התנ"ך של התנאים | רפאל זר

עיון בספרות חז"ל חושף נוסח תנ"ך שונה מהנוסח שקיים לפנינו. ראשונים ואחרונים ניסו ליישב את הסתירות, אך ריבוי הדוגמאות מביא למסקנה שהנוסח השתנה עם השנים 

מי שנולד וגדל בסביבה דתית והתחנך במערכת החינוך הדתית אמוּן על התפיסה שקיימת זהות מוחלטת בין נוסח התנ"ך כפי שיצא מתחת ידיהם של הנביאים ובין התנ"ך כפי שהוא לפנינו היום. אידיאה זו נכונה רק בהיבט הכללי שלה, דהיינו הנרטיב המקראי אכן נותר בקוויו הכלליים כפי שהיה בשחר ימיו. אבל הצטברות הידע הקיים היום מצביעה על כך שבהיבט הפרטני חלו שינויים אחדים, רובם בפרטים זעירים כגון חסרות ויתרות, במהלך השנים הרבות של מסירת נוסח המקרא מדור לדור.

בדברים שלהלן אגע בפרק אחד בתולדות מסירת הנוסח. אבחן כיצד נראָה התנ"ך של התַּנָּאים ושל האמוראים בהשוואה לתנ"ך שלנו. כדי להיכנס בעובי הקורה אקבע תחילה שני יסודות עובדתיים העלולים להוות אבני נגף בדרכנו, ושוברן בצידן. ראשית, שום כתב יד של ספרות חז"ל מתקופת התנאים או האמוראים לא שרד; עֵדֵי הנוסח הקדומים ביותר של ספרות חז"ל המצויים בידינו מאוחרים מימיהם של מחברי ספרות זו. שנית, לאורך גלגולי ההעתקה של ספרות חז"ל תיקנו המעתיקים את גרסת הפסוקים המצוטטים כדי להתאים אותם לנוסח התנ"ך שהיה מקובל בתקופתם.

בשל כך נתקשה לכאורה לסמוך על המקורות שבידינו. ובכל זאת קיימת דרך ללמוד על נוסח המקרא של חז"ל, ודרך זו לעתים תכופות היא טובה ואמינה. לא תמצא כמעט סוגיה תלמודית שבבסיסה אינו מונח פסוק אחד לפחות. ניתוח הדרשה התלמודית יכול לעתים ללמד אותנו כיצד קראו חז"ל את הפסוק, ובתום לימוד מעמיק של הסוגיה נוכל להשוות את צורת הפסוק המשתקפת בדרשה לצורתו של אותו הפסוק בתנ"ך המונח על שולחננו היום.

שפט את ישראל ארבעים שנה או עשרים שנה? שמשון נלחם באריה, לוקאס קראנך האב, 1523

שפט את ישראל ארבעים שנה או עשרים שנה? שמשון נלחם באריה, לוקאס קראנך האב, 1523

הבדל גרסאות

נפתח בדוגמה מפורסמת. בבבלי שבת (נה, ב) קובע רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: "כל האומר בני עֵלִי חטאו – אינו אלא טועה". הדיון שם מסתעף ובמהלכו מסתמן מאמץ להוכיח כי רק חָפְני חטא, אך אחיו פינחס לא חטא. הפסוק העומד בבסיס הדרשה הוא: "אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'" (שמואל א ב, כד), ולאחר שנדרשות שם כמה מילים מהפסוק באופן המראה כי פינחס לא טעה, ולאחר שנדחות כל הדרשות הללו, אומר רב הונא בריה דרב יהושע: "מעבירם כתיב". כלומר, סימן הריבוי הרגיל הוא "xים“, ובפסוק שלפנינו כתוב “מעבירם" בחסרון יו"ד שלפני המ"ם הסופית. פגם זה בסימן הריבוי רומז – אליבא דרב הונא – על כך שרק אח אחד חטא. והנה בתנ"ך שלנו כתוב מַעֲבִרִים! וכבר אמרו שם בעלי התוספות: "הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו שכתוב בהם מַעֲבִרִים [כצ"ל]". גם ר' עקיבא איגר בגיליון הש"ס שם מסכים עם מסקנת בעלי התוספות, שיש הבדל בין גרסת התנ"ך של רב הונא בנו של רב יהושע (ושל שאר החכמים שהיו אז בבית המדרש) ובין גרסת התנ"ך שלנו.

אלא שר"ע איגר אינו מסתפק בדוגמה זו, ומביא בהמשך דבריו שם דוגמאות רבות נוספות שבהן ניתוח הסוגיה התלמודית מעיד על הבדלי נוסח בין התנ"ך של חז"ל ובין התנ"ך שלנו. גם התוספות הנזכר מביא דוגמה כזאת: "…וכן מצינו בירושלמי בשמשון 'והוא שפט את ישראל ארבעים שנה', מלמד שהיו פלשתים יראים ממנו עשרים שנה אחר מותו כמו בחייו; ובכל ספרים שלנו כתיב 'עֶשְׂרִים שָׁנָה'" (שופטים טז, לא). ודוק, התוספות אינם מסתפקים בציטוט הפסוק כפי שהוא מובא בירושלמי, אלא מוכיחים את גרסת הירושלמי מתוך הדרשה: עשרים שנה בחייו + עשרים שנה אחרי מותו = ארבעים.

ניתן להתרשם מסגנון דבריהם של בעלי התוספות ושל ר"ע איגר כי הם מקבלים את עובדת הבדלי הגרסה בשוויון נפש, ואין הם מנסים לפלפל במגמה ליצור הרמוניה ולטעון שהבדלי הגרסה מדומים.

ליקוט החילופים

בשנת תרמ"ג (1883) יצא לאור בדפוס המפורסם של האלמנה והאחים ראָם בווילנא הספר "משפחת סופרים" מאת הרב שמואל בן בנימן וואלף הלוי ראָזענפעלד איש וויטעבסק. הספר אינו כי אם אוסף של חילופי גרסה בפסוקים המצוטטים בספרות חז"ל בהשוואה לתנ"ך שלנו. בשער הספר כותב רוזנפלד:

וספרנו זה כולל כל השנויים בכתבי קדש שנמצאים בדברי חז"ל בעלי התלמוד עד האחרון שבהם, נגד כתבי הקדש שלפנינו עתה על פי המסרה. והובאו בספרנו (רובם ככולם) רק אותם השנויים המוכרעים על פי דרשותיהם ומאמריהם, או שנמצא סעד לשנויהם, אם מאיזה כתבי קדש ישנים ומיושנים כתבי יד, או כיוצא בזה: ולא הובאו פה אותם השנויים היותר קרובים לתלותם בשגיאת הסופרים והמעתיקים.

השנוים הנמצאים פה מחז"ל נגד הכ"ד ספרי כתבי קדש הם עד (1,381) תתתקפ"א, מהם בתורת משה לבד (556) תקנ"ו.

רוזנפלד מעיד כי דרכו דרך זהירה הייתה; הוא הביא בספרו רק גרסאות המוכחות ממהלך הדרשה. תוצאת המהלך הזהיר הזה הביא לידי אוסף המחזיק 1,381 גרסאות מקראיות שבהן שונה התנ"ך של חז"ל מהתנ"ך שלנו. על דרשת הירושלמי שהבאנו לעיל, על הפסוק "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה", כותב רוזנפלד (עמ' 145): "אין לִסְפֹּק שלפני הירושלמי היה כתוב ארבעים שנה, הגם שאין סעד לו". במילים האחרונות מתכוון רוזנפלד לומר שלא מצא את הגרסה "ארבעים שנה" בשום מקור עתיק אחר, ולמרות היעדר תנא דמסייע הוא משוכנע שזו הייתה גרסת התלמוד הירושלמי, שהרי מהלך הסוגיה מוכיח למעלה מכל ספק סביר שלפני הדרשן היה כתוב "ארבעים שנה".

מגמתו של רוזנפלד הייתה להראות שנוסח התנ"ך של חז"ל היה משובח ומקורי יותר מנוסח התנ"ך שלפנינו, ושיש להעדיפו במקומות שבהם קיימת מחלוקת. לעומתו הייתה קיימת תפיסה הפוכה, שלפיה נוסח התנ"ך שלפנינו הוא העיקר ואותו יש להעדיף.

ספר נוסף המלקט חילופי נוסח המשתקפים בציטוטי פסוקים בספרות חז"ל יצא לאור בווינה בשנת 1906 תחת השם: Das Schriftwort in der rabbinischen Literatur, ובתרגום חופשי לעברית: נוסח הפסוקים בספרות חז“ל. המלקט הוא אביגדור אפטוביצר (A. Aptowitzer), והוא למעשה הניח את היסודות למחקר המודרני בנושא דידן. מחקרים חשובים בנושא דידן כתבו דוד רוזנטל, ישעיהו מאורי ועוד.

בשנים האחרונות יוצאת לאור במפעל המקרא של האוניברסיטה העברית בירושלים מהדורת מקרא מדויקת על פי הנוסח של כתר ארם־צובה, המלוּוה בארבעה מדורים של חילופי נוסח. המדור השני מוקדש לפסוקים המצוטטים והנדרשים בספרות חז“ל.

תיקון ויישוב

בספר "תשובות גאונים קדמונים" (מהד' ד' קאססעל, ברלין תר"ח, סימן עח) מובאת שאלה שנשאל ר' האיי גאון: "הוצרכנו לתשובת אדונינו בפסוקים שמצינו בתלמוד ואינם במקרא וכמדומה חס ושלום שמכחישין זה את זה…". השואל מביא כמה דוגמאות לפסוקים המצוטטים בספרות חז"ל באופן השונה מהותית מהפסוקים שבתנ"ך שלנו. בתשובתו מציין רב האיי גאון שלוש דרכים להסביר את הבדלי הנוסח: (1) "טעות סופר הוא"; (2) "או שיטפא דתלמידאי תרביצאי שלא היו בקיאין"; (3) "או דבר שנאמר בתחילה שלא בתורת פסוק". רב האיי גאון משתדל לברוח מהמסקנה שקיימים הבדלי גרסה של ממש. האפשרויות שהוא מונה הן: טעויות סופר; רשלנות בהבאת הפסוק שנגרמה כתוצאה משטף הלימוד; הבאת תוכן הפסוק מבלי להתכוון לצטט אותו במדויק.

אלא שגם רב האיי גאון ידע שלא תמיד נוכל לנקוט את אחד התירוצים הללו, שהרי כאשר תוכן הדרשה נשען על גרסה שונה מגרסת התנ"ך שלנו לא נוכל להיפטר בטענה שנפלה טעות. ואכן, בתשובה אחרת נזקק רב האיי גאון לבבלי ברכות ג, ב, שם התלמוד דורש את הפסוק: וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע (דברי הימים א כז, לד), בעוד שבפסוק שלפנינו הסדר הפוך: וְאַחֲרֵי אֲחִיתֹפֶל יְהוֹיָדָע בֶּן בְּנָיָהוּ. על כן סבור רב האיי גאון כי יש לתקן את נוסח התלמוד על פי הפסוק שלפנינו, ואחר כך להתאמץ לפרש את הדרשה באופן שתותיר על כנם הן את תוכן הדרשה התלמודית הן את נוסח המקרא שלפנינו.

בבבלי ברכות סא, א מובאת הדרשה הבאה:

אמר רב נחמן, מנוח עם הארץ היה, דכתיב "וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ" (שופטים יג, יא). מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אלא מעתה גבי אלקנה, דכתיב וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ, וגבי אלישע דכתיב וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ (מל"ב ד, ל) – הכי נמי אחריה ממש? אלא אחרי דבריה ואחרי עצתה, הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה.

הפסוק וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ אינו מצוי בתנ"ך כלל. הפסוק הקרוב ביותר אליו הוא: "וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ" (שמואל־א ב,יא), ולמעשה אין עוד וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה במקרא כולו. בעלי התוספות על אתר כתבו: "שבוש הוא, שאין פסוק זה בכל המקרא, ולָא גרסינן ליה". למעלה ראינו שבעלי התוספות מכירים באפשרות של הבדלים בנוסח התנ"ך של חז"ל ביחס לתנ"ך שלנו, אבל כאן הם מגיהים את נוסח התלמוד ומוחקים את הפסוק המצוטט, שהרי אין דומה יו"ד קטנטנה לפסוק שלם; ואין צריך לומר שבעלי התוספות דהכא אינם בהכרח אותם בעלי התוספות דהתם.

ראו את דברי "חכמת שלמה" לר' שלמה לוריא כאן, שאינו מקבל את גישת בעלי התוספות:

דברי התוס' שמוחקין הגירסא כל עיקר מן הספר קשה הוא בעיני; בשלמא חילוף הגירסאות נמצא כמה פעמים בתלמוד, אבל להיות בטלו הגירסאות כל עיקר ובטעות נכתב בספר דחוק הוא בעיני…

רש"ל מחדד את העניין. הוא אינו נבהל מלהודות ש"חילוף הגרסאות נמצא כמה פעמים בתלמוד", וכוונתו לחילופים זעירים. אבל כאשר התלמוד מצטט פסוק שלם שאינו לפנינו (ומשתמש בו כראיה לדבריו) אין להיפטר ולומר "ולָא גרסינן ליה"; גם אין להתפלפל כדי להכריח את התלמוד להתאים את דרשתו לנוסח התנ"ך כפי שהוא לפנינו.

חלוקה בפיסוק

חילופי הנוסח אינם מצטמצמים בתחום אחד ולא בשניים. חז"ל היו מוּדעים לתופעה של חילופי נוסח בתחום חלוקת הפסוקים, דהיינו בשאלה היכן מתחיל והיכן מסתיים כל פסוק. בבבלי קידושין ל, א מכריזים האמוראים כי לא זו בלבד שאין הם בקיאים בחסרות ויתרות, אלא "בפסוקי נמי לא בקיאינן" (=גם בחלוקת הפסוקים אין אנו בקיאים). ומוסיף שם התלמוד ראיה לדבריו: "דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן [בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה']" (שמות יט, ט)" (=כאשר בא רב אחא בר אדא [מארץ ישראל לבבל] אמר: בארץ ישראל חילקו את הפסוק הבא לשלושה פסוקים…).

בירושלמי פאה פ"א ה"א מצאנו מדרש שממנו עולה כי חלוקת הפסוקים בתנ"ך שלפני הדרשן הייתה שונה מחלוקת הפסוקים בתנ"כים שלנו:

מחשבה טובה המקום מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה… הדא דתימא – בישראל, אבל בגוים חילופין: מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה, מחשבה רעה הקב"ה מצרפה. מחשבה טובה אין המקום מצרפה, דכתיב "וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ" (דניאל ו, טו), ולא כתיב 'לשיזביה'. מחשבה רעה הקב"ה מצרפה, "מִקָּטֶל מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב"; וכי הרגו? אלא מלמד שחשב עליו להורגו, והעלה עליו הכתוב כאילו הרגו.

הפסוקים הנדרשים כאן הם מספר עובדיה, פס‘ ט־י: “וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם“. יונתן שגיב (במאמר שפרסם בכתב העת “טקסטוס“, 24) עמד על העובדה שמהלך הסוגיה משקף חלוקה שונה של הפסוקים: פסוק ט‘ מסתיים במילה עֵשָׂו, ופסוק י' פותח במילה מִקָּטֶל. ומעניין שבמקום אחר דורשים חז"ל שני פסוקים אלה לעניין אחר, ולמרבה ההפתעה גם שם חלוקת הפסוקים זהה לחלוקה המשתקפת בירושלמי:

אַתֶּם עֹבְרִים [בִּגְבוּל] אֲחֵיכֶם (דברים ב, ד), אלה בני עשו, אע“פ שהם בני עשו אחיכם הם, ודכוותה אמרו אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם (ישעיה סו, ה), אע“פ שהם שונאיכם אחיכם הם. כיוצא בו מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב (עובדיה א י), אע"פ שהוא ק[ו]טלך אע"פ שהוא חומסך, אחיך [הוא] (דברים רבה, מהדורת ליברמן, פרשת דברים, כב).

והנה מתברר כי חלוקת הפסוקים כפי שהייתה בתנ"ך של חז"ל מצויה גם בתרגומים הקדומים. בתרגום השבעים ליוונית פסוק י' פותח במילה מִקָּטֶל, והוא הדין בתרגום הוולגטה ללטינית ובתרגום הפשיטתא הארמי־הסורי. הצטברות הנתונים הללו מחזקת מאוד את הטענה שעל פי גרסת התנ"ך הרווחת בתקופת חז"ל חלוקת הפסוקים בספר עובדיה הייתה שונה מזו שבתנ"ך שלנו.

שינויים בהגייה

חילופי נוסח מעניינים קיימים בתחום הגיית המילים; רוצה לומר, המצע האורתוגרפי שווה לזה שבתנ"ך שלנו, אלא שמילה כלשהי נקראה בהגייה שונה, המשנה את הוראת המילה. נביא את הסוגיה המפורסמת בבבלי בבא בתרא דף כא:

רב דימי מנהרדעא אמר, מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא כיון דעל על [יש למנות מלמד תינוקות המדייק ולא משנן, שכן שיבוש המשתרש – משתרש], דכתיב "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" (מלכים א יא, טז). כי אתא לקמיה דדוד אמר ליה, מאי טעמא עבדת הכי [כאשר בא יואב לפני דוד אמר לו דוד, מדוע עשית כך]? אמר ליה, דכתיב "תִּמְחֶה אֶת זְכַר עֲמָלֵק" (דבר' כה, יט). אמר ליה, והא אנן זֵכֶר קרינן [והרי אנו גורסים זֵכֶר], אמר ליה, אנא זְכַר אקריון [אנחנו למדנו זְכַר]. אזל שייליה לרביה, אמר ליה, היאך אקריתן [הלך יואב ושאל את רבו: איך לימדתנו]? אמר ליה זְכַר. שקל ספסירא למיקטליה [נטל חרב להורגו], אמרו ליה [אמרו הנוכחים שם], אמאי [מדוע רוצה אתה להורגו]? אמר להו [להם], דכתיב "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיהו מח, י). אמרו ליה, שבקיה לההוא גברא דליקום בארור [הנח לו, אל תהרגהו, הסתפק בכך שיקולל ב"ארור"], אמר להו, כתיב "וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם" (שם). איכא דאמרי קטליה ואיכא דאמרי לא קטליה [יש אומרים הֲרָגוֹ ויש אומרים לא הֲרָגוֹ].

לפנינו חילוף גרסה מעניין; חז"ל תומכים בגרסת דוד המלך: זֵכֶר, בניגוד לגרסת יואב ורבו: זְכַר. כיצד ידעו חז"ל לצטט את הדיאלוג שבין דויד ובין יואב, שהתקיים למעלה מאלף שנה קודם זמנם? אלא שנראה כי לפנינו דרשה הנתלית במילים עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם, כדי להמחיש באופן ציורי מדוע יואב הרג רק את הזכרים. הבאתי את הסוגיה כדי שנלמד שאַל לנו להיחפז בקביעה שהדרשה התלמודית מלמדת על חילוף גרסה של ממש. נבחר אם כן בדוגמה אחרת. הפסוק המסיים את ספר יחזקאל הוא: "סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה" (מח, לה). המדרש אומר:

אמר רבי לוי, ששה דברים עתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לעתיד לבא, ואלו הן: שמים, וארץ, ולב, ורוח, ושמו של משיח, ושְׁמָהּ של ירושלם… ושְׁמָהּ של ירושלם מניין, "וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ" (ישעיה סב, ב). אמר ר' לוי, טובי דקרתא דשמה כשם מלכא ושם מלכא כשם אלהא (=שבחהּ של עיר הוא ששְׁמָהּ כשם המלך, ושם המלך כשם אלהים). דשמה כשם מלכא – "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שמה" (פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, כב).

ממהלך הדרשה ובעיקר מהסיפא שלה עולה כי את המילה האחרונה בפסוק קראו חז"ל שְׁמָהּ ולא שָׁמָּה. ואכן גם השבעים תרגמו: שְׁמָהּ. אילו הייתה זו דרשה בעלמא ולא גרסה שונה, היינו מצפים לניסוח כגון: "אַל תקרי שָׁמָּה אלא שְׁמָהּ.

כמה חילופי נוסח קיימים בין נוסח התנ"ך של חז"ל ובין נוסח התנ"ך שלנו? על שאלה זו לא נוכל בינתיים לענות, מסיבות אחדות: ראשית, מספר הדרשות הנשענות על חסרות ויתרות (כלומר יו"דין או ו"וין שאינן נשמעות; אמות קריאה) קטן מאוד, ולכן אפשר שיש חילופי חסרות ויתרות – בכמות לא ידועה – שלא תועדו בספרות חז"ל. אבל בעיה זו קיימת גם באשר לחילופי נוסח אחרים, שהרי ציטוט פסוקים ודרשות המשקפות גרסה שונה הם אקראיים. יש לשער שחילופי נוסח מצויים יותר בספרי נ"ך מאשר בחומש, אבל ראיה של ממש עוד לא נמצאה לזה.

ציטוט כפרפרזה

בבבלי סנהדרין ד, א נדרשים שלושה פסוקים מפרק ד' בספר ויקרא לעניין קרנות המזבח: "…ובית הלל אומרים, קַרְנוֹת קַרְנֹת קַרְנֹת – הרי כאן ארבע, שלש למצוה ואחת לעכב". בית הלל סבורים שחסרון הו"ו רומז על המספר אחת ומילוי הו"ו רומז על המספר שתיים, ומכיוון שבאחד המופעים התיבה כתובה במילוי ו"ו ובשאר הפסוקים התיבה חסרה – הדרשה עולה למספר ארבע. אלא שבספרים שלנו בכל שלושת המופעים התיבה כתובה בחסרון ו"ו, מה שמעיד על שינוי גרסה בין החומש של בית הלל ובין החומש שלנו. חכם המסורה ר' מנחם די־לונזאנו (ירושלים, מאות טז–יז) כותב בספרו "אור תורה" (אמשטרדם תי"ט, יג ע"א):

אמר מנחם, זה שאתה רואה קרנת שבפרשת ואם כבש חסר ואו – כך הוא בכל הספרים חדשים גם ישנים ובמסרתיהם, וכ"כ (=וכן כתב) הרמ"ה ז"ל והמאירי ז"ל ושמן ששון. אך בפ"ק (=בפרק קמא) דסנהדרין כתב רש"י ז"ל שהוא מלא, ומן הגמרא שם משמע ודאי שהאחד משלשה קרנת מזבח העולה שבפרש[ה] זו מלא ואו… וכבר כתבתי לעיל… כי… למדנו שאין לסמוך על המדרשים בענין מלא וחסר כשיחלקו על מציאות הספרים והמסרות וזה מספיק ודאי לתקוע יתד במקום נאמן ולהכריע ששלשתם חסרים… לכן נראה לי לפרש סוגית הגמרא בענין שיסכים עם מציאות הספרים, ואם יראה למעיין מעט דחוק – זאת ישיב אל לבו, כי טוב להדחק מעט כי היכי דלא תיקשי מן פירוש פשוט ונפיק מיניה חורבא…

ר' מנחם די־לונזאנו סבור כי טוב להידחק מעט באופן שישמור על הרמוניה טקסטואלית ויימנע מהצבעה על חילופי גרסה. אך יש הסבורים כי למעשה אין בנמצא כלל חילופי גרסה מהסוג המדובר כאן. לשיטתם, חז"ל נקטו גישה גמישה ביותר בצטטם פסוקים לצורך דרשותיהם, ולעתים קרובות הפסוק המצוטט בספרות חז"ל לכתחילה אינו כצורתו אלא הוא מובא כפרפרזה. דוגמה מפורסמת היא שאלת החכם בהגדה של פסח, המבוססת על הפסוק: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ אֶתְכֶם" (דברים ו,כ). אך כאשר הרשע נוקט לשון "לָכֶם", בגוף שני, הוא מוציא את עצמו מהכלל, בעוד החכם אף הוא פונה בגוף שני, וזוכה לשבחים!

והנה נראה שאין צורך להתפלפל ולהידחק בפתרון קושיה זו; מסתבר שבמקורות הקדומים גרסת הפסוק שבפי החכם הייתה: "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ אוֹתָנוּ". כך בירושלמי פסחים י, ד ובמכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דפסחא, יח; וזו גם הגרסה המשתקפת בתרגום השבעים ובתרגום הוולגטה לפסוק. לכאורה אין ספק שבעל ההגדה קרא בפסוק שהביא אוֹתָנוּ ולא אֶתְכֶם; למרות זאת, בהגדה של פסח, מהדורת דניאל גולדשמידט (ירושלים תש"ך), כותב המהדיר:

נדמה לי שהגירסה 'אשר צוה ה' אלקינו אותנו' (במקום נוסח המסורה 'אתכם') בשאלת החכם הוכנסה בכוונה במקום הנוסח המקורי, כדי להוציא מלבם של השואלים מה ההבדל שבין החכם לרשע.

לסיכום נביא מדברי רד"ק בפירושו לשמואל־ב טו, כא, המעניק למעיין בפירושו רקע היסטורי לתופעת חילופי הגרסה המתבטאת בקרי וכתיב:

נראה כי בגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה לישנה מצאו מחלוקת בספרים…

גם אם פה ושם נוכל לתרץ וליישב חילוף גרסה זה או אחר, תמורות הזמן ומהמורותיו ייאלצו אותנו להודות כי במהלך הדורות נוצרו חילופי נוסח המשתקפים בספרות העברית הקדומה בכלל, ובספרות חז"ל בפרט, ולא נידחק כדי להימלט מהודאת בעלי התוספות כי "הש"ס שלנו חולק על ספרים שלנו".

הדברים מוקדשים לזכרו הברוך של פרופ' יום־טוב עסיס ז"ל, אדם יקר וחוקר דגול; ידיד־אמת

ד"ר רפאל זר הוא מרצה למקרא באוניברסיטה העברית ובמכללת ליפשיץ, מומחה לכתבי יד מקראיים עתיקים 
ובראשם כתר ארם־צובה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

פורסמה ב-30 באוגוסט 2013, ב-גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. רגע לפני שש"צ ואמיר מגבבים עלינו דבריהם האינסופיים, אשחיל פסוק אחד:
    "הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ – צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ…"

    • בס"ד כ"ו אלול ע"ג

      ציינתי לספרו של ר"ש רוזנפלד בתגובתי ל'מרד הזקנים' מיום ה' בתמוז ע"ג. הזכרתי שם שכמעט כל ההבדלים הם ענייני מלא וחסר שאינם משנים את מובן המילה.

      יתירה מזו, בחלק ניכר מהמקרים, ואולי ברובם, לא מדובר על נוסח שונה, אלא על שימוש בדרכי הדרש, כגון 'אל תקרי', הדורש את המילה על סמך אפשרות של קריאה שונה של המילה. ההנחה של דרשות אלה היא שהתורה רומזת רעיון ע"י כתיבת המילה בצורה שעשויה להיקרא בשתי פנים. במאמר מעניין של ביני ברויאר 'דרש שהוא פשט' נהסביר את הדרשה של 'אל תקרי בניך אלא בוניך' כביטוי לרעיון הטמון בפשט הפסוק.

      קרובה לסוג זה היא הדרשה המבוססת על אפשרות פיסוק שונה, שהדברים באו לרמוז. וכך בפרשת השבוע דרשו את הפסוק 'הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה', שלפי פשוטו ולפי פיסוק הטעמים ההפסק הוא ב'אבותיך', אך מכיוון ש'וקם' יכול להתחבר גם מה שלפניו ולהיקרא 'הנך שוכב עם אבותיך וקם', כרמז לתחיית המתים. נראה שמסגנון זה הן הדרשות המשייכות את 'מקטל' אל הפסוק הבא.

      הכותב כאן, ד"ר רפי זר עומד בעמו על בעייתיות הטיעון שלו. ואחדד את דבריו: נוסח המקרא 'מאובטח' על ידי מסורת של דורות תלמידים ששיננו אותו במשך שנים רבות ובתי כנסת בכל רחבי העולם שבהם קראו בתורה מדי שבת בשבתו, ועל מערכת 'המסורה' שיסדו 'הסופרים' שספרו את האותיות שבתורה, ועל עמלם אמר רבי עקיבא: 'מסורת סייג לתורה'.

      לעומת נוסח המקרא, ספרות חז"ל הגיעה לידינו על יסוד כתבי יד מועטים. מהתלמוד הירושלמי נותר כתב יד בודד, שממנו הותקן נוסח הדפוס, בקביעת נוסחיהם של דברי חז"ל אנו הולכים איפוא על קרקע פחות מוצקה מאשר ב'נוסח המסורה', מלבד הבעיה הפרשנית שהוזכרה לעיל,

      לפיכך מובן מאד מפני מה קובע בעל ערוך השולחן יו"ד סי' רעה,כ, אחרי שהביא כמה מההבדלים שצויינו כאן: 'והסופרים כותבים לפי נוסח המסורה'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • על מ"ש בשבת נה,ב: 'מעבירם כתיב' אומר רש"י: 'אומר אני שטעות גדול הוא ולא גרסינן לה להא מילתא, שהרי בספרים מוגהים כתחיב מעבירים וגם במסורה הגדולה, במקום שמנויין שם כל התיבות דלא כתיב בהן יו"ד וקורין לא נמנה זה, והם מנויים על פי החשבון'.

        לא רק שהתשובה תמוהה, גם השאלה אינה שאלה: 'זו אינה קשיא, דהאי מעבירים לאו לשון עבירה, אלא אלא לשון ויעבירו קול במחנה, והכי קאמר להו לא טובה השמועה אשר אנכי שומע את עם ה' מעבירים ומכריזים וקובלים עליכם, והאי מעבירים לשון רבים הוא ולא על בני עלי, שהרי הם היו עוברים ולא מעבירים את אחרים'

        יש מדרשים אחרים הבנויים על 'מעבירים כתיב'.

        באגדת בראשית מא למד מכאן ר' סימון זכות על בני עלי: 'מחטיאים עם ה' אין כתיב כאן, אלא מעבירים, מעבירים השעות' שחטאם היה שהשהו את הקרבנות. (למקור זה ציין הרב ראובן מרגליות, המקרא והמסורה, ירושלים תשכ"ד, עמ' י)..

        במדרש שמואל (פרשה ז) למד מכאן ר' שמואל בר יצחק: 'מעבירים כתיב, מעבירין אותו ומחזירין ליה'. עיקר הדרשה מהמילה 'מעבירים' שמעבירים את המנהיג שחטא מכהונתו. ר' יצחק ב"ר שמשון כ"ץ בפירושו למדרש מפרש שאת החזרת המנהיג לכהונתו אחרי ששב לומדים מדכתיב 'מעבירם' חסר.

        לגבי הירושלמי על שמשון מביא הרב מרגליות (שם) מקבילה מבמדבר רבה, נשא, פרשה יד: 'לשני דברים נמשל שמשון… כנגד שני פעמים שכתוב עליו שהוא שפט את ישראל, ואלו הן: "וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" ללמדך שעשרים שנה שפט את ישראל בחייו ועשרים שנה אחר מיתתו של שמשון היה מוראו על פלשתים וישבו בהשקט'.

        וכן ניתן להגיה בירושלמי שהלימוד הוא מכפילת האמירה ששמשון שפט את ישראל עשרים שנה, ולא מהנחת גירסא אבסורדית בפסוק, לפיה יש סתירה בכתובים.

      • על ממונה על ספרי התורה בשאלוניקי במאה ה-16 שעורר על בעיות של הבדלי נוסח, כגון 'כלות משה' מלא או חסר, 'פדה צור' במילה אחת או שתים, 'דכא' בא' או בה', ראו: מ' בניהו, 'אגרת הסופר רבי אברהם חסן משאלוניקי, ספונות יא [=ספר יוון א], תשל"א-תשל"ח, עמ' קפט-רכט.

        הוא מביא בין השאר (עמ' ריג) את תשובת הרשב"א:

        'עוד אמרת שנמצא בספרים "ככלות משה" שלם, ורבותינו אמרו "ככלת" כתיב. אם הספרים שנמצאו בהם ככלות שלם הוא טעות?

        דע כי כמו שלחלקו באל"ף ובנו"ן בכמה מקומות, מצאתי שנחלקו במילות חלוקות מערבאי ומדינחאי [בני א"י ובני בבל], שכן אמרו בגמרא: "ולבני הפילגשים – פילגשם כתיב" ובספרים כתוב מלא בהרבה מקומות.

        עוד תדע שבכל מקום שאנו מוצאים מחלוקת בספרים, אמרינן במסכת סופרים שהולכים אחרי הרוב'

        תשובת רשב"א זו מובאת גם בבית יוסף, יורה דעה, סוף סימן רעה'.

        '

        • בנוסח תשובת הרשב"א שבב"י, בסוף הפיסקה השניה: 'וכן בהרבה מקומות'.

          • פרופ' ישעיהו מאורי ('מדרשי חז"ל כעדות לחילופי נוסח', באתר 'הספריה הוירטואילת של מט"ח,, הערה 6), ציין לתשובת הרשב"א (בתשובות המיוחסות לרמב"ן, סי' רלב), ממנה משמע שבמקום שלומדים בתלמוד 'עיקר דין' יש להעדיף את נוסחת התלמוד.

            • לעומת זאת הוא מבין בדעת התוספות, שהביאו את נוסחת התלמוד מול נוסחת הספרים, שהם סוברים שאין מצב שבו משנים את נוסחת ספרי התנ"ך מפני נוסחת התלמוד, וכותב שדיעה זו נתקבלה כדיעה עיקרית ע"י האחרונים.

              • לגבי הגירסא במכילתא: 'אשר ציוה ה' אלקינו אותנו'. כך אמנם בכ"י אוקספורד ובדפוס ונציה, אך בכ"י מינכן: 'אשר ציוה ה' אלקינו אתכם' כנוסח המסורה.

                הנוסח 'אותנו' יכול לבוא כ'תיקון' של מעתיק שהוקשה לו שגם החכם 'מוציא עצמו מהכלל', או כטעות נפוצה בהעתקה: גרירה ממילה קודמת. בהשפעת המילה הקודמת 'אלקינו' כתב המעתיק מבלי משים 'אותנו' במקום 'אתכם'. לעומת זאת אין סבירות שמישהו יהפוך 'אותנו' ל'אתכם', לא כטעות ולא כשינוי מכוון. ולכן סביר יותר שהנוסח 'אתכם' הוא המקורי.

                אף הגירסא לגבי שמשון: והוא שפט את ישראל ארבעים שנה' מוסברת יפה כגרירה של המעתיק, שמבלי משים חזר על המטבע 'תשקוט הארץ ארבעים שנה' המופיע לפני כן לגבי דבורה וגדעון.

                • דברי רש"י (שבת נה,ב): 'וזו אינה קושיא', יכולים להתפרש גם כיישוב קושייתו על מה שאמר רב הונא בריה דרב יהושע: 'מעבירים כתיב', שכוונתו: 'מעבירים' נאמר ולא 'עוברים', ובפסוק מדובר על העם שהעבירו את השמועה ואין להביא ממנו ראיה ששני בני עלי חטאו. לפי זה אין כאן כלל ראיה שהיה לפני רב הונא כתיב שונה מנוסח המסורה.

                  דברי אגדת בראשית מא: 'מעבירים – ולא מחטיאים' בודאי לא קשורים לכתיב. גם דברי רב שמואל בר יצחק (במדרש שמואל ז): 'מעבירים ומחזירים' יכולים להתפרש כדיוק מהמילה 'מעבירים' שמדובר בהעברה זמנית. בעוד שרב חגי (שם) מבין שמדובר בהעברה גמורה.

                  כעין זה מצאנו מחלוקת לגבי 'ואלו עוברין בפסח' (פסחים מב,א) בין ריב"א המפרש: 'עוברין מן העולם' ובין ר"ת המפרש 'עוברים מן השולחן'.

                  • ולפי זה מדובר בתוספת שהוסיף רש"י ב'מהדורא בתרא'.

                    • בעל הכללים הגדול, רבי מלאכי ב"ר יעקב הכהן מליוורנו קובע בספרו 'יד מלאכי', ליוורנו תקכ"ז, כלל רפג: 'חילוף נוסחאות מלא שייך אלא בחסריות ויתירות, אבל בפסוקים ותיבות לא שייך לומר דאית בהו חילוף נוסחאות'.

                      לביסוס דבריו, הוא מביא שם (דף נט,א-סא,א) דיון מקיף ועשיר במקורות, שכתב 'לרחימא דנפשאי החכם ונבון כמה"ר רפאל אשכנזי נר"ו מעיר פירינצי יע"א, וזהו בהיות דחביבין עלי דברי דמר פניתי מכל עסקי להתבונן במאי דקשיא ליה…'.

                      הופניתי לדבריו מספרו של רבי יוסף דוד זינצהיים, יד דוד, שבת נה,ב.

                    • תיקון בפיסקה 1: 'חילוף נוסחאות לא שייך אלא…'

                    • על דרך ההתמודדות עם חילופי הנוסחאות אומר רבי יהודה הלוי:

                      אמר הכוזרי: ומה דעתך אם יימצא שוני בספר או בשני ספרים או בשלושה?

                      אמר החבר: רואים את רוב הספרים, כי הרוב לא ייתכן בהם השקר, ומניחים הבודדים. וכך עושים בבעלי הקבלה אם נחלקו, הרי המיעוט יחזור לדעת הרוב.

                      (כוזרי, בתרגום רבי יוסף קאפח, מאמר ג, כו-כז)

                      ב'קול יהודה' לרבי יהודה מוסקאטו (שם) ציין למקור הדברים בספרי (וזאת הברכה, שנו) ובמסכת סופרים (מהדיר הספרי, פרופ' א"א פינקלשטיין, ציין גם לירושלמי תענית, פרק ד, הלכה ב), ו

                      וכך נאמר במסכת סופרים (פרק י, הלכה ד):

                      אמר רבי שמעון בן לקיש: שלושה ספרים נמצאו בעזרה, ספר מעונה, ספר זאטוטי, ספר היא. באחד מצאו כתוב: "מעון אלקי קדם ובשנים כתוב: "מעונה אלקי קדם", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו: "וישלח את זאטוטי בני ישראל" ובשנים מצאו: "וישלח את נערי בני ישראל", וקיימו שנים ובטלו אחד. באחד מצאו כתוב: "שנים עשר היא" ובשנים מצאו כתוב: "אחד עשר היא", וקיימו שנים ובטלו אחד

                      :

  2. לגבי ה״דברים האינסופיים״ ברור כשמש שמי שיש לו מה לומר ולהרחיב ולנמק ולהביא מקורות לדבריו יכתוב בהרחבה ולא בקמצנות

    זה לעומת מי שדבריו מבוססים בעיקר על ססמאות ונימוקים נוסח ״כבר הוכח ש…״ ו״המחקר הוכיח ש…״ ו״מי שלא חושב כמוני הוא בבעיה נפשית״ אחד כזה באמת אין לו מה לכתוב הרבה ודבריו מועטין

    ודי לחכימא ברמיזא

  3. אגב למי הכוונה ״עלינו״? יש מצב שמישהו כאן הכתיר את עצמו למנהיג על איזו קבוצה לא ברורה כאן? או שמישהו כאן אוהב לדבר בשם הציבור שלא מינה אותו?

    לאלוקים פתרונים

  4. ש.צ, בקשר לדבריך על כתבי היד של התלמודים נושא זה אכן מהווה בעיה מסוימת וכבר הרמב״ם היה פוסק בניגוד לפסיקות קודמות של הגאונים מאחר שהוא ראה בכתבי יד שמצא דברים אחרים שהגאונים לא ראו (אפנה מאוחר יותר למקור כזה ברמב״ם, לא זכור לי כרגע המיקום המדוייק)

    גם הנצי״ב עסק בכך והגר״א לעומתם ידועה שיטת החזו״א שטען שיד ה׳ כיוונה שהנוסח הנכון והמכוון לאמת הוא זה שילמדו בו לאורך הדורות ולכן אין סיבה לשנות הלכות קיימות על בסיס ראיות מכתבי יד שנמצאו מה גם שלדבריו כתבי יד שנמצאו בגניזה אפשר שהם נגנזו כי הם היו משובשים ובעייתיים ולכן אין לנו אלא את המסורת המקובלת של התלמודים שבידינו

    בכל אופן כמו שאפשר לראות יש בזה צדדים לכאן ולכאן

  5. לגבי מה שהבאתי מהרמב״ם על שינוי פסיקה מקובלת על פי כתב יד יעויין ברמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק טו ה״ב

    לגבי התנגדותו של החזו״א לעניין יעויין ב״קובץ אגרות״ של החזו״א א, כא וב, כג

  6. אף על פי כן הסכים החזון איש, להוצאת 'שער המים' לרשב"א ע"י ר' אברהם רייסנר מבני ברק (על פי כתבי יד שזוהו ע"י מו"א פרופ' ד"ש לוינגר ופרופ' אלכסנדר מארכס) משום שהדברים מתאימים למה שהובא בשם הרשב"א ב'בית יוסף'.

    דומני שהתנגדותו של החזו"א היתה לנוסחאות שאין להן עדות בדברי הראשונים, שאז יש לחוש יותר לטעות של מעתיק.

    שנה טובה ומבורכת, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: