ניטשה דרש לסרב לקולות הקוראים לאדם להתחרט, אך היהדות והקבלה דווקא אימצו את הרעיון שמאחורי פינוקיו

"יעֲקֹב – חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט). "חבל" הוא כמו "חלק", הנחלה שיש להקב"ה בעולם. עבור החכמים זהו חבל כפשוטו, שזור מחוטים שונים, המקשר את האדם אל הקב"ה. הוא מעין כבל טלפוני מסתורי, או אולי חבל טבור רוחני. שוב רעיון מיסטי, ולמרות זאת יש מאחוריו תובנה חשובה. יש אמיתות וערכים שאינם באים מההסתכלות החיצונית או מההתנסות המדעית. הם באים אלינו ממציאות שמעבר לנו וחושפים לפנינו עולם ערכים שאין המדע מסוגל לחקור.

המצפון האנושי הוא אחד החוטים שבחבל מסתורי זה. ואם על מאורעות חיצוניים מופלאים אמרו החרטומים "אֶצְבַּע אֱ־לֹהִים הִיא", הרי שעל המצפון שבתוכנו ניתן לומר שהוא טביעתה של אצבע זאת. אם תרצו, זהו "היצר הטוב" שעליו דיברו החכמים, המצוי במלחמה מתמדת נגד הנטיות האגואיסטיות שלנו, האינטרסים, הכדאיות, בקיצור "היצר הרע".

פינוקיו, אנריקו מאזנטי, 1883

מלאכים בדרך

המצפון נוכח בכל הספרות העולמית, ובאופן בולט ביצירתו של דוסטויבסקי הנוצרי. עבורי הדוגמה הקלאסית ביותר נמצאת במה שניתן לכנות דוסטויבסקי לתינוקות: פינוקיו, יצירתו הקלאסית של הסופר האיטלקי קרלו קוֹלוֹדי. יש הרבה סיפורי ילדים שהם אליליים בעליל; "פינוקיו" הוא בערך ספר ילדים "יהודי" שנכתב על ידי זר. המוטיבים היסודיים שבספרי המוסר מצויים בו. הלידה אינה סיום התפתחותו העוברית של האדם. הוא נולד כפרויקט, כבובה של עץ, החייבת לעבוד על עצמה כדי להפוך בן־אדם, או בלשונו של הרמב"ם לזכות בצלם א־להים. צלם זה אינו נתון לאדם בשעת לידתו. קין והבל לא הצליחו להשיג אותו. הם נשארו בובות של עץ.

בדרך צמיחתו מלווים את פינוקיו מלאכי חבלה "ידידותיים" המנסים לפתות אותו, ומלאכי שרת –  החוטים שב"חבל נחלתו" – המשתדלים לשמור אותו מנפילה למלכודת. מלאכי החבלה מבטיחים לפינוקיו גן עדן עלי אדמות, שוקולד וסמים, אך בועה אשלייתית זאת מתפוצצת עד מהרה. האדם מאבד אז את סיכויי אנושיותו והופך בהמה (הבל) ופעמים רבות חיה טורפת (קין). רק תהליך עמוק של היטהרות והקרבה יכול להציל אותו. קולו של ג'פטו הנגר, "אביו" של פינוקיו, קורא לו ממעי הדגה. פינוקיו מגיע לשם, ומשם הוא יוצא לחיים חדשים. אין זה מקרה שאנו קוראים את ספר יונה ביום הכיפורים, הספר שללא ספק השפיע על קולודי כשתיאר את "תשובתו" של פינוקיו.

ממעי הדגה נשמע קולו של האב. פרויד מצלצל כאן בפעמון אזעקה. חבל מסתורי? ואולי אינו אלא "הסופר־אגו" הפרוידיאני, קולו של האב נציג החברה? ספק זה מלווה אותנו במשך שנים רבות. האם בדורנו הרלטיביסטי והציני יכולים אנו עדיין להמשיך ולספר את הסיפור המיושן והתמים על גאולת פינוקיו?

קולה של בת קול

בואו נשמע לרגע את אחד הלוחמים הגדולים נגד אידיאל "התשובה": פרידריך ניטשה. כשלמדתי בפעם הראשונה את כתביו, הערתי לעצמי בשולי הספר שאני שומע קול נביא, נביא הסטרא אחרא. ואכן, כה אמר ניטשה: הגיבורים האמיתיים אינם המתחרטים והמתייסרים אלא "הפושעים שעמם דוסטויבסקי חי בבית הכלא… כל כולם טבעים איתנים", שלא חזרו בתשובה, "העולים בערכם" על מי שנשבר ("הרצון לעוצמה", 233). בסעיף "נגד החרטה" (מס' 235) הוא כותב: "אינני אוהב סוג זה של פחדנות שאדם נפחד ממעשהו; אל לו לאדם להניח את נפשו לנפשה בלחצם של קלון ומבוכה היורדים עליו לפתע. טובה בשעה שכזאת גאווה קיצונית".

ישראל אלדד ז"ל, מתרגמו של ניטשה, עיצב כאן ביטוי עברי נפלא. אסור לאדם להניח "נפשו לנפשה", ללא  השגחה, אף לרגע. דברים נוראים עשויים להתרחש – לפי ניטשה –אם לא נשמור בקפדנות על הנפש, שמא תשמע את קולו של המצפון.

דברים אלה מובילים אותי לדברי ר' משה חיים אפרים מסדילקוב ("דגל מחנה אפרים", פרשת ויקרא) בשם סבו, הבעל שם טוב. בפרק שהתווסף למסכת אבות (ו, ב) מדבר רבי יהושע בן לוי על בת הקול היוצאת יום ויום מחורב, וקוראת לנו לשוב מדרכנו הרעה. הבעש"ט שאל, האמנם שומעות אוזנינו בת־קול זאת? והיות "שאין שומעים – למה היא יוצאת?" עונה הנכד בשם סבו שבת הקול מתבטאת ב"הרהורי תשובה הבאים לאדם בכל יום ומעוררים אותו לשוב ממעשיו… ובודאי מי שעומד ומצפה לזה… ישמע ויבין שבא לעוררו בתשובה".

קריאה זאת מפנימיותו של האדם היא בת קול, הד לדיבור הנבואי, בת לקולו של הקב"ה, שעליו נאמר: "וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" (ויקרא א, א). בעל ה"דגל מחנה אפרים" ממשיך ומעיר בשם "בעל הטורים" ש"וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה" – ראשי התיבות: "אמו". מעניין! הקול הנשמע כאן איננו של האב נציג החברה, אלא של האם, שאליה מוליך חבל הטבור. בקבלה מסמלת ה"אם" את ספירת בינה, "אמא עילאה סוד התשובה". התשובה היא לא תופעה פסיכולוגית בלבד, הוא גורם מופלא המשפיע על הקוסמוס כולו. היא המקור להתפתחות הקוסמולוגית, הביולוגית וההיסטורית, ובאדם גם הפסיכולוגית. היא מתבטאת בכוח הטבעי להבריא, במצפון הדוחף את הצעיר והצעירה ואומר להם: גדלו בבריאות! ואולי, הפיה הטובה של פינוקיו אינה אלא סמל, שבו מבלי לדעת ייצג קולודי את האם, הבינה, התשובה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013