יקיצה משנת הסכלות | אפרים חזן

הסליחות בנוסח הספרדי נאמרות כולן בקול רם וכוללות חלק משירת הקודש של ימי תור הזהב, שהצטיינה בפיתוח שירה אישית המיוחדת ליחסים שבין היחיד לבוראו

סדר הסליחות הספרדי ודרך אמירתו שונים תכלית שינוי מסדר הסליחות האשכנזי. ראשית דבר הספרדים משכימים קום מתחילת אלול, הווה אומר אמירת הסליחות נמשכת ארבעים יום; עוד זאת, הסליחות כולן נאמרות בקול רם, אם מפי אחד המתפללים ואם מפי הציבור כולו.

ברוב קהילות הספרדים של היום חוזרים המתפללים, אומרי הסליחות, על אותו קובץ פיוטים עצמו מיום ליום, ובתוכו גם פסוקי מקרא ופיוטים קדמונים (אלה משותפים לכל המנהגים) והמתפללים שואבים אווירה של תשובה והתעלות דווקא מן החזרה ומן הפגישה החוזרת עם הפיוטים המוכרים והלחנים הידועים.

התעוררות מהבלי העולם הזה אל התשובה ואל המעשים הטובים. סליחות בירושלים

התעוררות מהבלי העולם הזה אל התשובה ואל המעשים הטובים. סליחות בירושלים

שפתי רננות

נציין כי לא בכל קהילות ספרד והמזרח נהוג כך. יש קהילות אשר להן קובצי סליחות המעמידים גיוון ושינוי מיום ליום לכל ארבעים ימי הסליחות או לחלק מהם. דוגמה מובהקת למנהג מעין זה היא בקובץ הסליחות המפורסם "שפתי רננות", הנהוג בקרב יהדות לוב וג'רבה. קובץ רב היקף זה מצטיין בייחוד פיוטיו ובמבחרם, מהם הידועים לנו רק מ"שפתי רננות", והוא כולל בעיקר הרבה מפיוטיו היפים של רבי יצחק בן גיאת, מגדולי הגדולים שבחכמי ההלכה (ספרד, המאה הי"א), ועמו מיטב משוררי תור הזהב שבספרד, ובראשם ר' משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי, במבחר פיוטים אישיים שבהם בולט היחיד העומד מול קונו, ובמבחר פיוטים לאומיים שבהם מתנה כנסת ישראל את צרות הגלות באוזני דודה.

מנהג זה של "שפתי רננות" כולל גם פיוטים מיוחדים הנאמרים בשבתות, בראש השנה וביום הכיפורים, הווה אומר הסליחות נאמרו ארבעים יום ממש, ובכל יום במבחר אחר, כמו שהיה נהוג בספרד עצמה, ושלא  כמנהג המקובל בעדות המזרח.

עיון ראשון בכתבי היד ובמחזורים העתיקים שהגיעו לידינו מספרד מלמד כי מנהגים מעין אלה של "שפתי רננות" היו המנהגים המקובלים בקהילות ספרד. יתר על כן, מבחר הסליחות היה שונה מקהילה לקהילה ומדור לדור ועל כן כתבו משוררי ספרד מאות פיוטי סליחות, שלא לומר אלפים, שכן המבחר היה דינמי והפיוטים נתחלפו מעת לעת וממקום למקום. וידוע הוא רבי משה אבן עזרא שכתב פיוטי סליחות רבים עד שכונה בפי בני ספרד בשם "הסלח", לאמור "כותב הסליחות".

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי (ריה"ל).  מעל חמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים, לתעניות ולעת צרה יש בידינו ממורשתו של ריה"ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לא־לוהיה בשורות קצרות ובביטויים קולעים.

אחד החידושים המהותיים של שירת הקודש הספרדית לעומת השירה שקדמה לה הוא בפיתוח שירת קודש אישית, המיוחדת ליחסים שבין היחיד לבוראו. מטבע הדברים מצאה שירה זו מקום נרחב בפיוטי הסליחות. עם זה המסורת הקדומה של הסליחה כסליחה לאומית משפיעה על כותבי הסליחות הספרדיים ולמעלה ממחצית מפיוטי הסליחות של רבי יהודה הלוי הם פיוטים לאומיים. עוד יש לציין את הסליחות המיועדות לחזן, שהן בעלות תבנית מורכבת הכוללת את בקשת החזן על עצמו למען יהיה ראוי להתפלל על קהלו. סליחות אלה פותחות בנימה אישית חזקה ועוברות לבקשה לאומית על כלל ישראל, כך הוא הפיוט "נפשי אם לבבי תפדי".

נַפְשִׁי, אִם לְבָבִי תִפְדִּי / מִמַּכָּה טְרִיָּה

חֶסֶד הָאֱ־לֹהִים קַוִּי / יִהְיֶה לָּךְ רְטִיָּה

אֶקְרָאֵךְ ְואַתְּ מִנֶּגְדִּי / דּוֹמָה כַצְּבִיָּה

שׂוֹאָתֵךְ וְעִתּוֹת שַׁלְוִי / תֶּאֶרְבִי לְבִיָּא

הפנייה אל הנפש ובקשת הפדות, כלומר החזרה בתשובה, הן מעולם שירת היחיד. בטורי האזור המובאים לעיל הוא נותן לנפש מעמד של מי ששולטת  בו, היא מדומה לצבייה, החשוקה משירת החול, הנוהגת כלביאה ומבקשת לטרוף את הדובר. השיר משדל את הנפש ומוביל אותה לקראת תיקון וחזרה בתשובה תוך שהוא עורך השוואה בין "המכה הטרייה" במצב הנוכחי ל"רטייה", הרפואה שתבוא עם החזרה בתשובה. במחרוזת השלישית נושא הדובר־החזן את עיניו אל קהלו ומבקש מאת הקב"ה:

דִּמְעִי יַעֲרֹף כְּעָבִים / עַל עַם הָאֱ־לֹהִים

מֻשְׁלָכִים לְבָד כַּעְשָׂבִים / אַרְזֵי הַגְּבוֹהִים

חלק זה מתייחס אל מצבם של ישראל בגלות ואל הצורך בגאולה תוך תיאור העבר המפואר ולימוד זכות עליהם, ובסופו של שיר נותן הדובר את בשורת הגאולה בפי הקב"ה עצמו:

שׁוּב לְךָ לִמְעוֹנְךָ / כִּי אִתִּי שְׂכָרְךָ

וּבְרִיתִי לְיַעֲקֹב עַבְדִּי / אֶל בַּת הַשְּׁבוּיָה

אֶזְכֹּר עֵת בְּאַרְמוֹן נָוִי / תִּקְרָא הָלְלוּיָהּ

מה לך נרדם

אכן זה דברו של שליח הציבור המבקש בעד עמו וארצו, ומציג בפני הקב"ה את שטר הבטחתו לגאולה דרך שיבוצי המקראות, שהבולט בהם: "וזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" ולשיבוץ זה מצטרפים זכרי לשון ורמיזות מפסוקי מקרא שונים.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה, אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הממשי של היקיצה מן השינה נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית, ובתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם. תמונת היקיצה חוזרת ועולה בסליחה האישית, וכך מתחיל ריה"ל את אחד מפיוטי הסליחות המפורסמים, והוא פיוט הפותח את הבקשות שלפני סדר הסליחות הספרדי:

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל אֱ־לֹהֶיךָ!

הפנייה “ישן“ והציווי “אל תרדם“ קשורים לעצם היקיצה הפיזית. ההמשך “ועזוב התלהלהך“ מחזיר אותנו אל התחום המטפורי, אל השינה ה“רוחנית“. המילה הנדירה “התלהלהך“, שמקורה בפסוק “כמתלהלה היורה חיצים זיקים כן איש רימה את רעהו, ואמר הלא משחק אני“ (משלי כו, יח־יט), יש בה כדי לבטא בעזרת המצלול המיוחד את הלעג ואת הבוז למתלהלה השקוע בהבלי העולם ואת הרצון העז לעוררו ולנערו שכן בהקשר שלנו אין האדם מרמה אלא את עצמו על ידי השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו.

השיבוץ “מה לך נרדם / קום קרא אל א־לוהיך“ מחזיר אותנו לספר יונה (א, ו) ואל התמונה שברקע המקראי: “ויהי סער גדול בים, והאניה חשבה להשבר… וייראו המלחים ויזעקו… ויטילו את הכלים אשר באניה… ויונה ירד אל ירכתי הספינה, וישכב וירדם…“ (שם, ד־ה). תמונה זו מועברת לישן שנת הסכלות: מצוי הוא בספינה בתוך סער גדול, והיא מחשבת להישבר – וכל זה משל לעולם הזה ותעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: “מה לך נרדם?! קום קרא אל א־לוהיך!“ ותוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת. יתר על כן, במחרוזת הבאה מפנה הדובר בשיר את השומע אל השמים זרועי הכוכבים:

הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו‑ / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו.

דרכי גבוהיך

הנה השתכנעות פנימית בדרך אל אמירת הסליחות תוך התבוננות בבריאה, בשעה זו של חסד, באשמורת הלילה, הסתכלות בשמים זרועי הכוכבים, בחינת "השמים מספרים כבוד אל" (תהילים יט, א). הטבע כולו מלמד על מציאות הבורא, והטבע כולו עושה את רצון הבורא על פי מה שטבע בו. הנמען מצוּוֶה " הקץ לראות שמיו ואת מעשה אצבעותיו…", "וכוכבים חותמיו פיתוחי טבעותיו" – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר. "המתעורר משנתו", העומד מול הטבע בשעה זו, אינו יכול שלא ללמוד לקח ולרוץ לעבוד צור "כרוץ כוכבי נוגהיך". כך נוצר שילוב מופלא בין ההסמלה והציור לבין הממש. במעשה ההשכמה טמון עניין העירוב של המטפורה בממש והוא אף גורר אחריו ציורים נוספים הנובעים מן הסיטואציה הריאלית – הציורים הקשורים בהסתכלות במראות הלילה לעת אשמורת הבוקר.

בתוך אווירה זו מדגיש הדובר את מוטיב הדרך, שכן המתעורר נמצא בדרכו אל בית ה', ודרך ממשית זו מביתו של הנמען אל בית הכנסת הופכת בפי הדובר לדימוי ולסמל. כבר בטור השני מעמיד הפיוט את "דרכי אדם" שהן חלק מן השינה ומן ה"התלהלהות" כנגד "דרכי גבוהיך", צירוף דו משמעי המתייחס אל דרכי ה', שהוא גבוה מעל גבוה, אך גם אל דרכיהם של צבאות השמים העושים רצון בוראם. משמעות זו מתממשת בטור הבא "ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נוגהיך". הדובר ממריץ את הנמען לא רק לבחור בדרך, אלא גם ללכת ואף לרוץ בה כדרך שהכוכבים רצים במסילותם, ומעשה השיר מחזק קריאה זו באמצעות החזרה "רוץ – כרוץ", בעזרת הצימוד ההפוך "רוץ – צור" וכאמור, בעזרת עירוב המטפורה בממש.

הציור "שינה – יקיצה" חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה"נלחם" ביקיצה כדמות ממשית בפיוט "אל ביתך רצים צבאות". הכול נוהרים לבית הכנסת: "אל ביתך רצים צבאות / כבני צבאות", הפתיחה מעלה ציור של רחוב הומה ביהודים. בלשון השיר "צבאות" הוא כינוי לישראל, על פי שמות יב, מא. "יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" והם עושים דרכם אל בית ה', ומקיימים את ציוויו של יהודה בן תימא, האומר "הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (משנה אבות ה, כ). העמדת הנהירה הזו על הצימוד "צבאות (כינוי לעם ישראל) – צבאות (ריבוי של צבייה)" מציעה תמונה הרמונית של שלמות והדדיות בין "הרצים" לבין הנמען, תמונה של יופי העולה מעדרי העופרים הרצים אל מחוז חפץ אחד.

תמונה אידאלית זו מופרטת בהמשך לאותם יחידים הבונים את הלהקה, כל יחיד ויחיד נאבק ביצרו המנסה לפתותו בפיתויי נוחות. היצר הרע מוצא שהוא במצוקה, שהרי אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד "פני צדיק" ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי:

יִצְרִי בְעָמְדוֹ בּרֹב מְצוּקָה

שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ, מְתוּקָה

נַפְשִׁי תְשׁוֹבֵב לְרֹב תְשׁוּקָה

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת / אִישׁ רַב שְׁגִיאוֹת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

פורסמה ב-23 באוגוסט 2013, ב-גיליון כי תבוא תשע"ג - 837 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרים גז-אביגל

    בשונה מפיוטי הסליחות הנאמרים בתקופה מוגדרת, לפני הימים הנוראים, כמנהג הספרדים מתחילת אלול או כמנהג האשכנזים בסמוך לראש השנה, קימת סוגה נוספת של שירת קודש, שעניינה בקשת סליחה מהבורא יתברך- היא סוגת שירת הקודש של נשות תוניסיה, הנאמרת כל השנה במעמדים מיוחדים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: