוודות… היה לו לומר מצות עשה שישוב האדם אל ה‘“ (כרך ב, עמ' 323). תשובתו של הרב, כדברי הרמב"ן, היא שמצוות התשובה הנזכרת בתורה ארבע פעמים (שלוש בפרשת ניצבים־וילך ואחת בפרשת ואתחנן) בהקשר של אחרית הימים זמנה באחרית הימים. המצווה לזמננו היא מצוות הווידוי. אולם הרב אלקלעי ממשיך לשאול מדוע "תלה הכתוב את התשובה באחרית הימים", והרי חייב אדם לעשות תשובה בכל יום!

"שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית", מחדש הרב אלקלעי. תשובת היחיד היא שישוב החוטא על פי גדרי התשובה הידועים, כל אדם בדרגתו הוא, "אבל התשובה הכללית, שישובו כל ישראל אל ה' אלקינו לארץ נחלת אבותנו. כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א־לוה" (שם, עמ' 324)". בקונטרס הנ"ל מאריך הרב אלקלעי להוכיח ממקורות שונים את תפיסתו, וכך הוא מבאר את המשמעות האטימולוגית של המושג תשובה:

תדע לך שהרי תיבת תשובה הוראתו הראשונה היא שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו… והתשובה הכללית היא לפי הוראתו הראשונה שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם כי היא בית חיינו (שם, עמ' 326).

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

שעת רצון

לרב אלקלעי הייתה תוכנית מעשית לתשובה הכללית, והוא קיים אותה בעצמו. הוא מציין שכ"ד הדברים המעכבים את התשובה, כפי שמונה אותם הרמב"ם, מכוונים לתשובת הפרט, "אבל התשובה הכללית אין מעכבין אותה אלא שני דברים בלבד: רשיון מלכי הארץ והוצאות הדרך" (שם, עמ' 329). בכמה מקומות במשנתו הציג הרב אלקלעי תוכנית מדינית מעשית להצגת רישיון האומות, תוכנית שקדמה להרצל, ונראה שיש לשער שאף הייתה בסיס לתוכנית הציונות המדינית של הרצל.

הרב אלקלעי מציין שתחילת מעשה התשובה הכללית הוא הפעילות הדיפלומטית, ובלשונו: "ובקשו את ה' – זו מלכות שמים, רצוני לומר תחילת התשובה שיעשו ישראל באחרית הימים היא שיבקשו חנינה מאת מלכי הארץ" (גורל לה', עמ' 530). לדבריו, האקטיביזם האנושי אינו סותר את האמונה בקב"ה (כטענה האנטי־ציונית, חרדית), ולהיפך:

גאולת ישראל תהיה ע"י מלכי ארץ… כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיעיר ה' את רוחם לשלחם… כי שרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט… והקב"ה יפתח פתח כפתחו של אולם ויטה את לבם לעשות את בקשתם (שם, עמ' 532).

הרב אלקלעי קורא לייסד אגודה שתעסוק בנושא. הוא יודע שהציבור היהודי לא יבוא בהמוניו, והוא מציין: "וכשיקרא שם ישראל על ארצנו ועל נחלת אבותינו יתעורר לב כל ישראל לעזור את החברה בגופם ובממונם, ואף כי ראשית החברה יהיה מצער – אחריתה ישגה מאוד" (שם).

במפתיע הוא כותב את הדברים הנ"ל בשנת תרכ"ד (1864)! לדבריו, על פי רוח הזמן הסיכויים אצל מלכי אירופה הם טובים, כי הם "מלכי חסד ורחמים יותר ממלכי הקדם" והם ייתנו את הרישיון המיוחל. והוא מציין:

מלכות בריטניה – הם יהיו ראשונים לכל בית יוסף להשגיח עלינו בעינא פקיחא, ולנו להחזיק להם טובה… כי שלוחי המקום היו, ואחריהם במעלה מלכות צרפת יהיו לנו לעיניים" (ספר חיים, עמ' 447־446).

לאור זאת הוא כותב את משנתו המדינית, ולדעתו זאת מצוות התשובה שבפרשת ניצבים בטרמינולוגיה ה"דתית": "המצוה הזאת לא נפלאת היא ולא רחוקה". הוא מנמק את דבריו על ידי בחינת המצב המדיני באותן שנים, שעל פי דעתו היו עת רצון לבקשת הרישיון ליישב את ארץ ישראל.

חזון מחריד

חכמי ירושלים התנגדו לתוכניתו המעשית של הרב אלקלעי, שטען שירושלים צריכה להיבנות בדרך הטבע על ידי עבודה מעשית לצד לימוד התורה ועבודת ה'. בתגובה לתפיסתם "כי לא נבראת ירושלים אלא לעסוק בתורה" (קול קורא, עמ' 7) אומר הרב אלקלעי ש"אי אפשר בעולם הזה להתנהג בדרך העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה" (שם, שם). חכמי ירושלים התעלמו מדבריו, ובכמה מקומות הרב אלקלעי קורא לחכמי ירושלים לדון במשא ומתן הלכתי ולהסביר מדוע הם מבטלים את דעתו ללא התייחסות עניינית לדבריו. במר לבו הוא כותב:

זה לי עשרים וחמש שנה אשר בערה בי ארץ חמדה שחמדו לה אבותינו הקדושים, ואני קורא בחיל על ישוב הארץ… ואף כי שמעתי אומרים כי יש חכמים שאין רוחם נוחה בישוב הארץ – אנוכי אחור לא נסוגותי, כי אמרתי תכתב זאת לדור אחרון, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן (רגלי מבשר, עמ' 635).

הרב אלקלעי פעל מתוך הכרה שהזמן משנת ת"ר הוא חלון הזדמנות לשוב לארץ ישראל וטען שאלו הם ימות המשיח. הוא חשש שחס ושלום "יאבדו ימות המשיח" ולכן פעל במרץ להפיץ את משנת התשובה שלו ולהתחיל בפעילות מעשית. בהקדמתו לקונטרס "שלום ירושלים" הוא קובע ששנת ת"ר, שנת הגאולה, אינה שנה אחת בלבד אלא "מאה שנה, מן היום ועד שנת התרצ"ט, כי אחריה באה שנת ת"ש (1940) חס ושלום".

מהו החשש, ומדוע "חס ושלום"?

כותב הרב בשנת תרי"א (1860) דברים נבואיים ממש, החוזים את העתיד המר אך גם את התקומה שתבוא אחריו:

ואם ח"ו ינסך ה' עלינו רוח תרדמה ולא נתעורר להקבץ באגודה אחת לפקח ולהשגיח בעסק הקיבוץ יאבדו ימות המשיח בן יוסף, שהם באלף הששי, ובסוף האלף הששי יבא בן דוד ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה ויקבץ נדחנו אחד מעיר ושנים ממשפחה עם עני ודל מוכים ומעונים תמהים מרעות ותשים מצרות על אשר לא נתנו את כבוד לא־להי ישראל לשוב להסתופף בצלו בארץ ישראל (ספר חיים, עמ' 399).

והוא ממשיך לדחוק ברבנים ובאנשי המעשה:

האסיפה הזאת היו חייבים ישראל לעשותה בתחילת האלף הששי כי גזרת הגלות היתה אלף שנים, "נתנני שוממה כל היום דוה", וכיון שלא התעוררו ישראל אל הקיבוץ הזה התחילו הצרות והמאורעות הרעות והגירושין והשמדות. זהו שכתב ר' יהושע בפרק חלק: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן ומחזירן למוטב", רצונו לומר אם לא יעשו תשובה לארץ ישראל הקב"ה מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות ורעות ומחזירן בעל כרחם שלא בטובתם, "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" בעירום ובחוסר כל כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד ודומיהן (שם, עמ' 400).

לא זכינו שמשנת התשובה של הרב אלקלעי הצילה רבים מאימי השואה. בדבריו בסוף הקונטרס "פתח כחודה של מחט" הוא מציין כמעט בייאוש לאור ההתעלמות מדבריו: "ואני בתומי אלך. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, קנאת ה' צבאות תעשה זאת. ותהי זאת נחמתי כי האמת יורה דרכו, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן" (עמ' 352). ראוי לציון שהרב יששכר שלמה טייכטל, בעל "אם הבנים שמחה" (תש"ג), הוא אחד היחידים שמצטט, מתוך הערכה גדולה, את דברי הרב אלקלעי.

הרב פרופ' יצחק קראוס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג וחוקר חסידות המתמקד בחקר הקשר בין החסידויות והעולם החרדי לציונות

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ג, 4.9.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2013, ב-גיליון ראש השנה תשע"ד - 839 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. סבו של ד"ד הרצל – שמעון ליב הרצל – היה מבני קהילתו של הרב אלקלעי בזמלין. בנו – יעקב הרצל – נולד וגדל בזמלין ובבגרותו עבר לבודפשט, שם נולד בנו – בנימין זאב.

    יעקב הרצל היה גם ממנויי עיתונו של מבשר הציונות בהונגריה – הרב יוסף נטונק. אפשר שידע בנימין זאב הצעיר על קשריהם 'הציוניים' של אביו וסבו.

    השוואה בין רעיונותיהם של הרב אלקלעי והרצל, במאמרה של רות וינקלר, 'מהרב אלקלעי על ד"ר תיאודור הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם'. ניתן לצפיה ברשת.

    לדברי דוד תדהר, אף אימו של ד"ר הרצל – ז'נט הרצל לבית דיאמנט – הכירה את הרב אלקלעי בבית קרובה הרב ברוך בוכוולד-דיאמנט שהיה רבה של סרייבו (אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, ערך 'יעקב יהושע דיאמנט', עמ' 1714)

    • דרכו של הרב יהודה חי אלקלעי שיש צורך ב'אתערותא דלתתא' של עליה ובניין הארץ, מעוגנת בהגותם של חכמי הספרדים בדורות שלפניו.

      הראש"ל הרב יצחק נסים מצטט (בדרשתו ליום העצמאות תשט"ו) שני חכמים ספרדיים מהמאה ה-18 שסברו כך:

      האחד הוא המקובל החסיד ר' רפאל טרייויס, שבספרו הנפלא 'צח ואדום' (דף ה,א) הוא משיב על שאלה זו:' ואף שנבין שאין לנו תקומה אלא בעתה, חובה עלינו ככל הבא מידנו לעשות, אולי יחנן ה'… על חורבן נוה עם נדברות, ויושבו הערים ונבנו החרבות'

      ולפניו ר' משה חאג'יז, שליחה הנאמן של ציון, שבעת שהיה בהולנד ראה שהיהודים הנמצאים בה משתעשעים בתקוה, שמשום הטוב והחירות שיש להם בארצם אין להם עוד צורך בירושלים. ונמצאו גם שטענו: 'כי אין חפץ לה' בישיבת בני ישראל בארצות החיים ההמה עד שהוא יתברך יקבץ נדחינו, וגם מחזיקים דברי צפצוצם באומרם רבותינו ז"ל: שלוש שבועות השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה וכו' (כתובות קיא,א)'.

      נתעורר אז ר' משה חאג'יז לחבר את ספרו 'שפת אמת', בו השיב בדרך תבונה ובמלים נמרצות כנגד אלה… ומוכיח דבריו מן הפסוקים ומדברי חז"ל (שפת אמת, דף ז,ב).

      • דברי הרב נסים בספרו: לדור ולדורות, חלק ראשון: מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' צט.

        • אף בן זמנו של הרב אלקלעי, הראש"ל הרב חיים דוד חזן כותב במכתבו אל הרב צבי הירש קאלישר מיום ג' בשבט תרכ"ג, שנדפס במהדורה השניה של 'דרישת ציון' (תרכ"ו):

          שמחוייבים לשמור לעשות אתחלתא דגאולה, וכל מעשה אשר נעשה אנחנו בתחילה – הוא עצמו יורנו דרך נבחר אל המעשה הבא אחריו; וכראותנו כי חפץ ה' בידנו יצלח, ממנו ניקח לשום לב, ויתאמץ ליבנו להתקרב אל ה' במדרגה היותר נעלה

          ובכן, נא גבור, חזק ויאמץ לבך, ואתם שרי ישראל חזקו ויאמץ לבבכם לקרב אל המלאכה: 'עוד יקנו בתים שדות וכרמים', לעשות צדקה בארץ… לזכות לארץ הקדושה ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה לישראל למקנה, ושתיעשה בה מצוות התלויות בארץ,

          וזהו הצדקה שמקרבת את הגאולה, שממנה תוצאות חיים ומזון לכולא בה. ואלקים משמים יסמוך גאולה לגאולת הארץ, ותשועת בני אדם וגאולתם [ב]שלימות מהרה תצמיח על ידי מעשינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו

          (דרישת ציון, מהד' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ג, עמ' 201-206)

  2. ר' יהודה ביבאס, רבו המובהק של ר' יהודה אלקלעי, נולד בגיברלטר להורים פליטים מהעיר טיטואן שבמרוקו. לאחר לימודיו בליוורנו, נקרא להיות רבם של היהודים "האיטלקים" שבקורפו. שם היה עד למרד היווני נגד השלטון העות'מני ובהשפעתו הגה רעיון לעודד את הנוער היהודי לאחוז בנשק, כדרך היוונים, על מנת לכבוש את הארץ מהאימפריה התורכית.
    עם הרעיון הזה הוא חרש את קהילות ישראל באירופה והגיע עד לזמלין, שם השפיע עמוקות על ר' יהודה אלקלעי.
    מר שמעון יהודה (לייב) הרצל היה בעל תוקע בבית-הכנסת של ר' יהודה אלקלעי ובנו יעקב הרצל סייע לו להוציא לאור את ספריו. תוך כדי מלאכת הדפוס, יעקב הרצל התרשם מאוד מהגותו של ר' יהודה אלקלעי ומרעיונותיו וכנראה השיח אותם לבנו זאב-בנימין הרצל שלימים היה מושיעם של ישראל ממש, זכר צדיק לברכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: