בלדה חדשה לעוזב קיבוץ | ירון אביטוב

ביקורת חריפה לצד געגוע מלווים את יחסו של הגיבור לקיבוץ שעזב ושאליו חזר. לא לפני שלחם במלחמת יום כיפור, נאשם בריגול ועקר לגרמניה

967266קיבוץ ברלין

יוסי עוזרד

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 317 עמ'

בתחילת שנות ה־60 חיכתה לילדי קיבוץ "משמר הצפון" הפתעה. בני זוג מהודרים מצרפת, הגבר כפוף מעט עם משקפיים במסגרת זהב דקה והגברת הגבוהה ממנו שנראתה "כמו מלכה מהאגדות" (עמ' 282), הציגו לילדי הקיבוץ שאלות מכשילות וחטטניות־משהו על הרגלי הלינה שלהם ועל מהות הקשר בינם לבין הוריהם.

הצרפתים ניסו לבדוק האם הילדים סובלים מחסך הורי וחסך רגשי, אולם אלה השיבו להם שלא רק שהם אינם חשים בחסרון הוריהם, אלא שמצבם עדיף בהרבה מזה של הילדים העירוניים. לאחר לכתם, סיפרו המבוגרים בגאווה לילדים שמדובר בז'אן פול סארטר, חתן פרס נובל לספרות, וזוגתו, הסופרת סימון דה בובואר.

סארטר ובובואר חתרו למעשה למסקנות שקיבלו לגיטימציה מאוחרת בלא מעט מחקרים שהתפרסמו בהמשך על הרגלי הלינה של ילדי הקיבוץ והשפעתם על מערכות יחסיהם עם הוריהם וגם ביצירות פרוזה על הקיבוץ שפורסמו בשנים האחרונות, בהן "היינו העתיד" של יעל נאמן, או בפרקים מובחרים ברומן האוטוביוגרפי של ענר שלו "אמא".

יוסי עוזרד עוסק אף הוא ברומן הביכורים שלו בסוגיית הלינה, כמו בסוגיות רבות אחרות הקשורות לקיבוץ, ולמעשה בחלום ושברו. בתום הקריאה לא יקבל הקורא תשובה חד־משמעית האם הלינה המשותפת ו/או האם "זמן האיכות" המצומצם (שעתיים ביום) שהקדישו ההורים בפועל לילדי הקיבוץ אכן יצרו אצלם תסביך, או פשוט הפכו אותם בעל כורחם לעצמאים הרבה יותר מהילד העירוני המפונק, מכיוון שהרומן מסתיים בכך שגיבורו, אורי דולב, עוזב קיבוץ, חוזר לאספסת לאחר שנים רבות כדי להיות קרוב לאמו. אולי המסקנה ברומן היא שגם אם נוצר נזק, הרי שהוא בהחלט הפיך. ולראיה, דולב בוחר אמנם בתחילה לעזוב את הקיבוץ ולהתרחק ממשפחתו, אולם בהמשך הוא מגלה שאולי הוא עזב את הקיבוץ אבל הקיבוץ מעולם לא עזב אותו.

סיפור חייו של עוזרד משיק בכמה נקודות מרכזיות לסיפורו של אורי דולב: כמוהו הוא עוזב קיבוץ (יליד להבות הבשן בגליל העליון, המכונה בספר "משמר הצפון"), קצין ביחידה קרבית ואיש גל"צ לשעבר, ולאחר מכן מפיק טלוויזיה וקולנוע ידוע שעקר לברלין. בגיל 64 הוא מפרסם רומן ביכורים על הקיבוץ, שניכר בכתיבתו שנכתב מדם לבו. היה צפוי יותר לכאורה שאיש הקולנוע עוזרד יעשה סרט על הקיבוץ, או לפחות יכתוב מחזה, כפי שמציעה במרוצת העלילה מזכירת הקיבוץ הקשקשנית לגיבור דולב, אבל עוזרד החליט שחשובה לו הפעם יותר התורה שבכתב מאשר זו שבצלולואיד.

עימות בין דור המייסדים הנוקשה והסגפן לחברת השפע הכובשת אותו. קיבוץ מרום גולן, 1970 צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

עימות בין דור המייסדים הנוקשה והסגפן לחברת השפע הכובשת אותו. קיבוץ מרום גולן, 1970 צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

אידאולוגיה והפרטה

"קיבוץ ברלין" מספר כמה סיפורים במקביל: סיפור הקיבוץ ומייסדיו, כולם ייקים יוצאי גרמניה שבשעה שחלק מבני משפחותיהם נספו בשואה הם עבדו בפלחה, שמרו על גדר הקיבוץ מפני פולשים וסירבו לדבר עם ילדיהם על העבר; סיפור העבר בגרמניה וסיפורה של השואה; סיפורה הקשה של מלחמת יום כיפור, שבה שירת גיבור הרומן בתפקיד קרבי וחצה את התעלה; סיפור תולדות משפחת דולב; סיפורו האישי של דולב שנחשד בפרשת ריגול מפוקפקת לגמרי המעלה תהיות על הפרנואידיות המוגזמת של שירותי הביטחון; וסיפור אהבתו החד־סטרית של דולב לצעירה היפה והמתירנית של הקיבוץ, נורית שחורי, שעוקרת לשוודיה, מה שלא מפריע לדולב להמשיך לחזר אחריה.

עוזרד אולי לא מחדש בנושא הקיבוץ, אבל הוא בהחלט מצליח לעורר עניין בחשבון הנפש האישי והאידיאולוגי שהוא עורך. גם ממרחקי ברלין מתפלש דולב במיצי העבר, בעימותים האידיאולוגיים הקשים בין דור המייסדים על ערכי הקיבוץ והגשמתם (עימותים שגרמו לגירוש שליש מחברי הקיבוץ), בתהליך ההתפכחות הכואב, ובשאלה כיצד האידיאולוגיה שבשמה הוקמו הקיבוצים נפרטה בהמשך לפרוטות של הפרטה. עוזרד מעמת בין דור המייסדים הנוקשה והסגפן לחברת השפע שכובשת בהמשך כל חלקה טובה בשבילי המשק ומותירה אחריה כמו גרוטאות של זיכרון את ימי הצנע והעקרונות של פעם.

הרומן הוא מאוד דואלי, ובין דפיו מנשבת רוח ביקורתית שמשביה עזים לא פחות מהשרקייה הנושבת בקיבוץ, אבל גם רוח געגועים המצננת את הלהט הביקורתי על החיים בצל ה"מה יגידו". גישתו של הגיבור, שסבל מלא מעט רינונים מרושעים, אולם חוזר בגיל מבוגר להתגורר בקיבוץ ממקום לגמרי אחר, משלבת בעצם בין העולמות – בין נופי הולדתו האידיאולוגיים להפרטה. הוא לא חוזר כיליד אלא כמופרט הרוכש בית במיטב כספו מול הרי גולן, כמעין תצפיתן בלתי תלוי, שהוא גם צופה משתתף שלא שוכח שהוא בכל זאת חלק מההוויה הזו.

הקיבוץ כגטו

עוזרד מעצב למעשה את גיבורו כבן טיפוסי לתופעת ה"דור שני": דור שני למייסדי קיבוץ יוצאי גרמניה, ומבחינות לא מעטות גם דור שני לשואה. סבו הוא ניצול שואה, שבני הקיבוץ החליטו שלא לקבלו לשורותיהם כיוון שלא הביא תועלת לקולקטיב, וגם בני קיבוץ אחרים הם ניצולי שואה או קרובי הנספים. הקיבוץ והגטו נתפסים אצל הגיבור דולב כבעלי תבנית זהה.

הקיבוץ הוא מקום סגור ובטוח שחובה להגן עליו "מפני העירונים הזוממים לחסלו" (248), ממש כמו הגטו, מושבה יהודית סגורה שהנאצים זממו לחסלה. "הגטו, כמו הקיבוץ, סגור ומסוגר. מקום שבו כולם דומים; ובחוץ סכנות נפשות" (248). עקירת הגיבור לברלין היא למעשה ניסיון להשתחרר לא רק מטראומת הקיבוץ אלא גם מטראומת השואה.

לא רק הגיבור משתחרר עם עקירתו לברלין אלא גם הרומן של עוזרד משתחרר באותה המידה מאותו הרגע והופך לפרוזה מזוקקת יותר. חציו השני של הספר טוב יותר, לטעמי, מהראשון, במיוחד בכל הקשור לחיי הקיבוץ, בעוד שמיטב החלק הראשון הם תיאורי מלחמת יום כיפור, שכדאי שיהפכו ללימודי חובה גם בצה"ל. אמנם על המחדל של יום כיפור נכתבו כבר הררי מילים, אבל משהו בתיאור האנושי של המחדל מעיניו של עוזרד, שניכר עליו שהתנסה באמת בכל אלה בעצמו, הופך את הטקסט לנגיש יותר לקורא.

עוזרד מתאר מילואימניקים הששים אלי קרב שהופכים למבוהלים, כשמתברר להם שהפעם המלחמה לא תיגמר בשיטת הזבנג וגמרנו. הוא מקדיש מקום לבעיית המוכנות של צה"ל, כשהיחידות סבלו מהיעדר ציוד, נשלחו כך להילחם וספגו אבדות. "נסענו במדבר עשרות קילומטרים הלוך ושוב ללא כל מטרה. מדי יום קיבלנו פקודות מבצע חדשות, רובן לא בוצעו או בוטלו… העצבים התערערו והייאוש גבר" (55).

המהפך במלחמה חל רק עם חציית התעלה המלווה בכמה תיאורים ספרותיים בעלי ערך, ובעיקר אלו של המילואימניק חתוכה, שבכל פעם שהוא שומע את שריקת הפגז המצרי היוצא הוא מתגרה בו ומזמר משירי אום כולת'ום: "רק עכשיו התחלתי לאהוב את חיי, רק עכשיו, לחשוש שמא יברחו מידי" (55).

בין תיעוד לספרות

לאחר המלחמה, הקצין המשוחרר הפוסט־טראומתי מתקשה למצוא את עצמו. בהמשך הוא משתלב בגלי צה"ל וזוכה להערכה על עבודתו, עד שהוא מסתבך בפרשיית ריגול קפקאית, שבה הוא מואשם בריגול תמורת קבלת טובות הנאה. דולב נעצר לחקירה ומשוחרר כעבור 48 שעות בלי הסברים, אבל פרשה זו מצטרפת לצלקותיו שלא הגלידו מהמלחמה.

לימים מתגלה לו מדוע נעצר והחשדות שהודבקו לו, שניסו להפוך אותו לאודי אדיב השני, מצטיירים כמופרכים אף יותר. הפרקים הנוגעים בפרשת הריגול המדומה, המשולבים בבטן הספר (עמודים 99 עד 162), הם ארוכים מדי ולא זכו, לטעמי, לעיבוד ספרותי מספיק.

בחציו הראשון הרומן מייצר אפוא סוג של עניין, אבל הוא נקרא לעתים כתיעודי ומקוטע מדי. הפרגמנטים התכופים והקצרצרים מדי על הקיבוץ, עם כל האנקדוטיות החביבה שלהם (למשל הסיפור על פר ההרבעה הרקולס, המזכיר סצנות מהרומנים של מאיר שלו על העמק), עוצרים לעתים את שטף העלילה. הרומן צובר תנופה מחודשת החל משובו של הגיבור ארצה כדי לבקר את אביו שנפצע קשה בתאונת דרכים ותיאור השבעה על מותו. הספר הופך רגשי, סוחף וספרותי יותר, הוא מצליח לגעת יותר בקורא וגם לייצר בלדה חדשה ובעלת ערך לעוזב קיבוץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ג, 23.8.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 באוגוסט 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תבוא תשע"ג - 837, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: