הבגד הזה שנקרא תשובה | זיוה ברכה גדרון

כבר חמש־עשרה שנה אני נקראת "חוזרת בתשובה". בחודש אלול אני מהרהרת מחדש במושג. מסע אישי 

כבר חמש־עשרה שנה אני נקראת "חוזרת בתשובה". בחודש אלול אני מארגנת לי מחדש את המושג על השלכותיו הרעיוניות, האישיות והמשפחתיות ובמיוחד הכלל־ישראליות. האם לעולם אהיה "החוזרת בתשובה", ביטוי שמלווה לא פעם (כמובן תלוי בעיני המתבונן) בחיוך סלחני ולפעמים אף חשדני? האם לעולם, כמו לעולה חדשה, יישאר לי מבטא ארומתי נלווה לחיי כאישה דתית עם בחירה באורתודוקסיה ככיוון; מבטא עם חותמת על מעשיי האמוניים, היהודיים והתרבותיים?

כבני אדם מודעים (לעיתים מודעים מדי) אנו זקוקים למתחם, מגדר ומנעד, הגדרות שדרכן אנו משויכים וקל לנו לאבחן, לסדר, למיין ולקטלג. נכון, רבות כבר נאמר כנגד הגדרות סטריאוטיפיות, אך אני חשה כי טבענו כבני אדם לעשות כן לעולם יגבר על כל ניסיון להימנע מכך. בשל כך, רוב המתבוננים והמשתמשים במושג ה"חוזרת בתשובה" יבקשו מיד להבין אם אני ברסלבית או חב"דניקית, חבקו"קית או שמא אחת בלתי מוגדרת, כלומר יצור־כלאיים שכזה שעוד רגע תקבל תעודה של "תמהונית", "כלבויניקית", אחת כזאת של קצת מזה וקצת מזה.

בדרך לסנטוריני עם ספרי הרב סולובייצ'יק. משמאל: פרופ' ראובן פוירשטיין    צילום: ג'וש ארונסון

בדרך לסנטוריני עם ספרי הרב סולובייצ'יק.

ילדה רגילה

אני חושבת על עול תורה ומצוות והוא באמת עול. נכון, לפעמים יש העונג של ללמוד תנ"ך, ללמוד מדרש וחסידות, לשבת בחברותא הכי טובה שיש ולהרגיש קשורה ומדברת בשפה יומיומית של קדושה טבעית. אך רק א־לוהים יודע שלקיים מצוות ממש, כולל המצוות שאינן תמיד מרגשות, מעניינות ומועילות, זו משימה שנעה בין "למה עשיתי את זה בכלל…" ובין: "אני בוחרת כל יום מחדש לעשות משהו שהוא ציווי שיש בתוכו קדושה".

את דרכי בתשובה אני מבינה שהתחלתי לא בטראומה או אירוע כואב (גם אם ודאי שהיו כאלה). מעולם לא ביקרתי בהודו, וגם לא הסתובבתי בחברה נטולת קשר רגשי לערכים וחובבת בילוי ופרסום. האמת היא שאני סתם ילדה רגילה, בין "מורכבת" ל"טובה", מבית טוב, כזה שהיו בו ענייניים כמו בכל הבתים, שגדלה להיות אישה אוהבת א־לוהים ומבקשת קרבתו. סתם כך. כאילו סתם כך. אולי זו הסיבה לרצון להשתייך למי שיאפשר לי יהדות הלכתית ומאווררת; לא מתחנפת ולא מקצצת בנטיעות, לא מקצינה ומותירה רבים בחוץ וגם לא מתביישת בהיותה תורה ואור וציווי לעולם.

"התשובה" לא נקראה כך בפי תמיד. היא החלה מעצם היותי שייכת למשפחתי החילונית־מסורתית. הזיכרון הראשון שלי מהחיבור בין א־לוהים לאדם היה המזוזה. מזוזה בצורת כד קטן שנקבעה על דלת ביתנו. אבי היה מרים אותי, ילדה שמנמנה של ממש, אל המזוזה בחדווה ומצווה ברוך: "מנשקים את המזוזה, ככה, תעשי את זה גם את כשתהיי גדולה".

אני בחרתי להקדים את קיום המצווה (אולי המנהג) וכבר אז בגלל הנומך הייתי מרימה עיניי אל המזוזה בכל פעם שיצאתי מהבית ומפריחה אליה נשיקה באוויר. כל זה עד הגיעי לגובה שבו היד כבר מסוגלת לנשק בעצמה. הפעולה וההשתוקקות הזו והשיחות על א־לוהים, החגים והצדקה ללא תנאי לכל דורש של אמי נראו לי משהו אינהרנטי החקוק וטבוע לחלוטין בזהות המשפחתית והאישית שלי. כך נמהלה היהדות אל תוך ההתפתחות האישית־פסיכולוגית־חברתית שלי.

מעולם לא נקראנו חילונים. אולי כי לא היינו בשיחות, בדיונים או במעמד של ויכוח בין קבוצות. הוריי משפחה של יהודים שעלו מתורכיה וככה זה. כך תמיד אמר אבי: ככה זה! מי שיש לו א־לוהים ככה הוא מתנהג. בשבילי משפט זה היווה קוד קסום להתנהגות טובה כי א־לוהים רואה ושומע וגם שמח. הוא קשוב ומחכה לי. הלוואי שהייתי יודעת שהחוויה הזו נקראת "השגחה פרטית".

עד גיל שלושים ושלוש לא הרגשתי שאני רוצה לשנות משהו בסגנון היהדות האישית שלי. עד שהייתה לי הזכות לעבוד במכון פוירשטיין בראשותו של פרופ' ראובן פוירשטיין. הוא, מעשיו, גודלו הרוחני והאנושי, יחד עם נוכחותם של אנשים חובשי כיפות סרוגות שהם גם יודעי ספרים ואקדמיה ועשייה שאינה בהגדרה דתית ישירה – הקסימו אותי; כאילו נפתחו לי חלונות מידע על האפשרות להבין מי אותו א־לוהים בשבילי, כי בכל זאת כבר התקדמתי משהו מגיל שלוש של ילדה־אבא־מזוזה.

המפגש המרגש ביותר היה עם בנות השירות הלאומי. עד אז לא זכיתי להכיר את הזן הנדיר והיפה הזה והן שאלו תוך כדי שיחות נפש ודיבורי משמעות על העולם והבחירה בחיים אם ארצה להכיר שבת ככה, כמו שאומרים: "כהלכתה". היה ברור שאין להן עניין בלהחזיר אותי או בלהביא אותי למקומן. הן רצו להכיר את עולמי דרך עולמן. התאים לי.

פרופ' ראובן פוירשטיין צילום: ג'וש ארונסון

פרופ' ראובן פוירשטיין צילום: ג'וש ארונסון

יחוו את התהליך

השלב הבא היה עם יעל חברתי החכמה מפוירשטיין, שהציעה שניסע לטיול ביוון ושכדאי לי "על הדרך" להכיר את כתבי הרב י"ד סולובייצ'יק, כי הוא מדבר על דברים שאני שואלת לפשרם. וככה, כל הדרך לסנטוריני, על בתי הקפה שלה, אני עם ספרי הרב סולובייצ'יק באמתחתי. כמעט התפוצצתי מהתרגשות בלתי מובנת מספרו "איש האמונה" ומהעובדה שברגע זה ממש דופק הקב"ה בכבודו על דלתי ומבקש ברכות: "פתחי".

 התחנה האחת לפני הרגע שבו ניתן לומר כי זה הרגע שאני מחליטה להיות שומרת תורה ומצוות, כמו שאומרים הדתיים מבית, היא ריצה ואריה פנינגשטיין. בית הכנסת הנבחר לתהליך היה "אוהל אהרון". פשוט בית כנסת רגיל שכזה. אנשים מכל הזוויות של הצבעים הישראלים עם כרס ודיבור מהיר ונוח. עם קבלת פנים מאירה ולא מתנפלת, מזמינה ולא מסווה כוונות נסתרות מאחורי ההזמנה; תפילה לא מסולסלת בפיוט וגם לא מאריכה בשירים. אני הבאתי רצון ללמוד, להשכיל ולהבין, וריצה ואריה ו"אוהל אהרון" נתנו בית ומקום לגלגל ספרים, רעיונות ודיבור אישי מאוד אישי על פרשת השבוע.

ובלי חסידות ממש הרי אי אפשר. באותו הזמן פגשתי את הרב ארז משה דורון וסדנת חסידות שהתקיימה בביתי הניעה את המהלך הראשון המאיים והנורא – שמירת שבת ממש! טוב, בשביל זה כנראה באמת צריך איזו הנהגה.

מהר מאוד הבנתי שלא יהיה לי רב, והיום, חמש־עשרה שנה אחרי, אני עדיין אישה שומרת תורה ומצוות בלי רב מכוון יומיומי וחמושה בכמה חברים הלכתיים מצחיקים ורציניים כאחד, שאיתם אתייעץ בכל נושא הלכתי ומנהגי כזה או אחר. ואני כבר לא אומרת "דתייה בסגנוני", ביטוי שמותיר רווח רחב מדי להחליט שאני בטח מין חופשייה להחליט איזו מצווה נראית לי ואיזו פחות. אני נהנית מאוד לכתוב על כרטיס הביקור שלי לצד תארים שונים – אישה דתית. אני נשואה לאורי, איש קיבוץ שדה נחמיה, שאמר שכל אחד והדת שלו – ובכל זאת בחר בי ובאורח חיים דתי שכזה לחיות עמו את חייו.

אינני חיה בשלווה סטואית מאז ולא כל ענייני האמונה פתורים, ורחמנא ליצלן אינני מרגישה שקל כל־כך להיות אחראית להיותי אישה מאמינה שא־לוהים מבקש ממנה אמת ומעשים.

פעמים רבות ייחלתי שהנשים הדתיות והמדהימות שצעדו אל תוך חדר הטיפולים שלי יחוו משהו מהתהליך הזה; שיהיו לכמה ימים חוזרות בתשובה. לא כדרישה, לא כאיום ולא כתנאי, שיתפרו מחדש את הבגד הזה שנקרא: תשובה.

זיוה ברכה גדרון היא מנהלת "הקול קורה" – בית הספר לפסיכודרמה, תיאטרון מדרש

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד אלול תשע"ג, 30.8.2013

פורסם ב-30 באוגוסט 2013,ב-גיליון ניצבים-וילך תשע"ג - 838. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: