לנשום את כל העולמות | רחלי ריף

יאיר הראל, האיש מאחורי אתר "הזמנה לפיוט", עוד לא מוכן להודות שהפיוט הפך למיינסטרים. מה שכן, עולם הפיוט המתעורר, אשר משלב בין הישן והחדש, עשוי לדעתו להחיות את בית הכנסת

"עשני נהר", שר יאיר הראל בקולו העדין, והטאר הפרסי שעליו הוא פורט מצטרף לתפילה. בעיניים עצומות הוא ממשיך ומתחנן: "אמור אותי. בפאות מעוטר. עשני נהר. הריני תחנון לפניך, עשני נהר", והמילים של המשוררת רבקה מרים מהדהדות, מקבלות גוון עתיק. אלמלא ידעתי אחרת הייתי חושבת שכתבן פייטן מהמאה ה־16. הישן והחדש מתערבבים, וקולו החם של הראל הוא הגשר ביניהם, החיבור.

כי כזה הוא יאיר הראל: גשר בין עולמות. בין עולם עתיק לחדש, בין מזרח למערב, בין מסורות ושפות שונות. הראל – מוזיקאי, זמר ונגן כלי הקשה החוקר את השירה המסורתית היהודית והמזרחית הקלאסית – הוא בין האחראים לכך שעולם הפיוט היום לא זר לנו לחלוטין: הוא המנהל והעורך של אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט", המאגד בתוכו את מאגר הפיוטים והלחנים הגדול ברשת; היה חבר בגרעין המייסד של פרויקט "קהילות שרות", שבמסגרתו נפגשות בכל רחבי הארץ קבוצות לימוד העוסקות בפיוט; וייסד ומנהל את פסטיבל הפיוט, שיחול בעוד כשבועיים בפעם השישית.

כבר 12 שנים שהוא גר עם משפחתו בעין כרם הירושלמית ומתפלל במניין הקהילתי של המקום. החתך החברתי שם רחב ומגוון: תוניסאים, תימנים, מרוקאים, הודים, הונגרים, חסידים – לכולם הצורך העמוק להתפלל. כל אחד ומבטאו, זה לצד זה, ביחד. "אני סוג של נווד", אומר לי הראל. "המקום שבו אני מרגיש בבית הוא מקום שבו נמצאים הרבה אנשים שונים, שבו כל אחד נראה קצת אחרת. רק במקום כזה אני יכול לנשום. זה לא בית מושלם, אבל זה הכי קרוב לבית בשבילי".

המוזיקה היא השיקוף הכי עמוק של הזהות. יאיר הראל צילום: לישי לברון

המוזיקה היא השיקוף הכי עמוק של הזהות. יאיר הראל
צילום: לישי לברון

המורה שלמה בר

הוא נולד בירושלים לפני 41 שנים, ומאז הוא מתגורר בה, נע בין שכונותיה השונות. עם ותק כזה, לא פלא שהקשר בינו לבין העיר המורכבת חזק כל כך. “הקשר עם ירושלים מעמיק ככל שעוברות השנים“, הוא מסביר. “ירושלים היא מקום של מסורות שירה בתפילה כמו שאין בשום מקום אחר בעולם. העיסוק שלי נמצא על הגשר שבין העולם המסורתי לעולם של חיפוש וזהות עכשווית, וירושלים מתאימה לכך. היא רב קולית, היא עץ עם הרבה שורשים, היא מקום שבו כל הדברים נפגשים“.

אביו ממוצא חצי עיראקי וחצי כורדי, אמו אמריקנית. הוא עצמו גדל בעולם ישיבות בני עקיבא. “למדתי בבית הספר הממלכתי דתי בארמון הנציב, ואחר כך בישיבה התיכונית באור עציון, שאותה עזבתי – יותר נכון, שממנה הועפתי – לאחר כמה זמן“, הוא מחייך. “המשכתי בישיבת הקיבוץ הדתי, שהייתה בשבילי סוג של תיקון. יש בי הערכה וכבוד לעולם הדתי שבו גדלתי, אבל לא יכולתי להמשיך לחיות בו, וישיבת הקיבוץ הדתי הייתה אלטרנטיבה. הייתה שם הכלה של מנעד אנשים רחב יותר. קיבלו אותי איך שאני. היו שם מורים שאליהם התחברתי, והם אפשרו לי להמשיך את הקשר המשמעותי שחיפשתי בעולם היהדות. הדיאלוג והלימוד האלו נמשכים עד היום“.

כיום הראל לא חובש כיפה. כשאני שואלת על כך הוא פוטר את השאלה כלא רלוונטית, כשאלה “ישנה“. “אני לא אוהב להגדיר את עצמי“, הוא אומר. “אני אדם מסורתי, אבל לא נוח לי עם הגדרות, ולכן גם אין לי סממנים חיצוניים. אני מרגיש קשור לעולם מסורתי ושורשי ודתי, ומצד שני באותה נשימה ובמקביל למקום מאוד אישי וחופשי. אלו שני וקטורים רדיקליים, אין תנועה נינוחה ביניהם. זה להיות במקום שאין בו תשובות, אין הגדרות ואין שייכות, וגם במקום השורשי העמוק ביותר. זה לא תמיד קל. העולמות גם סותרים וגם נפגשים. גם בשורש המוטיבציה החופשית יש מפגש עם מוטיבציה דתית, מפגש אמיתי רוחני. זה לא דבר והיפוכו. יש גם הרבה אנשים דתיים שחיים היום את המורכבות הזו“.

לאחר הצבא נכנסה המוזיקה לחייו של הראל, וביתר שאת. “אחרי הצבא החלל שהותיר העולם הדתי התמלא באמנות“, הוא מספר. “בתחילה למדתי מחול. זו הייתה תקופה של שחרור הגוף. הייתי צריך לפתוח ולהרחיב את הנשמה, את הגוף, לנשום עמוק יותר. במקביל החל המגע עם המוזיקה. בשלהי הצבא הדרכתי בצריפין, ושלמה בר היה גר בבאר יעקב, לא רחוק. המוזיקה שלו דיברה אליי, והתחלתי לקחת אצלו שיעורים. אפשר לומר שהוא היה המורה הראשון שלי. זו הייתה חוויה טובה מאוד.

“אחרי הצבא רציתי ללמוד תיפוף בצורה רצינית. בסביבות שנת 94‘ הייתי בהופעה בפסטיבל ישראל, ושם ראיתי את הדבר שאני רוצה. התיפוף בהופעה היה בסגנון פרסי. לתוף ולאסכולה הזו קוראים ‘זארב‘. יש בה גם העניין של הקצב, אבל גם הבעה – נדמה כאילו שהתוף שר. מצד אחד יש בה משהו פרימיטיבי, ומצד שני משהו שהולך בלי גבול, אינסופי. ידעתי שאת המוזיקה הזו אני רוצה.

“אחרי ההופעה הצלחתי להתחקות אחרי האדם היחיד בארץ שידע ללמד את המסורת המוזיקלית הזו: רוז‘ה ישי. רוז‘ה הוא אמן יוצא דופן, יהודי אלג‘יראי, היום כבן 70. הוא חי בצרפת, שם פגש בשנות ה־70 מוזיקאים איראנים גדולים ומהם למד במשך תקופה ארוכה. הוא עלה לארץ בסוף שנות ה־80, ואני פגשתי אותו ב־94‘. הוא זה שהכניס אותי למוזיקה בצורה רצינית. הוא דרש ממני החלטה של מחויבות ממש דתית לעניין. הוא הציב לי אולטימטום – ‘או שאתה עובד או שתחפש לך מישהו אחר‘. התחיל מצידי תהליך של התייחסות למוזיקה לא ממקום של תחביב, אלא ממקום של עבודה, רוחנית ובכלל“.

במקביל ללימודים אצל ישי למד הראל במחזור הראשון בבית הספר למוזיקה מזרחית קלאסית במוסררה, שהוקם ב־96‘. שם הכיר את השירה האנדלוסית, שהפכה להיות אפיק מרכזי שבו הוא עסוק. מאוחר יותר גם לימד במקום. לאחר כעשור נסע להודו ללימודי מוזיקה. כשחזר החל ללמוד אצל המלחין ונגן הטאר פרץ אליהו, אצל המלחין והיוצר הגדול אנדרה היידו, וגם אצל הפייטנים ר‘ מאיר עטיה ור‘ חיים לוק. עם כולם שיתף פעולה בהמשך ביצירה משותפת. “אלו הם מורים גדולים שהפכו עם השנים לשותפים, לקולגות. חלק גדול מהלימוד שלי היה דרך העשייה המשותפת איתם. היה לי הרבה מזל שהם קיבלו אותי אליהם, ומהר מאוד במקביל לתהליך הלמידה זכיתי להיות שותף ליצירה“.

מורים גדולים שהפכו עם השנים לקולגות. הראל עם הפייטן ר' חיים לוק          צילום: לישי לברון

מורים גדולים שהפכו עם השנים לקולגות. הראל עם הפייטן ר' חיים לוק צילום: לישי לברון

תרבות של התבצרות

מה זה בכלל פיוט?

"הפיוט הוא יצירה כתובה של שירה דתית. הפיוטים נכתבו בתחילה כהרחבה של התפילה, בתוך מסגרת התפילה ומסגרת בית הכנסת. במקביל לערוץ של תפילת הקבע, שכמעט לא השתנתה עד היום, התפתח ממד שלם של יצירה חדשה, יצירה פייטנית, שהלכה ונכתבה באופן יצירתי ובהיקפים אדירים. המרכז הראשון היה בארץ ישראל, בעיקר במאה הרביעית עד השישית לספירה, ומשם זה נמשך – ענף אחד יצא למזרח, לבבל, וענף אחר לאזור איטליה ואשכנז, ולאחר מכן לספרד. הפיוט נועד להרחיב את התפילה, לשמור על הפן המתחדש שלה. הפייטנים היו מביאים כל הזמן שירים חדשים, לפי הזמן וההקשר, והתפתחו ז'אנרים שונים. הם היו מתכתבים בדרך כלל עם תפילת הקבע. למשל באזור חנוכה כתבו פיוטים שקשורים לאור, כמבוא לברכת יוצר המאורות שלפני קריאת שמע. הייתה תרבות של התחדשות. היום לא יקבלו מישהו שמגיע לבית הכנסת עם פיוט חדש ורוצה לשיר אותו. התפילה התארכה מאוד והתקבעה.

"מאוחר יותר הפיוט יצא בהדרגה מהקשר בית הכנסת והתחיל להיכתב למעגלים רחבים יותר, בהקשר של טקס ותפילה אבל לאו דווקא התפילה הממוסדת בבית הכנסת. כמו הפיוטים שנתווספו עם השנים להגדה של פסח או לזמירות שבת, כמו שירת הבקשות ופיוטים לטקסים, לבר מצווה ולחגים. במרוקו למשל נכתבו פיוטים בהיקפים של מאות ואלפים למוזיקה הקלאסית המקומית, האנדלוסית, ואלה הושרו בכל מיני הקשרים של שמחות וחגים, כדי להרחיב את היריעה התרבותית והרגשית דרך המוזיקה שכולם הכירו ואהבו. המוזיקה הייתה מוסלמית והשירה נכתבה על גביה בעברית. מאוחר יותר, בתקופת תור הזהב של ספרד, נכתבו פיוטי סליחות על ידי פייטנים ספרדים אנונימיים, כהמשך למנהג הסליחות העתיק, בשפה נגישה יחסית שמצליחה לדבר גם לאנשים בימינו. כולם מבינים את המילים 'בן אדם מה לך נרדם, קום קרא בתחנונים'".

נראה שמגמת ההתחדשות הזו אבדה לנו. ודאי בהקשר לתפילה הממוסדת בבית הכנסת.

"לקהילה יש רצון לקשר עמוק גם עם הישן וגם עם החדש. התחדשות זה ביטוי מתעתע. כתוב 'חדש ימינו כקדם', כלומר, ההתחדשות מבקשת להיות יותר קרובה למקור. המקור מתרחק וצריך להגיע אליו, לקלף שכבה, לא כדי להיות משהו אחר אלא כדי להיות יותר קרוב למקור עצמו. וצריך להיות מקורי כדי להתקרב למקור. גם עולם התיאטרון היום הוא סוג של בית כנסת, וזה צריך לקרות גם בתוך בית הכנסת המסורתי. במשך שנים היה מקום לדברים מחדשים בתפילה, לצד הדברים שלא נגעו בהם כמעט. כיום נכנסנו לתרבות של התבצרות, כל אחד לא רוצה לאבד את מה שיש לו. זה קרה לאורך השנים בגלל איומים שבאו מהחילוניות, מהנצרות. במצב טבעי לא אמורים לקבור את המסורת בתוך מצור, אלא לנשום אותה בתוך מרחב. כמובן שזה עניין של באלאנס, של שמירה על ממד הירושה, ההמשכיות, לצד הממד המתחדש. כשהאיזון מופר הכול מאבד כוח".

איך הגעת לעולם הפיוט?

"בהרכבים שבהם ניגנתי היה הרבה חיפוש ואלתור חופשי. מתוך כך ראיתי שאני מגיע לכמה משירי ילדותי, בעיקר לתפילות של ימים נוראים ולמה שהכרתי מסבתא שלי שגרה במאה שערים בשכונה של הכורדים. לא חייתי את הדברים האלו ביומיום בבית, הם לא היו המיינסטרים שבו גדלתי, שהיה מאוד 'משוכנז', אבל כנראה שהם היו שם, בתת מודע, ונחקקו בי עמוק. התחלתי לחקור את העולם הזה".

אתה מדבר על העולם ה"משוכנז" שבו גדלת. אני שומעת כאן טון של מחאה.

"מהבית הכרתי בעיקר את החוויה של הנוסח הספרדי בתפילות ראש השנה ויום כיפור. בשאר השנה הייתי בסביבה אשכנזית, בטח שבישיבות שבהן למדתי. מרבית התלמידים והרבנים בישיבה היו ממוצא מזרחי, אבל כמעט לא היה לכך ביטוי. רק בסליחות התפצלנו. נראה שהמצב לא השתנה עד היום. מדובר בעולם עם עומק אדיר בכל הקשור לנוסח תפילה, לטעמי המקרא, לשירת הפיוט, לטקסים, לשירת הבקשות. זה אבסורד שבמקום כמו ישיבה, חממה שמאפשרת לפגוש את הדברים בעומק שלהם, אין מפגש עם העומק התרבותי שלך.

"כל הממסד הציוני, ובהקשר הזה הממסד הציוני דתי באותה מידה, הוא ממסד אשכנזי. ככזה הוא פספס בענק הרבה דברים שהיום יש יותר מודעות אליהם. במוזיקה המזרחית הפופולרית יש ניחוח ואלמנטים מסוימים מהמוזיקה המזרחית הקלאסית, אבל היא יותר סוג של מוזיקת מחאה שבאה לידי ביטוי בכלים של פופ. הפופ הזה הוא בבואה של התרבות המקומית. אצלנו אין משהו אחר, אז זה הדבר הכי קרוב. יש כמה דוגמאות יוצאות דופן של מוזיקה טובה בתחום, אבל הן מעטות. המוזיקה הישראלית בכלל עדיין מחפשת את הפנים שלה".

עדיין לא מיינסטרים

בשנת 2001 פנו אל הראל מטעם הסניף של ארגון הסטודנטים הלל באוניברסיטה העברית וקרן אבי חי, בבקשה להדריך חוג ללימוד פיוטים לסטודנטים באוניברסיטה. “הם חיפשו מישהו שמכיר את הפיוטים מצד אחד ומצד שני נראה בעצמו כמו סטודנט חופשי“, מחייך הראל. “בתקופה ההיא לא ידעתי הרבה, הכרתי את השירים מבית הכנסת ואת מה שהתחלתי להתעניין בו בעצמי, אז הזמנתי לחוג אנשים נוספים שישלימו אותי. לאט לאט העניין התגלגל לפרויקט הגדול ‘ידידי השכחת‘, שרץ אחר כך ברוב האוניברסיטאות, ובו נוצרו קבוצות לימוד ומפגשים בין אמני רוק ישראלים לפייטנים. אחריו התחילו הפרויקטים, ההופעות והדיסקים המשותפים. הפרויקט השפיע מאוד על סצנת הרוק העכשווי. הרבה מההתעניינות של רוקיסטים במוזיקה הזו יצאה מתוך קבוצות הלימוד האלו. במקביל התחיל הסיפור של קהילות שרות, כשהרעיון הוא לצאת מתחום האוניברסיטה לקהל הרחב“.

"קהילות שרות", בייסודו ובניהולו של יוסי אוחנה, הן קבוצות לימוד של פיוט המקיימות מפגשים שבועיים בכל רחבי הארץ. בכל מפגש נלמדים פיוטים מפי פייטן או פייטנית. הקבוצה הראשונה קמה בירושלים, בהנחייתו של הראל, שמאוחר יותר גם ריכז את קבוצת המנחים. “המשתתפים מגיעים מחתכים רחבים של האוכלוסייה“, הוא מספר. “מגיעים צעירים שמחפשים את עצמם ואת שורשיהם, מבוגרים שיש להם עניין נוסטלגי ורוצים לפגוש את פיוטי ילדותם, אנשים שמתעניינים ואוהבים מוזיקה, חילונים, דתיים ועוד“.

ב־2005, כדי להגיע לקהל רחב עוד יותר, הוקם בתמיכת קרן אבי חי אתר “הזמנה לפיוט“. “ראינו שהשירה פותחת הרבה מאוד שערים, שהיא חוצה את כל הגבולות ומאפשרת לאנשים שלא חשוב לאן הם משייכים את עצמם להרגיש קשר, חווייתי ורגשי“, אומר הראל. “רצינו להביא את המקורות היהודיים החשובים האלו לכמה שיותר אנשים. כיום יש לאתר למעלה ממיליון כניסות בשנה“.

אז יש קהילות ששרות, אתר מצליח, פסטיבל פיוט, זמרי רוק שמוציאים אלבומי פיוטים, הופעות ומיזמים נוספים. יכול להיות שהפיוט הגיע למיינסטרים?

"זה עדיין לא מיינסטרים. יש שינוי, אבל זו רק התחלה. הכוח של הפיוט הוא ברבדים השונים שלו. הוא נוכח גם כמקום אמנותי אליטיסטי וגם כמשהו מאוד עממי שיכול להגיע לכולם. הוא כמו פס הקול של החיים היהודיים – הוא מתלווה לחגים, לאירועים משפחתיים, לנקודות מסוימות בזמן שבהן הקהילה מתכנסת, שבהן מתכנס העם. העיסוק המוגבר בפיוט מבטא צורך עמוק של אמנים רגישים ואמיתיים שמחוברים לציבור ומרגישים אותו.

"אבל השינוי הזה יכול לסנוור קצת", הוא ממהר להדגיש, "כי זו רק התחלה של מודעות לעולמות האלו, אנחנו רק מתחילים להכיר אותם. כמה מכירים כאן מוזיקה מזרחית קלאסית, הודית, תורכית, ערבית? אולי מכירים קצת את האקזוטיקה שלהם, ומתחילים להכיר את הכלים. יש דור של מוזיקאים צעירים שהחיפוש הוביל אותם ללמוד מוזיקה בהודו, באיסטנבול. הם יצאו לחפש את עצמם, לאו דווקא את השורשים היהודיים שלהם, ומצאו דרך מוזיקה רוחנית – אם זו מוזיקה שמגיעה מסוּפיוּת או בודהיזם או משהו אחר – חיבור גם בתוך עולם היהדות. אבל הם מיעוט. זה תהליך שצריך בשבילו קהל, אומץ, חינוך. המכלול התרבותי של השירה והפיוט עדיין לא נמצא בבתי הספר ובתקשורת. בשום קונסרבטוריון היום בארץ אי אפשר ללמוד את הכלים המזרחיים הקלאסיים לצד הכלים המערביים. פה ושם יש יוצאי דופן, כמו בית הספר למוזיקה מזרחית במוסררה. אבל זו התחלה שבהתחלה".

מיקרוקוסמוס של העולם

למה כל כך חשוב להכניס את כל אלו לתרבות שלנו?

"המוזיקה היא השיקוף הכי עמוק של הזהות שלנו, גם הפרטית וגם החברתית תרבותית. בסוף, כשמזדקנים, שוכחים דברים רבים, אבל לא את השירים ששרנו כשהיינו קטנים. זו התמצית של הדי־אן־איי שלנו. מדינת ישראל מורכבת מאנשים שבאו הנה מכל העולם, וכך גם המוזיקה. מוזיקה יהודית זה דיאלוג יהודי עם העולם, היא מיקרוקוסמוס של העולם, זה עושר שאין כדוגמתו. מתוך כך יכולה להיווצר כאן יצירה מקומית – מהרמה של הפופ ועד המוזיקה הכי אמנותית אליטיסטית – שהיא מצד אחד מאוד אוניברסלית, ומצד שני יש בה הפנים הייחודיות שלה.

"כשסבתא שלי נפטרה, בזמן השירות הצבאי שלי, החלל שהותירה היה בשבילי סוג של הכרה בעולם שלם שאבד, שהייתי לידו ולא הכרתי לעומק. זה מה שאני מרגיש בהקשר למסורות האלו – שהן עולמות שעוד מעט לא יהיו כאן. לדור של סבתא שלי ואולי לזה שאחריו יש הזיכרון החי וההמשכיות של המסורת הזו, אבל עוד מעט הם לא יהיו כאן. העתיד יהיה אחר, אי אפשר לעצור את זה. מצד אחד זה טבעי, אנחנו בישראל ולא בתימן או בעיראק, מצד שני הרבה מהידע אבד וצריך לעשות כל מאמץ, בצורה חיה ומבלי שזה יהיה מהלך מוזיאוני שמרני, לתת לידע הזה להימשך. באוכל זה די נכנס; במטבח הישראלי יש הרבה מהמטבחים השונים מכל העולם. במוזיקה הרבה מזה נעלם. יש חוקרים שהקדישו מחייהם לשימור ולתיעוד, ובזכותם יש לנו אפשרות לשמוע. המשימה שלנו היא לראות איך זה יכול לחיות, איך זה יכול להגיע לעולם שלנו. זו משימה לאומית".

אז איך "חיים" את הידע הזה? איך עולם הפיוט והמוזיקה היהודית מסורתית יכולים להיות נוכחים בחיינו?

"אני מקווה ששר החינוך שי פירון יפתח במהלך דרמטי וארוך טווח שיאפשר להטמיע את התרבות והידע האלו בעולם החינוך המוזיקלי והיהודי. אלו לא מותרות, אלא תמצית של מי שאנחנו, של מה שמבטא את העומק והנשמה שלנו כיחידים וכעם. יש לי פנטזיה, באתר הפיוט אנחנו קורים לה 'הפסקול של תרבות ישראל', שלצד כל תחומי הלימוד מהגן ועד י"ב, יהיה ערוץ מתמשך של לימודי שירה: שירה עברית ומזרחית ופיוט ומוזיקה מערבית ועוד. בקצה של לימוד שיר שעוסק בפסח יהיה עיסוק משמעותי בחג הפסח, בקצה של שיר שבא מהשירה המרוקאית יהיה עיסוק נכבד ביהדות מרוקו. השירה תיהפך להיות חלק מהשפה. לתלמיד שיסיים את מערכת החינוך בישראל יהיה קאנון שמשקף זהות מאוד רחבה, של שירים שמייצרים ערוצים של קשר אל התרבות העברית, אל החגים ומעגל השנה, אל ההיסטוריה והגיאוגרפיה. המהלך הזה צריך להיכנס לכל בתי הספר והקונסרבטוריונים, ולהביא את התרבות הישראלית למקום בריא, עשיר ועמוק, שמכיל קולות מסורתיים ועכשוויים, עד שתהיה מקום חזק להישען עליו. מכנה משותף שמחבר בין כולנו".

כשאני שואלת את הראל מה הוא הכי אוהב בעולם הפיוט והשירה, הוא מחייך ועונה, “זה כמו שתשאלי נגן איזה צליל הוא הכי אוהב. אפשר צליל אחד בלי הצליל השני? הכוח של הפיוט הוא המכלול. להיות מסוגל ללכת בין זקן תימני ששר זוהר לפייטן מרוקאי ששר שירת הבקשות לאדמו“ר חסידי ששר ניגון מכוון לאמן אוונגרד שיוצר יצירה חדשה. לנשום את כל העולמות“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 באוגוסט 2013, ב-גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: