לא מתחרט | שרי מקובר־בליקוב

הצלקות והכאבים לא הצליחו לשבור את רוחו של יצחק דרקסלר. בראיון מיוחד חוזר השריונר החרדי אל הפגיעה הישירה שספג, אל תהליך השיקום הקשה ואל תחושת הגאווה שממלאת אותו כשהוא נזכר איך היה שב במדים לבני ברק ומתקבל בכבוד 

כשיצחק דרקסלר מחייך, הצלקות על פניו מחווירות ומצמצמות נוכחות. הזמן נטה לו חסד, וחמישים השנים שחלפו ממלחמת יום כיפור טשטשו את כתמי האש וריככו את טביעתן. רק הידיים מסגירות עדות לפציעתו הקשה של החייל החרדי, שנשרף על הרמה במידה כזו שאפילו הסרבל חסין האש התפורר ונתלה על גופו ברוכסנים מותכים. "אני משתדלת להסתכל על העין הטובה של איציק, זו שהעפעף שלה נשאר שלם", אומרת רבקה אשתו. "כי היא מחייכת אליי היום כמו שאיציק חייך אליי פעם".

95 אחוזי נכות, ועדיין החזות של דרקסלר נאה ונעימה. האש התחשבה במתאר הפנים והותירה אותן אנושיות ואופטימיות. וכך הוא מתנהל באלעד החרדית, חייל לשעבר בין אברכי משי ועסקנים שמתנגדים נחרצות לגיוס. "מעטים בעיר הזו יודעים מה עבר עלינו, כי השנים שיפרו את סממני המלחמה", מודה רבקה. "אבל בתקופה של הפציעה, כשעוד גרנו בבני ברק, אף אחד לא היה מסוגל להסתכל עליו. גיסי בא ושאל, את בטוחה שזה איציק? וקרובת משפחה באה לבקר אותו בבית החולים ואמרה לי, איך את יכולה לסבול אותו ככה? אני זוכרת שניסיתי לדון אותה לכף זכות. חשבתי שהיא פשוט טיפשה, לא מפותחת. בכוח מנעתי את עצמי מלשאול אותה, בשביל זה באת? בתקופה ההיא לא היה לי בכלל כוח נפשי להתמודד עם התגובות ולהסביר שזו התרומה שלנו למדינה כיהודים חרדים וציונים. כן, שלושת המושגים האלה המנוגדים כל כך היום הלכו פעם ביחד".

ב־58', בגרעין הנח"ל של אגודת ישראל שייסד האדמו"ר מוויז'ניץ בכבודו ובעצמו, היו החיילים החרדים שגרה מקובלת במדינה ופלטפורמה שהציעה אפשרויות תעסוקה למי שלא רצו ללמוד. "גרתי ברחוב יחזקאל, בסך הכל סמטה קטנה בבני ברק, אבל במלחמת יום כיפור היו ברחוב שלנו חייל שנהרג, חייל שנפל בשבי ואני הפצוע", מחדד דרקסלר. "היום בכל בני ברק בקושי תמצאי שלושה חיילים. לשני חברי כנסת חרדים נהרגו ילדים בקרב. הבן של יעקב מזרחי במלחמת יום כיפור והבן של מאיר דוד לווינשטיין במבצע סיני. לא כמו היום, שלא נותנים לחיילים חרדים להיכנס לישיבה, אז הרבנים בכבודם ובעצמם שלחו את הבחורים אל הצבא וההורים ביקשו מהבנים להתגייס כדי שיוכלו לעבוד ולפרנס את משפחותיהם".

"אני מודה לאלוקים בכל יום מחדש על שאני חי ונהנה מהחיים". 
יצחק דרקסלר 
צילום: אריק סולטן

"אני מודה לאלוקים בכל יום מחדש על שאני חי ונהנה מהחיים". 
יצחק דרקסלר 
צילום: אריק סולטן

הם לא פחדו שתתקלקלו?

"החיכוך עם העולם החילוני לא הזיק אלא הפך אותנו למודעים יותר לייחודיות שלנו. הייתי גאה במדים שלי. אף פעם לא נאלצתי להחליף בגדים בתחנה המרכזית. גם בצבא לא היו לנו בעיות מיוחדות. המושג 'שירת נשים' לא הפריע לאף אחד, ומי שהקפיד פשוט לא נכנס לאירועים של להקת הנח"ל. החיילים החרדים היו בחורים רציניים שישבו בערב ולמדו. רבים מאיתנו באו לשירות הסדיר והמילואים עם גמרות מנוילנות. הצבא כיבד את הצרכים שלנו וגם אנחנו התאמנו את עצמנו לכללים. בשבועות הראשונים היה לנו קצת הלם תרבותי, אבל מהר מאוד הסתגלנו. אני זוכר שהמפקד הוציא אותנו בטירונות אל החצר, העמיד אותנו בשלשות וצעק: 'על התחת שב'. הרגשתי מבוכה גדולה. בפעם הראשונה בחיי שמעתי את המילה הזו בקול רם. והייתה גם הפעם הראשונה שהעלו אותי על רכב בשבת כי היה אירוע ביטחוני שנחשב לפיקוח נפש. זו הייתה טראומה, אבל התרגלנו".

גם הילדים של דרקסלר המשיכו לצבא. "לא לכולם מתאים אורח חיים של לימוד תורה יומם ולילה", הוא אומר בפשטות. "לפני כמה שנים באתי לבקר את הבן שלי בישיבה והמשגיח אמר לי: הבן שלך גאון, אבל לא בתורה. יום אחד שמנו לו גמרא הפוכה על השולחן והוא אפילו לא שם לב. הבן הזה הלך לצבא, היה מפקד בגולני, עשה בגרות, למד באוניברסיטה והיום הוא כבר לא חרדי. שאר האחים והאחיות חרדים, אבל לכולם השכלה אקדמית ופרנסה מכובדת".

אולי הרבנים מתנגדים לגיוס חרדים בגלל מה שקרה לבן שלך?

"הבן שלי לא חזר לישיבה כי נידו אותו והתנתקו ממנו. החברה החרדית לא מוכנה לקבל חרדים שמתגייסים לצבא. זו הבעיה. הרבנים מכירים בצורך להתגייס כדי לקבל אישור לצאת לעבודה ולהתפרנס, אבל הם מפחדים לשנות את המצב ולגנות את זורקי האבנים על חיילי הנח"ל החרדי. אני אומר, אל תבודדו אותם. להפך, תבנו להם מסגרת. רק יחידים מסוגלים להמית עצמם באוהלה של תורה ולדון את משפחתם לחיי עוני. תטפחו אותם ותשחררו את כל היתר".

איפה הבן שלי

דרקסלר היה בן 22, נשוי טרי עם אישה צעירה בהיריון, כשפרצה מלחמת יום כיפור. חצי שנה לפני כן התגייס לפלוגת חי"ר בצנחנים, אבל באוקטובר 73' הוחלט על הסבה לשריון והחרדי הצעיר הצטרף לחטיבה 679 תחת פיקודו של אורי אור. "השבוע גייסו את הבן שלי בהודעה בטלפון הנייד", הוא משתומם. "אבל אצלי דפקו בדלת עם צו שמונה, ואני חתמתי והתארגנתי ליציאה. נקודת המפגש הייתה בכניסה לבני ברק. שלושה אוטובוסים מלאים של חיילים חרדים שגדלו איתי ב'חיידרים' ובישיבות ועלו איתי לרמת הגולן.

"אף אחד לא האמין שמשהו רציני מתרחש. אבל כשהגענו לטבריה והאוטובוס עצר בשק"ם לא יכולנו לצאת. העיר השחירה מחיילים. הכל היה עמוס, צפוף, בהול. רק אז התחלנו לעכל את סדר הגודל של האירועים. כשהגענו לבסיס ביפתח עלינו על הטנקים בדרך לרמה. אני הייתי התותחן. מפקד הטנק, בחור צעיר שלא הכרתי, סירב בתחילה להצטרף אלינו. הוא כל הזמן אמר בפאניקה: אני צריך להתחתן בעוד שבועיים. אפילו הראה לי את ההזמנה. אבל דיברתי על לבו, ואחר כך תפסנו איזה טנק, העמסנו עליו ציוד והעלינו את המפקד איתנו בכוח. הוא נפצע במלחמה ובמשך הרבה זמן כעס עליי שהכרחתי אותו להילחם. בסוף הוא התחתן וכולנו היינו בחתונה שלו".

גם לך הייתה אישה בהיריון בבית.

"בזמן מלחמה האדרנלין מכסה על הרגשות ומניע אותך לפעול על אוטומט. והיה צריך לפעול. לא סתם אמרו שהיינו מעטים נגד רבים. כשהגענו למחצבות של כפר גלעדי ראינו על כל טנק ישראלי עשרים טנקים סורים, ואת הטנקים שלנו נשרפים בזה אחר זה. אני זוכר שהעלינו פצועים שהטנקים שלהם חטפו פגיעות ישירות. אלו שהתמזל מזלם ולא נפגעו יצאו מהטנק השרוף ועברו לטנק אחר.

"היינו בציר הנפט כששמעתי בום גדול. חטפנו פגיעה ישירה והטנק התפוצץ. החייל שאספנו נפצע קשה מאוד ומת כמעט מיד. רכנתי לעזור לו והמסמכים שלי נפלו עליו. אחר כך אספו את הגופה, מצאו את המסמכים וחשבו שהוא אני.

"כל אחד בטנק עף לכיוון אחר. מפקד הטנק עף החוצה וכך יכולתי לצאת, כי הייתי מתחתיו במקום צר וצפוף. בחוץ התרומם העשן ולא ראיתי כלום. נשרפתי לגמרי אבל לא הרגשתי כאב. רק העיניים החשיכו. הייתי לבד כי אף אחד לא בא לפנות אותי. פחדתי מאוד. חשבתי על אשתי ועל התינוק שאמור להיוולד לנו. אז עוד לא ידעו מראש אם זה בן או בת. אני זוכר שהתפללתי לקדוש ברוך הוא. אמרתי לו: דבר אחד אני מבקש, שלכל הפחות אשמע את המילה אבא. אחר כך תעשה איתי מה שאתה רוצה".

אז זה אתה לבד מול הסורים. מה אתה עושה?

"ניסיתי ללכת, אבל לא הייתי מסוגל. מסביבי הייתה מהומת אלוהים. טנקים סורים בשטח שלנו וטנקים שלנו בשטח הסורי. ניסיתי לעלות על איזה טנק וברגע האחרון הבנתי שהוא סורי. אחרי רבע שעה הגיע רכב שחיפש פצועים. עמדתי על הכביש שרוף כולי, בלי הבגדים שהתפוררו, בלי המסמכים. החובשים כיסו אותי בניילון מיוחד, נתנו לי מורפיום והטיסו אותי במסוק לבית החולים רמב"ם.

"כעבור יומיים התעוררתי במקום נקי. האחות שאלה אם אני זוכר את הטלפון בבית והתקשרה להוריי. אמרה להם, הבן שלכם נפצע, משהו לא רציני, אבל תבואו מהר. וההורים שלי, ניצולי שואה, הבינו מיד. בגלל המהומה שום דבר לא היה מסודר. לא הגיע קצין העיר, לא הייתה נציגות של הצבא שתאסוף אותם ותלווה את המפגש איתי, שהיה בכלל לא פשוט. אמא שלי נכנסה לבית החולים, שהיה מלא פצועים עד אפס מקום, התרוצצה בין המיטות ולא מצאה אותי. חזרה אל האחות ושאלה: איפה הבן שלי? והאחות הצביעה על החדר ואמרה, הוא שם. שוב היא נכנסה, עברה בין כל המיטות וצעקה, אין פה יצחק! מהצעקות התעוררתי. אמרתי לה, אמא, זה אני. והיא ניגשה אליי בזהירות, הסתכלה, הסתכלה, ואחר כך סיפרה שזיהתה אותי דרך השיניים".

ואשתך?

"בימים הראשונים לא היה ברור אם אשאר בחיים, ולכן המתינו קצת עם הבשורה כי פחדו בגלל ההיריון. הקשר עם החיילים היה אחת לשבוע, כך שאפשר היה למשוך קצת זמן".

רבקה: "מכיוון שההורים של איציק ניצולי שואה והוא בן יחיד, היה לי ברור שידיעות על איציק יגיעו קודם כל אליהם. לכן הלכתי לביתם כמעט מדי יום. ושבוע אחד הם לא היו בבית. כשניסיתי לברר איפה הם נתנו לי הסברים מגומגמים. עברו כמה ימים, איציק יצא מכלל סכנה ואז הם סיפרו לי בזהירות שהוא פצוע קל. כל כך קל, ממש לוקסוס. נסענו לבית החולים וכל הדרך היו לי סיוטים. ידעתי שכשאומרים פצוע קל זה בדרך כלל פצוע קשה, ואם אומרים פצוע קשה זה בדרך כלל מסתיים במוות.

"כשנכנסתי לחדר שלו לא הכרתי אותו. לא הייתה צורה של בן אדם, רק מומיה חבושה בתחבושות, פצועה ונפוחה. היה קשה. אנשים באו לבקר אותו, שטפו את הפנים וברחו. אף אחד לא היה מסוגל לראות את המראות ולשמוע את הזעקות. בחודש השני הורידו לו את הקרקפת כדי להשיג עור להשתלות. זה היה מחזה נורא. לפעמים הייתי עוזבת את בית החולים וחוזרת הביתה לבכות. אבל אמא של איציק ישבה לידו חצי שנה תמימה על כיסא, משעינה את הראש על הידיים ונרדמת".

"הייתי גאה במדים שלי". דרקסלר בתמונה מתקופת השירות צילום רפרודוקציה: אריק סולטן

"הייתי גאה במדים שלי". דרקסלר בתמונה מתקופת השירות צילום רפרודוקציה: אריק סולטן

חי על שליש כבד

ייסורי האש כבדים מנשוא. דרקסלר זוכר את החבישות והניתוחים, את הפצעים הפתוחים והאמבטיות המכבידות. "צרחתי מאוד", מספר דרקסלר. "מה זה צרחתי, לא הייתי מסוגל לשאת את הכאבים האיומים. אפילו להוציא את התפרים לא הסכמתי אלא בהרדמה. והיו הרבה תפרים והרבה ניתוחים. רק בעין, בעפעף, היו לי שלושים וחמישה תפרים. ישנתי בעיניים פקוחות כי העפעפיים נשרפו, הכבד נפגע וגם הרגליים והידיים. לידי שכב עודד ארז, גם הוא פצוע אש, שצעק מייסורים. כשהייתי צועק הוא היה אומר לי, איציק, למה אתה צועק? ואני אמרתי לו, אני צועק? אתה צועק! אחר כך הפסיכולוג של בית החולים אמר לנו שדווקא מי שצועקים מתרפאים הכי טוב.

"לאט־לאט מתרגלים. אבל לאמבטיות שבהן הורידו את התחבושות לא הצלחתי להתרגל. אחרי כל ניתוח הייתי מתעורר ומקיא וכל הגוף נכנס לשוק. זה היה קשה, אבל עם השבועות והחודשים הניתוחים פחתו והטיפולים הפכו נסבלים יותר. הצבא הרעיף עלינו פינוקים. הביאו לנו מתנות והשתדלו לשמח אותנו".

מתי ראית את הפנים שלך לאחר הפציעה?

"ביקשתי מראה מיד. זה לא היה קל, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי, תזכור שאתה כבר נשוי. זה עודד אותי מאוד. רציתי להחלים במהירות והשתדלתי לחזור לעצמי גם בימים הקשים. אנשים שלחו לי מכתבים, ממתקים, כיתת גן אחת מחיפה אספה כסף וקנתה לי טרנזיסטור. ביקשתי מאשתי לכתוב מכתבי תודה לכל אחד מהילדים. ושמחה הולצברג ("אבי הפצועים", שמ"ב) אמר לי: אם ייוולד לך בן, אני אעשה לו ברית. כשנולדה הילדה, לימים בת יחידה לארבעה אחים, חבר הכנסת קאופמן, שהיה אז היבואן של 'פישר פרייס', הזמין את כל האבות הפצועים להגיע לחנות ולקבל מתנה. הלכתי עם אשתי ובחרנו משהו. הבאנו לקופה והמוכרת אמרה, זה הכל? והכריחה אותנו לקחת עוד ועוד".

איך חוזרים לחיים נורמליים אחרי הפציעה?

"נולדה לי תינוקת יפהפייה, וזמן קצר לאחר מכן השתחררתי מבית החולים. הצבא נתן לנו מכונית וולבו והתחלתי לראות את החיים בעין יפה. התחלתי לעבוד כגזבר בנמל התעופה בבן־גוריון. בתחילה היה לי קשה עם המראה. לא הייתי יוצא לבד מהבית, רק עם אשתי או עם הילדים. הרכב הקל עליי, כי יכולתי להסתתר בו ולשלוח החוצה את בני המשפחה. פחדתי מהתגובות. לא ידעתי איך אנשים יתמודדו עם המראה שלי. נולד עוד בן, והייתי שולחת אותו עם אחותו, בודק מרחוק מה שואלים אותם על אבא. אבל הזמן עשה את שלו ואני התרגלתי לעצמי, ואולי בגלל זה גם הסביבה התרגלה אליי. עדיין, עד היום אני לא מרגיש נוח במקומות שיש בהם ריכוז גדול של אנשים.

"במשך השנים עברתי ניתוחי השתלה רבים. זה לא היה פשוט ולא כל ניתוח הצליח. גם הפציעה הפנימית עושה את שלה ולפעמים המצב קצת מתדרדר. היום אני חי על שליש כבד. אבל אני לא מתחרט לרגע. אני מודה לאלוקים בכל יום מחדש שאני חי ונהנה מהחיים. יש לי אישה טובה ושישה ילדים מקסימים, עבודה מספקת, מטרות, עניין. יש אנשים שאין להם רבע מזה".

שנתיים אחרי הפציעה נפגש דרקסלר עם עודד ארז, שחזר לשירות צבאי. "אמרתי לו, אם אתה חזרת, גם אני חוזר. ביקשתי לשוב אל החטיבה, התקבלתי ועשיתי מילואים. אמרתי לעצמי, הנה ההוכחה שאני בכל זאת בנאדם רגיל".

הגדוילים של היום

לפני שנים אחדות נסע דרקסלר (62) בפעם הראשונה בחייו לחו"ל. "אני לא עוזב את הארץ מטעמים אידאולוגיים", הוא מבאר. "אין לי אפילו דרכון, אם כי אפשר להגיד שהייתי בלבנון ובמצרים, אבל לפני כמה שנים ארגון נכי צה"ל ארגן משלחת פצועים ללונדון והסבירו לי שחשוב שאצטרף. ההורים שלי באו לארץ ישראל אחרי שעברו את השואה ולא עזבו אותה, ואני למדתי מהם. הם היו ציונים, ולמרות שהיו חרדים מאוד, העולם האמוני הפנימי שלהם לא התבטא במושגים שמקובלים היום. ההורים שלי לא היו עוברים לסדר היום על פגיעה בציונות. אמירות כמו 'הרצל לא שווה כלום' היו מעוררות בהם חלחלה. לכן, כשקראתי השבוע שהאדמו"ר מקלויזנבורג כינה את נציגי הצבא 'נאצים', נחרדתי. אם הוא חושב שיהודים שמשרתים בצבא הם נאצים, למה סבא שלו הגיע לארץ בכלל, אחרי שאיבד 11 ילדים בשואה?"

מה גרם לשינוי המהותי בתפיסת החרדים את הצבא?

"בתקופתי הרבנים והחיילים החרדים הלכו יד ביד. הם אפילו קירבו יותר את הבחורים שהחליטו להתגייס במקום ללמוד בישיבות, כי ידעו שזה תחליף למגע אישי עם עולם התורה. פעם החרדים התגייסו מרצונם הטוב, בלי קשר לעולמם הרוחני, היום מגיעים אנשים שמראש מסתובבים שנה־שנתיים ברחובות כי לימוד התורה לא מעניין אותם, והם רואים בצבא מפלט. אנשים אומרים להם, בואו תיקחו את החיים שלכם בידיים, תלמדו מקצוע, תשרתו, תתקדמו לתארים אקדמיים.

"בתקופתי לא היה צריך לשכנע אף אחד. הצעירים באו בהמוניהם. במלחמת יום כיפור נהרגו 11 חיילים חרדים מתוך מחזור של 100 חיילים באותה שנה, ונפצעו מאות. חייל חרדי אחד קיבל את עיטור המופת כשקפץ על רימון ונהרג במזח. פעם גיוס חרדים היה מגמה ברורה, ואף אחד לא פחד, ולאף אחד לא הציקו. להפך. הייתה אהדה כלפינו. סובבו אחרינו את הראש. כשהיינו מגיעים לבני ברק עם המדים והכיפה והציצית, הורים היו אומרים לעצמם, וואלה, לבת שלי מתאים שידוך כזה. אחותי הגדולה רצתה רק בחור אחרי צבא, שיוכל לעבוד ולפרנס את המשפחה. אשתי אמרה לי שאם היו מציעים לה בחור ישיבה, היא לא הייתה מתחתנת איתו. בדור שלי הייתה הבנה פרקטית שאי

אפשר להקים משפחה ולקיים אותה מגמילות חסדים".

היה בן 22, נשוי טרי עם אישה צעירה בהיריון, כשפרצה מלחמת יום כיפור. דרקסלר בחתונתו

היה בן 22, נשוי טרי עם אישה צעירה בהיריון, כשפרצה מלחמת יום כיפור. דרקסלר בחתונתו

לאן נעלמה ההבנה הזו היום?

"הציבור החרדי גדל והתרחב בהתמדה. נוספו לו הרבה מאוד בעלי תשובה שהיו ועודם קנאים יותר מהאפיפיור. הם עצמם שירתו בצבא, וראו בזה פגם שמעיד על עברם החילוני. לכן הם העלימו את הפרט הזה מהילדים שלהם, ויצאו בקנאות נגד ערבוב החרדים עם החילונים במסגרת הצבאית. לאט־לאט הבנים והנכדים שלהם התקרבו למנהיגות והחלו למשוך בחוטים. גם הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הזרם החרדי הליטאי, הצטרף לקולות שהתנגדו לגיוס חרדים, והחליט לעצור את המגמה. הרב שך לא ראה בעין יפה את העובדה שהבחורים מגויסים לאורך זמן, וגם הלמדנים שהלכו להתגייס על מנת לחזור אל הישיבה בילו יותר בבסיס מאשר מול הגמרא. הוא פעל בקנאות, כי גיוס החרדים היה קשור לאגודת ישראל והרב שך היה שייך לזרם הליטאי. מכיוון שהייתה לו השפעה עצומה על העולם החרדי, הגיוס נסוג עד שכמעט נעלם".

ממה הרב שך פחד?

"הוא אף פעם לא אהד את שירות החרדים בצבא. אני זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים היה מחזור גיוס שכלל 16 בחורים מישיבת 'חברון', לצד בחורים חרדים רבים מישיבות אחרות, וזה לא מצא חן בעיניו. הוא לא אהב חרדים בצבא, ולא משנה שלו כבר הייתה כבר פנסיה די גדולה כי הוא הרי עבד פעם. גם לרב עובדיה יוסף יש פנסיה גדולה, ואת האדמו"רים המתנגדים לגיוס מפרנסים החסידים. אני תמיד אומר, 'הגדוילים' של היום הרבה יותר קטנים מ'הגדוילים' של פעם. כי המנהיגות החרדית בזמני הבינה את הסכנה בהפיכת ציבור שלם לתלוי בקצבאות".

תורה במקום עבודה

במשך השנים ניסה דרקסלר להתנגד למגמת אי גיוס החרדים. "בשנים הראשונות הגיעו שליחים מהמנהיגות החרדית אל הרבנים כדי לשכנע אותם להמשיך לתמוך בגיוס, אבל הניסיונות לא צלחו. בחלק מהמפגשים גם אני השתתפתי. אני זוכר שהיינו אצל אחד הרבנים, מנהיג דומיננטי מאוד בעולם החרדי, שדווקא הבין את המלכוד אבל אמר לנו: 'אם אני אתמוך בגיוס חרדים, כל שאר המנהיגים יהיו נגדי'. לא יכולתי להגיד את זה בקול, אבל בלבי חשבתי שזו תשובה שערורייתית. הרבנים מבינים עד כמה המצב הנוכחי אבסורדי, אבל מפחדים להשמיע את קולם. והרי אם המצב היה ממשיך מתקופתי ועד היום, אף אחד לא היה צועק ואף אחד לא היה מגיע למצב שבו בחורים חרדים מסתובבים ברחובות ומשפחות שלמות עובדות בשחור או לא מצליחות להביא הביתה כסף ללחם ולחלב.

"אני רואה את ההתנגדות לנח"ל החרדי ולא יודע את נפשי. הגענו למצב של גירוש חיילים חרדים מבית הכנסת. זה מעוות לגמרי. הציונים הקימו מדינה כדי שנוכל לשבת בה, ללמוד תורה ולקיים אורח חיים דתי וחרדי, ובתמורה אתה אומר להם שהם גויים? אם אתה כל כך חרד לגיוס, תקים בעצמך מדינה חרדית. אבל אז יתברר לך שאתה חייב דברים מינימליים כדי לקיים אותה. למשל, צבא שיגן על גבולותיה. למשל, הכנסה וכלכלה. בעוד חמישים שנה, מי בדיוק ילך לצבא? גפני וליצמן אומרים: בעוד חמישים שנה, כשנהיה רוב, נהיה מוכרחים להתגייס לצבא. ואני אומר, למה לחכות עד אז? למה לא לתרום כבר עכשיו? מי העניק לנו את הזכות לפטור עצמנו מכל החובות וליהנות רק מהזכויות? בצער רב אני אומר שבבסיס ההתנגדות לגיוס חרדים עומדת תפיסה אנוכית ומתנשאת".

מי אשם בזה?

"הפוליטיקאים שיושבים בשקט ולא יוצאים בקול צלול, בלי פחד, להוביל את הנוער שלא מתאים לו ללמוד בישיבה למסלול אחר. אבל מתאים להם מאוד שהעוזרים שלהם יעבדו, מה שאפשרי רק אחרי שירות צבאי. אפילו מאיר פרוש היה בצבא, והיום הוא צועק: 'גזירות שמד'. הולך ופוחת הדור. כשההורים שלי הגיעו לארץ הם הדליקו נרות ביום העצמאות. להגיע למדינה יהודית עם ניהול יהודי עשר שנים אחרי השואה היה בשבילם נס של ממש. היום, ביום העצמאות דורכים על הדגל. היום הגענו למצב שזורקים אבנים על חיילים. שחרדים מביאים לעולם ילדים ולא מפרנסים אותם כי יש להם פטור מהשירות שחוסם אותם מלהשתלב בשוק העבודה. מצב כזה מעודד אבטלה ועוני. מצב כזה מעודד בטלנות לשמה. כשגרתי בבני ברק הייתי הולך להתפלל במניין בבית הכנסת עם הנץ החמה כי בשמונה בבוקר כבר לא היה מניין, אנשים הרי יצאו לעבוד. לפני כמה שנים ישנתי אצל הבת שלי בקריית ספר החרדית. בבוקר שאלתי את החתן שלי איפה יש מניין, והוא אמר לי שהמניין הראשון נפתח רק בשמונה וחצי. הלכתי ברחובות וראיתי אנשים מסתובבים עד חצות הלילה. ברור שבבוקר יאחרו לקום".

איפה בכל זאת הפנימו במגזר החרדי שצריך לעבוד?

"באמריקה ובאנגליה החרדים עובדים. אין חוכמות ואין הנחות מהמדינה. גם בציבור החסידי יש יותר בחורים עובדים. בחב"ד, למשל, גם החוזרים בתשובה ממשיכים לשרת בצבא ולעבוד במקצועות חופשיים. אבל אצל הליטאים לפעמים לא מקבלים את הבנות לסמינר אם האבא הוא לא אברך כולל. והרבנים שותקים. הרב אלישיב כיהן כדיין בבית הדין הרבני במשך 30 שנה. הייתה לו פנסיה יפה מהמדינה. אבל התלמידים שלו שמעו ממנו שעדיף לשבת בישיבה במקום לעבוד. כל קו המחשבה של הציבור החרדי היום הוא תורה במקום עבודה.

"היה לי חבר, מפקד טנק שחזר בתשובה. הוא התחתן ולא הייתה לו פרנסה, אבל הרבנים אמרו לו, תלמד תורה והשם יעזור. השם עזר ונולדו לו עשרה ילדים. היום, בגילי, הוא עדיין בא ומבקש ממני כסף קטן, רק כדי למלא את האוטו בדלק. איזו צורה יש לזה? הוא עצמו אומר לי, דפקו אותי. מנהיגי החוזרים בתשובה אמרו לי ללכת ללמוד וכל השאר יסתדר. להם עוד הייתה עבודה, פנסיה, הם איכשהו הסתדרו עם שאריות העבר. אבל הילדים והנכדים כבר נזנחו לגורלם".

יותר ויותר קולות כשלך נשמעים לאחרונה מתוך הציבור החרדי. גם מכונים ללימודי מקצוע ומוסדות להשכלה גבוהה לחרדים נפתחים ומתמלאים מיד. איפה הביטוי של כל זה?

"לא מזמן הקימו מפלגה שנקראת 'טוב'. זו מפלגת החולצות הכחולות, חרדים שמעודדים חרדים לצאת לעבודה. אבל גם הם זהירים. יש להם נציגים מוניציפליים בבית שמש ובבית"ר, אבל הם מדברים בשני קולות. ברור שהם מנסים לצעוק את צעקתו של הציבור החרדי העני, אבל הקהל שבוי. והייתה המפלגה של חיים אמסלם. מה נשאר ממנה? החרימו אותה והעיפו אותו לכל הרוחות. מפלגות היא צעד שני. הצעד הראשון צריך לבוא מצד גדולי ישראל והפוליטיקאים. הם צריכים לקום ולהגיד, חבר'ה, גמרנו, מספיק. לפעמים אני אומר, לפחות חצי ממי שמסתתרים תחת התואר 'תורתו אומנותו' בכלל לא לומדים. אז בשביל מה הבלוף הזה? תתפרנסו בכבוד. כמעט בכל יום אני מקבל מכתבי צדקה בתיבת הדואר שלי. סיפורים על אדם שנפטר והשאיר 17 ילדים שצריכים אוכל. ואני שואל: איך הוא חי לפני שמת? הרי אם היה עובד כבר הייתה לו פנסיה, או לפחות ביטוח".

פציעתו הקשה של דרקסלר מבטאת את הדיסוננס של חייל חרדי החי בדור שמתנגד לגיוס ומעצימה אצלו את תחושת השליחות, שעליה שילם מחיר. "לפעמים אני מדפדף בספר החללים והנעדרים של מלחמת יום כיפור", הוא אומר בהשלמה. "ואני חושב לעצמי, מה אתה מתלונן בכלל על הפציעה, הרי היו כל כך הרבה הרוגים ונעדרים. אני הייתי בסך הכל פצוע, וגם בין הפצועים היו ששילמו מחיר הרבה יותר כבד ממני. אנשים איבדו עיניים, רגליים, ידיים. זה נורא. אני לא מתחרט על הגיוס ועל המלחמה ההיא. זה חלק מהגורל שלי ואני שמח להימצא בקבוצה האיכותית של מי שתרם לעם ולארץ ישראל. אמא שלי, ניצולת שואה, אמרה לי פעם: אם כבר נגזר עליך להישרף ככה, טוב שזה קרה לך בצבא ולא באיזו תאונה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תבוא תשע"ג - 837 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. כתבה מרגשת, אבל יש לכתבת קצת בעיה עם תאריכים ומספרים. מלחמת יום כיפור היתה לפני ארבעים שנה, לא חמישים. היא פרצה באוקטובר 73, ואז דרקסלר כבר היה תותחן טנק, אז את ההסבה לשיריון, שעליה הוחלט "באוקטובר 73", הוא מן הסתם עשה זמה מה לפני כן.

    • מעשה שאירע עם רבי לייב, בנו של ה'חפץ חיים זצ"ל', ממנו נלמד כיצד צריך לכבד תלמידי חכמים.

      מעשה שהיה כך היה. חתנו של החפץ חיים, רבי מנחם מנדל זקס זצ"ל, יום אחד חש לפתע כאבים באזניו. כאשר סיפר על כך לגיסו רבי לייב בנו של החפץ חיים, הגיב בנימת חרדה ואמר: 'האוזן כואבת, נורא ואיום, מוכרח אתה לנסוע תיכף ומיד אל ד"ר שבת לוילנא'!

      ד"ר שבת היה רופא מומחה ביותר, שלקח בשכרו הון רב. התעריף לתשלום עבור ביקור במרפאתו בלבד, עמד באותם הימים על עשרה רובלים שלמים, היה זה סכום עצום מאוד, ולכן נמנו על לקוחותיו, בעיקר חולים אשר רופאים רגילים לא העלו מזור למחלתם. מצבו של ר' מנדל לא נראה היה מדאיג במיוחד, כאב אזניים שגרתי. יכולים אנו להבין עד כמה נשמעה הצעתו של רבי לייב מוזרה, ומדוע לא התקבלה על דעתו. אז אמר לו ר' מנחם מנדל ז"ל 'לד"ר שבת? על שום מה? אטבול פיסת צפר גפן בשמן חם, אניחנה באזני, והכאב יחלוף כלעומת שבא בעזרת ד', טען.

      אולם רבי לייב לא השתכנע, 'אסור להתחכם כשמדובר באוזן', אמר בתוקף, ואפי' נתן לו את מלא הסכום הנדרש. לא נותרה לרבי מנחם מנדל ברירה, כי אם להענות לדרישת גיסו, המתין לעגלה הנוסעת לוילנא. ובינתיים הרהר בליבו, 'וכי מה בדיוק אומר לד"ר, הוא ישימני ללעג ולקלס, וכי מי מגיע במיוחד לוילנא בעקבות כאב אזניים פשוט, לבסוף החליט לספר דברים כהווייתם'.

      כאשר הגיע אל הרופא סיפר לו, כי הוא בעצמו לא היה מעלה בדעתו לטרוח להגיע אליו, אלא שחזקה עליו מצוות גיסו אשר אילצו לעשות את הדרך הארוכה ולהיבדק על ידי רופא מומחה, כצפוי לא מצא הרופא בעיה מיוחדת, ואף התפלא לסיבת טרחתו המיוחדת של האורח עד לוילנא בשל כאב אזניים. כאשר היה רבי מנחם מנדל ז"ל בדרכו חזרה לראדין, חשב בליבו, 'כאשר אגיע אל העיירה, אגש אל ביתו של גיסי, ואברר על שום מה ולמה הטריחני בכל הטרחה הזו'.

      אלא שכאשר הגיע אל העיירה, התברר כי אינו צריך להרחיק לכת עד לביתו של רבי לייב, רבי לייב עצמו היה בתחנה והמתין לו. בטרם הספיק רבי מנחם מנדל להוציא הגה מפיו, פנה אליו רבי לייב ושאל בדאגה, 'נו, מה אמר ד"ר שבת', השיב ואמר, 'מה שכולם אומרים, אין כאן כלום, ולא הייתי צריך לבוא, באמת אינני מבין מה רציתם ממני', שאל רבי מנחם מנדל. רבי לייב התבונן בו, ואמר, 'אינך יכול לתאר לעצמך כמה פחדתי, האינך זוכר מה אירע אותו יום, עמד אחד האברכים, ודיבר בגנות אחד מראשי הישיבה, ואתה שמעת ולא מחית והרי למדנו במסכת בבא מציעא (סד:) על רבי אלעזר בר' שמעון, שמאחר ושמע דבר זלזול בתלמיד חכם ולא מחה בו כראוי, יצאה תולעת מאזנו לאחר פטירתו. נרעדתי כולי, מי יודע מה קרה, לכן שלחתי אותך לד"ר שבת, עכשיו נרגעתי, כאשר בס"ד הוא אמר שאין לך כלום' ע"כ הסיפור.

      ולצערינו בדורינו יש אלו (פלג ערב רב) המלהיגים על גדולי הדור ובפרט על רם על כל רמים, נזר הנבונים, פאר הדור והדרו, כשלמה עוטה אורה, עטרה שעטרה לו אמו, כבוד שמו הולך לפניו, מהיחידים שנלחמים בכבוד שמים וכו' הצדיק החזק שנלחם נגד שמד והזימה של הגיוס של בני ישיבה, ה"ה הצדיק הגאון הגדול מרנן ורבנן ר' שמואל אוירבך שליט"א מהיחידים שנלחם מלחמת ד' בעמלק מדור דור, והרי הגמ' אומרת ב"מ (סד:) על רבי אלעזר בר' שמעון, שמאחר ושמע דבר זלזול בתלמיד חכם ולא מחה בו כראוי, יצאה תולעת מאזנו לאחר פטירתו!!!!!!!!! איך מעיזים ללכת נגד קדוש וטהור שמלא ביראת שמים, תורה, וקדושה??????

      וגם אפשר לצרף אליו, הגאון הגדול הצדיק ר' ישראל יצחק קלמנוביץ שליט"א כשהוא מצטרף לרבנים לאדמורי"ם ולראשי הישיבות המזוהים עם הפלג הירושלמי -הצודקים במה שהם יוצאים והולכים בתוקף נגד חוק הגיוס של שמד וזימה בצבא: "זה 'טרייף חזיר'! ואין בזה חידוש כלל" המאבק על חוק הגיוס [המתוקן] הם יוצאים בתוקף נגד התיקון לחוק הגיוס שאושר השבוע בכנסת המינים השפלים.

      הגרי"י קלמנוביץ שליט"א אמר בשיחה לקבוצת אברכים שבאו לשמוע את דעתו בנושא. הרב ציין בפניהם שכבר דיבר וכתב על כך בשנה האחרונה והביע דעתו כי "כולם יודעים שההליכה לצבא בכל מסלול, זה איסור גמור, זה 'טרייף חזיר'! זה דבר ברור ופשוט, ואין בזה חידוש כלל. גם ידוע לכל שהצבא הוא 'בית תלמוד' לפריקת עול ולג' עבירות חמורות, ג"ע שפ"ד וכפירה בעיקר. אך כעת אנו עומדים במצב הרבה יותר חמור, שכעת כל עיקר המטרה של השלטון הוא במטרה ברורה, בדווקא, כדי לקלקל את החרדים, וכפי שהם אומרים שרוצים שאחרי שיהיו בצבא לא יחזרו ללמוד תורה בכולל אלא ייצאו לשוק החופשי ואחר כך יהיו נעשים חילוניים, והם טורחים טירחות רבות בשביל זה. ולדאבוננו יש להם מסייעים משולי המחנה. הלא הם רוצים לשבור את המחיצות לפרוץ הגדרים והגבולות שבין היהדות החרדית לבין החילוניים".

      "איך יתכן מצב כזה שיש מסיתים ומדיחים בריש גלי, שמפרסמים בכל מיני פרסום, שחושבים מחשבות אוון, באסיפות של 'גייסים' למיניהם, ועוד ועוד, באיזה דרכים אפשר להרוס את הדת, וכולם שותקים – וכי אין זה פלא? הייתכן?

      היאך יתכן שראשי העם אינם זועקים מרה, ואדרבה משתיקים ומפרסמים [דברי שקר] שעכשיו אינו 'עת צרה היא ליעקב' כלל. אלא 'הכל מסתדר', ולא נותנים לזעוק, ומסתירים את ההסתר בתוך הסתר, ואותם דיינים ראשי עם בעלי שוחד 'החרדים' מצירים ומריעים ליראי חטא הזועקים מרה – כנגד אקדמיה או כנגד הצבא, אוי, כמה רודפים אותם! וכבר אסרו למחות ולזעוק את האמת".

      הגרי"י קלמנוביץ' הוסיף משפט חריף, שאותו ביקש להדגיש במיוחד: "וכל זה למה?- כי זה נגד 'המפלגה' שנעשה כמו 'עבודה זרה' רח"ל!”

      בסיום דבריו אמר, כי המצב שהתפתח בענין החוק החדש, מחייב מאבק ציבורי נרחב. "זו עת מלחמה וצריכים לדעת שמי שמחריש ואיננו מתייצב למערכה, איננו נידון רק כמשתמט אלא נחשב חס ושלום כעוזר ומסייע לאוייב!"

  2. מעניין שהוא תולה את מגמות ההתבדלות של החרדים רק בתהליכים שקרו לפני כ 30 שנה. בגליון הזה ישנה כתבה על המפגש בין בן גוריון לחזון איש. לפי מה שקרה שם נראה שכבר בשנות השישים מנהיגי החרדים כבר גילו יחס אמביוולנטי עד גבול העוינות כלפי המדינה.

    • הרב אהרן ישעיה רוטר נר"ו, מספר בשם האדמו"ר ר' חיים מרדכי מנדבורנה זצ"ל, על אברך שהיה פועל וביקש להירשם כבן ישיבה כדי לקבל דיחוי. האדמו"ר אמר לאברך שהוא יתייעץ עם החזון איש. הלך האברך אל החזון איש, שאמר לו: 'אם האדמו"ר יבוא וישאל אותי, אז אשיב לו שלא ירשום אותך, כי כל העניין של גיוס בני הישיבות תלוי על חוט השערה, ואתה ברצונך לנתק אותו?'

      (קונטרס 'שערי איש – עובדות ואמרות משולחנו של מרן החזון איש זלה"ה', עמ' לז. בתוך: 'שערי אהרן' על שו"ע או"ח, חלק א, סי' א-כד, בני ברק תש"ס. על פגישת החזו"א עם בן גוריון, שם, עמ' מב-מד)

      • על 'הנח"ל החרדי' בשנות ה50-60, ראו גם בכתבה של טלי פרקש, 'נופלים בין הכסאות', באתר y-net יהדות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: