האדם נבחן על הרגע הקטן שבו הוא פועל ולא על מגמת חייו הגדולה. תובנה מרכזית בספר למדני והגותי מעורר ומערער שהוא אולי "אורות התשובה" לזמננו

לרגעים תבחננו

תשובה וימים נוראים

מנחם נאבת

הוצאת המחבר, תשע"ב, 416 עמ'

 מָה אֱנוֹשׁ כִּי תְגַדְּלֶנּוּ וְכִי תָשִׁית אֵלָיו לִבֶּךָ: וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ: כַּמָּה לֹא תִשְׁעֶה מִמֶּנִּי לֹא תַרְפֵּנִי עַד בִּלְעִי רֻקִּי: חָטָאתִי מָה אֶפְעַל לָךְ נֹצֵר הָאָדָם לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלַי לְמַשָּׂא: וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי וְתַעֲבִיר אֶת עֲוֹנִי כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי (איוב ז, יז־כא)

הספר "לרגעים תבחננו" שיצא לקראת הימים הנוראים בשנה שעברה הוא יצירה מרתקת שמציעה מבט מקיף ומעמיק על התשובה ועל עבודת ה' בכלל. בעת הקריאה ולאחריה הוא עורר אותי למחשבות רבות מזוויות שונות. הוא מערער ומטלטל, קורא למחשבה נוספת ולביקורת עצמית. הוא מבטל את שביעות הרצון העצמית שמלווה בני אדם רבים בהתנהלותם היומיומית. יש בו רוחב יריעה ועומק נפשי ופילוסופי, וניכר שיש מאחוריו גם ידע פילוסופי והגותי מקיף ושיטתי.

ניתן למצוא בו מן הלמדנות הליטאית שבונה את בניינה על מקורות, קשיים וסתירות, אבל הבניין שנבנה שונה לגמרי מזה הלמדני הקלאסי. הוא מנסה לבנות ולהציג מבנה שלם ומשכנע. ומעל הכול, וזהו יתרון וחיסרון בעיניי, הספר מציע את המבט המקיף שלו במסגרת מושגית ורוחנית בת תקופתנו. על אף היתרון של העכשוויות והרלוונטיות, לטעמי יש כאן גם חיסרון. בחוטמי הרגיש והפרנואידי עלה ריח של כניעה גורפת מדיי לרוח האינדיבידואליסטית והספקנית של התקופה. אבל כל ספר נדון לשאת בתוכו, במידה זו או אחרת, את רוח התקופה.

הפסוקים שהובאו למעלה מספר איוב משמשים את חז"ל (בבלי, ר"ה טז, א) בדיון האם האדם נדון בכל יום ("תפקדנו לבקרים") או בכל שעה ("לרגעים תבחננו"). אבל המחבר משתמש בביטוי "לרגעים תבחננו" בכפל משמעות. מבחינתו לא מדובר על השאלה מתי האדם נבחן, אלא על מה הוא נבחן. טענתו העיקרית היא שהאדם נבחן על הרגע הקטן והיחיד שבו הוא פועל, ולא על מגמת חייו הגדולה, ובודאי לא על האידיאולוגיה והערכים שלו.

דומה כי הספר עושה שימוש (לא מפורש) גם ברקע שמתואר בפסוקים הללו, על אודות אפסות האדם מול הבורא, שרגע הוא כאן שוכן בתי חומר, ולמחרת בעפר ישכב ואיננו. האדם הקטן והפרטי עומד מול אלוהים הטרנסצנדנטי ולא יכול להבין. הוא נאחז בתארים שליליים, ומנסה להפוך את חוסר ההבנה והיכולת לנקודת אחיזה חיובית שתמנף את חייו ואת פעילותו הרגעית. הספר מציג תמונה של עבודת ה' בעידן שבו נשברו האידיאולוגיות הגדולות, עידן שבו האדם עומד לבדו מול בוראו, בלי תיווך של חברה, של ערכים ואידיאולוגיות או אמיתות גדולות.

הספרה הרוחנית שבתוכה מתנהל הספר ותהליך התשובה שהוא מתאר היא זו של קהלת (ראה בפרק החמישי), שפותח את ספרו בסערה פרובוקטיבית: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א, ב). הרב נאבת רואה מולו אדם שאמצעי הבקרה שלו הם פנימיים ואישיים בלבד, בעוד כל הרעיונות הגדולים שבהם ניתן היה להיאחז נשברו לרסיסים. לשיטתו, התביעה העיקרית היא בדיוק להתעלם מהאידיאולוגיות הגדולות ולהתמקד ברגע. על כך האדם נבחן ונשפט.

ספר המעורר לתשובה, למחשבה ולביקורת עצמית. מלי אלבז אלמנדין, רחוב יצחק שדה, 2007

מסלול סיזיפי

קשה להימנע מהשוואה לחיבורו של הראי"ה קוק, אורות התשובה. שני הספרים מציגים את התשובה כבסיס היסודי ביותר לעבודת ה'. בשני הספרים לא מדובר באקט ספציפי שמוטל עלינו הלכתית בעקבות חטא מסוים, אלא כדרך חיים שמוטלת על כל אחד מאיתנו בכל מקום ובכל זמן ובכל רמה רוחנית (כשלעצמי, איני בטוח שאני מקבל את הצורך להעמיס על ולתוך התשובה את כל עולמנו הרוחני). בנוסף לכך, שני הספרים מנסים להכניס לתוך התשובה את עולמם הפילוסופי־אמוני־רוחני־פסיכולוגי, עולם שלקוח מהפילוסופיה בת זמנם. אצל הראי"ה קוק מדובר בלאומיות (ולפעמים אוניברסליות) רומנטית ובמסגרת מושגית של מודרניזם אוטופי הגליאני של תיקון לאומי ותיקון עולם והבאתו לתכליתו (אם כי אורות התשובה הוא ספר שפונה לא מעט גם ליחיד ולעולמו האינדיבידואלי), ואילו הרב נאבת עושה זאת בתוך המסגרת המושגית האינדיבידואליסטית־פוסטמודרנית של ימינו.

הראי"ה מדבר על תשובת העולם. תשובת האדם הבודד נעשית במסגרתה וכחלק ממנה דרך הקהילה והלאום. הוא מתאר שם את הנהרה השפוכה על פניו של איש התשובה, את ההתחברות לעולם ולהוויה כולה, לרעיונות ולערכים הגדולים שהעולם כולו מתקדם לכיוונם. תהליך התשובה הוא תהליך שכולו אור (אלו הם אורות התשובה), שבו כל ההוויה צועדת יחד שלובת ידיים לקראת בוראה ולקראת מצב אוטופי שלם שבו מתגלה האמת המוחלטת, מצב ואמת שכנראה מוגדרים ומוכתבים מראש במקום כלשהו שאליו כולנו צועדים. השלמות האוטופית והטהורה מחכה לנו, ועלינו רק לגלות אותה. כאשר אנחנו חוזרים בתשובה, אנחנו בסך הכול צועדים לאותו מקום.

הרב נאבת, לעומתו, אינו מתייחס לכל זה. מבחינתו מדובר במסלול סיזיפי של אדם בודד, קטן ומיוסר, שכרוך בבחינה עצמית מדוקדקת, מפרכת ומתישה, ללא מנוחה וגם בלי שמחה גדולה. אין קריטריונים שלפיהם ניתן לבצע את הביקורת הזאת, וגם אין אמת גדולה שמחכה לו. איש התשובה צועד בשאול בלי שום נר שיאיר את דרכו. כל צעד קטן שבעל התשובה (כלומר כל אדם עובד ה') עושה מיד דורש תיקון היסטרי שמא הוא סטה מדרך האמצע. אבל אל תתפסו אותו על המילה: גם דרך האמצע אין לה שום הגדרה. אין באמת דרך כזו, וההגדרה שלה היא אך ורק שלילית (כמו התארים השליליים). כל מה שנדרש מהאדם הוא תזזית של מעברים בין האפשרויות השונות, שכולן שגויות ונדונו מראש להיות כאלה.

העולם הרחב, החברה והסביבה כלל לא קיימים מבחינת איש התשובה הבודד שלו. אין תיאוריה שלמה ונכונה כלשהי שתתממש בסוף התהליך הזה. האדם בונה את עצמו ואת דרכו הפרטית יש מאין ואל האין, בבחינת "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בתשובה). התיאור הזה נשמע מעט מדכדך, ואני חייב לומר שהוא חוטא קצת לרוחו של הספר, שמנסה לעדן ולמתן אותו. אבל דומני שבסופו של יום הוא בהחלט נאמן לתוכן ולרוח של הספר.

הגות צרפתית

אם אצל הראי"ה קוק מוצג האדם בגדלותו, ביכולתו לשפר ולשנות ולהגיע להישגים ולהתקרב לבוראו ולאמת הגדולה, אצל נאבת האדם מוצג באפסותו. גרגיר אקראי ותלוש בעולם עצום שעומד מול ישות אינסופית ולא מובנת, ואין לו שום כלים להתמודד עם דרישותיה, מעבר להסתכלותו המצומצמת. אצל הרב נאבת התשובה דורשת מהאדם לשוב ולהכיר בעובדה הזו, ולהשתמש בה עצמה כמנוף לניהול דרכו וקבלת החלטותיו.

זוהי נקודה בעייתית בתמונה שמוצגת בספר, והיא משקפת תופעה רחבה יותר: הייאוש הפוסט מודרני מהרעיונות והאידיאות הגדולים. היעדר הקריטריונים, הייאוש והיחסיות שמשתלטים על השיח שלנו. הספר הזה עצמו הוא תוצר של חשיבה עצמאית ומקורית, וקשה לי מאוד להבין כיצד חשיבה כזו מוליכה את המחבר לתזה שהמסגרת שלה היא אפסות האדם וזלזול בכל רעיון ותובנה שאליהם הוא מגיע (ראה בדיון על הנבואה בפרק הרביעי, ובפרט בהערת שוליים בעמ' 94). כיצד ניתן לבנות גישה קונסטרוקטיבית לתשובה ולעבודת ה' בתוך ואקום, ועל בסיס איפוס כל כך בוטה של בני אנוש, מחשבותיהם וערכיהם? יתר על כן, תמונה זו אמורה לבטא את דרכה של מסורת יהודית שמלאה בדמויות מופת, מהמקרא ועד חז"ל, שמתנצחות ומתפלמסות עם הקב"ה, לא מוותרות לו, ובדרך כלל אף מנצחות אותו בבחינת "ניצחוני בניי".

לא מובן לי איך אפשר לדרוש מהאדם ביקורת עצמית כה נוקבת, תוך כדי חוסר אמון מוחלט בכלים שיש בידו כדי לעשות זאת. האם אפשר להשליך כל הבנה אפשרית שלנו ובו בזמן לתת בידינו את הסמכות והחובה לבקר את עצמנו, ובתוך כך לבקר אפילו את הציווי האלוהי? בעת שמשליכים ומבטלים הכול, באילו כלים עלינו לערוך את הביקורת הזו עצמה?! חשוב לציין שהביקורת שאני מעלה כאן אינה עוסקת רק בספר או בטיעונים המוצגים בו, אלא בכל ההוויה הרוחנית־פילוסופית שמשמשת לו מצע ומסגרת. מדובר כאן באוסף אנטינומיות שלמיטב הבנתי לא ניתנות ליישוב, ולכן ריקות מתוכן אמיתי.

בניגוד לראי"ה, הרב נאבת מעיר ומפנה לא פעם, אמנם בקצרה, לכתביהם של הוגים שונים, גם אלה שאינם בני ברית. הרפרטואר שלו כולל בעיקר את הצרפתים: לאקאן, ליוטאר, לוינס ודרידה (גם ניטשה נקרא אל הדגל הצרפתי לסייע), וניתן לראות בקלות שהרב נאבת הוא בעד הקונטיננט. אבל לא לגמרי. הוגים אחרים בעלי אופי מעט שונה, כמו דקרט, האמפיריציסטים הבריטים, קאנט, הגל, ברגסון והוסרל, שנוטים יותר למטפיזיקה אובייקטיבית ופחות לאקזיסטנציאליזם סובייקטיבי, מוזכרים בקצרה בספר, אבל המחבר בעיקר עושה במושגיהם שימוש אגבי לצרכיו. המסגרת המהותית (גם אם בדרך כלל לא מפורשת) לדיון שלו היא זו של ארבעת הצרפתים הנ"ל וחבריהם. לדוגמה, דווקא הקישור המעניין למושג ה"אפוכה" (=ההשעיה) של הוסרל הוא בעל פוטנציאל גדול להבהרת הרעיונות של הספר, וחבל שהוא רק מוזכר בקצרה.

חיסרון מרכזי שממנו סובלת ההגות הצרפתית הזאת, ובתוכה גם ספרו של הרב נאבת, הוא היעדר החדות. המהלך הוא יותר פסיכולוגי מאשר פילוסופי. הוא עוסק בהלכי רוח וחוויות ומגמות נפשיות, ופחות בטענות, טיעונים והגדרות ברורות. המחבר לא מפרט מספיק את המושגים והגדרתם, ולא מציע טיעונים ברורים שיבססו את מסקנותיו (אולי כדי לא לפגוע בנגישות של הספר לקורא מן השורה). דומני שמאמץ פילוסופי ולוגי נוסף עלול לחשוף את העובדה שכמה מהמושגים והמהלכים הללו אינם מוגדרים כראוי, ואף מכילים סתירות או ואקום תוכני.

דרך האמצע בדיוק

אחת הטעויות המתודולוגיות העיקריות של הספר, שאופיינית מאוד לבחורי ישיבה, היא הניסיון להעמיס את כל זה על הרמב"ם, ניסיון שעלול להיראות מוצלח בגלל העמימות והיעדר הניתוח המושגי שהוזכרו למעלה. כללית, הרמב"ם היה פילוסוף ואיש הלכה דוגמטי במובהק. כל תהליך הקודיפיקציה ההלכתית שלו נעשה בתוך מתודולוגיה שיטתית מאוד, ולפי אוסף כללים מחייבים. העולם מחולק אצלו לשקר ואמת חדים וברורים (י"ג עיקרים, שורשים של מניית המצוות וכדומה).

לרמב"ם, כאיש של שחור־לבן, היה אמון מלא (ומופרז מאוד למיטב שיפוטי) בתבונה האנושית בכלל, ובתבונתו שלו בפרט. ממש לא נראה לי שהוא נבר בתוך נפשו המיוסרת כדי למצוא איזו דרך אמצעית במובן ההססני והספקני שמתואר בספר. הרב נאבת מנסה להפוך את הרמב"ם עצמו לנבוך ומיוסר, בה בעת שהרמב"ם מנסה להיות מורה בטוח מאוד בעצמו לנבוכים.

יש מקום לתהות האם זוהי רקונסטרוקציה, שמפרקת ובונה מחדש את עולמו האמיתי של הרמב"ם בצורה שהייתה נסתרת מעינינו לפני הפירוק, או שמא מדובר בדקונסטרוקציה, כלומר פירוק הטקסט והרכבתו מחדש בלי להיות מחויב לחשיפה של משהו שבאמת היה קיים בתוכו. הרקע והמזג הפילוסופי הצרפתי של הרב נאבת מעלים שכנראה מדובר כאן בדקונסטרוקציה נוסח דרידה, שבה הקורא יכול ואף נקרא להפוך את משמעותו של הטקסט בהתאם לעולמו שלו. כמי שסולד מדקונסטרוקציה, הייתי אומר למחבר שאם יש לו רעיונות שהוא חפץ ביקרם, ייכבד ויאמר אותם בשם עצמו ומנימוקיו, ואל יתלה אותם באחרים שכלל לא העלו אותם על דעתם.

ביטוי בולט מאוד לתופעה הזאת מצוי בניתוח של הרב נאבת לתורת דרך האמצע של הרמב"ם. כבר  הזכרתי שזו מוצגת בספר באופן הססני ושפל רוח. אין באמת קטבים וגם אין אמצע. הרמב"ם, אליבא דהרב נאבת, מתכוון לשלילה אינסופית שכרוכה במעבר תזזיתי ומיוסר מקוטב לקוטב. זוהי גופה דרך האמצע שעליה מדבר הרמב"ם. אבל כל מי שמכיר מעט את כתבי הרמב"ם יודע שהרמב"ם מדבר שוב ושוב על המדידה והקציבה של התנהגותנו כך שתהיה בדיוק באמצע בלי נטייה לשום צד. הוא מדבר כל העת על איזונים שמטרתם היא הבאה לאמצע.

כיצד ניתן לראות בדבריו המלצה על תיזוז בין אפשרויות שונות בלי הגדרה של אמצע ושל קצוות?! מה מודדים כאן? ובכלל, מהי משמעות המונח אמצע בלי שהגדרנו קטבים? במה הוא נבדל ממצב בתווך שאינו בדיוק באמצע, ולכן מהווה סטייה? יש כאן סוג של הוקוס פוקוס, שכן איכשהו בלי לדעת ולהגדיר קטבים אנחנו מצליחים להבחין באמצע שמונח בדיוק ביניהם, ואף לאבחן כל סטייה ממנו ולהשיבה לאמצע. הרמב"ם ודאי לא התכוון לזה, אבל גם אם הוא כן היה מתכוון לזה – מדובר במלל ריק מתוכן לוגי.

נקודות עמוקות

ניתן לחלק את הדיון בספר לשלוש רמות: הרמה המרכזית היא הפרק. בכל פרק מתוארת זווית אחת של התשובה. מתחת לה קיימת הרמה הבסיסית, סעיפי משנה שכוללים ביסוסים, מקורות והשלכות של התזה הכללית של הפרק. מעל שתי אלו אמורה הייתה להיות הרמה הגבוהה, כלומר האינטגרציה של כל הזוויות שמתוארות בפרקים השונים, והתכתן לכלל תמונה כוללת של עולם התשובה. עוצמתו הגדולה של הספר, ללא כל ספק, היא ברמה המרכזית, זו של הפרקים. על אף ההסתייגויות שתוארו עד כאן, מאוד אהבתי את רוב הרעיונות היסודיים שבפרקים השונים. רובם בהחלט יפים ומשכנעים, נוגעים בנקודות עמוקות ומעלים תובנות חשובות. לעומת זאת, שתי הרמות האחרות הן הרבה פחות מוצלחות.

ברמה הבסיסית, חלק מהקשיים אינם באמת קשים, ואחרים שכן קשים לא באמת מתיישבים גם אחרי הצגת התזה הכוללת. התחושה היא שהמבנה הזה מעט מאולץ ומכוון למגמתו של המחבר, אולי מתוך הרקע הלמדני־ישיבתי שלו. יש לא מעט מקורות שאינם מתאימים לתזה הכללית, ולכן לטעמי לא היה מקום לשימוש בניסוח נחרץ כמו "התשובה היא… ולא … ". ניסוח נחרץ כזה מטריד עוד יותר על רקע גישת אפסות האדם שמשמשת רקע לכל התמונה המתוארת בספר. מנין הביטחון הגדול שיש למחבר בחוסר הביטחון שלו?

ברמה הגבוהה המצב חמור יותר, עד כדי לאקונה. אמנם הפרק הראשון מנסה להציע תמונה כללית כלשהי של התשובה, אבל מאוד חסר בסוף הספר פרק סיכום שבו תוצג התמונה הכללית שעולה מאינטגרציה של כל הפרקים. הצורך הזה מתחדד משום שעל פניו נראה שיש כמה סתירות בין הפרקים (כגון תפקידה של הנבואה. בפרק הרביעי היא מוצגת כבסיס לתשובה, ובכך מוסברים דברי הרמב"ם שכותב שהנביאים הם שציוו על התשובה, ואילו בפרק שאחריו היא מוצגת כמסגרת שאינה מאפשרת את התשובה – "שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? הנפש החוטאת היא תמות"). גם אם יש לכל אלו הסבר מספק, דומני שהיה עליו להופיע בפירוש בספר.

מכאן לכמה הערות סגנון ונוסח. שפתו של הספר עשירה מאוד, ועולם הדימויים שלו מורכב ומגוון. ובכל זאת, יש בו לא מעט משפטים שבהם למיטב הבנתי המחבר משתמש במילים במשמעות לא מדויקת, וזה מעט צורם. יש בספר אוסף בסיסי של מושגים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, כמו אינרטי, קמאי, מפעפע ועוד. גם זה מעט מעיק על הקורא. יש בו חזרות על מילים, וחזרות על משפטים במילים שונות. חזרות כאלה דורשות המון מילים נרדפות, ומכאן אין מנוס משימוש חוזר באותם מונחים כפי שתואר למעלה. שפתו של הספר שזורה בפאתוס רב, ולדעתי הוא מעט מוגזם. מתקבלת תחושה שהמחבר קצת התאהב ברגש המובע בשפה ובניסוח, ולפעמים זה בא על חשבון חדותו ודיוקו של הרעיון.

סוף דבר, על אף כל ההערות הללו, ואולי דווקא בגללן, אני ממליץ בחום על הספר המרתק, הרלוונטי והמקורי הזה. דומני שכל מי שחשקה נפשו בקטליזטור שיעורר אותו לתשובה, למחשבה, לביקורת עצמית ולגיבוש עמדה משלו בסוגיות החשובות הללו, ימצא שם את שאהבה נפשו. אם יותר לי לחטוא בשיפוטיות, על אף מגרעותיו לדעתי הספר “לרגעים תבחננו“ מכמה וכמה בחינות עולה על “אורות התשובה“, לפחות עבור בני דורנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013